בובות צללים \ אורסון סקוט קארד

תקציר העלילה – סיומו של הספר הקודם,"הצל של ההגמון" הוא הבסיס למאורעות המטלטלים את עולמם של ילדי הפלא מבית הספר לקרב. ב"בובות צללים" מתייצבים הילדים מבית הספר לקרב, ובראשם בין ופטרה, נגד האויב המושבע הרודף אותם – אשיל.

אשיל השתלט על ההגמוניה ופועל להדחתו של פיטר וויגין,ההגמון, קו ההגנה האחרון לכאורה במאבק נגד האימפריה הסינית האכזרית. בינתיים מתחוללות תמורות אדירות בעולם המוסלמי בראשות עלַי מהג'יש של אנדר, ובהודו, בהנהגתה של וירְלומי, המאיימות לטלטל את העולם עוד יותר. בּין, הילד המבריק ביותר בעולם, ופטרה אהובתו, מגייסים את כל תבונתם וחבריהם מבית הספר כדי לנסות להציל את העולם, ואת עצמם וילדיהם, מלפיתתו של אשיל ההרסני והמרושע.

גדול

מאת: NoAdress@Untraceable.com#14h9cc0/SIGN UP NOW AND STAY ANONYMOUS!

אל: trireme%Salamis@Attica-vs-Sparta.hst

בעניין : החלטה סופית

וויגין:
האיש הנדון לא יוּצא להורג. הנדון יועבר על-פי תוכנית 2, נתיב 1. יציאה יום ג' 04:00, נקודת ביקורת 3# 06:00, אור ראשון. בבקשה הפגן די תבונה וזכור את קו התאריך הבין-לאומי. הנדון שלך, אם תרצה בו.|
אם התבונה שלך תגבר על השאפתנות שלך, תהרוג אותו. אם המצב הפוך, תנסה להשתמש בו. לא ביקשת את עצתי, אבל אני ראיתי אותו בפעולה: הרוג אותו.
נכון, ללא כוח נגדי שיפחיד את העולם לעולם לא תצליח ליצוק למִשְׂרַת ההגמון את העוצמה שהייתה בה פעם. זה יהיה סוף הקריירה שלך.
אם תניח לו לחיות, זה יהיה סוף החיים שלך, ומותך יותיר את העולם לחסדיו. מי הוא המפלצת? או לפחות מפלצת מספר 2?
ואני גיליתי לך איך להשיג אותו. האם אני מפלצת מספר 3? או סתם שוטה מספר 1?
משרתך הנאמן בבגדי המעוינים.

בִּין דֵי אהב להיות גבוה, אפילו שזה עמד להרוג אותו.

בקצב הצמיחה הנוכחי שלו יגיע מותו במוקדם ולא במאוחר. כמה זמן נותר לו? שנה? שלוש? חמש? קְצות עצמותיו נותרו כשֶל ילד, צומחים, מתארכים; אפילו ראשו המשיך לגדול, וכמו לתינוק, היו לו סחוס ועצם חדשים לאורך רכס גולגולתו.

צמיחתו דרשה ממנו הסתגלות מתמדת, שכן מדי שבוע התארכו זרועותיו, וכפות רגליו הגדֵלות נתקלו במדרגות ובספֵי דלתות. רגליו היו ארוכות יותר והאיצו את הליכתו, עד שההולכים איתו נאלצו למהר כדי להדביקו. כעת, כשאימן את חייליו – כוח העִלית שהיווה למעשה את כל עוצמתה הצבאית של ההגמוניה – השיג את כולם בצעדיו הארוכים.

בכבוד מצד אנשיו זכה מזמן. אבל כעת, הודות לגובהו, היה משכמם ומעלה פשוטו כמשמעו.

בּין עמד על הדשא ליד שני מסוקי סער שאנשיו עלו אליהם. המשימה היום הייתה מסוכנת – לחדור למרחב האווירי של סין ולתפוס שיירה קטנה, שהובילה אסיר מבֶּייג'ין לִפנים היבשת. הכול היה תלוי בחשאיות, בגורם ההפתעה ובמידע שהגיע במשך כמה חודשים אל ההגמון, פּיטֶר וויגין, מלבהּ של סין, מידע מדויק באופן יוצא מן הכלל.

בּין הצטער שהוא אינו יודע מה מקור המידע, שכן חייו וחיי חייליו היו תלויים בכך. ייתכן בהחלט שהמידע היה אמין עד עתה כדי לטמון להם מלכודת. אף שהתואר "הגמון" היה עתה ריק מתוכן, כי אוכלוסיית העולם חיה במדינות שלא הכירו עוד בסמכותה של המִשׂרה, השתמש פיטר וויגין היטב בחייליו של בּין. הם היוו מטרד תמידי לסין המתפשטת, נדחפים בדיוק ברגעים המכריעים לערעור ביטחונה של ההנהגה הסינית.

סירת הסיור הנעלמת פתאום, המסוק המתרסק, רשת מרגלים שמחוסלת במפתיע, מעוורת את שירות המודיעין הסיני למתרחש במדינה נוספת – הסינים אפילו לא האשימו את ההגמון באופן רשמי במעורבות בתקריות אלה, אך משמעות הדבר הייתה שהם לא רצו להעניק להגמון פרסום כלשהו, לא רצו לקדם את המוניטין ואת היוקרה שלו בקרב מי שחששו מסין בשנים שחלפו מאז כבשה את הודו ואת הודו-סין. לא היה ספק כמעט שהם ידעו שהוא מקור צרותיהם.

לאמיתו של דבר, סביר להניח שהם יִיחסו לכוחו הקטן של בּין אירועים שהיו תאונות שגרתיות. מותו של שר החוץ מהתקף לב בוושינגטון דקות ספורות לפני פגישתו עם נשיא ארה"ב – ייתכן שהם חשדו שידו של פיטר וויגין ארוכה עד כדי כך, או שחשב כי שר החוץ הסיני, סתם עסקן מפלגתי, היווה מטרה המצדיקה התנקשות.

והעובדה שבַּצורֶת קטלנית נכנסה לשנתה השנייה בהודו, ואילצה את הסינים לקנות מזון בשוק הפתוח או להתיר לעובדי סוכנויות הסיוע מאירופה ומהאמריקות להיכנס לתת-יבשת שנכבשה לא מכבר ונותרה במִריהּ – אולי הם דמיינו שפיטר וויגין שולט אפילו בגשמי המונסון.

לבּין לא היו אשליות כאלו. לפיטר וויגין היו קשרים מקשרים שונים ברחבי העולם, אוסף מודיעים שהפך לרשת ריגול רצינית, אבל למיטב ידיעתו של בּין, פיטר עדיין שיחק מִשׂחק בסך הכול. כן, פיטר חשב שהמשחק אמיתי, אבל הוא מעולם לא ראה מה קורה בעולם האמיתי. הוא מעולם לא ראה אנשים מתים עקב פקודותיו.

בּין ראה, וזה לא היה משחק.

הוא שמע את אנשיו מתקרבים. אפילו בלי להביט ידע שהם קרובים מאוד, כי אפילו כאן, בשטח בטוח לכאורה – אזור היערכות קדמי בהרי מינְדֶנָאו בפיליפינים – הם נעו בשקט. אך הוא ידע גם ששמע אותם בטרם ציפו לכך, שכן חושיו תמיד היו חדים בצורה יוצאת דופן. לא איברי החִישה הגופניים – אוזניו היו רגילות למדיי – אלא יכולת מוחו לזהות אפילו את הסטייה הקלה ביותר בצליל. משום כך נשא את ידו בברכה אל האנשים ברגע שהגיחו מן היער שמאחוריו.

הוא שמע את השינויים בנשימתם – אנחות, גיחוכים דוממים כמעט – שבישרו לו כי הבינו שתפס אותם שוב. כאילו הם מבוגרים המשחקים באימא-מותר-לי, וכאילו לבּין יש עיניים בעורף.

סוּריָאווֹנְג התקרב אליו בזמן ששאר האנשים הסתדרו בשני טורים כדי לעלות למסוקים עמוסי הציוד.

"המפקד", אמר סוריאוונג.

בּין הסתובב בתהייה. סוריאוונג מעולם לא קרא לו "המפקד".

סגנו, תָאִי מבוגר מבּין בשנים ספורות בלבד, היה עכשיו נמוך ממנו בחצי ראש. הוא הצדיע לבּין, ופנה לעבר היער שממנו הגיח לפני רגע.

בּין הסתובב לאותו כיוון וראה את פיטר וויגין, הגמון כדור הארץ, אחיו של אֶנְדֶר וויגין, שהציל את העולם מפלישת הפוֹרְמיקים לפני שנים ספורות. פיטר וויגין, התככן חורש המזימות. מה הוא זומם עכשיו?

"אני מקווה שאתה לא משוגע מספיק כדי להצטרף אלינו למשימה הזאת", אמר בּין.

"איזו קבלת פנים עליזה", אמר פיטר. "זה בטח אקדח בכיס שלך, אז אני מניח שאתה לא שמח לראות אותי".

בּין הכי שנא את פיטר כשפיטר ניסה להתלוצץ. הוא לא השיב. הוא חיכה.

"ג'וּליאַן דֶלְפיקי, חל שינוי בתוכניות", אמר פיטר.

הוא קרא לבּין בשמו המלא, כאילו היה אביו. טוב, לבּין היה אב – אף שלא ידע זאת עד שהמלחמה נגמרה, כשנאמר לו שניקוֹלאי דלפיקי היה לא רק חברו, אלא גם אחיו. אבל הופעתם של אבא ואימא בגיל אחת-עשרה אינה שקולה להתבגרות עמם. איש לא קרא לבּין "ג'וליאן דלפיקי" בילדותו. איש לא קרא לו בכלל, עד שקראו לו בלעג בּין ברחובות רוטֶרְדאם.

נראה שפיטר לא הצליח להבין עד כמה מגוחך לדבר אל בּין כאל נחות ממנו. אני נלחמתי בבָּאגים, רצה בּין לומר. אני נלחמתי לצד אחיך אנדר, בזמן שאתה שיחקת ברשתות שלך, מעורר מהומות. ובזמן שאתה מילאת את תפקיד ההגמון הקטן והריק-מתוכן שלך, אני הובלתי את האנשים האלה לִקרב שעשוי להשפיע ממש על העולם. ואתה אומר לי שֶחל שינוי בתוכניות?

"בוא נבטל את המשימה", אמר בּין. "שינויים של הרגע האחרון מובילים להרוגים מיותרים בקרב".

"השינוי הזה לא", אמר פיטר. "כי השינוי היחיד הוא שאתה לא יוצא".

"ואתה תצא במקומי?" בּין לא היה צריך להפגין בוז בקולו או בהבעתו. פיטר היה חכם מספיק כדי להבין שהרעיון מגוחך. פיטר לא הוכשר לעשות דבר מלבד לכתוב מאמרים, להתחכך בפוליטיקאים ולשחק בגאופוליטיקה.

"סוריאוונג יפקד על המשימה הזאת", אמר פיטר.

סוריאוונג נטל את המעטפה החתומה שפיטר הושיט לו, אך פנה לבּין לקבל אישור.

אין ספק שפיטר הבחין כי סוריאוונג אינו מתכוון למלא את פקודותיו ללא אישורו של בּין. מכיוון שהיה בעיקרו אנושי, לא הצליח פיטר לכבוש את הדחף להשיב מהלומה. "אלא אם כן", אמר לבּין, "לדעתך סוריאוונג אינו מוכן לפקד על המשימה".

בּין הביט בסוריאוונג, שהשיב לו חיוך.

"הוד מעלתך, החיילים נתונים לפקודתך", אמר בּין. "סוריאוונג תמיד מפקד על החיילים בקרב, ולכן שום דבר לא ישתנה באופן מהותי".

מה שלא היה מדויק; לעיתים קרובות נאלצו סוריאוונג ובּין לשנות את תוכניותיהם ברגע האחרון, ובסופו של דבר היה בּין מפקד על חלקים מהמשימה או על כולה, תלוי מי מהם נאלץ להתמודד עם מקרה החירום. ובכל זאת, אף שהמבצע הזה היה קשה, הוא לא היה מסובך. או שהשיירה תהיה היכן שהיא אמורה להיות, או שלא. אם היא תהיה שם, קרוב לוודאי שהמשימה תצליח. אם היא לא תהיה שם, או אם יחכה להם מארב, תבוטל המשימה והם ישובו הביתה. סוריאוונג והקצינים והחיילים האחרים היו מסוגלים להתמודד עם שינויים קטנים כדבר שבשגרה.

אלא אם כן, כמובן, פיטר וויגין משנה את המשימה משום שהוא יודע שהיא עתידה להיכשל, ואינו רוצה להסתכן באובדנו של בּין. או שהוא מתכוון להסגירם מסיבה מסתורית כלשהי.

"בבקשה אל תפתח את זה עד שתהיו באוויר", אמר פיטר.

סוריאוונג הצדיע. "הגיע הזמן לזוז", אמר.

"המשימה הזאת", אמר פיטר, "תקרב אותנו מאוד לשבירת מזימת ההתפשטות הסינית".

בּין אפילו לא נאנח. אבל נטייתו של פיטר להכריז הכרזות על מה שעתיד לקרות ייגעה אותו מעט.

"שׂא ברכה", אמר בּין לסוריאוונג. לפעמים כשאמר זאת, נזכר בּין באחות קרלוטה ותהה אם היא עם אלוהים עכשיו, ואולי שומעת את בּין אומר את הדבר הקרוב ביותר לתפילה שהעלה אי-פעם על שפתיו.

סוריאוונג רץ למסוק. בניגוד לאנשיו הוא נשא רק תרמיל קטן ואת נשקו. לא היה לו צורך בציוד כבד, משום שהוא היה אמור להישאר במסוק בזמן המבצע. היו קרבות שבהם המפקד חייב להסתער בראש, אבל לא במשימה כזו, שבה יש חשיבות עליונה לתקשורת, והוא חייב להיות חופשי לקבל החלטות בזק, שיועברו לכולם מיידית. לכן הוא יישאר עם המפות האלקטרוניות, שהציגו את מקומו של כל חייל, וידבר איתם בקשר לווייני מעורבל.

הוא לא יהיה בטוח למעלה במסוק. נהפוך הוא. אם הסינים יידעו מה צפוי לקרות, או אם יגיבו בזמן, יישב סוריאוונג בתוך אחת משתי המטרות הגדולות והפגיעות ביותר.

זה המקום שלי, חשב בּין כשצפה בסוריאוונג מזנק למסוק, מסתייע בידו השלוחה של אחד החיילים.

דלת המסוק נסגרה. שני כלי הטיס התרוממו מהקרקע בסערת רוח ואבק ועלים, משטחים את הדשא מתחת.

רק אז הופיעה מבין העצים דמות נוספת. אישה צעירה. פֶּטְרָה.

בין ראה אותה, והתפרץ בכעס.

"מה קרה לך?" צעק על פיטר, קולו גובר על שאונם הנחלש של המסוקים הנוסקים. "איפה שומרי הראש שלה? אתה לא יודע שהיא בסכנה בכל פעם שהיא יוצאת מהמתחם?"

"למעשה", אמר פיטר – המסוקים היו מספיק גבוה מספיק כדי שאפשר יהיה לדבר בקול רגיל – "קרוב לוודאי שהיא מעולם לא הייתה בטוחה יותר".

"אם זה מה שאתה חושב", אמר בּין, "אז אתה אידיוט".

"למעשה, אני אכן חושב כך, ואני לא אידיוט". פיטר חייך. "תמיד המעטת בערכי".

"אתה תמיד מפריז בערך עצמך".

"הי, בּין".

בּין פנה אל פטרה. "היי, פטרה". הוא ראה אותה רק לפני שלושה ימים, זמן קצר לפני שיצאו למשימה זו. היא עזרה לו לתכנן אותה; היא הכירה אותה לא פחות טוב ממנו. "מה האימוֹ הזה עושה למשימה שלנו?" שאל אותה.

פטרה משכה בכתפיה. "עוד לא הבנת?"

בּין חשב על כך לרגע. כרגיל, התת-מודע שלו עיבד מידע ברקע. על פני השטח הוא חשב על פיטר ועל פטרה ועל כוח המשימה שיצא זה עתה. אבל מתחת לזה מוחו כבר הבחין בחריגוֹת והיה ערוך לִמְנות אותן.

פיטר הוציא את בּין מהמשימה ונתן לסוריאוונג הוראות במעטפה חתומה. ברור שחל שינוי כלשהו במשימה, שהוא לא רצה שבּין יידע. הוא גם שלף את פטרה ממחבואה, ובכל זאת טען שמעולם לא הייתה בטוחה יותר. זאת אומרת שמסיבה כלשהי הוא היה משוכנע שאָשיל לא מסוגל לפגוע בה כאן.

אשיל היה האדם היחיד שמערכת קשריו השתוותה לזו של פיטר ביכולתה לחצות גבולות בין-לאומיים. פיטר יכול היה להיות משוכנע שאשיל אינו מסוגל לפגוע בפטרה אפילו כאן, רק אם אשיל אינו חופשי לפעול כרצונו.

אשיל היה אסיר, והדבר אירע כבר לפני זמן-מה.

משמעות הדבר הייתה שהסינים, שהשתמשו בו לתכנון כיבוש הודו, בּוּרמה, תאילנד, וייטנאם, לָאוֹס וקמבודיה וכדי לארגן את הבריתות שלהם עם רוסיה ועם ברית ורשה, הבינו לבסוף שהוא פסיכופת וכלאו אותו.

אשיל היה אסיר בסין. המעטפה בידי סוריאוונג ודאי הכילה את זהותו של האסיר שהם אמורים לחלץ מידי הסינים. המידע לא נמסר בטרם יצא כוח המשימה, משום שבּין לא היה מאשר את ביצוע המשימה אילו ידע שהיא תוביל לשחרורו של אשיל.

בּין פנה אל פיטר. "אתה טיפש כמו הפוליטיקאים הגרמנים שהעלו את היטלר לשלטון כי חשבו שהם יוכלו לנצל אותו".

"ידעתי שתכעס", אמר פיטר בקור רוח.

"אלא אם כן הפקודות החדשות שנתת לסוריאוונג הן להרוג את האסיר".

"אתה מבין שאתה צפוי מדיי בכל הנוגע לבחור הזה. עצם אִזכור שמו מקפיץ לך את כל הפְיוזים. זה עקב אכילס שלך. סליחה על הבדיחה".

בּין התעלם ממנו. במקום זאת שלח את ידו ואחז בידה של פטרה. "אם את כבר יודעת מה הוא עושה, למה באת איתו?"

"כי ברזיל כבר לא בטוחה בשבילי", אמרה פטרה, "ואני מעדיפה להיות איתך".

"אם נהיה יחד, זה יכפיל את המוטיבציה של אשיל", אמר בּין.

"אבל אתה זה ששורד את כל ניסיונות ההתנקשות של אשיל", אמרה פטרה. "שם אני רוצה להיות".

בין נד בראשו לשלילה. "אנשים שקרובים אלי מתים".

"להפך", אמרה פטרה. "אנשים מתים רק כשהם לא איתך".

טוב, זה היה נכון אבל לא רלוונטי. בסופו של דבר פּוֹק והאחות קרלוטה מתו בגלל בּין. מפני שעשו את הטעות לאהוב אותו ולהיות נאמנות לו.

"אני לא זזה ממך", אמרה פטרה.

"אף פעם?" שאל בּין.

בטרם הספיקה לענות, קטע אותם פיטר. "זה אמנם נוגע ללב, אבל אנחנו צריכים להתחיל לחשוב מה נעשה באשיל לאחר שנחלץ אותו".

פטרה הביטה בו כאילו הוא ילד נודניק. "אתה באמת סתום", אמרה.

"אני יודע שהוא מסוכן", אמר פיטר. "ולכן אנחנו צריכים להיות זהירים מאוד בעניין הזה".

"תקשיב לו", אמרה פטרה. "איך הוא אומר 'אנחנו'".

"אין 'אנחנו'", אמר בּין. "בהצלחה". בלי להרפות מידה של פטרה החל ללכת לעבר היער. פטרה הספיקה רק לנופף לרגע בעליזות לפיטר, ואז הצטרפה אל בּין בריצה.

"אתם מתכוונים לוותר?" צעק פיטר. "ככה סתם? כשאנחנו סוף-סוף יכולים להניע דברים לטובתנו?"

הם לא עצרו להתווכח איתו.

אחר כך, במטוס הפרטי שבּין חכר כדי להטיס אותם ממינדנאו לסֶלֶבֶּס, חיקתה פטרה את פיטר בלעג: "כשאנחנו סוף-סוף יכולים להניע דברים לטובתנו?"

בּין צחק.

"מתי בכלל זה היה לטובתנו?" היא המשיכה, לא צוחקת עוד. "הכול נועד להעצים את ההשפעה של פיטר, את הכוח והיוקרה שלו. לטובתנו".

"אני לא רוצה שהוא ימות", אמר בּין.

"מי, אשיל?"

"לא!" אמר בּין. "אני רוצה שהוא ימות. אבל צריך להשאיר את פיטר בחיים. הוא האיזון היחיד".

"טוב, עכשיו הוא איבד את האיזון", אמרה פטרה. "כמה זמן יידרש לאשיל להתנקש בו?"

"מה שמדאיג אותי זה כמה זמן יידרש לאשיל לחדור לרשת של פיטר ולהפוך אותה לשלו".

"אולי אנחנו מייחסים לאשיל כוחות על-טבעיים", אמרה פטרה. "הוא לא אֵל. הוא אפילו לא גיבור. סתם ילד חולה במוח".

"לא", אמר בּין. "אני ילד חולה במוח. הוא השטן".

"טוב, אם ככה", אמרה פטרה, "אולי השטן הוא ילד חולה-במוח".

"אז את אומרת שאנחנו צריכים לעזור לפיטר בכל זאת".

"אני אומרת שאם פיטר ישרוד את ההתחככות הקטנה באשיל, אולי הוא יהיה מוכן יותר להקשיב לנו".

"לא סביר", אמר בּין. "כי אם הוא ישרוד, הוא יחשוב שזה מוכיח שהוא יותר חכם מאיתנו, ויהיה מוכן עוד פחות להקשיב לנו".

"אהה", אמרה פטרה, "זה לא שהוא ילמד מזה משהו".

"הדבר הראשון שאנחנו צריכים לעשות", אמר בּין, "הוא להתפצל".

"לא", אמרה פטרה.

"כבר עשיתי את זה בעבר, פטרה. ירדתי למחתרת כדי שלא יתפסו אותי".

"ואם אנחנו יחד, קל יותר לזהות אותנו, בְּלָה בלה בלה", היא אמרה.

"להגיד 'בלה בלה בלה' לא עושה את זה פחות נכון".

"אבל לא אכפת לי", אמרה. "זה החלק שלא הבאתָ בחשבון".

"אבל לי אכפת", אמר בּין, "וזה החלק שאת לא הבאתְ בחשבון".

"אני אנסח את זה ככה", אמרה פטרה. "אם נתפצל, ואשיל ימצא אותי ויהרוג אותי קודם, פשוט תהיה לך עוד נקבה אחת שאהבת מאוד ושֶמֵתה כי לא הגנת עליה".

"את משחקת משחק מלוכלך".

"אני משחקת כמו בת".

"ואם תישארי איתי, סביר להניח שנמות יחד".

"לא נכון", אמרה פטרה.

"אני לא בן אלמוות, כפי שאת יודעת".

"אבל אתה יותר חכם מאשיל. ובר-מזל יותר. וגבוה יותר. ונחמד יותר".

"האדם החדש והמשופר".

היא בחנה אותו בהרהור. "אתה יודע, מכיוון שאתה גבוה עכשיו, אנחנו יכולים להתחזות לבעל ואישה".

בּין נאנח. "אני לא מתכוון להתחתן איתך".

"רק לצורכי הסוואה".

תחילה היו רק רמזים, אבל רצונה להתחתן איתו היה כעת ברור למדיי. "אני לא מתכוון להוליד ילדים", אמר. "הגזע שלי ימות איתי".

"אני חושבת שזה די אנוכי מצדך. מה היה קורה אילו ההומו-ספִּייֶנס הראשון הרגיש כך? כולנו עוד היינו ניאנדרתלים, וכשהבאגים היו באים, הם היו מפוצצים אותנו, וזה היה הסוף שלנו".

"לא התפתחנו מהניאנדרתלים", אמר בין.

"טוב, מזל שאנחנו מסכימים על העובדה הקטנה הזאת", אמרה פטרה.

"ואני לא התפתחתי בכלל. אני יוּצרתי. בהנדסה גנטית".

"בכל זאת, בצלמו של אלוהים", אמרה פטרה.

"האחות קרלוטה הייתה יכולה להגיד דברים כאלה, אבל זה לא מצחיק כשאת אומרת אותם".

"זה כן מצחיק", אמרה פטרה.

"לא בעיניי".

"אני לא חושבת שאני רוצה ללדת לך ילדים, אם יש סיכוי כלשהו שהם יִירשו את חוש ההומור שלך".

"זו הקלה". אבל זו לא הייתה. כי הוא נמשך אליה, והיא ידעה זאת. הוא אפילו חיבב אותה, אהב להיות בחברתה. היא הייתה ידידתו. אילולא עמד למות, ואילו רצה להקים משפחה, אילו היה לו עניין כלשהו בנישואים, היא הייתה הנקבה האנושית היחידה שהיה מביא בחשבון. אבל זו הייתה הבעיה – היא הייתה אנושית, והוא לא.

אחרי כמה רגעי שתיקה היא השעינה את ראשה על כתפו ולקחה את ידו. "תודה", מלמלה.

"אני לא מבין על מה".

"על זה שנתת לי להציל את החיים שלך".

"מתי זה קרה?" שאל בּין.

"כל עוד תצטרך להשגיח עליי", אמרה פטרה, "לא תמות".

"אז את באה איתי, מגדילה את הסיכוי שיזהו אותנו ונותנת לאשיל הזדמנות לחסל את שני האויבים הגרועים ביותר שלו בפצצה אחת ממוקמת היטב, והכול כדי להציל את חיי?"

"בדיוק, ילד גאון שלי", אמרה פטרה.

"אני אפילו לא מחבב אותך, את יודעת". באותו הרגע הוא היה נרגז כל-כך, עד שההצהרה הייתה כמעט אמיתית.

"כל עוד אתה אוהב אותי, לא אכפת לי".

והוא חשד שגם השקר שלה היה כמעט אמיתי.

(הוצאת אופוס, 2003. תרגום: יעל סלע. 285 עמודים)