ידעתי שאקרא את "A Deadly Education" עוד לפני שיצא לאור. נעמי נוביק היא קוסמת של מילים, והכתיבה שלה סוחפת אותי בדרך כלל לאבד אוכל, שתייה, שינה או כל צורה אחרת של חיים עד שאסיים לקרוא. הספר הזה לא היה שונה.

גיבורת הספר היא אֵל – קיצור של גלדריאל, אבל היא שונאת את השם הזה אז אל תקראו לה ככה. אֵל לומדת ב"סקולומנס", בית ספר לקוסמים שמזכיר את הוגוורטס – רק שגיירמו דל טורו היה אחראי לבניין, סטיבן קינג לחוקים, ובאופן כללי במקום שבית הספר ייראה מקום קסום ונפלא הוא מזכיר יותר את הסיוטים הכי מפחידים של כולנו.

הפנימייה היא מפלצת איומה, מבנה שמנסה באופן עקבי להרוג את תלמידיו מרגע בואם ועד לכתם – במיוחד בלכתם. בין הדברים שיהרגו אתכן: להיות הראשונה שלוקחת אוכל במזנון, לשבת לבד בשולחן בחדר האוכל, אוכל בכלל, לשבת בספרייה לבד, ללכת למקלחת או לשירותים לבד, ללכת לכל מקום לבד, להיות לבד, להאריך שיער, לישון בלי שמיכה, ללמוד, לא ללמוד. כל פעולה קטנה ויומיומית עלולה להוביל למותך. תלמידות ותלמידים בפנימייה נופלים כמו זבובים, וחבריהם וחברותיהם לספסל הלימודים מנסים מאוד להישאר קהים רגשית למוות האופף אותם. כל דקה היא מלחמת הישרדות.

לכאורה כל המרכיבים האלה מבטיחים ספר שאינו רק אפל ומותח, אלא כבד וקשה. "חינוך רצחני" אינו כזה, בעיקר בזכות הגיבורה שלו: אֵל היא התגלמות של טינאייג'רית ספרותית, עם כל הכעס, השנאה העצמית, השנאה לעולם, הדרמה והסבל של גיל הנעורים – אבל עם הצדקה ממש טובה. היא מדווחת על הרפתקאותיה בציניות, בהומור שחור ובמודעות עצמית רבה.

לאֵל יש כוחות כישוף חזקים להחריד, אבל היא יהירה מדי להציג אותם לראווה, ועל כן אינה מצליחה להשיג בריתות מועילות שיקלו על חייה ויסייעו לה לשרוד עוד יום. בפרק הראשון של הספר מציל את חייה אוריון, נער שבא מקהילת מכשפים חזקה, עשירה ומקושרת היטב – כזו שאֵל מאוד רוצה להצטרף אליה כדי לשפר את סיכויה לשרוד עד יום סיום הלימודים בשנה הבאה – ואחריו. אבל בצד זה אֵל מתעבת את ילדי הקהילות הללו ואת הקליקות שלהם.

כך קורה לא רק שהיא אינה נוקפת אצבע לאורך הספר כדי להרשים את אלה שיכולים להציל את חייה, אלא שהיא אף מחבלת אקטיבית שוב ושוב בסיכוייה להתקבל לקהילות שלהם, ובתוך כך משכנעת את עצמה שבהמשך תזדמן לה אפשרות טובה יותר להוכיח את עצמה. היא לא טובה ביצירת קשרים ובמציאת חברים, ולכן היא תמיד לבד. היא דמות מלאה סתירות, עקשנית, רגישה, אנטיפתית, חצופה, מוכשרת להפליא, מעוררת אנטגוניזם, וכאמור שופעת הומור שחור.

אתגר הייצוג

בכתיבה סוחפת, יפהפייה ומרתקת, נוביק יצרה מעין פאנפיק (יצירת חובבים) של הארי פוטר שעולה לטעמי בהרבה על המקור. הדמויות שלה נפלאות, והעולם שלה מפחיד, מזעזע ושופע פרטים. נכון שהיא עושה שימוש יתר במונולוגים ובמחשבות להעברת מידע לקוראים, אבל בניית העולם, המודעת מאוד לעצמה, מפצה על זה היטב. כשקראתי את "הארי פוטר" תהיתי לא אחת על בניית העולם – למשל למה להורה לשלוח את ילדיו למקום כל כך נורא ומסוכן, עם צוות מזניח וחסר אחריות. נוביק מנסה לענות על זה כמיטב יכולתה. גם אם לא קניתי לגמרי את התשובה שלה, חשבתי שהיא מרתקת.

הספר הוא הייצוג הכי מדויק והכי אמיתי של חווית בית ספר: המגננה התמידית, הפחד שאינו מרפה, הדריכות הבלתי פוסקת ומלחמת ההישרדות האינסופית נוכחים בו עוד יותר מאשר ב"הארי פוטר", "פרסי ג'קסון" ואפילו "באפי קוטלת הערפדים". ההשוואה לעולם האמיתי, אפילו על דרך המטפורה, מוקצנת מאוד, כמובן, כי סכנת החיים התמידית שבה נמצאת אֵל מגחיכה את הסבל שאני ורבות אחרות חווינו בנעורינו. ובכל זאת היא כל כך טינאייג'רית שלפעמים אי אפשר שלא לחייך בהזדהות. או לבכות.

הספר נתקל בביקורת לא מעטה על גזענות סמויה שבאה בו לידי ביטוי, למשל בפסקה שמתארת למה אסור לגדל ראסטות בסקולומנס ונופלת לסטריאוטיפ בעייתי מאוד על שיער של אנשים כהי עור. נוביק אף התנצלה על כך. מבקרים אחרים התייחסו לכך שאֵל אמורה להיות וולשית למחצה והודית למחצה, אך בפועל אינה דוברת את השפות, אינה מכירה את התרבויות של מוצאה, ולעומת זאת בהחלט נופלת לסטריאוטיפים גזעניים שמיוחסים למשל להודים – למשל, שאינם מרבים להתקלח. בדומה לכך, אאדיה ולו, חברותיה של אל, אינן לבנות, אבל מתנהגות כמו אמריקאיות. בכלל, הפנימייה והדמויות אמריקאיות מאוד, וכרגיל ברומנים שנכתבו בארה"ב קהילות המכשפים הגדולות והחשובות ביותר הן בצפון אמריקה.

יש גם מעידות קטנות יותר: טעות במספר השפות המדוברות בהודו, דמות סינית עם שם המשפחה הסיני הנפוץ ביותר בעולם ושם פרטי קצת מוזר, עיסוק נרחב בלמידת שפות אך בלי לתאר את תוכן הלימודים ואת השוני בין שפות ותרבויות, ואגדות שמיוחסות לתרבות הלא נכונה.

הפספוסים האלה מצערים בעיניי, שכן נוביק ניסתה לכתוב ספר שכמעט כל הדמויות הראשיות בו אינן אנשים לבנים, ובגלל תחקיר לא מקיף דיו או עקב חוסר ערנות לניואנסים תרבותיים הצליחה ליפול שוב ושוב לבורות שמדיפים ניחוח של גזענות-לייט. המקבילה עבורי כישראלית הייתה יכולה להיות ספר על ישראל של ימינו שבו קבוצת חברות תל אביבית כוללת מדריכת תיירים בעזה, הייטקיסטית שרוכבת לעבודה על הגמל שלה וחרדית שמקפידה להדליק נרות שבת כל פעם שהיא באה לראות את "האח הגדול" בטלוויזיה בערב שבת.

ספר על ישראל שבו כל הדמויות רוכבות על גמלים – אלו פרטים קטנים ומערערי אמינות מחיי היומיום, שקשה לגלות בתחקיר אם לא מכירים לעומק את התרבות שבה מדובר. התוצאה היא שסופרים לבנים וסופרות לבנות בארה"ב בדרך כלל ממעטים לכתוב על דמויות שאינן כמותן, וכמעט שלא נתקלים בביקורת על בחירתם, בשעה שאלה שמעיזים לנסות מתוך כוונות טובות, כמו נעמי נוביק, חוטפים – ואפשר כמובן להבין למה. .

זכויות יתר נסתרות

כמו תמיד, נוביק כותבת דמויות נשיות ברגישות וביופי, מתארת נפלא חברויות בין נשים ואיך הן נרקמות ומתפתחות, ובונה היטב חוויות נשיות כמו פחד במרחב – כולל מפגשים עם מפלצות שמהדהדים חזק תקיפה מינית, שגם אם יצאת מהם כשידך על העליונה וללא פגיעה פיזית, הטראומה חיה בתוכך. היא גם כותבת נפלא על נשים מודרות, מופלות, שנאלצות להיאבק על מקומן בעולם מול גברים חזקים יותר, ובעלי כוח בכלל.

הספר הדהד עבורי את חוסר השיוויון שלי כאישה וכלהט"בית: את העיוורון של אחרים לזכויות היתר (פריבילגיות) הסמויות שלהם על פניי, את אלה שמתעקשים שאין שום אפליה, ואת הניצול הציני והמכאיב של זכויות היתר הללו בכל נקודה ורגע בחיים. מרגע שאֵל ואוריון מתחילים לדבר, היא לא מפסיקה להטיח בפניו את עיוורנו ליתרונות הרבים שמהם הוא נהנה בזכות המעמד, הכוח והכלים שהוא מקבל מבלי משים מקהילת המכשפים העשירה שלו – ובסקולומנס היתרונות האלו הם עניין של חיים ומוות.

כל פעם שאוריון פולט משהו כמו "כולנו מתחילים באותו מקום" או "החברים שלי רק מנסים להיות נחמדים אלייך", אֵל נכנסת בו במאה קמ"ש של כעס ומרירות. אוריון, שמוצג כבחור טוב לב, אמיץ וקלולס, מספק רגעי קתרזיס בעצם העובדה שהוא מקשיב, מבין ומשנה את דרכיו. לא אמין במיוחד, אבל נו, זה ספר פנטזיה.

למרבה הצער, נקודת ההזדהות שלי כלהט"בית מסתיימת כאן, כי בספר אין ולו אזכור קטן לדמות להטבק"אית – כמו בכל כתיבת המקור של נוביק, וחבל.

התבגרות

מכאן והלאה אכנס לפרטי העלילה, כך שאם אתם חוששים מספוילרים – ראו הוזהרתם!

אפשר להתווכח אם הספר הוא ספר נוער, אבל אין ספק שהוא עוסק באופן נפלא במאפיין של התבגרות שלא רואים לעיתים קרובות בספרות: אֵל נמצאת בדיוק בשלב הזה בחיים שבו גוני אפור פולשים לדיכוטומיה שבה היא מסווגת את כל בני הנוער סביבה. נקודת הפתיחה האיומה שלה לא שונה מהרבה סיפורי נערות ונערים דחויים בתיכון – היא חכמה, חזקה ומוצלחת יותר מהרבה מהסובבים אותה, אך אף אחד או אחת מהם לא רוצה בחברתה. בזמן שכולם סביבה מוקפים חברים, היא הכי בודדה, הכי מנודה, הכי דחויה.

כשאת שקועה באומללות של עצמך, קשה לך לזהות קשיים של אחרים, אבל בהדרגה אֵל מגלה שגם אאדיה ולו, שלכאורה מוקפות חברים, בעצם מחפשות חברות ובריתות בדיוק כמוה. אפילו קלואי מהקהילה של ניו יורק, שנראית כל כך בטוחה בעצמה, למעשה מתקשה ונאבקת, וכך גם אוריון. כולם בשכבה שלה מנסים רק לנשום עמוק, להישאר מעל פני המים, ולשרוד עוד יום. בסופו של דבר, אֵל רק צריכה להושיט יד כדי לגלות שמישהו יתפוס אותה, ושיהיה קל יותר לשרוד ביחד.

כישלון הורי

אובדן האמון בדמויות הוריות הוא נושא שחוזר בהרבה יצירות מדע בדיוני ופנטזיה. למעשה, הוא בלט תמיד בסדרות פנטזיה לילדים ולנוער, שרבות מהן הציגו גיבור.ה שיוצא.ת להרפתקה, בזמן שהמשפחה שלה.ו נעדרת, מתה, מתעללת או מזניחה. אבל בשנים האחרונות בולט טוויסט קצת שונה על התבנית המוכרת הזאת: יש ביצירות האלה דמויות הוריות ודמויות סמכות אכפתיות ואוהבות – אך הן עושות את כל הבחירות הגרועות ביותר עבור הילדים והנערות שתחת חסותן.

גוון היגינס, אמא של אֵל, היא כזאת. היא לא מוצגת כאישה רעה – אדרבה, אֵל אוהבת ומעריצה אותה, אך גם יודעת שאמא שלה לא נתנה לה את הכלים לחיים טובים וקלים יותר. כביכול גוון ניחנה בתכונות טובות: היא האדם הכי ישר והכי מוסרי שאֵל מכירה; היא מלמדת אותה לא לפגוע לעולם ביצורים חיים ומרחיקה אותה מהכישוף הרע; היא אשת מקצוע יצירתית ומוכשרת, והכשפים שלה תמיד פועלים נהדר; היא נדיבה ומחלקת את הגבישים המדהימים שלה לכל מי שמבקש; היא עוזרת לאחרים ואחרות ללא תמורה; היא ממירה את הקליקה של הקהילות החזקות הסגורות בחיים בקהילה היפית של אנשים נטולי קסם ואפילו מסוגלת להיעזר בהם כדי לצבור קסם, בעודה חיה בהרמוניה עם הטבע ועם העולם ומובילה מעגלי שירה וריקוד לאור הירח.

אבל הבחירות המוסריות-כביכול שהיא עושה הן למעשה בחירות אנוכיות, שמציבות את המוסר שלה מעל חיי ילדיה. בעולם המכשפים, אם את לא הכי חזקה, את נמצאת בתחתית שרשרת המזון. כמה מהפלאשבקים של אֵל כשהיא נזכרת באמא שלה מטלטלים עד כדי זעזוע, לדוגמה, גוון מבלה שעות בכל לילה בהטלת מעגלי הגנה מהמפלצות שנמשכות לאנרגיה הקסומה של בתה. רק אחרי תחנונים היא מסכימה לבדוק את האפשרות להצטרף לקהילות מכשפים חזקות, אבל בסופו של דבר חוזרת ומסבירה לאֵל שהיא פשוט לא מסוגלת, שזה לא בשבילה. ומה שאולי הכי מזעזע: היא מסרבת לרפא את עצמה בקסם ומעדיפה במקום זה להתאשפז, בלי אף אחד שישגיח על בתה בת השש, שאפילו לא למדה עדיין כשפים להרחקת מפלצות.

מאחר שהספר מסופר מנקודת מבטה של אֵל, חלף זמן עד שהבנתי כמה נוראיות הבחירות של אמא שלה. לא רק שגוון מקריבה את הביטחון האישי שלה ושל ילדתה כשהיא בוחרת לנתק את קשריה עם שאר המכשפים – היא גם מביאה את אֵל לבית הספר בלי מספיק כישורי חיים ובלי חברות וחברים בגילה. כך היא גוזרת על אֵל להימצא בעמדה נחותה מזו שיכלה לקבל אילו רק אמה הייתה מציבה את בתה במקום גבוה יותר מהמוסר האצילי של עצמה.

גוון חוותה בעצמה את הגיהינום של סקולומנס. היא איבדה בו את אביה של אֵל ויודעת היטב מה היא מונעת מבתה. אֵל עצמה הבינה את זה עוד לפני שהגיעה לסקולומנס, והעבירה שנים בריבים קשים עם אמה, מלווים בדמעות ובתסכול. במקום שאמה תגן עליה, אֵל עצמה חשה רגשי אשמה על כך שהיא מנסה לשנות את אמא שלה ולהפוך אותה לאדם פחות טוב. אבל האמת הפשוטה היא שאֵל צודקת. גוון היא זו שמועלת בתפקידה, ומפקירה את הבת שלה.

דמויות הוריות ודמויות סמכות אחרות אין בסקולומנס, בכלל, כי רק ילדים ובני נוער מגיעים לשם. פה ושם מישהו או מישהי מנסים להרוג חלק מהמפלצות שאורבות לילדיהם בקומת סיום הלימודים, אבל זה תמיד מסתיים באסון.

אף על פי שאהבתי את האווירה של סקולומנס, שבו הילדים נתונים ברשות עצמם בלבד, לא יכולתי שלא לתהות למה ההורים לא יעשו "משמרות של שנה". די בעשרה מהם, שיתנדבו לשנת לימודים שלמה, כדי לצמצם משמעותית את הקטל הנוראי של התלמידים לאורך השנה כולה, וכמובן בסיומה. הרי יש להם אינטרס ברור לשתף פעולה כדי להגן על צאצאיהם. אבל זאת רק מחשבה שהתעוררה בי לקראת סוף הספר, ולא פגעה כלל בהנאתי ממנו. אין ספק שאני מחכה כבר בקוצר רוח לצאתו של הספר הבא.

(Del Rey, 2020. 336 pages).