מוסריות ומיסיונריות במשחק של אנדר


פורסם ביום יום שישי, 27 באפריל 2001, בשעה 0:26
שייך למדור מאמרים

מאת

enders game

נצרות והטפה נוצרית בספרו של אורסון סקוט קארד

אנדר הוא גאון, שנבחר ע"י פיקוד ההגנה של כדור הארץ להילחם בגזע חייזרי של חרקים המכונים בספר בשם "באגים". הספר מתאר את חניכותו של אנדר, הדרך בה לימדו אותו להיות "לוחם", ורק בסופו מתברר שאנדר ניהל את המלחמה ללא ידיעתו באמצעות אימוני הקרב ומשחקי ההדמייה. אני מעוניין בעיקר להתייחס להיבטים המוסריים העולים מספר זה ולהתייחס בקצרה למוטיבים נוצריים בספר.

"הנסיך" של מקיאוולי מסביר ש"המטרה מקדשת את האמצעים". העיקרון הזה הוא העיקרון הבלעדי הפועל ב"משחק של אנדר". כדי לבדוק את תקפותו, העיקרון מוקצן: שני ילדים משלמים בחייהם עבור זה וגזע שלם של יצורים תבוניים מושמד. לאחר מות הילדים אין כל דיון במוסריות של ההרג, האם הוא הכרחי? האם אפשר היה למנוע אותו? אין גם כל דיון בשאלת החיים, אשר ילד בן שש ואח"כ בן תשע נוטל, בעקבות מניפולציות מתוחכמות ביותר שמבוגרים מבצעים בו. המבוגרים עצמם, אף מצדיקים הרג זה כחלק מתהליך הפיכת אנדר לכלי משחית, לקלף שבשרוול המין האנושי כנגד הבאגים. בספר זה, גם כשאנדר הופך ל"דובר המתים", זה נראה יותר כמעין "חרטה" בדיעבד ולא אקט מוסרי ממשי. עוד על כך – בהמשך.

שאלות מוסריות הן שאלות ששואלות מה טוב ומה רע. קאנט הגדיר את הציווי המוסרי כהקפדה להגדיר את האחר [לא בהכרח אדם] כיצור בעל זכויות, כאדם אשר מפעיל שיקולים מוסריים. יתרה מכך, קאנט טען שההכרה ב"אחר" מממשת את האנושיות של האדם הפועל. אנדר לא נדרש כלל לקבוע עמדה בסוגיות מוסריות; הוא נדרש רק להפעיל את מוחו הגאוני כדי לנצח את הבאגים. אבל המחבר, אותה דמות עלומה העומדת מאחורי הדמויות ומפעילה אותן, גם הוא שותף לתפיסה הלא מוסרית של המעשים הדרושים לשם המשך הקיום. עיוות מוסרי שני בספר זה, הוא נישול האויב מהאנושיות שלו. האויב אינו אדם; למרות שמדובר באויב בעל אינטליגנציה ורגשות, קארד מעורר מקברה את אחת הפוביות הידועות – הפחד מחרקים, אולי כדי להעצים את אי-אנושיותו של האויב בדומה לסרטי ה-בי המפורסמים. במלים אחרות, הכל למען אישור העיקרון המקיאווליסטי המקדש את המטרה גם במחיר חייו של ילד קטן.

הבניית הקונפליקט העלילתי על מתכונת בינארית של "שחור ולבן" או "קיום וחדלון" בממדים של קיום הגזע האנושי מבטלת לחלוטין דיון מוסרי. עם זאת, כיוון שהספר מתאר חניכתו של ילד בן שש, אי אפשר להתעלם מסוגיות מוסריות הקשורות בהפיכת אנדר לחפץ ותהליך הדה-הומניזציה שעובר עליו. העמדה המוסרית בה נוקט המחבר היא עמדה א-מוסרית מובהקת, הן ביחס לבאגים והן ביחס לאנדר. עמדה זו אינה מתהפכת ואף לא מתרככת עקב הפיכתו של אנדר מחדש לאדם – כ-"דובר המתים". התפיסה שקיימת בספר היא תפיסה דרוויניסטית מהסוג הגרוע ביותר. "שרידה בכל מחיר" באמצעות השמדת האויב.

הבנת הגישה הדרוויניסטית שבספר מאפשרת גם את קריאתו כטקסט בעל נטיות פשיסטיות כמעט. אומנם לא המדינה היא העיקר, אלא המין האנושי, אבל התפיסה שלפיה היחיד מאבד את זהותו הייחודית בכוח צורך מופשט כלשהו, או למען קיום של ערך מופשט, היא בעיקרה תפיסה פשיסטית. יתרה מכך, "הדברת" היחיד, או הראיפיקציה שלו (ראיפיקציה – הפיכה של אדם לדבר, לחפץ) לצרכים כלליים היא כמעט ממהות הפשיזם. המגוחך הוא שהמין האנושי, אשר האינדיווידואליות היא אחד ממאפייניו מוותר עליה לצורך המלחמה בבאגים. אנדר מחונך במחנה צבאי, במקום בו האחידות היא "שם המשחק", והצוות שהוא מקים אינו שונה מהכוורות של הבאגים. ההתמקדות ב"אנדר" איננה רק לשם תיאור ייחודיותו, אלא דווקא לשם תיאור הפיכתו למנהיג הכוורת, ה"מושיע" החדש של המין האנושי באמצעות הפיכתו לחפץ ובאמצעות מניפולציות בלתי פוסקות. על אף הרובד הפשיסטי, אין זה ספר פשיסטי. קארד אינו כותב טקסט המהלל את הגזע האנושי כחזות הכל, אלא מקפיד לציין את ההכרח הקיומי למעשים אלה. הרובד הזה בספר ממתן מאוד את הקווים הפשיסטיים הנרמזים בספר, אך לחלוטין לא ממתן את הסוגיות השונות שהועלו בביקורת. הטענה מתחזקת לאור זה שלא מצאתי כל אירוניה או הומור בספר; לכל היותר ניתן למצוא בו מעט גיחוך ואפילו ניצוצות של קיטש מהסוג של "הסוף הטוב" ההוליוודי, סוף שבו הגיבור מופיע "בצהרי יום, בדיוק בשעה 12 ומציל את העיירה", ובמקרה שלנו את המין האנושי.

אינני חושב שספר זה הוא מהמיטב של הסיפורת המד"בית, ולא רק מהסיבות שמניתי, אלא גם מסיבות מד"ביות פנימיות. יתכן, והחידוש היחיד של קארד הוא העלאת הסוגיה המוסרית שבשימוש בילד כגיבור המציל את העולם, כאשר הדרך לעשות זאת היא באמצעות הונאה והתעללות קשה. התרומה הייחודית העיקרית של קארד למדע הבדיוני הוא אולי בעצם ניתוקו של אנדר משדה הקרב באמצעות משחק ההדמייה, ותפקידו של משדר-העל בביטול בעיות של מהירות-אור וקשר בזמן אמת במרחקים אדירים. אינני חושב שקארד מציע ראייה אחרת או מעניינת במיוחד של העתיד. אחרי הכל, נרטיב המלחמה מחוץ לכדור הארץ בחייזרים/חוצנים והסכנה הקיימת או הדמיונית להכחדת המין האנושי הוא סיפור ישן ושחוק; כך גם התבנית המוכרת וההוליבודית כל-כך של ההצלה ברגע האחרון.

לדעתי, לאחר קריאת "תצפית עבר" ו-"המשחק של אנדר", בולט בשני ספרים אלה משהו אחר – מיסיונריות נוצרית בסיסית. ב"תצפית עבר" האופי המיסיונרי קרוב יותר לנצרות כפי שהיא מוכרת לנו, ואילו ב"משחק של אנדר" בולט דוקא רעיון הגאולה האישית, המחילה ובקשת הכפרה מהאוייב. אנדר "אוהב" את הבאגים ותהליך הכפרה שלו יחייב את הקמת גזע הבאגים לתחייה. קשה גם להתעלם מהמוטיב הנוצרי הויזואלי: המלכה, בתוך עטיף הגולם שלה – כמעט כישו באבוס. ומהו אנדר? האב או רוח הקודש?

ואולי שלא לענין – בספר נאמר שאנדר נתפס כילד אל. האם זו השפעה של תפיסות מזרחיות, כמו הדלאי-למה, למשל? אולי, יותר קשור לענין של המושיע, בנו של האל, המיילד את המושיע הבא?


האתר הרשמי של אורסון סקוט קארד

הצל של אנדר – פרק לדוגמה

הצל של אנדר – ביקורת בית שמאי

הצל של אנדר – ביקורת בית הלל

הצל של ההגמון – פרק לדוגמה

בובות צללים – פרק לדוגמה

תצפית עבר – ביקורת

חוות השומן – סיפור

ילדת מים – סיפור



תגובות

  1. מאת jonathan larking:

    לדעתי אפשר היה לומר את כל זה אלמלא היה הפרק האחרון (ואחריו גם דובר המתים, שממשיך מבחינה רעיונית את הפרק האחרון בספר) שפותח בעצם את כל הנושא של רצח גזע (כן, 'קסנוסייד'). נכון שבמהלך כל הספר אין שום התייחסות מוסרית, ואולי זה גם נראה כמשהוא שנוסף לאחר יד, לדעתי אין מקום לדיון מוסרי במהלך העלילה, פשוט מכיוון שאנחנו מקבלים את הסיפור מנקודת מבטו של אנדר, ולכן אנחנו לא נחשפים לבעיות המוסריות. האחראים על בסיס האימונים בכוונה מונעים מאנדר איזשהו מידע או גירוי שעלול לגרום לו לחשוב מבחינה מוסרית על הבאגים, וגורמים לו לחשוב שהגזע האנושי תלוי בהשמדת הבאגים ללא רחמים. למעשה אנחנו נופלים לאותה תחבולה ומקבלים את התחושה שהבאגים הם לא אנושיים ולא עולה אצלינו שום בעיה מוסרית… בדיוק מה שאנדר עובר, עד השלב הסופי, כשהוא מגלה שבעצם השמיד את הבאגים כולם. בניגוד לסיפור דומה של 'לוחמים בחלל' של היינליין בו המלחמה בחרקים היא ברורה ואין בסיפור התייחסות מוסרית כלל, במשחק של אנדר אנחנו רואים איך בדיוק אפשר להציג את הכחדה של גזע תבוני שלם כדבר שאין בו בעיות מוסריות, ואנחנו אפילו קונים את זה עד הסיום של הספר, שם מציג לנו קארד את הטעות שעשה אנדר. אם הקורא אינו עוצר ואומר לעצמו, במהלך העלילה, 'אולי כדאי לעצור ולחשוב על המלחמה הזאת?' אז למה שאנדר יעשה זאת?
    אפשר לומר שמבחינה רעיונית, הספר ברובו אינו עוסק בשאלה המוסרית, אבל קצת כמו בסיפורי מתח בהם 'הטוב' הוא בעצם 'הרע', גם כאן קארד מגלה לנו רק בסוף שבעצם המין האנושי, ואנדר שבראשו, בעצם לא היו 'הטובים' כמו שחשבנו.
    בספריו הבאים קארד עוסק בעיקר בסוגיות האלה, ומשאיר את הפן של 'הילד הלוחם הגאון' לסדרה של 'הצל של אנדר', בו שוב הוא לוחץ לכיוונים שונים.

  2. מאת Crimson:

    השאלה האמיתית היא האם זו הייתה הגנה עצמית או לא- במקרה של שני הילדים שרצח אנדר הוסכם שזו הייתה הגנה עצמית [קולונל גראף זוכה מכתב-האישום על מותו של בונזו מדריד]. אנדר ידע שמשחקיו מיועדים להפוך אותו למפקד שינהל את המערכה נגד הבאגים ותחושות האשמה שלו באות מהעובדה שהוא מגלה שהבאגים הבינו שאנחנו גזע תבוני והניחו לנו אבל אנחנו תקפנו אותם בכל זאת.
    בניגוד למקרי-הרצח הבודדים שבהם הקרב נבע מתוקפנות של אחד הצדדים, הקרב נגד הבאגים נבע מאי-הבנה בין שני הגזעים, שהייתה יכולה להיפתר בדרך שנמצאה לאחר הקרב האחרון- דובר למתים, בלי שיהיו מתים.
    מהביקורת משתמע שכותבה לא קרא את 'קול למתים', שם אנדר לא מוצג כילד אל אלא דווקא כ'אנדר הנורא' או 'אנדר רוצח הבאגים'.
    בסדרת הצללים- שמתרחשת מיד לאחר 'המשחק של אנדר' [בניגוד ל'קול למתים'- שלושת-אלפים שנים אח"כ] ועוסקת באנשים הקרובים אליו- הוא אכן מוצג כגיבור, כפי שאמר קודמי.

  3. מאת רותי:

    אני לא חושבת שקארד חושב שהמטרה מקדשת את האמצעים! אני אראה את מה שאני חושבת שקארד חושב ומנסה להבהיר בספר. נגיד וגורל המשפחה שלך תוליה בזה שמשהו בזינבבוה ימות ורק לך הייתה את הזכות (או יותר נכון, את הנטל) לבחור האם האיש מזנבבוה ימות או שהמשפחה שלך מה הייתה בחור?! אני לא יודעת מה איתכם אבל אני הייתי בוחרת באיש בזינבבוה. הייתי מתאבלת אליו אבל בלי ספק הייתי מעדיפה שהוא ימות מאשר המשפחה שלי… או נגיד האם אתה מעדיף שכל המשפחה שלך תמות או שרק משהו אחד…. ( כל זה דוגמא ללכחת ילדותו של אנדר)
    אך אני מסכימה איתך שהרציחות וההבט המוסרי מאחוריהם לא הודגשו מספיק. ברצח הראשון להראות שאנדר חזק יותר היה מספיק לא היה כל צורך בשימוש יתר של כוח. ברצח השני אנדר השתמש בכוחו כהגנה עצמית כי הוא הבין שאם הוא לא יעשה את זה הוא ימות. אנדר כמעט ולא הראה סימני חרטה מבד כאשר הוא נכנס לדיכאון וגם כאשר הוא נכנס לדיכאון הסיבה הדגולה הייתה הרצח של גזע ולא רצח שני הילדים. בכל הספרים הוא הביא חרטה על רצח הגזע ולא על רצח הילדים! וזה מוזר לי נורא…. וגם לזה אני אתן דוגמא אם משהו ירצח משהו יהודי או יותר טוב, יהודי ישראלי, לא יכאב לכם יותר משמשהו רוצח משהו מוסלמי או נוצרי?..
    מלבד הדברעם האלה אני חושבת שהסדרות מצצצווינות!!

  4. מאת Crimson:

    מה שאת אומרת מעניין. במיוחד כי קארד כבר אמר את זה קודם, ואולי פשוט לא הבחנת…
    ציטוט:
    "'אני משוגע' אמר אנדר 'אבל אני חושב שאני בסדר'. 'מתי הגעת להחלטה הזו?' שאל עלי. 'כשחשבתי שאתה הולך להרוג אותי והחלטתי להרוג אותך קודם. אני מתאר לעצמי שאני פשוט רוצח בנשמתי. אבל אני מעדיף להיות חי ולא מת'." [המשחק של אנדר, עמ' 246]. מכאן משתמע שאנדר, ובוודאי גם קארד, היה מעדיף את חייו וחיי משפחתו על פני חיי האויב. גם בין, שלא ניחן ביחסי אנוש מעולים כשל אנדר, אומר את זה באיזושהו מקום ב"צל של אנדר", אבל לא הצלחתי למצוא אותו.
    מובן מאליו שאם תוקפים אותך, עליך להתגונן. גם ביהדות יש את הכלל של "הקם להורגך השכם להורגו" ואפשר לגבות את זה בהמון דברים מחיי היומיום שלנו- מחוק דרומי ועד לפיגוע שהיה השבוע. בגלל זה אם אתה מישהו מאיים עלייך או על משפחתך באקדח ואת הורגת אותו, את לא תיכנסי בגלל זה לכלא, ברובן המוחלט של מדינות העולם, עד כמה ידוע לי.
    אבל לאחר שפגש בגולם של מלכת הכוורת, ידע אנדר שהבאגים לא ניסו לתקוף אותנו יותר. הבאגים הבינו שאנחנו גזע תבוני שפשוט לא מסוגל להבין את שפתם ואת המנטליות שלהם ועזבו אותנו לנפשנו. אנדר תקף ראשון, והרג. השמיד לחלוטין, על-פי המוסריות שטוענת שכשתוקפים אותך, מותר לך לתקוף בחזרה. הסיבה לשנאה העצמית שלו, ולשנאה של כל בני-האנוש כלפיו, הייתה שהבאגים כבר לא תקפו.

    ואגב- אנדר לא ידע שרצח את שני הילדים עד לאחר רצח הבאגים, ואז הם כבר היו טיפה בים. אבל הוא הרגיש, ונכנס לדיכאון עמוק כל-כך, שהם שלחו אותו לשלושה חודשים לכדור הארץ, כדי שייזכר למען מה שווה לו להילחם, ולבסוף גם הפגישו אותו עם וולנטיין, שבלית-ברירה הזכירה לו שהוא נלחם כדי להגן על חייה, כפי שהיא עשתה בשבילו.
    ובשביל ילדה אנושית אחת, הסכים אנדר ללכת לבית-הספר לפיקוד, כדי להמשיך את הכשרתו. והוא ידע היטב שהכשרתו מיועדת להפוך אותו למצביא שיילחם בבאגים לבסוף. היו המון דברים שהוא לא ראה, אבל את זה הוא הבין היטב. והוא עשה את זה, עד לדיכאון הבא, עד ששוב רצה לפרוש. אבל הכל כבר נגמר, והם לא היו זקוקים לוולנטיין ששוב תנחם אותו, תאמר לו שהוא לא כמו פיטר ותזכיר לו למה הוא נלחם, כמו שעשתה פעמיים במשך לימודיו.
    אנדר האמין בהגנה עצמית, כפי שאפשר לראות בבירור מקרבותיו נגד סטילסון ובונזו מדריד. הוא האמין בהגנה עצמית עד הסוף. הוא לא הושיט את הלחי השנייה. הוא לא ישב שם וחיכה שהוא עצמו יהיה זה שמוחו יתרסק וידמם דרך העיניים. והוא ידע גם שזה מה שהוא עושה, מה שהאנושות עושה, בנוגע לבאגים. רק לאחר מותם הוא הבין שהיה סיכוי להידברות, שיכל להבין אותם כיוון שחדר עמוק מספיק למנטליות שלהם. הוא הפך לאחד מהם, חלק מהרשת, ולכן יכל לתקשר איתם.

    אבל, וזו מסקנה חדשה מהשבת, ייתכן שלא הייתה אפשרות לדבר איתם מבלי להרוג אותם. בהתחלה נדרש המסר הפיזי הברור, בצורת המסלול ששלפה מלכת הכוורת מחלומותיו והכינה כדי להוביל אותו אל הגולם שלה. רק אחרי שהעבירה לו את המסר הזה, בדרך שברורה ונהירה לו, היא יכלה לדבר איתו בשפתה. מכיוון שמעולם לא היה מפגש פיזי בין בני-אנוש לבאגים חיים, או בין אנדר לבאגים, או בין המלכה לבני-אנוש, לא היה שום סיכוי לתקשורת לפני נחיתתו של אנדר על כוכב הבאגים, שבלי ספק לא הייתה מתרחשת לולא השמדתם. אולי לא הייתה דרך אחרת. אולי זה לא יכול היה לקרות אחרת.
    יש המון היגיון ואמינות בדרך שבה מעצב קארד את הקווים העלילתיים. הוא מבין הרבה היסטוריה צבאית, וגם סופר מבריק. אחת הסיבות שהספרים כל-כך אמינים היא שהוא עושה המון מחקר לפני שכותב את ספרים. קשה לי לדמיין סופר אחר שהיה טורח לבדוק אם ילד בגודלו של בין אכן מסוגל להרים את מכסה הניאגרה ולהתחבא בה [על-פי התודות שבסוף "הצל של אנדר"- "אני חב תודה אישית ל: ארין ופיליפ אבשר, בין השאר על היעדר ההקאה במעברות, גודלו של מכל האסלה ומשקל המכסה"].
    בכל הספרים גיבוריו של אנדר מגיעים למסקנות הגיוניות וסבירות שאנחנו, אילו היינו ילדים גאונים בעלי מערך גנים משופר או סתם טוב מאד, היינו מגיעים אליהם.

    זה הסוד של הסאגה של אנדר שהיא בעיניי, אחת מסדרות המופת של ספרות המד"ב והספרות בכלל.

  5. מאת צביקה:

    אנדר מייצג מוטיבים נוספים מדמותו של ישו:
    1. הוא לוקח על עצמו את חטאה הגדול של האנושות – הקסנוסייד (כמו שישו מכפר על החטא הקדמון)
    2. הוא מת ונולד מחדש בדמותם של פיטר וואל

    כמו כן, סדרת הצל היא מנשר אחד ארוך (ולעתים מביך) בזכות ערכי המשפחה הנוצרים ובפרט הולדת ילדים. עם זאת, בין הוא מה שהייתי קורא "נוצרי אמריקאי של פוסט 11.9 – כשהוא עומד בפני הרוע המוחלט – הוא לא יושיט את הלחי השנייה : ודיי בחכימא לספויילר..

  6. מאת אוניל:

    לכותב המאמר : סדרת אנדר בהחלט מעלה שאלות מוסריות וזה לא משנה מה אמר קאנט, ניכר שעשית תואר ראשון בפילוסופיה ואתה מכיר כמה מושגים מהתחום, מספיק שתבדוק מה מעוללים בצה"ל שלנו לילדים בני 18 על מנת שיהיו לוחמים טובים , משתמש בהם כמשאב מתכלה וזורקים.
    מספיק להזכר בלוחמים האמריקאים שנשלחו לויאטנם בלי שידעו למה וכשחזרו התברר להם שהם פושעי מלחמה ויש נגדם הפגנות.

    יש כאן דילמות לא מעטות , העניין שכל אדם מנסה לתמרן אנשים אחרים , איפה עובר הגבול כאשר אני מנסה לגרום לילד שלי ללמוד רפואה , האם אני דואג לו או שאני עושה זאת ממניעים של אגו וכו.

    המשחק של אנדר הוא לא מסה פילוסופית הוא בסך הכל ספר מדע בדיוני מצוין שבו שזורים כמה דילמות מוסריות

  7. מאת משפט היפוך זוויות:

    בשביל לסבך את זה עוד יותר הגיע בסוף הספר על בין והילדים שלו של מוצגות המלכות של הכוורת באור שונה

הוספת תגובה