צילום: Nadjib-br, Unsplash

איך הפכו שודדי הים האכזריים והריאליסטיים להחריד של סוף המאה ה-17 ליצורי הפנטזיה שאנו מכירים ואוהבים בספרות הפיראטים של ימינו?

ספרות הפנטזיה אוהבת יצורים שמתהלכים בצללים. סיפורים על יצורי מסתורין, שאורבים לאדם והטוב בפינות האפלות של הקיום ומאיימים על חייו ועל נפשו, מתכתבים עם הפחדים הקמאיים ביותר של האדם – ועם השאיפות הנסתרות של רבים. אנחנו מפחדים מהם, ולא פעם גם מקנאים בהם ועורגים להיות כמותם – חזקים, חסרי עכבות, לא כבולים בעבותות של מוסר ומוסכמות חברתיות. חופשיים. כשאנחנו חושבים עליהם, מורא ויראת כבוד נמהלים יחד במחשבותינו.

לא כל יצורי המחשכים שקולים אלה לאלה. חלקם סתם מפלצות: אפשר להילחם בהם, לנוס מפניהם, לנסות להערים עליהם, לפעמים אפשר גם להתמקח איתם, אבל הם לא באמת מעניינים בפני עצמם. הם ארכיטיפים של רוע ותו לא. כאלה הם רוב השדים, ויצורים כמו הטרולים והאורקים. משיילוב, העכבישה האימתנית האורבת לפרודו וסם במבוך המחילות של קירית אונגול בדרכם לתוך מורדור, אפשר רק לפחד.

סוג מעניין יותר של יצורי צללים הם בני הפיות, חלק ממיני האלפים, הלפרקונים ודומיהם. אלה יצורים שאינם בהכרח רעים במהותם, אך הם מסוכנים מעצם שונותם. הם מגלמים במהותם את "האחר": יצורים שונים מאיתנו בטבעם, שאינם כפופים כמונו לחוקי הטבע, ועל אחת כמה וכמה לא לחוקים ולטבואים של החברה האנושית. גם הם עלולים לעשות דברים נוראים, ואפילו מרושעים, אך עיקר הסכנה הנשקפת לנו מהם נובעת מחוסר יכולת או חוסר נכונות מצידם להבין אותנו, בדרך כלל עם יותר מקורטוב של קלות דעת. זהו אותו ארכיטיפ שעל יסודו המציא זיגמונד פרויד את ה"איד" – החלק בנפשנו שמייצג את היצרים הבסיסיים ביותר.

הסוג השלישי הוא "הנופלים": כל אותם בני אדם שנשמטו מבעד לסדקים של המציאות, ובתוך כך השתנו והפכו לדבר מה זר ומסוכן, אך עדיין אנושי בבסיסו. ההתגלמות הטיפוסית ביותר שלהם היא כנראה דוקטור ג'קיל, גיבור ספרו המפורסם של רוברט לואיס סטיבנסון, שניסוייו המדעיים בנפש האדם שינו אותו למר הייד – רוצח מתועב וחסר עכבות. בקטגוריה הזאת נכללים כמובן גם הערפדים, זאבי האדם, המפלצת של פרנקנשטיין ועוד כהנה וכהנה. ובאופן מוזר מעט אפשר למצוא כיום אי שם בינם לבין "האחרים" גם אנשי צללים שלכאורה אינם פנטסטיים כלל – הפיראטים.

תור הזהב של הפיראטים

שודדי ים אינם המצאה חדשה. הם נכחו כמעט בכל מקום שהתפתח בו סחר ימי משגשג, מאז  העת העתיקה ועד ימינו. לאורך ההיסטוריה הם לא הסתפקו בשוד סחורות יקרות בנתיבי הים, אלא חטפו גם אנשים בעלי הון ומעמד כדי לדרוש כופר נפש ממשפחותיהם, או פשטו על ערי חוף ובזזו מכל הבא ליד. הם היו אנשים אכזריים, לא פעם נואשים, שלא בחלו ברצח, אונס ושלל מעשי זוועה. היו ביניהם עניים ומנושלים שנדחקו לחיים הללו בחיפוש אחרי פרנסה, קציני צי ומצביאים שסרחו, ואף אילי הון. במקומות מסוימים הם יצרו כוחות צבאיים סדירים או סדירים למחצה ששלטו בנמלים מבוצרים או יצאו אל הים לפשוט על ערי חוף רחוקות, כפי שעשו למשל הוויקינגים.

אבל כשאנחנו מדברים כיום על פיראטים, בדרך כלל איננו מתכוונים לכל אלה. הדימוי הפופולרי של שודדי הים נשאב ברובו מתקופה ספציפית במחצית השנייה של המאה ה-17 ובתחילת המאה ה-18, שמכונה "תור הזהב של הפיראטים". הפיראט עם רגל העץ והתוכי על הכתף הוא תולדה של שלב מוגדר בהתפתחות הקולוניאליזם האירופי והוא קשור לאינטרסים ולמחדלים של בתי מלוכה, הרבה יותר מאשר לפיראטים בני תקופות אחרות, כמו אלה ששגשגו על שוד מערכי האספקה של בירת הקיסרות הרומית או יורשיהם בני זמננו שמנצלים את קריסת השלטון המרכזי בסומליה לצורך שוד ימי.

באמצע  המאה ה-17 הקולוניאליזם האירופי היה בשיא כוחו, וספינות רבות שטו עמוסות סחורה מהמושבות באמריקה וממקומות נוספים אל היבשת הישנה. הספינות האלה היו טרף קל לשודדים, שהתקבצו בתחילה בעיקר באיים הקריביים, ובראשם ג'מייקה וטורטוגה, ובהמשך מצאו נמלי מפלט נוספים. רוב השודדים באו מהשכבות העניות של ערי אנגליה, ויילס, צרפת, הולנד ועוד, עקב פיתוי הרווחים הקלים והמהירים. שגשוגם נבע בין השאר מהתחרות המתמדת בין המעצמות, שהשתמשו בפיראטים להחלשת יריבותיהם. הגדילו לעשות המושלים הבריטים של ג'מייקה, שאחרי כיבוש האי מידי הספרדים חילקו ביד רחבה מכתבי הסמכה לשודדים מטעמם, המתירים להם לצוד את ספינותיהם של יריבי הממלכה..

לקראת סוף המאה, משברים כלכליים ופוליטיים דחקו את הפיראטים להרחיב משמעותית את טווח מסעות השוד שלהם הרחק דרומה ומזרחה. פעילותם הייתה ענפה במיוחד באוקיינוס ההודי, שם ניהלה חברת הודו המזרחית – הזרוע המסחרית של בריטניה הקולוניאלית – מסחר פורה במוצרי מותרות כמו משי, תבלינים וכותנה מהודו, סין ודרום מזרח אסיה. בסביבות 1715 הצטרפו לחגיגה אלפי מלחים שאיבדו את מטה לחמם עם תום מלחמת הירושה הספרדית, כשהמעצמות יכלו סוף סוף לצמצם את ציי המלחמה שלהן. במשך תקופה קצרה הגיעו הפיראטים לשיא פריחתם, בזכות השילוב של היצע רב של כוח אדם מיומן בעל ניסיון צבאי, סחר העבדים המשגשג לאורך חופי אפריקה והתרחבות תנועת הספנות ברחבי האוקיינוס האטלנטי.

תופעה מעניינת במיוחד שהתפתחה בתקופה הזאת נגעת למבנה ההיררכי בספינות הפיראטים. שודדי הים, שמאסו ביחס העריץ של קברניטי ספינות הסוחר והציים המלכותיים, קיימו בספינותיהם מערכת שוויונית ודמוקרטית באופיה. המלחים בחרו בעצמם את הקברניט וציפו שיתייחס אליהם בכבוד – או שיודח ויוחלף בקברניט נוח יותר מבין המלחים. ניהול הספינה נמצא במידה רבה בידיהן של מועצות מלחים, שקבעו את חוקי הספינה, את יעדיה ואף פעלו כבתי דין.

השגשוג לא נמשך זמן רב. בשלהי העשור השני של המאה ה-18 פעילות הפיראטים הכבידה מאוד על המסחר הימי, ומעצמות אירופה עיבו את צייהן והחלו לפעול נגד השודדים. אך דווקא אז, כשתופעת השוד הימי הלכה ודעכה, נולד המיתוס הסובב אותם עד היום. לעלייתו אחראי סופר אלמוני שכתב תחת שם בדוי ספר מצליח מאוד.

"היסטוריה של הפיראטים"

בשנת 1724 יצא לאור בלונדון ספר פופולרי בשם "היסטוריה כללית של מעשי השוד והרצח של שודדי הים הידועים ביותר לשמצה". זהות הכותב, שקרא לעצמו "קפטן צ'רלס ג'ונסון", לא ידועה עד היום, אם כי היו מי שייחסו את כתיבתו לסופר דניאל דפו, מחבר "רובינזון קרוזו", או מה שסביר יותר – לעיתונאי נתנאל מיסט.

אף שלכאורה מדובר בספר עיון, אופיו היה עלילתי: הוא הורכב מביוגרפיות שהציגו בסגנון צבעוני וחי מאוד את סיפור חייהם של כשלושים פיראטים מפורסמים מהתקופה, ובהם "שחור הזקן" – כנראה הטיפוס הססגוני והמוכר ביותר מביניהם – קליקו ג'ק, ויליאם קיד ועוד, אף שניכר שהכותב עשה תחקיר מקיף, הוא היה בראש ובראשונה מספר סיפורים – לא היסטוריון, ותיבל את סיפורי החיים של הפיראטים בקישוטים רבים. למעשה, שלושה מהם כנראה בדויים לחלוטין.

הספר כלל שני כרכים: הראשון הוקדש לפיראטים של המאה ה-18 והשני לאלה של המאה הקודמת. הוא נמכר היטב, ואף הורחב מעט במהדורה הרביעית, שפורסמה ב-1726. חלק ניכר מהדימויים המזוהים עם חיי הפיראטים בתרבות הפופולרית מאז ועד היום נגזרו ממנו. אולי הבולט ביותר הוא הג'ולי רוג'ר (רוג'ר העליז) – הדגל השחור עם הגולגולת והעצמות, שאכן היה אחד מכמה עיצובים של דגלים ימיים שפיראטים השתמשו בהם כדי להפיל אימה על קורבנותיהם.

הפיראy סטד בונט עם דגל הפיראטים ."רוג'ר העליז". מתוך "ההיסטוריה של הפיראטים", נחלת הכלל

דמות הפיראט, שהמחבר האלמוני יצר משילוב של עובדות היסטוריות וקישוטים דרמטיים, מלווה אותנו עד היום. תיאורי השודדים קטועי הגפיים ושתומי העין בספר אחראים במידה רבה לריבוי קבי העץ, קרסי הידיים והרטיות השחורות בספרות הפיראטים. מאותו ספר צמחו גם האגדות על תיבות האוצר שפיראטים טמנו באיים בודדים בלב האוקיינוס, ושלל דימויים ססגוניים אחרים.

על המצע הזה הוסיפו יוצרים מאוחרים יותר את הנדבכים האחרים שמרכיבים את דמות הפיראט הטיפוסי. כולכם תזהו אותו בקלות: הפיראט הוא גבר גס ומחוספס, שזוף ובדרך כלל מזוקן. הוא לובש בגדים מרופטים מאופנת המאה ה-18, ולרוב גם חובש בנדנה. את מראהו החיצוני משלימות לא פעם רטייה שחורה, רגל עץ או יד תותבת, וחיית מחמד אקזוטית על הכתף, כמו תוכי או קופיף. אה – וחסרות לו שינים, עקב שילוב של צפדינה והיגיינת פה ירודה. הוא מדבר אנגלית במבטא כפרי כבד וגרוני ונוטה להאריך את הרי"שים ולנהום הברות סתמיות כמו "ארררררררר!", אולי מתוך שכרות. וכן, הוא צורך בעיקר רום, אבל לא יסרב לאלכוהול איכותי יותר. הוא חמוש באקדח עתיק או בפגיון, ולא נדיר למצוא סכין בין שיניו. מנהגיו כוללים הטמנת תיבות אוצר, השלכת אנשים לים מקרש שבולט מהסיפון, חתרנות כלפי מפקדיו, קטטות, שכרות, קטטות שיכורים, אכזריות כלפי החלשים ממנו, וכמובן שוד.

הפיראט הספרותי

פיראטים הופיעו כבר בספרו הקלאסי של דפו, "רובינזון קרוזו", משנת 1719, המספר על אדם שננטש על אי בודד ושרד בו במשך 28 שנים. לאורך המאה ה-19 החלה דמות הפיראט לנכוח יותר ויותר בספרות, אך עדיין באופן אקראי למדי. מוצאים אותה באחד משיריו של ביירון (1814), בספר של הסופר הרומנטיקן סר וולטר סקוט (1821), בסיפור של אדגר אלן פו על מטמון האוצר של שודד הים ויליאם קיד (1843), פיראטים מופיעים גם ב"מובי דיק" (1861) ועוד. אולם היצירה המכוננת של ספרות הפיראטים, שהגדירה אותה כסוגה ספרותית ועיצבה את התבניות היסודיות שלה, היא בלי ספק "אי המטמון", מאת הסופר הסקוטי רוברט לואיס סטיבנסון.

בשנת 1881 החל להתפרסם בכתב העת "Young Folks" (אנשים צעירים) הסיפור בהמשכים "אי המטמון או המרד על ההיספניולה" מאת יוצר שקרא לעצמו קפטן ג'ורג' נורת'. שנתיים לאחר מכן יצאה לאור המהדורה הראשונה של הספר, שסווג כספר הרפתקאות לנוער.

המפה המקורית שצייר סטיבנסון לאי המטמון

סטיבנסון היה אז סופר צעיר בן 31 וטרם קנה לעצמו שם בעולם הספרות. הרעיון לספר עלה בדעתו כשבנו החורג לויד צייר להנאתו מפה של אי במהלך חופשה כשומה בסקוטלנד. סטיבנסון ניגש לעזור לילד, ותוך כדי העבודה על המפה התעצבו בדעתו רוב מרכיבי הסיפור. בדיעבד הוא סיפר שהוא התבסס במידה רבה על ספר המסעות "לבסוף" מאת צ'רלס קינגסלי ועל "ההיסטוריה של הפיראטים" ושאל מוטיבים מיצירות נוספות.

עלילת הספר עוקבת אחרי מסעו של ג'ים הוקינס הצעיר, בנו של בעל פונדק, בעקבות אוצרו של שודד הים הידוע לשמצה קפטן פלינט. עד מהרה מתברר שלצוות הספינה הסתננו פיראטים, בהנהגת לונג ג'ון סילבר – טבח הספינה בעל הרגל האחת והתוכי על הכתף. אחרי הרפתקאות מרובות, ולא מעט קרבות, אנשי הצוות השורדים מצליחים לחלץ חלק מהאוצר, מחלקים אותו ביניהם, והוקינס חוזר לפונדק ונשבע לא לשוב לעולם אל האי המקולל.

הספר זכה להצלחה עצומה והצמיח מאות עיבודים ותרגומים מאז פרסומו. בתוך כך הוא עיצב את יסודותיה של סוגת ספרות הפיראטים כפי שאנו מכירים אותה היום. לונג ג'ון סילבר, הפיראט בעל הרגל האחת והתוכי, הפך למודל העיקרי של דמות הפיראט – ערמומי, חמדן, מרושע וכריזמטי; המבטא והרי"ש הגרונית המתמשכת נוספו באחד העיבודים הבימתיים מהמחצית הראשונה של המאה העשרים; ושיר שודדי הים "Fifteen Men on a Dead Man's Chest" (יו הו הו ובקבוק של רום), שסטיבנסון כתב רק את ארבע השורות הראשונות שלו, הוארך לבלדת פיראטים ארוכה ומפורטת בעיבוד לתיאטרון מראשית המאה העשרים. הסיפור קיבל חיים משלו.

השיר "Fifteen men on a Dead man's chest" (יו הו הו ובקבוק של רום), מאי המטמון, הגרסה המורחבת

פיראטים בארץ לעולם-לא

התיאטרון אחראי גם לטוויסט המשמעותי הבא בדמות הפיראט. "אי המטמון" ורוב ספרי הפיראטים שקדמו לו או שהושפעו ממנו, אומנם סטו לא מעט מההיסטוריה האמיתית והוסיפו לה שלל קישוטים, אך לא חרגו מגבולות הריאליזם. הפיראטים שלהם התהלכו בצללים ולא צייתו לחוקים, אולם החוקים שהם הפרו היו כללים ותקנות מעשה ידי האדם, לא חוקי טבע.

בשנת 1904 עלה לראשונה על במת תיאטרון הדוכס מיורק המחזה "פיטר פן, או הילד שלא רצה לגדול" מאת ג'יימס מת'יו ברי, והשיט איתו את הפיראטים אל מחוץ לגבולות המציאות, אל ארץ לעולם-לא. ב-1911, בעקבות ההצלחה העצומה של המחזה עיבד ברי את הסיפור לספר בשם "פיטר וונדי".

"פיטר פן" הוא יצירת פנטזיית מעבר, כלומר סיפור שלוקח את גיבוריו אל עולם מופלא וקסום שמתקיים לצד עולמנו. כאן הילדים הם שלושת האחים ונדי, ג'ון ומייקל דרלינג, שמגיעים אל ארץ לעולם לא – ארץ פנטזיה קסומה שאליה מגיעים "ילדים אבודים" שנשמטו מהמציאות, בהנהגת הילד הנצחי פיטר פן. חיי הילדים בארץ לעולם-לא נוחים, פשוטים ומלאי משחקים והרפתקאות, שכוללות בעיקר התקפות חוזרות ונשנות אך עקרות של פיראטים ואינדיאנים.

אויבם הגדול של פיטר פן והילדים האבודים הוא מפקד הפיראטים קפטן ג'יימס הוק, הקרוי כך על שם האנקול שבקצה ידו התותבת. דמותו של הוק היא דמות טיפוסית של פיראט ספרותי: גס רוח, מרושע, תאב בצע ואלים, וכמובן סובל מנכות פיזית. שאיפתו העיקרית היא לנקום בפיטר פן, שכרת את ידו והאכיל בה את התנין הגדול. רוב הפיראטים האחרים הם אנשי צוות חסרי ייחוד או אפילו שמות, פרט לפיראט הוותיק סְמי שממלא תפקיד חשוב בעלילה..

לכאורה עיצוב דמויות הפיראטים ב"פיטר פן" נאמן לחלוטין לארכיטיפ המוכר, אבל הנסיבות בכל זאת משנות משהו. תפקידם של הפיראטים כאויבי הגיבורים ביצירת פנטזיה שובר את העמדת הפנים שפיראטים ספרותיים הם בני אדם אמיתיים, וממצב אותם כיצורי פלא לא פחות מאשר הפיה טינקרבל או התנין הגדול. בנוסף, במציאות הפנטסטית של ארץ לעולם-לא, הפיראטים אינם יצורי צללים אלא בעלי הבית. זאת הסביבה הטבעית שלהם וילדי משפחת דרלינג הם אלה שפלשו אל הצללים כשעפו מבעד לחלון אל ארצות הדמיון.

"פיטר פן" הרחיב את דמות הפיראט הספרותי והעשיר אותה. כשמשווים את לונג ג'ון סילבר לקפטן הוק, ההבדל בולט לעין: סילבר הוא אדם אמיתי – פושע ומסוכן, אך כזה שלא נופתע למצוא במסבאה אפלולית או במטבח של ספינת סוחר. הוק הוא דמות ספרותית בכל מהותו. העיצוב שלו מוקצן וקיצוני, ומוציא אותו אל מחוץ לגבולות הנורמליות. הוא לא אדם, אלא "משהו אחר", דומה לאדם אך זר ומפלצתי.

צילום: סרגיי סמין, Unsplash

פיראטים של דמיון

ברי פתח את דרכם של הפיראטים אל ארצות הפנטזיה ויוצרים שונים מצאו מגוון דרכים להשתמש בפתח הזה לצרכיהם. יוצרים רבים שילבו את הפיראטים בתוך עולמות פנטזיה משלהם, חלקם בספרות מעבר וחלקם בעולמות דמיון שעומדים לגמרי בזכות עצמם. לדוגמה, בטרילוגיית "סוחרי הספינות החיות" שילבה הסופרת רובין הוב פיראטים בתוך עולם הפנטזיה שבראה קודם לכן בסדרה הפופולרית "הרואים למרחק"; גם שודד הים הנורא רוברטס מ"הנסיכה הקסומה" מתקיים בעולם פנטזיה נפרד, ואילו בסרט "אבק כוכבים" (2007) הפיראטים הם חלק מעולם פנטזיה שמתקיים לצד המציאות המוכרת והגיבור עובר אליו דרך פתח בחומה המפרידה בין העולמות.

אותו פתח איפשר לפנטזיה לחדור גם לעולם המציאות. דוגמה בולטת במיוחד לזה היא סדרת סרטי "שודדי הקריביים", בכיכובו של ג'וני דפ, שמתרחשים כולם בעולמנו ונאמנה לכל הקונבנציות של ספרות הפיראטים הקלאסית, אך מוסיפה להן קללות עתיקות, שדים ורוחות ומפלצות מעמקים מטילות מורא. תורמת לכך העובדה  שבתפיסה הפופולרית, הים עצמו הוא סוג של מרחב פנטסטי, שורץ מפלצות לא ידועות ושופע סודות ומיתוסים.

שילוב מעניין אחר של מציאות וקסם מציגה הסופרת הישראלית אודליה גולדמן, שספרה "גבירה וערפל" ראה אור לפני כשנה בהוצאת "ידיעות אחרונות". עולמו של הסיפור הוא עולם פנטזיה המבוסס בצורה עמומה על תקופת תור הזהב של הפיראטים, ובכלל זה מערך של היתרי שוד ימי רשמיים למחצה מטעם ממלכת אינאר, המקבילה במידה רבה לבריטניה. כמו בעולמנו, התרבות השלטת בעולם הזה היא חומרנית ואינה מאמינה בקסמים, אך בניגוד למציאות המוכרת לנו הקסם קיים בו. בשולי המציאות. הוא נוכח בתודעת האנשים דרך שמועות שעוברות מפה לאוזן על אי נסתר שמגשים משאלות, ובהמשך העלילה מתגלה גם מערכת אמונה קסומה  בדתם ובתרבותם של בני עם השוכן באי מבודד בלב האוקיינוס.

גיבורת הספר היא "הגבירה השחורה" – קברניט ספינת הפיראטים "ערפל", היודעת את סוד מקומו של אי המשאלות. היא חזקה, נחושה, סמכותית וחכמה, ויש לה מאפיין חיצוני חריג כמקובל: מסכה המכסה את פניה תמיד. אך פרט לכך היא רחוקה מאוד מדמות הפיראט הספרותי. ראשית, היא אישה; שנית, היא דמות מורכבת, עם עבר ואישיות, ואופי שמשתנה ומתפתח עם העלילה, לא פלקט של רוע כמו קפטן הוק. מבנה דמותה מתאים יותר למסורת הרומן הריאליסטי מאשר לספרות ההרפתקאות או הפיראטים. כמו כן הספר רצוף לכל אורכו שאלות של זהות והסתרה המזכירים במידה מסוימת גם ארכיטיפ נוסף של אנשי צללים – גיבורי העל, הפועלים גם הם מחוץ לגבולות החוק תחת זהות סודית.

לאורך יותר ממאה השנים שחלפו מאז פיטר פן, הוסיפה דמות הפיראט להתפתח ולהתגוון. אפשר למשל למצוא שודדי אוויר מעופפים ששטים בספינות סטימפאנקיות המרחפות בעננים בסרט האנימה "טירה בשחקים" מאת הייאו מיאזאקי (1986) ובסרט "אבק כוכבים". שני הסרטים הללו מציגים גם את דמות "השודד הטוב" המסייע לגיבור מול אויביו. וכמובן נורו עם השנים שלל פרודיות על פיראטים, כמו שודד הים הנורא רוברטס בסרט ובספר "הנסיכה הקסומה", שאינו דמות אחת אלא שושלת של שודדי ים שמעבירים את התפקיד לסגניהם כשמיצו את התפקיד ופורשים עם שללם לחיי נוחות ועושר. ב-19 בספטמבר מדי שנה כולנו יכולים לחוש כמו פיראטים ספרותיים ביום "דבר כמו פיראט" הרשמי. אררררר!

דרך ארוכה עשו הפיראטים מאז מסעות השוד הראשונים באיים הקריביים ועד הדמות הספרותית האהובה המלווה דורות רבים של ילדים ומבוגרים, ומשתנה יחד איתנו. הם משלבים פחד ומשיכה, מציאות וקסם, הם עושים במקומנו דברים אסורים, ולעיתים נענשים עליהם בעוד אנחנו יוצאים ללא פגע. הם גיבורים ונבלים בעת ובעונה אחת, שמהלכים בשולי החברה, בשולי המציאות ומעבר לגבולות המותר והאסור. הם היו ולא היו, ואנחנו נמשיך להתענג עליהם, עם רטייה על העין ובקבוק רום.