רגע, את אלה כבר קראת?

12 תגובות

  1. גאוני!
    קארד הוא פשוט גאון, מגיע לו פרס נובל על תרומה לאנושות ואני רצינית. זה אחד הסיפורים הכי טובים שקראתי.

  2. אני מסכים עם מה שנכתב, האיש גאון, ומגיע לו פרס גדול על תרומה גדולה לאנושות והלוואי שהאנושות תבין ותעריך את זה.

  3. ואין מילה להוסיף. אכן גאון.

    את הסיפור הנ"ל קראתי בתרגום שונה בספרו של קארד "מפות במראה". יש הבדל ניכר בסגנון התרגום ושניהם טובים מאד.

  4. סיפור מדהים. קראתי אותו כבר לפני מספר שנים בספר (אינני זוכר את שמו) והרהרתי בו רבות.
    מה שתמיד הפליא אותי בסיפור הזה, הוא הרגע בו אנדרסון הסיר את כיפת הגומי מראשו של מר בארת‘. לדעתי, ברגע זה היה אמור מר בארת‘ ”השמן“ להבין שיש פה תרמית, ו‘הוא בעצמו‘ בעצם נשאר שמן…
    אך לפי המסופר נראה שהוא ידע מראש שזה מה שיקרה. ואני שואל, האם באמת ייתכן שמישהו יסכים לכך שאדם אחר יירש אותו? (אפילו אם הוא דומה לו ומקבל את זכרונותיו).
    נראה לי, שאילו יתרחשו הדברים במציאות…, הם יהיו כמו ”התיקון“ שהצעתי.
    מה שדרוש כאן הוא תיקון קל ואז תהיה היצירה באמת מושלמת!

    הודעה משוחזרת. פורסמה במקור בתאריך 13 במאי 2008.

  5. אבל מר בארת‘ היה עשיר מאד ויכול היה גם כך לבלות את שארית חייו בנוחות. מה היה העניין שלו להעביר את חייו לאיש אחר? התשובה היחידה לכך יכולה להיות – שהוא סבר שהוא בעצמו עובר לגוף אחר ואחר כך גילה שהטעו אותו.

    הודעה משוחזרת. פורסמה במקור בתאריך 16 במאי 2008.

  6. אורסון, אורסון, אורסון. בוא נקווה שהלכת לטיפול פסיכולוגי מאז כתיבת הסיפור הזה, או לפחות החלפת כומר. כמה שנאת אדם, כמה סדיזם נוצרי, איזה זיהוי קל בין שמנים לנהנתנים ובין נהנתנים לאנשים שמגיע להם למות.

    הודעה משוחזרת. פורסמה במקור בתאריך 16 במאי 2008.

  7. אין פה שום הבחנה בין שמנים לנהנתנים. הדמות הזו היא במקרה שניהם אבל אין פה ביטוי לשום דעות קדומות של קארד כנגד שמנים. להיפך- אם הייתי קוראת את אחרית הדבר שמצטטרפת לסיפור הזה בספר "מפות במראה" היית מבינה שהביקורת של קארד היא כלפי עצמו. הוא מספר על המאבק של עצמו במחלת ההשמנה והביקורת היא לא כנגד שמנים אלא כנגד שמנים שלא עושים דבר כדי להילחם במחלה שלהם.

  8. סיפור גאוני.

    ולכל אלו ששאלו איך זה שבארת' הסכים, והאם הוא לא הבין מראש שהוא לא הולך להשתנות באמת, התשובה היא פשוטה –

    להליך שבארת' עבר יש שני צדדים שונים, ומכל צד הוא נראה אחרת. אנדרסון מעתיק את הזכרונות של בארת' לאיש אחר מבלי למחוק אותם מהמקור. שבארת' בוחן את ההליך הזה בדיעבד, יש למעשה שני עותקים של בארת' שבוחנים את התוצאה. יש את הצד של מעביר הזכרונות (בארת' השמן) ויש את הצד המקבל (בארת' החדש, הרזה). מהצד הראשון זה אכן מתסכל ומאכזב לתת את כל הרכוש והזכרונות לאיש אחר ולהישאר שמן, מגושם, ללא שם, ללא מעמד חוקי, ללא רכוש וללא תכלית. אבל מהצד השני זה נראה הכי פנטסטי בעולם – נהניתי, ביליתי, זללתי, ובבת אחת חזרתי להיות רזה וצעיר.

    מיד לאחר שהעסקה נעשתה, בארת' השמן מבין שהוא עצמו נשאר שמן ורק התודעה שלו הועתקה למישהו אחר שגם קיבל במתנה את כל הרכוש שלו. הוא קולט את הטעות ומתחרט עליה בכל ליבו. אבל אז זה כבר אבוד. אבל בארת' הצעיר רואה את זה אחרת. מבחינתו הוא סבור שנכנס לכאן שמן וחולה ויצא רזה, צעיר ובריא כשור. הוא יוצא שמח וטוב לב ומרגיש שזו היתה עסקת חייו.

    הבעיה היא שבכל פעם שבארת' מגיע לטיפול, הוא זוכר את כל הפעמים הקודמות שבהן הוא יצא בצד של בארת' הצעיר. הוא לא מודע לזה שבכל אחת מהפעמים הקודמות יצא מהצד השני גם עותק שמן מאוכזב ומתוסכל, ושהפעם זה הולך לקרות גם לו.

  9. תיקון קטן- הוא מודע לזה, אבל זה לא אכפת לו כי הוא חתם על עסקה שהוא יוכל לזלול עד שהוא ימות על חשבון המוסד שבנה לו את הגוף החדש.

  10. תיקון קטן- הוא מודע לזה, אבל זה לא אכפת לו כי הוא חתם על עסקה שהוא יוכל לזלול עד שהוא ימות על חשבון המוסד שבנה לו את הגוף החדש. כל המפגש הזה עם עצמו החדש זה חלק משמעותי מהסיפור- וזו גם הסיבה, כנראה, שההליך לא חוקי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.