הצל של אנדר \ אורסון סקוט קארד


פורסם ביום יום חמישי, 23 בנובמבר 2000, בשעה 14:26
שייך למדור פרקים לדוגמה

מאת

enders_shadow

פרק 1

"אתם חושבים שמצאתם מישהו, אז פתאום מקצצים את התוכנית שלי?"

"זה לא קשור לילד הזה שגראף מצא. זה קשור לאיכות הנמוכה של מה שמצאת עד עכשיו".

"ידענו שהסיכויים קלושים. אבל הילדים שאיתם אני עובדת מנהלים מלחמה רק כדי להישאר בחיים".

"הילדים שלך סובלים מתת-תזונה כזו, שהם סובלים מהידרדרות מוחית רצינית עוד לפני שאת מתחילה לבחון אותם. רובם לא יצרו קשר אנושי רגיל. הם מתוסבכים כל-כך, עד שאינם מסוגלים לגמור יום בלי לגנוב, לשבור או לקלקל משהו".

"הם גם מייצגים אפשרות כמו כל הילדים".

"זה בדיוק סוג הרגשנות שמוציא לפרוייקט שלך שם רע בעיני הצי".


פוק שמרה את עיניה פקוחות כל הזמן. גם הילדים הצעירים יותר היו אמורים לעמוד על המשמר, ולפעמים הם היו חדי עין למדי, אבל פשוט לא הבחינו בכל הדברים שבהם היו צריכים להבחין, וזה אמר שפוק יכלה לסמוך רק על עצמה.

סכנה רבה ארבה להם. השוטרים, לדוגמה. הם לא הופיעו לעיתים קרובות, אבל כשהופיעו, הם נראו נחושים במיוחד לנקות את הרחובות מילדים. הם היו מנופפים במגלבים המגנטיים, מנחיתים מכות צורבות ואכזריות אפילו על הילדים הקטנים ביותר ומגדפים אותם כחלאה, גנבים, טינופת, מגפה בעיר הנאווה רוטרדאם. התפקיד של פוק היה להבחין מתי הפרעה במרחק רומזת על כך שהשוטרים עושים סריקה, ולהשמיע שריקת אזהרה כדי שהקטנים ימהרו למקומות המחבוא שלהם עד שהסכנה תחלוף.

אבל השוטרים לא באו לעיתים כה תכופות. הסכנה האמיתית הייתה מידית הרבה יותר – ילדים גדולים. בגיל תשע הייתה פוק אם השבט של הצוות הקטן שלה (לא שמישהו מהם ידע בביטחון שהיא ילדה), אבל זה לא הרשים את הילדים ואת הילדות בני האחת-עשרה-ושתים-עשרה-ושלוש-עשרה ששרצו כמו בריונים ברחובות. הקבצנים, הגנבים וזונות הרחוב לא התייחסו לילדים הקטנים, מלבד כאשר בעטו אותם מהדרך. אבל הילדים הגדולים יותר, שהיו בין הנבעטים, מצצו את דמם של הצעירים מהם. בכל פעם שהצוות של פוק מצא משהו לאכול – במיוחד אם הם איתרו מקור אשפה אמין, פתי קל למטבע או קמצוץ מזון – הם נאלצו לפקוח עין בקפידה ולהחביא את שללם, שכן לא היה דבר שהבריונים אהבו יותר מאשר לקחת כל פירור של אוכל שהקטנים מצאו. גנבה מילדים קטנים יותר הייתה בטוחה בהרבה מגנבה מחנויות או מעוברי אורח. והם נהנו מזה, פוק ראתה. הם אהבו לראות את הילדים הקטנים רועדים, מצייתים, מייבבים ונותנים להם את כל מה שדרשו.

לפיכך כשבן השנתיים הקטן והכחוש התיישב על מכסה פח אשפה מעבר לרחוב, ראתה אותו פוק חדת העין. הילד היה על סף רעב. לא, הוא גווע ברעב. זרועות ורגליים דקות, מפרקים מוגדלים במידה מגוחכת, בטן נפוחה. ואם הרעב לא יהרוג אותו בקרוב, יעשה זאת הסתיו, שכן בגדיו המעטים ממילא היו דקים.

בדרך כלל היא לא הייתה מקדישה לו יותר מתשומת לב חטופה. אבל לזה היו עיניים. הוא עדיין הביט בתבונה. לא היה בו שמץ מטשטוש החושים של המתים המהלכים, שלא טרחו עוד לחפש מזון או אפילו למצוא מקום נוח לשכב בו, בעודם נושמים את נשימותיהם האחרונות באוויר המצחין של רוטרדאם. אחרי הכול, המוות לא יהווה שינוי כה גדול בשבילם. כולם ידעו שרוטרדאם הייתה, אם לא הבירה, לפחות נמלו הראשי של הגיהינום. ההבדל היחיד בין רוטרדאם למוות היה, שברוטרדאם הגזרה לא הייתה נצחית.

הילד הקטן – מה הוא עשה? לא חיפש אוכל. הוא לא בחן את הולכי הרגל. ומוטב כך – לא היה סיכוי שמישהו ישאיר משהו לילד קטן כל-כך. כל דבר שהוא ישיג יילקח על-ידי ילד אחר, אז למה לטרוח? אם הוא רוצה לשרוד, עליו לעקוב אחר מלקטים מבוגרים יותר וללקק עטיפות מזון מאחוריהם, להשיג את שכבת הסוכר או פתיתי הקמח האחרונים שדבקו באריזה, לקחת כל מה שהמוצא הראשון לא ליקק. לא היה שום דבר בשביל הילד הזה ברחוב, אלא אם כן יקבל אותו איזה צוות, ופוק לא הייתה מוכנה לקבל אותו. הוא יהיה רק נטל, והילדים שלה התקשו גם ככה, בלי להוסיף עוד פה חסר תועלת.

הוא עומד לבקש, חשבה. הוא עומד לייבב ולהתחנן. אבל זה עובד רק על עשירים. עלי לחשוב על הצוות שלי. הוא לא אחד מהם, אז לא אכפת לי ממנו. גם אם הוא קטן. הוא שום דבר בשבילי.

זוג זונות בנות שתים-עשרה, שבדרך כלל לא עבדו בקטע הרחוב הזה, הופיעו מעבר לפינה בדרכן לבסיס של פוק. היא השמיעה שריקה נמוכה. הילדים התרחקו זה מזה מיד, נשארים ברחוב אבל מנסים לא להיראות כמו צוות.

זה לא עזר. הזונות כבר ידעו שפוק היא ראש צוות. הן תפסו אותה בביטחון בזרועות, הטיחו אותה בקיר ודרשו את דמי ה"רשות" שלהן. פוק הייתה חכמה מכדי לטעון שאין לה מה לתת – הם תמיד ניסו לשמור מלאי כדי לרצות בריונים רעבים. פוק הבינה למה הזונות האלה רעבות. לא היה להן המראה שהפדופילים רצו. הן היו כחושות מדי, נראו מבוגרות מדי. אז עד שהן יתחילו לגדל גוף ולמשוך את הלקוחות הסוטים מעט פחות, הן נאלצו ללקט. זה הרתיח את דמה של פוק לראות אותן גונבות ממנה ומהצוות שלה, אבל מוטב לשלם להן. אם הן ירביצו לה, היא לא תוכל לדאוג לצוות שלה, נכון? אז היא לקחה אותן לאחד המחבואים שלה ומצאה שקית קטנה שעדיין הייתה בה חצי עוגה.

היא הייתה יבשה, שכן היא שמרה אותה יומיים להזדמנות כזו בדיוק, אבל שתי הזונות חטפו אותה, קרעו את השקית, ואחת מהן נשכה יותר מחצי לפני שהציעה את השארית לחברתה. או ליתר דיוק, חברתה לשעבר, שכן ממעשי טרף שכאלה נולדים סכסוכי דמים. שתיהן החלו להילחם זו בזו, לצרוח זו על זו, לסטור זו לזו, לשרוט זו את זו בציפורניים חדות. פוק צפתה בעיון, מקווה שהן יפילו את פיסת המאפה הנותרת, אבל לא היה לה מזל. החתיכה נכנסה לפיה של הנערה שכבר נגסה ראשונה – והייתה זו אותה ילדה שזכתה בקרב ושלחה את האחרת למצוא מחסה.

פוק הסתובבה, והילד היה ממש מאחוריה. היא כמעט נפלה בגללו. עם כל הרוגז שלה – על שנאלצה לוותר על מזון לזונות הרחוב האלה – היא בעטה בו והפילה אותו ארצה. "אל תעמוד מאחורי אנשים את אתה לא רוצה לנחות על התחת". נחרה.

הוא פשוט קם והביט בה בציפייה, בדרישה.

"לא, בנזונה קטן שכמוך. לא תקבל ממני שום דבר". אמרה פוק. "אני לא לוקחת אפילו חתיכת שעועית אחת מהפה של הצוות שלי. אתה לא שווה חתיכת שעועית".

הצוות שלה החל להתאסף מחדש.

"למה נתת להם את האוכל שלך?" שאל הילד. "את צריכה ת'אוכל הזה".

"הו, תסלח לי!" אמרה פוק. היא הרימה את קולה, כך שצוותה ישמע אותה. "אני מבינה שאתה צריך להיות ראש הצוות, מה? אתה כזה גדול, שוודאי אין לך בעיה לשמור על אוכל".

"לא אני", אמר הילד. "אני לא שווה חתיכת שעועית, זוכרת?"

"כן, אני זוכרת. אולי כדאי שאתה תזכור ותשתוק".

הצוות שלה צחק.

אבל הילד הקטן לא. "את צריכה להשיג בריון משלך", אמר.

"אני לא משיגה בריונים. אני נפטרת מהם", ענתה פוק. היא לא אהבה את העובדה שהוא המשיך לדבר, לענות לה. בעוד דקה היא תיאלץ להכאיב לו.

"את נותנת אוכל לבריונים כל יום. תני את זה לבריון אחד, והוא ירחיק ממך את האחרים".

"נראה לך שלא חשבתי על זה, טמבל?" אמרה. "אבל אחרי שקניתי אותו, איך אשמור אותו? הוא לא יילחם בשבילנו".

"אם הוא לא, תהרגי אותו", אמר הילד.

זה הכעיס את פוק, הטמטום חסר האפשרות, כוחו של הרעיון שהיא ידעה שלעולם לא תוכל להניח עליו את ידיה. היא נתנה לו עוד בעיטה. "אולי אני אתחיל בלהרוג אותך".

"אני לא שווה חתיכת שעועית, זוכרת?" אמר הילד. "את הורגת בריון אחד ומשיגה אחר שיילחם בשבילך. הוא רוצה האוכל שלך, הוא גם פוחד ממך".

היא לא ידעה מה להשיב לרעיון מגוחך שכזה.

"הם אוכלים אותך", אמר הילד. "אוכלים אותך. אז את חייבת להרוג אחד. תפילי אותו, כולם קטנים כמוני. אבנים שוברות כל גודל ראש".

"אתה מחליא אותי", היא אמרה.

"מפני שאת לא חשבת על זה", אמר.

הוא התגרה במוות, כשדיבר אליה ככה. אם היא תפצע אותו, הוא יהיה גמור. הוא ודאי יודע את זה.

עם זאת המוות כבר חי איתו בחולצה הדקיקה שלו. קשה לראות מה זה ישנה אם המוות יתקרב עוד קצת.

פוק הביטה בצוותה, אינה מצליחה לקרוא את פניהם.

"אני לא צריכה שום תינוק שיגיד לי להרוג את מה שאנחנו לא יכולים להרוג".

"ילד קטן בא מאחוריו, את דוחפת, הוא נופל". אמר הילד. "כבר יש לך כמה אבנים גדולות, לבנים. תרביצי לו בראש. כשאת רואה את המוח שלו, הוא גמור".

"הוא לא עוזר לי מת", אמרה. "אני רוצה בריון משלי שישמור עלינו. לא רוצה אחד מת".

הילד חייך. "אז עכשיו את אוהבת את הרעיון שלי", אמר.

"אי אפשר לבטוח בשום בריון", ענתה.

"הוא ישמור עלייך בבית תמחוי", אמר הילד. "תיכנסי לבית התמחוי". הוא המשיך להסתכל לה ישר בעיניים, אבל דיבר כדי שהאחרים ישמעו. "הוא יכניס את כולכם לבית התמחוי".

"ילד קטן נכנס לבית תמחוי, הילדים הגדולים מרביצים לו", אמר סרג'נט. הוא היה בן שמונה, ורוב הזמן התנהג כאילו הוא המשנה של פוק, אם כי לא היה לה משנה.

"אתה משיג בריון, הוא מכריח אותם ללכת".

"איך הוא הגמון שני בריונים? שלושה בריונים?" שאל סרג'נט

"כמו שאמרתי", ענה הילד. "אתה דוחף אותו למטה, הוא לא גדול כל-כך. יש לך אבנים. תהיה מוכן. 'תה לא חייל? לא קוראים לך סרג'נט?"

"תפסיק לדבר איתו, סרג'", אמרה פוק. "אני לא יודעת למה מישהו מאיתנו מדבר עם איזה ילד בן שנתיים".

"אני בן ארבע", אמר הילד.

"איך קוראים לך?"

"אפ'חד לא קרא לי בשם אף פעם", אמר.

"אתה מתכוון שאתה מטומטם כל-כך, שאתה לא זוכר את השם שלך?"

"אף אחד לא קרא לי בשום שם", אמר שוב. הוא המשיך להסתכל לה בעיניים, בעודו שוכב שם על הקרקע, הצוות סביבו.

"לא שווה חתיכת שעועית", אמרה.

"דווקא כן", אמר.

"כן", אמר סרג'נט. "חתיכה מחורבנת אחת".

"אז עכשיו יש לך שם", אמרה פוק. "לך שב על הפח ההוא, ואני אחשוב על מה שאמרת".

"אני צריך משהו לאכול", אמר בין.

"אם אני אשיג בריון, אם מה שאמרת יעבוד, אולי אתן לך משהו".

"אני צריך משהו עכשיו", אמר בין.

היא ידעה שזה נכון.

היא תחבה יד לכיסה והוציאה שישה בוטנים ששמרה. הוא התיישב ולקח רק אחד מידה, הכניס אותו לפיו ולעס לאיטו.

"קח את כולם", אמרה בקוצר רוח.

הוא הושיט את ידו הקטנה. היא הייתה חלושה. הוא הצליח לעשות אגרוף. "לא יכול להחזיק את כולם", אמר. "לא מחזיק טוב כל-כך".

לעזאזל. היא עמדה לבזבז בוטנים טובים בהחלט על ילד שעמד למות בכל מקרה.

אבל היא התכוונה לנסות את הרעיון שלו. הוא היה נועז, אבל זו הייתה התוכנית הראשונה שיכלה לשפר את הדברים, לשנות משהו בחייהם האומללים, בלי שהיא תצטרך ללבוש בגדים של ילדה ולעבוד. ומכיוון שזה היה הרעיון שלו, הצוות חייב לראות שהיא מתייחסת אליו בהגינות. ככה נשארת ראש צוות, הם תמיד ראו אותך נוהגת בהגינות.

היא המשיכה להחזיק את ידה מושטת בזמן שהוא אכל את ששת הבוטנים, זה אחר זה.

אחרי שבלע את האחרון, הוא הסתכל לה בעיניים לרגע ממושך נוסף, ואמר: "כדאי שתהיי מוכנה להרוג אותו".

"אני רוצה אותו חי".

"תהיי מוכנה להרוג אותו אם הוא לא הנכון". לאחר מכן דשדש בין חזרה מעבר לרחוב אל פח האשפה שלו, ובמאמץ רב טיפס עליו כדי לצפות.

"אתה לא בן ארבע!" צעק לו סרג'נט.

"אני בן ארבע אבל קטן", צעק בתגובה.

פוק השתיקה את סרג'נט, והם הלכו לחפש אבנים ולבנים. אם הם עומדים להיכנס למלחמה, כדאי שיהיו חמושים.


בין לא אהב את שמו החדש, אבל זה היה שם, וזה שהיה לו שם אמר שמישהו אחר ידע מי הוא והיה צריך לכנות אותו בשם כלשהו, וזה דבר טוב. כך גם היו ששת הבוטנים. פיו בקושי ידע מה לעשות בהם. הלעיסה הכאיבה לו.

וכאב לו גם לראות איך פוק מחרבנת את התוכנית שהוא נתן לה. בין לא בחר בה מפני שהייתה ראש הצוות החכם ביותר ברוטרדאם. ההפך, למעשה. הצוות שלה בקושי שרד מפני ששיקול דעתה לא היה טוב כל-כך. והיא הייתה רחומה מדי. לא היה לה די שכל לוודא שהיא עצמה תקבל די אוכל כדי להיראות בריאה; הצוות שלה אמנם ידע שהיא נחמדה וחיבב אותה, אך זרים לא חשבו שהיא מצליחה. לא חשבו שהיא טובה בתפקיד שלה.

אבל אילו הייתה טובה בתפקידה, היא לא הייתה מקשיבה לו. הוא לא היה מתקרב. ואילו הייתה מקשיבה, והרעיון שלו היה מוצא חן בעיניה, היא הייתה נפטרת ממנו. ככה עבדו הדברים ברחוב. ילדים נחמדים מתו. פוק הייתה כמעט נחמדה מכדי להישאר בחיים. על זה בין סמך. אבל עכשיו זה הפחיד אותו.

כל הזמן שהושקע בהתבוננות באנשים בזמן שגופו אכל את עצמו, הכול יהיה לשווא אם היא לא תצליח לעשות את זה. לא שבין לא בזבז הרבה זמן בעצמו. בהתחלה, כשבחן את האופן שבו עשו הילדים דברים ברחוב, שבו גנבו זה מזה, שלחו יד זה אל גרונו של זה, זה אל כיסו של זה, מכרו כל חלק מעצמם שיכלו למכור, הוא הבין איך הדברים יכלו להיות טובים יותר אילו למישהו היה קצת שכל, אבל הוא לא בטח בתובנות שלו. הוא היה בטוח שיש משהו אחר שהוא פשוט לא קולט. הוא התאמץ ללמוד עוד – על הכול. ללמוד לקרוא כדי שיבין מה כתוב בשלטי משאיות, חנויות, עגלות ומכלי אחסון. ללמוד די הולנדית ודי שפת צי כדי להבין את כל הנאמר סביבו. זה שהרעב הסיח את דעתו כל הזמן לא עזר. הוא ודאי היה יכול למצוא יותר אוכל אילו לא הקדיש כל-כך הרבה זמן ללימוד האנשים. אבל בסופו של דבר התחוור לו: הוא כבר הבין את זה. הוא הבין את זה מהרגע הראשון. לא היה שום סוד שבין לא קלט מפני שהיה קטן. הילדים האלה ניהלו הכול בצורה מטומטמת כל-כך מפני שהם היו מטומטמים.

הם היו מטומטמים, והוא היה חכם. אז למה הוא גווע ברעב, ואילו הם עדיין בחיים? בשלב זה הוא החליט לפעול. בשלב זה הוא בחר בפוק כראש הצוות שלו. ועכשיו הוא ישב על פח אשפה והסתכל בה מחרבשת את זה.

היא בחרה בבריון הלא נכון, זה הדבר הראשון שעשתה. היא הייתה זקוקה למישהו שמצליח בזכות הגודל לבדו, שמפחיד אנשים. היא הייתה זקוקה למישהו גדול וטיפש, אכזרי אבל נשלט. אבל היא חושבת שהיא צריכה מישהו קטן. לא, מטומטמת! מטומטמת! בין רצה לצרוח לעברה בזמן שראה את המטרה שלה מתקרבת, בריון שקרא לעצמו אשיל על-שם גיבור הקומיקס. הוא היה קטן ומרושע, חכם וזריז, אבל הייתה לו רגל פגועה, והיא חשבה שכך תוכל להפיל אותו יותר בקלות. מטומטמת! הרעיון לא היה רק להפיל אותו – אפשר להפיל כל אחד בפעם הראשונה, מפני שהוא אינו מצפה לזה. צריך לבחור מישהו שלא יצליח לקום.

אבל הוא לא אמר מילה. אסור להרגיז אותה. צריך לראות מה יקרה. לראות איך אשיל מתנהג כשהוא מובס. היא תראה – זה לא יעבוד, והיא תצטרך להרוג אותו, להחביא את הגופה ולנסות שוב לפני שתתפשט השמועה על צוות ילדים שמוריד בריונים.

הנה בא אשיל בצעד מתרברב – ואולי זה רק ההילוך המתגלגל שנכותו כפתה עליו – ופוק מגזימה בהצגת הפחד והניסיון להתחמק. עבודה גרועה, חשב בין. אשיל כבר קולט. משהו לא בסדר. את אמורה להתנהג כרגיל! מטומטמת! אשיל מסתכל סביב הרבה יותר. נזהר. היא אומרת לו שיש לה משהו מוחבא – החלק הזה נורמלי – והיא מוליכה אותו למלכודת בסמטה. אבל תראו, הוא מהסס. נזהר. זה לא יעבוד.

אבל זה עובד בגלל הרגל הנכה שלו. אשיל רואה את המלכודת מופעלת, אבל אינו יכול להתחמק. כמה ילדים נערמים על רגליו מאחור בזמן שפוק וסרג'נט דוחפים אותו מלפנים, והוא נופל. כמה לבנים פוגעות בחוזקה בגופו וברגלו הפגועה – הילדים תופשים את העניין, הם עושים את העבודה שלהם, אפילו שפוק מטומטמת – וכן, אשיל באמת פוחד. הוא חושב שהוא הולך למות.

בין יורד מהמושב שלו. במורד הסמטה, מתבונן, קרוב יותר. קשה לראות מעבר להמון. הוא נדחף קדימה, והילדים – שכולם גדולים ממנו – מזהים אותו, הם יודעים שהרוויח עמדת תצפית ונותנים לו להיכנס. הוא עומד ממש מעל הראש של אשיל. פוק עומדת מעליו, מחזיקה לבנה גדולה ומדברת.

"אתה תכניס אותנו לתור לאוכל במחסה".

"כן, ודאי, אני אכניס. אני מבטיח".

אל תאמיני לו. תראי את העיניים שלו, מחפשות נקודת חולשה.

"ככה גם אתה תשיג יותר אוכל, אשיל. תקבל את הצוות שלי. יהיה לנו מספיק לאכול, יהיה לנו יותר כוח, נביא לך יותר. אתה צריך צוות. הבריונים האחרים דוחפים אותך מהדרך – ראינו אותם! – אבל איתנו לא צריך לאכול חרא מאף אחד. רואה איך אנחנו עושים את זה? צבא, זה מה שאנחנו".

בסדר, עכשיו הוא התחיל לתפוש. זה באמת רעיון טוב, והוא לא היה מטומטם, אז זה נשמע לו הגיוני.

"אם זה חכם כל-כך, פוק, למה לא עשית את זה קודם?"

לא היה לה מה לומר. היא הציצה לעבר בין.

רק מבט חטוף, אבל אשיל ראה אותו. ובין ידע מה הוא חושב. זה היה ברור כל-כך.

"תהרגי אותו", אמר בין.

"אל תהיה טיפש", אמרה פוק. "הוא בפנים".

"נכון", אמר אשיל. "אני בפנים. זה רעיון טוב".

"תהרגי אותו", אמר בין. "אם לא תהרגי אותו עכשיו, הוא יהרוג אותך".

"את מרשה לחתיכת חרא הקטן הזה לזבל לך ככה במוח?" אמר אשיל.

"זה החיים שלך או שלו", אמר בין. "תהרגי אותו וקחי את הבא אחריו".

"לבא אחרי לא תהיה רגל פגועה כמו שלי", אמר אשיל. "הבא אחרי לא יחשוב שהוא צריך אותכם. אני יודע שכן. אני בפנים. אני זה שאתם רוצים. זה הגיוני".

אזהרתו של בין כנראה גרמה לה להיות זהירה יותר. היא עדיין לא נכנעה. "לא תחליט אחר כך שאתה מתבייש בכך שיש לך חבורת ילדים קטנים בצוות שלך?"

"זה הצוות שלך, לא שלי", אמר אשיל.

שקרן, חשב בין. את לא רואה שהוא משקר?

"בשבילי", אמר אשיל, "אתם משפחה. אלה האחים והאחיות הקטנים שלי. אני חייב לדאוג למשפחה שלי, לא?"

בין הבין שאשיל ניצח. בריון רב-עוצמה, והוא קרא לילדים האלה אחיותיו, אחיו. בין ראה את הרעב בעיניהם. לא הרעב הרגיל לאוכל, אלא הרעב האמיתי, העמוק, למשפחה, לאהבה, להשתייכות. הם קיבלו מזה קצת בצוות של פוק, אבל אשיל הבטיח יותר. הוא הוסיף על הצעתה הטובה ביותר של פוק. עכשיו היה מאוחר מדי להרוג אותו.

מאוחר מדי, אבל לרגע נראה שפוק מטומטמת מספיק להרוג אותו בכל זאת. היא הרימה את הלבנה גבוה יותר כדי להנחיתה.

"לא", אמר בין. "את לא יכולה. הוא משפחה עכשיו".

היא הנמיכה את הלבנה אל מותניה ופנתה לאיטה לבין. "תסתלק מכאן", אמרה. "אתה לא חלק מהצוות שלי. אתה לא מקבל כאן שום דבר".

"לא", אמר אשיל, "אם את מתכוונת להתייחס אליו ככה, עדיף שתהרגי אותי".

הו, זה נשמע אמיץ. אבל בין ידע שאשיל לא היה אמיץ. רק חכם. הוא כבר ניצח. לא הייתה שום משמעות לזה שהוא שכב על הארץ כשפוק אוחזת בלבנה. זה היה הצוות שלו עכשיו. פוק הייתה גמורה. יעבור זמן עד שמישהו חוץ מבין ומאשיל יבין את זה, אבל מבחן הסמכות היה כאן ועכשיו, ואשיל עמד לנצח בו.

"הילד הקטן הזה", אמר אשיל, "אולי לא חלק מהצוות שלך, אבל הוא חלק מהמשפחה שלי. את לא אומרת לאח שלי להסתלק".

פוק היססה. רגע, רגע נוסף.

מספיק.

אשיל התיישב, משפשף את פצעיו, בודק את חבורותיו. הוא הביט בהערצה מבודחת בילדים שרגמו אותו באבנים. "לעזאזל, אתם רעים!" הם צחקו – בעצבנות תחילה. האם הוא יכאיב להם מפני שהכאיבו לו? "אל תדאגו", אמר. "אתם הראיתם לי מה אתם יכולים לעשות. אנחנו צריכים לעשות את זה ליותר מבריון או שניים. הייתי חייב לראות שאתם יכולים לעשות את זה כמו שצריך. עבודה טובה. איך קוראים לך?"

בזה אחר זה הוא למד את שמותיהם וזכר אותם, ואם החמיץ אחד, הוא עשה מזה עניין גדול, התנצל וביצע מאמץ מופגן לזכור. חמש-עשרה דקות אחר כך הם אהבו אותו.

אם הוא יכול לעשות את זה, חשב בין, אם הוא טוב כל-כך בלגרום לאנשים לאהוב אותו, למה הוא לא עשה את זה קודם?

מפני שהטיפשים האלה תמיד חיפשו כוח למעלה. אנשים מעליך, הם לעולם לא רוצים לחלוק איתך בכוח. למה תחפש אצלם? הם לא נותנים לך שום דבר. לאנשים מתחתיך אתה נותן תקווה, כבוד, הם נותנים לך כוח, מפני שהם לא חושבים שיש להם אותו, אז לא אכפת להם לוותר עליו.

אשיל קם על רגליו, רועד מעט, רגלו הפגועה כואבת יותר מהרגיל. כולם נרתעו לאחור, נותנים לו קצת מקום. הוא היה יכול לעזוב עכשיו, אילו רצה. לברוח, לא לחזור לעולם. או ללכת לאסוף עוד בריונים, לחזור ולהעניש את הצוות. אבל הוא עמד שם, חייך, הושיט יד לכיסו והוציא את הדבר המדהים ביותר. חופן צימוקים. חופן שלם. הם הביטו בידו כאילו נשאה חותם של מסמר.

"אחים ואחיות קטנים קודם", אמר. "הכי קטנים קודם". הוא הביט בבין. "אתה".

"לא הוא!" אמר השני הכי קטן. "אנחנו אפילו לא מכירים אותו".

"בין היה זה שרצה להרוג אותך", אמר אחר.

"בין", אמר אשיל. "בין, אתה רק דאגת למשפחה שלי, נכון?"

"כן". אמר בין.

"אתה רוצה צימוק?"

בין הנהן.

"אתה קודם. אתה זה שאיחד את כולנו, בסדר?"

או שאשיל יהרוג אותו או שלא. ברגע זה כל מה שהיה חשוב הוא הצימוק. בין לקח אותו. שם אותו בפיו. אפילו לא נשך אותו. פשוט הניח לו להיספג ברוקו, מוציא ממנו את הטעם.

"אתה יודע", אמר אשיל, "לא משנה כמה זמן תחזיק אותו בפה, הוא לא ייהפך חזרה לענב".

"מה זה ענב?"

אשיל צחק, והוא עדיין לא לעס. אחר כך הוא נתן צימוקים לשאר הילדים. פוק מעולם לא חילקה כל-כך הרבה צימוקים, מפני שמעולם לא היו לה כל-כך הרבה. אבל הילדים לא יבינו את זה. הם יחשבו: פוק נתנה לנו זבל, ואשיל נתן לנו צימוקים. זה מפני שהם מטומטמים.

פרק 2

בית תמחוי

אני יודעת שכבר חיפשת באזור הזה, ודאי כבר כמעט סיימת עם רוטרדאם, אבל משהו מתרחש באחרונה, מאז ביקרת, ש… הו, אני לא יודעת אם זה באמת משהו. לא הייתי צריכה להתקשר".

"ספרי לי. אני מקשיבה".

"תמיד היו מריבות בתור. אנחנו מנסים לעצור אותם, אבל יש לנו רק מתנדבים ספורים, והם נחוצים לשמירה על הסדר בחדר האוכל ולהגשת האוכל. אז אנחנו יודעים שהרבה ילדים שצריכים להיות בפנים אינם מצליחים אפילו להיכנס לתור, מפני שהם נדחפים החוצה. ואם אנחנו מצליחים לעצור את הבריונים ולתת לאחד הקטנים להיכנס, מרביצים להם אחר כך. אנחנו לא רואים אותם שוב. זה מכוער".

"החזקים שורדים".

"האכזריים. תרבות אמורה להיות ההפך מזה".

"את מתורבתת. הם לא".

"בכל מקרה, זה השתנה. פתאום, בימים האחרונים. אני לא יודעת למה. אבל אני פשוט – אמרת כל דבר חריג – וכל מי שעומד מאחוריו – אני מתכוונת, האם יכולה תרבות להתפתח שוב פתאום, באמצע ג'ונגל של ילדים?"

"זה המקום היחיד שבו היא מתפתחת. אני סיימתי בדלפט. לא היה כאן שום דבר בשבילנו. כבר יש לי די צלחות כחולות".

בין הקפיד להישאר ברקע בשבועות הבאים. לא היה לו דבר להציע כעת – הם כבר קיבלו את הרעיון הכי טוב שלו. והוא ידע שהכרת תודה לא תחזיק מעמד זמן רב. הוא לא היה גדול ולא אכל הרבה, אבל אם יהיה בין הרגליים כל הזמן, ירגיז אנשים ויקשקש אליהם, בתוך זמן קצר זה ייעשה לא רק כיף, אלא גם ימנעו ממנו מזון בתקווה שימות או ילך משם.

אפילו כך הוא הרבה לחוש את עיניו של אשיל עליו. הוא הבחין בכך ללא פחד. אם אשיל יהרוג אותו, שיהרוג. הוא היה רחוק ימים ספורים מהמוות בכל מקרה. פירוש הדבר יהיה רק שהתוכנית שלו לא עבדה טוב כל-כך, אבל מאחר שזו הייתה תוכניתו היחידה, זה לא ישנה אם יתברר שאינה מוצלחת. אם אשיל זכר איך בין דחק בפוק להרוג אותו – ומובן שהוא זכר – ואם אשיל מתכנן את מותו, בין אינו יכול לעשות דבר כדי למנוע את זה.

חנופה לא תעזור. זה רק יראה על חולשה, ובין ראה במשך זמן רב איך בריונים – ואשיל עדיין היה בריון בליבו – ניזונו מאימתם של ילדים אחרים, באיזה רוע הם התייחסו לאנשים כשאלה הפגינו חולשה. גם הצעת עוד רעיונות פיקחיים לא תעבוד. קודם כול משום שלבין לא היו עוד כאלה, ושנית מפני שאשיל יחשוב שזו פגיעה בסמכותו. והילדים האחרים ינטרו לבין אם ימשיך להתנהג כאילו הוא היחיד עם שכל. הם כבר נטרו לו על שהגה את התוכנית הזאת ושינה את חייהם.

שכן השינוי היה מידי. כבר בבוקר הראשון שלח אשיל את סרג'נט לעמוד בתור לבית התמחוי של הלגה באארט ואן נאס סטראאט. מפני, כך אמר, שאם הולכים לפוצץ אותנו במכות בכל מקרה, עדיף שננסה להגיע לאוכל החינם הכי טוב ברוטרדאם לפני שנמות. הוא דיבר ככה, אבל הכריח אותם לתרגל את מהלכיהם עד האור האחרון בערב הקודם, כדי שיעבדו טוב יותר יחד, ולא יסגירו את עצמם מהר כל-כך, כפי שעשו כשהלכו עליו. האימונים הקנו להם ביטחון. אשיל אמר כל הזמן: "הם יצפו לזה" ו"הם לא יצפו לזה", ומכיוון שהוא היה בריון בעצמו, הם בטחו בו כפי שמעולם לא בטחו בפוק.

בטיפשותה ניסתה פוק להתנהג כאילו היא עדיין מנהלת את העניינים, כאילו רק מסרה את אימוניהם לאשיל. בין התרשם מכך שאשיל לא התווכח איתה, ולא שינה את תוכניותיו או את הוראותיו כהוא זה בגלל מה שהיא אמרה. אם היא דחקה בו להמשיך לעשות את מה שכבר עשה, הוא המשיך לעשות זאת. לא הייתה כל התרסה. לא מאבק על כוח. אשיל התנהג כאילו כבר ניצח, ומאחר שהילדים האחרים הלכו אחריו, כך היה.

התור הסתדר מוקדם לפני בית התמחוי של הלגה, ואשיל התבונן בעיון בזמן שבריונים שהגיעו אחרי כולם נדחפו לתור במעין סולם דרגות – הבריונים ידעו מי מקבל מקום של כבוד. בין ניסה להבין את העיקרון שעל-פיו בחר אשיל את הבריון שאיתו צריך סרג'נט להתחיל לריב. הוא לא היה החלש מכולם, אבל זה היה חכם, כי הכאת החלש מכולם רק תזמן להם מריבות נוספות כל יום. הוא גם לא היה החזק מכולם. בזמן שסרג'נט חצה את הרחוב, ניסה בין להבין מה היה בבריון שגרם לאשיל לבחור בו. ואז הבין – זה היה הבריון החזק ביותר שלא היו איתו חברים.

בריון המטרה היה גדול ונראה מרושע, אז להרביץ לו ייראה ניצחון חשוב. אבל הוא לא דיבר עם איש, לא בירך איש לשלום. הוא היה מחוץ לשטח שלו, וכמה מהבריונים האחרים זרקו לעברו מבטי טינה, אומדים אותו. הייתה עלולה לפרוץ כאן מריבה היום גם אם אשיל לא היה בוחר בזר הזה.

סרג'נט החליק לתור בעצבי ברזל, היישר למטרה. למשך רגע המטרה פשוט עמד שם והסתכל בו, כאילו אינו מאמין למראה עיניו. אין ספק שהילד הזה ייווכח בשגיאתו הקטלנית ויברח. אבל סרג'נט אפילו לא התנהג כאילו הבחין שהמטרה שם.

"היי!" אמר המטרה. הוא דחף את סרג'נט בחוזקה, ועל-פי זווית הדחיפה, היה סרג'נט אמור להיהדף מהתור. אבל כמו שאשיל לימד אותו, הוא נטע את רגלו בקרקע וזינק קדימה, פוגע בבריון שלפני המטרה, אפילו שלא זה הכיוון שאליו דחף אותו המטרה.

הבריון שלפנים הסתובב ונחר לעבר סרג'נט, שטען בנימת תחינה: "הוא דחף אותי".

"הוא פגע בך בעצמו", אמר המטרה.

"אני נראה מטומטם כזה?" שאל סרג'נט.

הבריון שמלפנים מדד את המטרה. זר. קשוח אבל לא מאיים מדי. "תיזהר, שחיף".

זה היה עלבון חמור בקרב הבריונים, מכיוון שרמז על חוסר כשירות ועל חולשה.

"תיזהר בעצמך".

במהלך חילופי הדברים הללו הוביל אשיל חבורה נבחרת של ילדים צעירים יותר לעבר סרג'נט, שסיכן את גופו ואת חייו בכך שנשאר בין שני הבריונים. ממש לפני שהגיעו אליהם, נחפזו שניים מהילדים הצעירים יותר דרך התור אל העבר השני ותפסו עמדות נגד הקיר, מעבר לשדה הראייה של המטרה. ואז התחיל אשיל לצרוח.

"מה אתה חושב שאתה עושה לעזאזל, חתיכת נייר טואלט מוכתמת בחרא! אני שולח את הילד שלי לשמור על המקום שלי בתור, ואתה דוחף אותו? אתה דוחף אותו על החבר שלי?"

מובן שהם לא היו חברים – אשיל היה בריון מהמעמד הנמוך ביותר בחלק זה של רוטרדאם ותמיד תפס את מקומו כאחרון הבריונים בתור. אבל המטרה לא ידע את זה, ולא היה לו זמן לגלות. שכן עד שהמטרה פנה לעבר אשיל, כבר זינקו הילדים שמאחוריו אל שוקיו. לא היה זמן לחילופי הדחיפות וההתרברבויות הרגילים לפני שהקרב החל. אשיל החל וסיים אותו במהירות אכזרית. הוא דחף חזק בדיוק כשהילדים הכו, והמטרה הוטח אל הרחוב המרוצף. הוא שכב שם המום, ממצמץ. אבל שני הילדים האחרים כבר הושיטו אבני ריצוף גדולות לאשיל, שהנחית אותן בעוצמה – אחת, שתיים – על חזה המטרה. בין שמע את הצלעות מתנפצות.

אשיל משך אותו בחולצתו והפך אותו חזרה אל הרחוב. הוא גנח, נאבק לזוז, גנח שוב ושכב דומם.

האחרים בתור התרחקו מהקרב. זו הייתה הפרה של הכללים. כשבריונים נלחמו זה בזה, הם עשו זאת בסמטאות, ולא הלכו על פציעה רצינית, אלא נלחמו עד שהעליונות הייתה ברורה וזה נגמר. שימוש באבני ריצוף ושבירת עצמות היו דברים חדשים. זה הבהיל אותם, לא מפני שאשיל נראה מפחיד כל-כך, אלא משום שעשה את הדבר האסור, ועשה אותו בגלוי לעין כול.

אשיל סימן לפוק להביא את שאר הצוות ולמלא את הרווח בתור. בינתיים הוא הידס הלוך ושוב לאורך התור, שואג במלוא קולו: "אתם יכולים לזלזל בי, לא אכפת לי. אני סתם נכה! אני סתם אחד עם רגל פגומה! אבל אל תדחפו את המשפחה שלי! אל תדחפו את אחד הילדים שלי מהתור! אתם שומעים? כי אם תעשו את זה, תבוא איזו משאית לרחוב הזה ותפיל אותכם ותשבור לכם את העצמות בדיוק כמו שקרה לזין הקטן הזה, ובפעם הבאה יכול להיות שהראש שלכם יישבר עד המוח שלכם יישפך לרחוב. תיזהרו ממשאיות דוהרות כמו זו שהפילה את הנאד-בראש הזה כאן, ממש לפני בית התמחוי שלי!"

זו הייתה קריאת התיגר. בית התמחוי שלי. ואשיל לא נרתע, לא הפגין אפילו קמצוץ היסוס. הוא המשיך לצווח, מדדה במעלה התור ובמורדו, נועץ מבט בפני כל בריון, מתרה בו שלא יתווכח. מי שעקבו אחריו כצל מעברו השני של התור היו שני הילדים שעזרו להפיל את הזר, וסרג'נט הידס לצידו, מאושר וזחוח למראה. הם הדיפו ביטחון, בעוד הבריונים האחרים הציצו מעבר לכתפיהם כדי לראות מה עושים תופסי הרגליים שמאחוריהם.

אלה לא היו רק דיבורים ורהב. בכל פעם שאחד הבריונים הראה סימני תוקפנות, נכנס לו אשיל ישר לפנים. אך כפי שתכנן מראש, הוא לא תקף את התוקפן – הוא היה מוכן לצרות, חיפש אותן – ובמקום זאת זינקו הילדים על הבריון היישר מאחוריו. בדיוק ברגע שהם זינקו, הסתובב אשיל ודחף את הקורבן החדש, כשהוא צורח: "מה מצחיק אותך כל-כך, לעזאזל!" מיד הוא אחז עוד אבן ריצוף, עומד מעל הקורבן הנפול, אבל לא הכה. "לך לסוף התור, מפגר אחד! יש לך מזל שאני מרשה לך לאכול בבית התמחוי שלי!"

כל האוויר יצא מהתוקפן, שכן הבריון שאשיל הפיל היה מדורג מקום אחד נמוך ממנו במעמדו, כך שאיש לא איים על התוקפן או פגע בו, ועם זאת אשיל זכה בניצחון ישר מול הפרצוף שלו, והוא לא היה חלק מזה.

הדלת לבית התמחוי נפתחה. אשיל מיד היה עם האישה שפתחה אותה, מחייך, מברך אותה לשלום כמו ידיד ותיק. "תודה לך שאת מאכילה אותנו היום", אמר. "אני אוכל אחרון היום. תודה לך שאת מאכילה את המשפחה שלי".

האישה ידעה איך פועל הרחוב. היא גם הכירה את אשיל וידעה שמשהו מוזר מאוד קורה כאן. אשיל תמיד אכל אחרון מבין הילדים הגדולים, ובפנים די מבוישות. אבל גישתו החדשה והמתנשאת בקושי הספיקה להרגיז אותה, כשהראשון מבני צוותה של פוק הגיע לדלת. "המשפחה שלי", הכריז אשיל בגאווה, מכניס את הילדים הקטנים לאולם. "תדאגי למשפחה שלי".

אפילו לפוק הוא קרא ילדה שלו. אבל אם היא הבחינה בהשפלה שבדבר, היא לא הפגינה זאת. כל מה שעניין אותה היה הנס של כניסה לבית תמחוי. התוכנית עבדה.

ולבין לא היה אכפת אם היא חשבה שזו תוכנית שלה או שלו, לפחות לא לפני שכף המרק הראשונה באה אל פיו. הוא שתה אותו לאט ככל יכולתו, אבל המרק עדיין נעלם במהירות שלא תיאמן. זה הכול? ואיך הוא הצליח לשפוך כל-כך הרבה מהחומר היקר על החולצה שלו?

הוא מיהר לתחוב לחם אל בגדיו ופנה לדלת. להחביא את הלחם ולהסתלק, זה היה הרעיון של אשיל, וזה היה רעיון טוב. כמה מהבריונים שבתוך בית התמחוי ודאי יתכננו נקמה. הילדים הקטנים האוכלים לא יעניינו אותם. הם יתרגלו לזה מהר, אשיל הבטיח, אבל ביום הראשון הזה היה חשוב שכל הילדים יצאו בזמן שהבריונים עדיין אכלו.

כשבין הגיע לדלת, עדיין זרמו פנימה ילדים, ואשיל עמד על יד הדלת, מפטפט עם האישה על התאונה קורעת הלב שאירעה בתור. חובשים ודאי לקחו את הנער הפצוע – הוא כבר לא גנח ברחוב. "זה היה יכול להיות אחד הילדים הקטנים", אמר. "אנחנו צריכים כאן שוטר שישגיח על התנועה. הנהג לעולם לא היה מתרשל ככה אילו היה כאן שוטר".

האישה הסכימה. "זה היה יכול להיות נורא. הם אמרו שחצי מהצלעות שלו נשברו, וריאה אחת נוקבה". היא נראתה מיוסרת ופכרה את ידיה.

"התור הזה מתחיל להתארגן כשעדיין חשוך. זה מסוכן. לא יכולים להאיר כאן? אני דואג לילדים שלי", אמר אשיל. "את לא רוצה שהילדים שלי יהיו בטוחים? אני היחיד שאכפת לו מהם?"

האישה מלמלה משהו בנוגע לכסף ולכך שלבית התמחוי לא היה תקציב גדול.

פוק ספרה את הילדים בדלת בזמן שסרג'נט הוביל אותם לרחוב.

בראותו שאשיל מנסה לשכנע את המבוגרים להגן עליהם בתור, החליט בין שהגיע הזמן להועיל. מכיוון שהאישה הייתה רחומה, ובין היה הילד הקטן מכולם בהרבה, הוא ידע שישפיע עליה ביותר. הוא ניגש אליה ומשך בחצאית הצמר שלה. "תודה לך ששמרת עלינו", אמר. "זו הפעם הראשונה שנכנסתי לבית תמחוי אמיתי. פאפא אשיל אמר לנו שאת תשמרי עלינו, כך שאנחנו הקטנים נוכל לאכול כאן כל יום".

"הו, ילד מסכן שכמוך!" דמעות נהרו במורד פני האישה. "הו, מתוק מסכן שכמוך". היא חיבקה אותו.

אשיל הביט בהם, קורן. "אני חייב לדאוג להם", אמר בשקט. "חייב לשמור על ביטחונם".

לאחר מכן הוא לקח את משפחתו – זה כבר לא היה הצוות של פוק בשום מובן שהוא – מבית התמחוי של הלגה, כולם צועדים זה אחר זה. עד שהם הקיפו את פינתו של בניין ואז רצו כמו משוגעים, משלבים ידיים ומתרחקים ככל האפשר מבית התמחוי של הלגה. בשארית היום יהיה עליהם להסתתר. בצמדים ובשלשות יחפשו אותם הבריונים.

אבל הם יכלו להסתתר, מפני שלא היה עליהם ללקט מזון היום. המרק כבר סיפק להם יותר קלוריות ממה שאכלו בדרך כלל, והיה להם הלחם.

מובן שהמס הראשון על אותו לחם היה שייך לאשיל, שלא אכל מרק. כל ילד הציע את לחמו ביראת כבוד לפאפא החדש שלהם, והוא לקח נגיסה מכל אחד, לעס לאיטו ובלע את הלחם לפני ששלח יד אל הבא המוצע לו. זה היה טקס ארוך למדי. אשיל לקח מלוא פיו מכל חתיכה מלבד שתיים: של פוק ושל בין.

"תודה", אמרה פוק.

היא הייתה מטומטמת כל-כך, היא חשבה שזו מחווה של כבוד. בין היטיב לדעת. בכך שלא אכל מלחמם, הוציא אותם אשיל מהמשפחה. אנחנו מתים, חשב בין.

זו הסיבה לכך שבין נשאר מאחור, נצר את לשונו והקפיד שלא להתערב בשבועות שלאחר מכן. זו גם הסיבה לכך שהשתדל לא להיות לבדו. הוא תמיד היה במרחק נגיעה מאחד הילדים האחרים.

אבל הוא לא התעכב על יד פוק. זו הייתה תמונה שהוא לא רצה שתיחרט בזיכרונו של איש: הוא מדשדש בעקבות פוק.

מהבוקר הבא היה מבוגר שהשגיח מחוץ לבית התמחוי של הלגה, ומנורה חדשה נתלתה בבוקר שאחריו. עד סוף השבוע היה השומר המבוגר שוטר. ובכל זאת אשיל מעולם לא הוביל את קבוצתו ממחבואה עד שהמבוגר היה שם, ואז הצעיד את כל המשפחה היישר לראש התור, מודה לבריון הראשון בקול רם על שדאג למשפחתו בכך ששמר להם מקום בתור.

אבל מבטי הבריונים הפחידו את כולם. הם היו מוכרחים להתנהג יפה בזמן שהשומר הסתכל, אבל במחשבתם שכן הרצח.

וזה לא השתפר. הבריונים לא "התרגלו לזה" על אף הבטחותיו השאננות של אשיל. ואף שבין היה נחוש בדעתו לא להתערב, הוא ידע שמשהו חייב להיעשות כדי להרגיע את שנאת הבריונים, ואשיל – שחשב שהמלחמה הסתיימה והניצחון הושג – לא עמד לעשות זאת.

לפיכך כאשר בין תפס את מקומו בתור בוקר אחד, הוא נשאר בכוונה בסוף המשפחה. בדרך כלל עמדה פוק במאסף – זו הייתה דרכה להעמיד פנים שהיא מעורבת בהובלת הקטנים פנימה. אבל הפעם נעמד בין מאחוריה בכוונה, כשמבטו ספוג השנאה של הבריון – שהיה אמור להיות ראשון בתור – צורב את אחורי ראשו.

בכניסה, שבה עמדה האישה עם אשיל, שניהם נראים גאים במשפחתו, פנה בין אל הבריון שמאחוריו ושאל בקולו הרם ביותר: "איפה הילדים שלך? איך זה ש'תה לא מביא ת'ילדים שלך לבית התמחוי?"

הבריון הזעיף פנים באכזריות, אבל האישה שבפתח התבוננה בגבות זקורות. "גם אתה דואג לילדים קטנים?" שאלה. היה ברור שהיא מתמוגגת מן הרעיון, שהיא מצפה לתשובה חיובית. וככל שהבריון הזה היה מטומטם, הוא ידע שמוטב לרצות מבוגרים שנתנו אוכל. אז הוא אמר: "ודאי שכן.."

"אז תביא אותם בדיוק כמו פאפא אשיל. אנחנו תמיד שמחים לראות ילדים קטנים".

בין שוב צייץ: "הם נותנים לאנשים עם ילדים קטנים להיכנס ראשונים".

"אתה יודע, זה רעיון נהדר", אמרה האישה. "אני חושבת שנהפוך את זה לכלל. עכשיו, בואו נתקדם, אנחנו מעכבים את הילדים הרעבים".

בין אפילו לא הציץ באשיל בזמן שנכנס פנימה.

אחרי ארוחת הבוקר, בזמן שביצעו את טקס נתינת הלחם לאשיל, הקפיד בין להציע את לחמו שוב, אף שהסתכן בכך שיזכיר לכולם שאשיל מעולם לא לקח ממנו נתח. אבל היום הוא היה מוכרח לבחון איך יתייחס אליו אשיל.

"אם כולם יביאו ילדים קטנים, ייגמר להם המרק מהר יותר", אמר אשיל בקור. עיניו לא אמרו דבר – אבל גם זה היה מסר.

"אם כולם יהיו פאפאים", אמר בין, "הם לא ינסו להרוג אותנו".

בזאת התעוררו עיניו של אשיל לחיים מעט. הוא הושיט יד ולקח את הלחם מבין. הוא נשך חתיכה עצומה מן הקרום. יותר מחצי. הוא דחס אותה לפיו, לעס לאט והחזיר את השאר לבין.

אם כן, בין נשאר רעב באותו יום, אבל זה היה שווה את זה. זה לא אמר שאשיל לא יהרוג אותו יום אחד, אבל לפחות הוא לא הפריד אותו מהמשפחה. ואותה שארית לחם הייתה כמות אוכל רבה מכפי שנהג לאכול ביום. או בשבוע, למעשה.

הוא החל להתמלא. שרירים גדלו שוב בזרועותיו וברגליו. הוא לא התעייף רק מחציית רחוב. הוא היה יכול להדביק את הקצב בקלות, כשהאחרים פתחו בריצה קלה. לכולם היה יותר כוח. הם היו בריאים לעומת זאטוטי הרחוב שלא היה להם פאפא. כולם ראו זאת. לבריונים האחרים לא תהיה שום בעיה לגייס משפחות משל עצמם.


האחות קרלוטה הייתה מגייסת מטעם תוכנית הכשרת הילדים של הצי הבינלאומי. זה עורר ביקורת רבה במסדר שלה, ובסופו של דבר היא קיבלה רשות לעשות זאת, לאחר שציינה במפורש את אמנת הגנת הארץ, מה שהיה איום מוסווה. אם היא תתלונן שהמסדר מפריע לעבודתה מטעם הצי, המסדר עלול לאבד את מעמדו הפטור ממס ומגיוס. עם זאת היא ידעה שבתום המלחמה ולאחר פקיעת האמנה, היא תהיה נזירה חסרת בית, שכן לא יהיה לה מקום בקרב אחיות סט. ניקולאס.

אך משימתה בחיים, ידעה, הייתה לדאוג לילדים. והיא סברה שאם הבאגים ינצחו בסיבוב הבא במלחמה, ימותו כל הילדים בכדור הארץ. אין ספק שהאל לא רצה שזה יקרה – אבל על-פי שיקול דעתה, האל לא רצה שמשרתיו ישבו ויחכו שהוא יחולל ניסים להצלתם. הוא רצה שמשרתיו יעמלו כמיטב יכולתם למען הצדק. משום כך היה זה עניינה, כאחות של סט. ניקולאס, להשתמש בהכשרתה בהתפתחות ילדים כדי לסייע במאמץ המלחמתי. כל עוד חשב הצי שכדאי לגייס ילדים מחוננים מאוד ולהכשירם לתפקידי פיקוד בקרבות העתידיים, היא תסייע להם לחפש ילדים שעלולים לחמוק מן העין. הם לא היו משלמים למישהו לעשות משהו כל-כך לא משתלם – כמו לסרוק את הרחובות המטונפים בכל עיר צפופה מדי בעולם, לחפש בין הילדים הפראיים ומוכי הרעב שקיבצו נדבות, גנבו וגוועו ברעב – שכן הסיכוי למצוא ילד בעל התבונה והאופי הנדרשים להצלחה בבית הספר ללחימה היה קלוש.

אך האל הוא כול-יכול. האם הוא לא אמר שהחלשים יתחזקו, והחזקים ייחלשו? האם לא נולד ישו לנגר צנוע ולכלתו במחוז הגליל הכפרי? יכולתם המזהירה של ילדים שנולדו לשפע ולזכויות יתר, או אפילו למחיה מספקת בקושי, לא תוכיח את כוחו הפלאי של האל. נס היא ביקשה. האל יצר את האנושות בדמותו ובצלמו, זכר ונקבה עשה אותם. שום באגים מעולם אחר לא יפוצצו את מה שהאל ברא.

אך ברבות השנים הסתבר שהתלהבותה, אם גם לא אמונתה, דעכה במקצת. אף ילד לא השיג יותר מהצלחה שולית במבחנים. אותם ילדים אכן נלקחו מהרחוב והוכשרו, אבל לא בבית הספר ללחימה. הם לא עמדו בנתיב שעשוי להובילם להצלת העולם. לפיכך היא החלה לחשוב שעבודתה האמיתית היא סוג אחר של נס – הענקת תקווה לילדים, הוצאת אפילו מעטים מהם מהביצה, הסבת תשומת לב הרשויות אליהם. מטרתה הייתה לציין את הילדים המבטיחים ביותר ולשלוח דואל לרשויות. כמה מהצלחותיה המוקדמות כבר סיימו את לימודיהם באוניברסיטה. הם אמרו שהם חבים את חייהם לאחות קרלוטה, אבל היא ידעה שהם חבים את חייהם לאלוהים.

ואז הגיעה השיחה מהלגה בראון ברוטרדאם, שסיפרה לה על שינויים מסוימים בילדים שבאו לבית התמחוי שלה. תרבות, היא קראה לזה. לגמרי לבדם הופכים הילדים לבני תרבות.

האחות קרלוטה באה מיד לראות את מה שנשמע כמו נס. ואכן, כשחזתה בכך במו עיניה, בקושי האמינה. התור לארוחת הבוקר היה מוצף ילדים קטנים. במקום שהגדולים ידחפו אותם מהתור או יפחידו אותם, הם הובילו אותם כרועים את עדריהם, הגנו עליהם, וידאו שכל אחד קיבל את מנתו. הלגה נבהלה בתחילה שיאזל לה האוכל – אבל גילתה שכאשר מיטיבים בכוח ראו איך הילדים מתנהגים, התרבו התרומות. תמיד היה שפע של אוכל – שלא לדבר על מתנדבים רבים שעזרו.

"הייתי על סף ייאוש", סיפרה לאחות קרלוטה. "ביום שאמרו לי שמשאית פגעה באחד הילדים ושברה את צלעותיו. מובן שזה היה שקר, אבל הוא שכב שם בתור. הם אפילו לא ניסו להסתיר אותו ממני. עמדתי לוותר, להשאיר את הילדים לאלוהים ולעבור לגור עם בני הבכור בפרנקפורט, שבה הממשלה אינה מחויבת על-פי האמנה להכניס כל פליט מכל מקום בכדור הארץ".

"אני שמחה שלא עשית זאת", אמרה האחות קרלוטה. "אינך יכולה להשאיר אותם לאלוהים, כשאלוהים השאיר אותם לנו".

"ובכן, זה הדבר המוזר. אולי הקטטה בתור עוררה את הילדים הללו לאימה שבה הם חיים, שכן באותו יום אחד הילדים הגדולים – החלש מכולם, עם רגל פגומה, הם קוראים לו אשיל – טוב, אני מניחה שאני נתתי לו את השם הזה לפני שנים, מפני שלאכילס היה קרסול פגוע – בכל מקרה, אשיל הופיע בתור עם קבוצת ילדים קטנים. הוא ממש ביקש ממני הגנה והזהיר אותי, שמה שקרה לאותו נער מסכן עם הצלעות השבורות – זה שאני קוראת לו יוליסס, מפני שהוא נודד מבית תמחוי לבית תמחוי – הוא עדיין בבית החולים, הצלעות שלו נמחצו. היית מאמינה לאכזריות? בכל מקרה, אשיל הזהיר אותי שאותו דבר עלול לקרות לקטנים שלו, אז עשיתי מאמץ מיוחד; באתי מוקדם לשמור על התור, ונדנדתי למשטרה עד שבסוף נתנו לי איש, בהתחלה מתנדבים בשכר חלקי, אבל עכשיו שוטרים רגילים – היית חושבת שאשמור על התור בכל מקרה, אבל את לא מבינה? זה לא היה משנה, מפני שהם לא הטילו את אימתם בתור, אלא במקום שבו לא יכולתי לראות, אז לא משנה כמה שמרתי, בסופו של דבר הופיעו רק הילדים הגדולים והמרושעים יותר בתור. ואני יודעת שגם הם ילדי האלוהים והאכלתי אותם וניסיתי להטיף להם את הבשורה בזמן שאכלו, אבל איבדתי אמונה, והם היו קרי לב כל-כך, כה נטולי רחמים. אבל בכל מקרה, אשיל לקח חבורה שלמה מהם, לרבות הילד הקטן ביותר שראיתי אי-פעם ברחוב; הלב פשוט נשבר, הם קוראים לו בין, קטן כל-כך, הוא נראה בן שנתיים, אפילו שהוא חושב שהוא בן ארבע ומדבר כמו בן עשר לפחות, מפותח מאוד לגילו, אני משערת שבזכות זה הוא חי די זמן כדי להיות בחסותו של אשיל, אבל הוא היה עור ועצמות. אנשים אומרים את זה כשמישהו רזה, אבל במקרה של בין הקטן, זו הייתה אמת. לא ידעתי איך יש לו די כוח ללכת, לעמוד. הזרועות והרגליים שלו היו דקות כמו של נמלה – הו, נכון שזה נורא? להשוות אותו לבאגים? ואולי עלי לומר, הפורמיקים, שכן אומרים עכשיו שבאגים זו מילה גסה באנגלית, אפילו ששפת הצי היא לא אנגלית, אפילו שכך היא התחילה, את לא חושבת?"

"אז, הלגה, את אומרת שזה החל עם אשיל הזה".

"קראי לי הייזי. אנחנו חברות, לא?" היא לפתה את ידה של האחות קרלוטה. "את מוכרחה לפגוש את הנער הזה. אומץ! חזון! בחני אותו, האחות קרלוטה. הוא מנהיג של אנשים! הוא יוצר תרבות!"

האחות קרלוטה לא ציינה שיוצרי תרבות לא היו בדרך כלל חיילים טובים. מספיק שהילד מעניין, ושהיא החמיצה אותו בסיבוב הראשון. זו הייתה תזכורת לכך שעליה להיות יסודית.

בחשכת השחר המוקדם הגיעה האחות קרלוטה לפתח, שבו כבר התהווה התור. הלגה סימנה לה והצביעה במופגן על איש צעיר ונאה למדי, שעמד מוקף ילדים קטנים יותר. רק כשהתקרבה וראתה אותו צועד מעט, התחוור לה עד כמה גרוע מצב רגלו הימנית. היא ניסתה לאבחן את המצב. האם זה היה מקרה מוקדם של רככת? רגל קלוטה שלא תוקנה? שבר שלא החלים כראוי?

זה לא חשוב. בית הספר ללחימה לא ייקח אותו עם פציעה כזו.

ואז היא ראתה את ההערצה בעיני הילדים, כיצד קראו לו פאפא וביקשו את אישורו. מעטים הגברים הבוגרים שהיו אבות טובים. הילד הזה בן ה – מה? אחת-עשרה? שתים-עשרה? – כבר למד להיות אב טוב במידה יוצאת מגדר הרגיל. מגן, מפרנס, מלך, אל לקטנים שלו. כאשר תעשו לקטן מאלה, עשיתם לי עצמי. עמוק בליבו של הצלוב נשמר מקום מיוחד לילד הזה. אשיל. היא כן תבחן אותו, ואולי את הרגל אפשר לתקן. ואם לא, היא ודאי תמצא לו מקום בבית ספר טוב באחת מערי הולנד – סליחה, האזור הבינלאומי – שלא הוכרעה כליל על-ידי עוניים הנואש של הפליטים.

הוא סירב.

"אני לא יכול לעזוב את הילדים שלי", אמר.

"אבל אחד האחרים יוכל להשגיח עליהם".

ילדה לבושה כילד אמרה בקול: "אני יכולה!"

אבל היה ברור שהיא לא יכולה – היא הייתה קטנה מדי. אשיל צדק. ילדיו היו תלויים בו, ועזיבתם תהיה מעשה חסר אחריות. הסיבה להיותה כאן הייתה שהוא מתורבת. גברים מתורבתים אינם נוטשים את ילדיהם.

"אז אני אבוא אליכם", היא אמרה. "אחרי שתאכלו, קח אותי למקום שבו אתם חיים, ואלמד את כולכם בבית ספר קטן. רק לכמה ימים, אבל זה יהיה טוב".

זה יהיה טוב. עבר זמן רב מאז הזדמן לאחות קרלוטה ללמד קבוצת ילדים. ומעולם לא ניתנה לה כיתה כזו. בדיוק כשמלאכתה החלה להיראות חסרת תקווה אפילו לה, נתן לה אלוהים הזדמנות כזו. ייתכן שזה אפילו נס. האם לא היה זה עניינו של המושיע לגרום לפיסחים ללכת? אם אשיל יצליח במבחנים, אין ספק שהאל יניח גם לרגל להירפא.

"בית ספר זה טוב", אמר אשיל. "אף אחד מהקטנים האלה לא יודע לקרוא".

האחות קרלוטה ידעה שאם אשיל ידע לקרוא, הוא ודאי לא עשה זאת היטב.

אך מסיבה כלשהי, אולי עקב תנועה בלתי מורגשת כלשהי, צד את עינה הקטן מכולם, זה הקרוי בין. היא הביטה בעיניו שרשפו ניצוצות כמו מדורות מרוחקות בלילה חשוך, וידעה שהוא ידע לקרוא. היא ידעה, בלי להבין איך, שלא היה זה אשיל, אלא הקטן הזה שאלוהים הביא אותה למצוא כאן.

היא התנערה מהתחושה. אשיל היה יוצר התרבות, העושה את מלאכת המושיע. הוא היה המנהיג שהצי ירצה, לא הקטן והחלש שבחניכים.


בין הקפיד להיות שקט ככל האפשר בשיעורי בית הספר, לא דיבר ולא השיב גם כשהאחות קרלוטה התעקשה על כך. הוא ידע שלא תצמח לו כל תועלת מכך שידעו שהוא כבר יודע לקרוא, לעשות חשבון ולהבין כל שפה שדוברה ברחוב, אוסף שפות חדשות כמו שילדים אחרים אספו אבנים. כל מעשיה של האחות קרלוטה וכל מתנותיה אינם שווים דבר, אם הילדים האחרים יחשבו אי-פעם שבין מנסה להשוויץ בפניהם, לעקוף אותם; הוא ידע שבמקרה כזה לא יזכה לשוב ליום הלימודים הבא. ואפילו שהיא לימדה בעיקר דברים שהוא כבר ידע, בדבריה היו רמזים רבים לעולם רחב יותר, המכיל ידע וחוכמה עצומים. אף מבוגר לא טרח מעולם לדבר אליהם באריכות שכזו, והוא התענג על צלילה של לשון גבוהה שדוברה היטב. היא לימדה בשבת צי מדוברת, היות שזו הייתה לשון הרחוב, אך מכיוון שרבים מן הילדים למדו גם הולנדית וכמה היו אפילו דוברי הולנדית במקור, היא הרבתה להסביר עניינים קשים בשפה זו. אך כאשר היא הייתה מתוסכלת ומלמלה לעצמה, היה זה בספרדית, שפת הסוחרים בינקר פרנס סטראאט, והוא ניסה להרכיב את משמעותן של מילים חדשות מתוך רטינותיה. הידע שלה היה משתה, ואם הוא יישאר שקט מספיק, יוכל להישאר ולסעוד.

אך עבר רק שבוע מתחילת בית הספר כשהוא עשה טעות. היא העבירה להם דפים כתובים. בין קרא את הדף שלו מיד. זה היה קדימון למבחן, וההוראות היו להקיף בעיגול את התשובות הנכונות. הוא החל להקיף את התשובות והיה במחצית הדרך, כשנוכח שכל הקבוצה השתתקה.

"מה אתה עושה, בין?" שאלה. "עדיין לא אמרתי לכם מה לעשות. תן לי את הדף שלך בבקשה".

טיפש, חסר תשומת לב, רשלן – אם תמות בגלל זה, בין, מגיע לך.

הוא הושיט לה את הדף.

היא עיינה בדף, והתבוננה בו שוב בקפידה. "סיים אותו", אמרה.

הוא לקח את הדף מידה. עפרונו השתהה. הוא העמיד פנים כמתקשה עם השאלה.

"עשית את החמש-עשרה הראשונות בדקה וחצי", אמרה האחות קרלוטה. "בבקשה אל תצפה ממני להאמין שאתה מתקשה עם השאלה הבאה". קולה היה יבש וסרקסטי.

"אני לא יכול", אמר. "רק שיחקתי בכל מקרה".

"אל תשקר לי", אמרה קרלוטה. "ענה על השאר".

הוא נכנע וענה על כולן. זה לא לקח זמן רב. זה היה קל. הוא הושיט לה את הדף.

היא הציצה בו, ולא אמרה דבר. "אני מקווה שכל השאר יחכו עד שאסיים להקריא את ההוראות ואת התשובות. אם תנסו לנחש את המילים הקשות, יהיו התשובות שלכם שגויות".

היא הקריאה כל שאלה ואת התשובות האפשריות בקול רם. רק אז יכלו הילדים להטביע את סימוניהם בדפים. האחות קרלוטה לא עשתה דבר נוסף למשוך תשומת לב אל בין לאחר מכן, אבל הנזק נעשה. ברגע שהלימודים הסתיימו, ניגש סרג'נט אל בין. "אז אתה יודע לקרוא", אמר.

בין משך בכתפיו.

"שיקרת לנו כל הזמן", אמר סרג'נט.

"אף פעם לא אמרתי שאני לא יכול".

"עשית רושם על חשבוננו. איך זה שאתה לא לימדת אותנו?"

מפני שניסיתי לשרוד, אמר בין באלם. מפני שלא רציתי להזכיר לאשיל שאני החכם שחשב על התוכנית שהשיגה לו את המשפחה הזאת. אם הוא יזכור את זה, הוא גם יזכור מי אמר לפוק להרוג אותו.

תשובתו היחידה הייתה משיכת כתף.

"לא אוהבים שמישהו מסתיר מאיתנו דברים".

סרג'נט דחק בו ברגלו.

בין לא היה זקוק למפה. הוא קם ודשדש בריצה קלה מהחבורה. הלימודים נגמרו בשבילו, אולי גם ארוחת הבוקר. יהיה עליו לחכות עד מחר כדי לגלות.

הוא בילה את אחר הצהריים לבדו ברחובות. עליו להיזהר. כקטן והזניח במשפחתו של אשיל, ייתכן שיתעלמו ממנו. אבל סביר יותר שאלה ששנאו את אשיל יבחינו בבין כאחד מהזכורים ביותר. הם עלולים להשתכנע שלהרוג את בין או להרביץ לו מכות רצח יהיו תזכורת מצוינת לאשיל, שעדיין נטרו לו טינה, אפילו שהחיים היו טובים יותר לכולם.

בין ידע שהרבה בריונים הרגישו כך. במיוחד אלה שלא יכלו להחזיק משפחה, מפני שהיו מרושעים מדי כלפי הילדים הקטנים. הקטנים למדו מהר שכאשר פאפא נעשה מגעיל מדי, הם יכולים להעניש אותו בכך שישאירו אותו לבדו בארוחת הבוקר ויתחברו למשפחה אחרת. הם יאכלו לפניו. הם יזכו בהגנת מישהו אחר מפניו. הוא יאכל אחרון. אם ייגמר להם האוכל, הוא לא יקבל דבר, ולהלגה אפילו לא יהיה אכפת מפני שהוא לא פאפא, הוא לא דאג לקטנים. אז הבריונים הללו, השוליים האלה, שנאו את הדרך שבה עבדו הדברים בימים אלה, והם לא שכחו שאשיל היה זה ששינה הכול. הם גם לא יכלו ללכת לבית תמחוי אחר – השמועה עברה בין המבוגרים שחילקו אוכל, ועכשיו לכל בתי התמחוי היה כלל, שקבוצות עם ילדים קטנים נכנסו ראשונות. אם לא יכולת להחזיק משפחה, מצאת את עצמך די רעב, ואיש לא הסתכל בך בכבוד.

עם זאת בין לא עמד בפיתוי להתקרב מספיק לכמה משפחות אחרות כדי לשמוע את שיחותיהן. ללמוד איך עבדו החבורות האחרות.

התשובה הייתה פשוטה: הן לא עבדו טוב במיוחד. אשיל באמת היה מנהיג טוב. מתן הלחם – אף קבוצה אחרת לא עשתה זאת. אבל היו הרבה עונשים; הבריון החטיף לילדים שלא עשו כרצונו. לקח מהם את הלחם מפני שלא עשו משהו, או לא עשו אותו מהר מספיק.

פוק בחרה נכון, אחרי הכול. בזכות מזל עיוור, או שהיא לא הייתה מטומטמת כל-כך. היא בחרה לא רק את הבריון החלש ביותר, זה שהכי קל לנצח, אלא גם את החכם מכולם, זה שהבין כיצד לזכות ולהחזיק בנאמנותם של אחרים. כל שאשיל היה צריך זו הזדמנות.

אלא שאשיל עדיין לא נטל מהלחם שלה, והיא התחילה להבין שזה דבר רע. בין ראה את זה בפניה, כשצפתה באחרים מבצעים את פולחן השיתוף עם אשיל. מאחר שהוא קיבל מרק בימים אלה – הלגה הביאה לו אותו אל הדלת – הוא לקח חתיכות קטנות בהרבה, ובמקום לנגוס אותן מעל החתיכה הגדולה הוא קרע אותן בידיו ואכל אותן בחיוך. פוק מעולם לא קיבלה ממנו את החיוך הזה. אשיל לעולם לא יסלח לה, ובין ראה שהיא חשה כאב על כך. שכן גם היא אהבה את אשיל כמו הילדים האחרים, והדרך שבה הפריד אותה מהאחרים הייתה אכזרית.

אולי זה מספיק לו, חשב בין. אולי זו כל הנקמה שלו.

בין היה מכורבל מאחורי דוכן עיתונים, כשכמה בריונים פתחו בשיחה על ידו. "הוא לא מפסיק להשוויץ על איך שאשיל ישלם על מה שעשה".

"כן, יוליסס יעניש אותו".

"טוב, אולי לא באופן ישיר".

"אשיל והמשפחה המטומטמת שלו פשוט יפרקו אותו לחתיכות. והפעם הם לא יכוונו לחזה. הוא אמר ככה, לא? יפתח לו ת'ראש וישים ת'מוח שלו על הכביש, זה מה שאשיל יעשה".

"הוא עדיין רק נכה".

"אשיל מתחמק מכל דבר. שכח מזה".

"אני מקווה שיוליסס יעשה את זה. יהרוג אותו, פשוט ככה. ואז אף אחד מאיתנו לא ייקח אף אחד מהממזרים שלו. תפשת? אף אחד לא לוקח אותם. שימותו כולם. נזרוק אותם לנהר".

השיחה נמשכה כך, עד שהנערים התרחקו מדוכן העיתונים.

ואז בין קם ויצא לחפש את אשיל.

(הוצאת אופוס, 2002. תרגום: רחביה ברמן. 384 עמודים)


ביקורת בית הלל

ביקורת בית שמאי

הצל של ההגמון – פרק לדוגמה

בובות צללים – פרק לדוגמה

מוסריות ומיסיונריות במשחק של אנדר

תצפית עבר – ביקורת

חוות השומן – סיפור

ילדת מים – סיפור



תגובות

הוספת תגובה