תחרות התרגום – מקום ראשון: לולה בראון
מאת לולה בראון
תחייה ומוות
ייתכן שכבר היתה לי תחושה מוקדמת לגבי עתידי. השער הנעול והחלוד שניצב מולנו, אניצי ערפל-נהרות דקים משתחלים בין יתדותיו כמו מעברי ההרים, ניצב במוחי כעת כסמל לגלותי. זאת הסיבה שהתחלתי את סיפור המעשה הזה בתוצאותיה של השחייה שלנו, בה אני, סֶבֶרִיאָן, שולייתו של המְעַנֵה, הייתי כפסע ממוות בטביעה.
"השומר הסתלק", כך חברי רושֶה אמר לדרוֹט, שכבר הבחין בכך בעצמו.
בהססנות, אִטָה הצעיר הציע שנלך מסביב. הנפה של זרועו הדקה, המנומשת התוותה את החומה הנמתחת לאורך אלפי פסיעות, מעבר לשכונות העוני ובמעלה הגבעה, עד שהיא נפגשת עם החומה הגבוהה שבין המבצרים. אני אלך בדרך זו, זמן רב לאחר מכן.
"ולנסות להיכנס דרך המגדל המבוצר ללא רישיון מעבר? הם יקראו לגֶרלוס".
"אבל למה שהשומר יעזוב?"
"זה לא משנה". דרוט טלטל את השער. "אטה, נסה להחליק בין הסורגים".
דרוט היה ראש הקבוצה שלנו, ואטה הושיט זרוע ורגל דרך מוטות הברזל, אבל מיד היה ברור שאין תקווה לשאר גופו שיעבור.
"מישהו מגיע", רושה לחש. דרוט משך את אטה מהשער בכוח. הסתכלתי במורד הרחוב. פנסים היטלטלו שם בינות לקולות הצעדים העמומים והקריאות העמומות מערפל. הייתי מסתתר אלמלא רושה, שהחזיק בי באומרו "חכה, אני רואה חניתות".
"אתה חושב שהשומר חזר?"
הוא הניד בראשו. "יותר מדי אנשים".
"תריסר לפחות", אמר דרוט.
עדיין רטובים מהגְיוֹל, חיכינו. בכוכי זיכרונותי אנחנו עומדים שם רועדים, אפילו עכשיו. כמו שכל הדברים שנדמים נצחיים מתנהלים לעבר חורבנם, כך הרגעים שנדמים כה ברי חלוף נוטים לשחזר את עצמם – לא רק בזיכרוני (אשר בסופו של דבר אינו מאבד מאומה) אלא גם בפעימות ליבי ובשערותי הסומרות, מתהווים מחדש ממש כמו קהילייתנו שמאחדת את עצמה מדי בוקר לתרועותיהן החדות של חצוצרותיה.
הגברים לא עטו שיריון, בכך הבחנתי במהרה לאורם הצהבהב, החולני של הפנסים; אבל היו להם חניתות, כמו שדרוט אמר, ומטות וקרדומים. מנהיגם חגר פיגיון ארוך בחגורתו, אך הדבר שעניין אותי יותר מכך היה המפתח הגדול שהושחל על חבל סביב צווארו; נדמה היה כי הוא עשוי להתאים למנעול שעל השער.
אטה הקטן התנועע בהתרגשות, והמנהיג ראה אותנו והרים את הפנס שבידו מעל לראשו. "אנחנו מחכים להכנס, אישי הטוב", קרא דרוט. הוא היה גבוה יותר, אבל פניו הכהות היו מושפלות ומלאות כבוד.
"לא עד הזריחה", ענה המנהיג בחספוס. "כדאי שחבר'ה צעירים כמוכם ילכו הביתה".
"אדוני הנכבד, השומר היה אמור להכניס אותנו, אבל הוא לא כאן".
"אתם לא תיכנסו הלילה". המנהיג הניח את ידו על ניצב הפיגיון ופסע לעברנו. לרגע חששתי שהוא זיהה אותנו.
דרוט התרחק, ואנחנו נשארנו מאחוריו. "מי אתם, אדון נכבד? אינכם חיילים".
"אנחנו המתנדבים", אחד האחרים אמר. "באנו להגן על מתינו".
"אז אתם יכולים להכניס אותנו".
המנהיג פנה ללכת. "אנחנו לא מכניסים אף אחד מלבד עצמנו". המפתח שעל צרורו צווח במנעול והשער נפתח בחריקה.
לפני שמישהו היה יכול לעצור בעדו זינק אטה מעבר לשער. מישהו קילל, המנהיג ועוד שניים פרצו בריצה מהירה אחרי אטה, אבל הוא היה זריז מהם. ראינו את שערו בעל הגוונים ואת חולצת הטלאים שלו מזגזגים בין קבריהם השקועים של האביונים ונעלמים בסבך הפסלים מעליהם. דרוט ניסה לרדוף אחריו, אבל שני גברים תפסו את זרועותיו.
"אנחנו חייבים למצוא אותו. אנחנו לא נשדוד את המתים שלכם".
"אם כן, למה אתם רוצים להכנס?" אחד המתנדבים שאל.
"ללקט עשבים", דרוט ענה. "אנחנו שוליות רופאים. אתם לא רוצים שהחולים יירפאו?"
המתנדב בהה בו. בעל המפתח שמט את הפנס שלו כשרץ אחרי אטה ונותרו רק שני פנסים. לאורם העמום המתנדב נראה טיפש ותמים; אני משער שהוא היה פועל פשוט.
דרוט המשיך, "אתה בוודאי יודע שעל מנת שצמחי-מרפא מסוימים יקבלו את תכונותיהם הנעלות צריכים לעקור אותם מאדמת קברים לאור הירח. בקרוב תרד הקרה ותהרוג הכל, ואדונינו דורשים אספקה לקראת החורף. שלושתם דאגו שניכנס הלילה, ואני לוויתי את הנער הזה מאביו כדי שיעזור לי".
"אין לכם מאומה להניח בו צמחי מרפא".
אני עדיין מעריץ את דרוט בגלל מה שהוא עשה אז. הוא אמר, "נצטווינו לקשור אותם בצרורות כדי שיתייבשו", וללא היסוס שלף חתיכת חוט פשוט מכיסו.
"אני מבין", אמר המתנדב. ברור היה שהוא לא הבין. רושה ואני התקדמנו בגנבה לעבר השער.
דרוט, למעשה, התרחק ממנו. "אם לא תתנו לנו לאסוף עשבים, כדאי שנלך. אני לא חושב שנוכל למצוא את הבחור הזה בפנים אי פעם".
"לא אתם לא הולכים. אנחנו חייבים להוציא אותו".
"בסדר", אמר דרוט באי-רצון ואנחנו פסענו דרך השער, המתנדבים אחרינו.
מיסטיקנים מסוימים טוענים שעולם המציאות נבנה על ידי המוח האנושי, היות שדרכינו נשלטות על ידי קטגוריות מלאכותיות שבתוכן אנו מציבים דברים שאינם נבדלים במהותם, דברים עדינים יותר מהמילים שיש לנו בשביל לתארם. הבנתי את העיקרון הזה באופן אינטואיטיבי באותו הלילה, כששמעתי את המתנדב האחרון סוגר את השער בתנופה מאחורינו.
גבר, שלא דיבר מקודם, אמר, "אני הולך להשגיח על אמי. בזבזנו כאן כבר יותר מדי זמן. הם כבר יכולים להיות במרחק קילומטר מכאן, סוחבים את גופתה".
חלק מהאחרים מלמלו את הסכמתם, והקבוצה החלה להתפזר, פנס אחד נע שמאלה והשני ימינה. אנחנו צעדנו בנתיב המרכזי (אותו נתיב בו פסענו תמיד כשהיינו חוזרים מהחלק המתמוטט של קיר המבצר) עם שאר המתנדבים.
זהו טבעי, ברכתי וקללתי, לא לשכוח דבר. כל שרשרת מצטלצלת וכל רוח שורקת, כל מראה, ריח וטעם נשארים ללא שינוי בזכרוני ולמרות שאני יודע שאין הדבר כך עם כולם איני יכול לדמיין איך זה להיות שונה, כאילו האירוע חולף בשנתך בעוד שבסך הכל אתה מרוחק ממנו כמטחווי יד. אותם צעדים מועטים שצעדנו על השביל המושלג עולים במוחי כרגע: היה קר יותר מרגע לרגע; לא היתה לנו תאורה והערפל התחיל לערום עלינו בכבדות, מתגלגל לעברנו מהגיוֹל. מספר ציפורים שהגיעו לנוח על האורנים והברושים התנופפו בעצבנות מעץ לעץ. אני זוכר את ההרגשה בידי כאשר שפשפתי את זרועותי, את אור הפנס מבצבץ מבין המצבות במרחק מה, את הערפל שהדגיש את ריח הנהר שנדף מחולצתי ואת הריח החריף של האדמה שזה-עתה הפכוה. כמעט מתתי באותו יום, נחנק ברשת השורשים; הלילה יסמל את תחילת גבריותי.
היתה יריה, דבר שמעולם לא ראיתי, חזיז אנרגיה אלימה דמוי טריז מפלח את החשכה, נסגר בקול הרעם. מסביב התרסקה אנדרטה ואז דממה… בה נדמָה כי הכל סביבי מתמוסס. התחלנו לרוץ. גברים צעקו במרחק. שמעתי את צלצול המתכת על האבן, כאילו מישהו הכה את אחת המצבות בחרב בַּדלֵייר[1]. זינקתי הרחק על שביל שהיה (או לפחות נראה) לגמרי לא בשימוש, שדרת עצמות שבורות שהספיקה בדוחק לשני צועדים והתפתלה במורדות עמק קטן. בערפל לא ראיתי דבר מלבד גוש המצבות בצד השני. אז, כאילו נחטף מתחת לרגלי בפתאומיות, לא היה עוד שביל – אני משער שלא הבחנתי באחת מהפניות. התפתלתי כדי לחמוק מאוֹבֶּלִיסְק שזינק מולי והתנגשתי בעוצמה בגבר במעיל שחור.
הוא היה איתן כעץ; ההתנגשות הפילה אותי מרגלי והעתיקה את נשימתי. שמעתי אותו מקלל בתיעוב, ואז קול לחישה כאילו הניף איזה נשק. קול אחר קרא, "מה זה היה?"
"מישהו התנגש בי. נעלם עכשיו, מי שזה לא היה".
שכבתי ללא תזוזה.
אישה אמרה, "תדליק את העששית". קולה היה כהמיית יונים, אבל היתה בו דחיפות.
האיש שבו התנגשתי אמר, "הם יעוטו עלינו כמו להקת כלבי דהוֹל, מאדאם".
"הם יהיו כאן בקרוב בכל מקרה – ווֹדָלוּס ירה. בוודאי שמעת".
"יותר סביר שזה ירחיק אותם".
במבטא, שהייתי חסר ניסיון מכדי לזהותו כזה של צַהֲלָן, האיש שדיבר ראשון אמר, "הלוואי ולא הייתי מביא את זה. אין סיבה שנצטרך את זה כנגד אנשים כאלה". הוא היה קרוב עכשיו בהרבה וברגע הבא יכולתי לראותו מבעד לערפל, גבוה מאוד, צנום ונטול כובע, עומד בקרבת מקום לאיש הכבד בו נתקלתי.
דמות שלישית, עטופה בשחור, היתה כנראה האישה. כשנשימתי נעתקה אבד גם הכוח בגפיי, אבל הצלחתי להתגלגל מאחורי כן של פסל וממקום מבטחי התבוננתי עליהם בשנית.
עיני התרגלו לאפלה. יכולתי להבחין שלאישה היו פנים בצורת לב ושהיא היתה גבוהה כמעט כמו האיש דק הגזרה לו קראה וודלוס. האיש הכבד נעלם, אבל שמעתי אותו אומר, "עוד חבל". קולו העיד שהוא עצמו לא היה רחוק יותר מצעד או שניים מהמקום בו אני התכווצתי, אבל נדמה שהוא נעלם כמו מים שמושלכים לבאר. או אז ראיתי משהו שחור (היה זה כובעו בוודאי) נע למרגלות האיש הצנום והבנתי שזה בדיוק מה שעלה בגורלו – היה שם חור, והוא היה בתוכו. האישה שאלה, “מה מצבה?"
"טריה כפרח, מאדאם. בקושי טיפה של סירחון יש עליה, אין מה לדאוג". בזריזות שנדמתה לי יותר מגדר האפשרי, הוא זינק החוצה. "עכשיו תן לי קצה אחד וקח את השני, אדון, והיא תישלף החוצה כמו גזר".
האישה אמרה משהו שלא שמעתי והאיש הצנום אמר לה, "את לא היית מוכרחה לבוא, ת'יאה. איך זה היה נראה לאחרים אילו לא הייתי מסתכן כלל?" הוא והאיש הכבד נאנקו תחת המשא שמשכו, וראיתי משהו לבן מופיע לרגליהם. הם רכנו להרימו. כאילו אמשַׂסְפָּנד נגע בהם במטהו הזוהר, הערפל הסתחרר ונפרד כדי להניח לקרן ירח ירקרקת לחדור. היתה לפניהם גופת אישה. שערה, שהיה שחור, היווה ניגוד מטריד לפניה הכחלחלות; היא עטתה גלימה ארוכה מבד בהיר.
"אתם רואים", אמר האיש הכבד, "בדיוק כמו שאמרתי לכם, אדון, מאדאם, תשע-עשרה פעמים מתוך עשרים זו בכלל לא בעיה. עכשיו, אנחנו רק צריכים להעביר אותה מעבר לקיר".
ברגע בו יצאו המילים מפיו שמעתי מישהו צועק. שלושה מתנדבים ירדו בשביל אשר הקיף את שפת העמק. "תעצור בעדם, אדון", האיש הכבד נהם, בכתפו את הגופה. "אני אטפל בזה, ואביא את המאדאם למקום מבטחים".
"קח את זה", וודלוס אמר. האקדח שהניח בידו לכד את אור הירח כמו מראה.
האיש הכבד פער את פיו למראהו. "מעולם לא השתמשתי באחד, אדון…"
"קח אותו, ייתכן שתצטרך אותו". וודלוס התכופף, והתרומם בהחזיקו מה שנראה כמו מקל כהה. נשמע קרקוש מתכת על עץ, ובמקום המקל הופיע להב מבריק וצר. הוא קרא, "הגנו על עצמכם!"
בדומה ליונה שציוותה אך להרף עין על ארכּתות'ר אימתני, האישה לקחה את האקדח הנוצץ מידו של האיש הכבד ויחדיו הם נעו לאחור, לתוך הערפל.
שלושת המתנדבים היססו. אחד מהם נע לימין והשני לשמאל, מתמרנים כך שההתקפה תגיע משלושה צדדים. לאיש שבמרכז (עדיין על נתיב העצמות השבורות הלבן) היתה חנית, ולאחד מהאחרים היה גרזן.
השלישי היה המנהיג איתו דרוט דיבר מחוץ לשער. "מי אתה?" הוא צעק לוודלוס, "ואיזה כוח שבשאול נתן לך את הזכות לבוא לכאן ולעשות מעשה כזה?"
וודלוס לא ענה, אבל חוד חרבו פנה מאחד למשנהו כמו עין.
המנהיג חרק בקולו, "כולם ביחד עכשיו ונפטר ממנו". אבל הם התקדמו בהיסוס, ולפני שהם סגרו עליו וודלוס זינק קדימה. ראיתי את להבו מבזיק באור הקלוש ושמעתיו משתפשף כנגד חוד החנית, זחילה מתכתית, כאילו נחש פלדה החליק על-פני קורת ברזל. בעל החנית צעק ונרתע; וודלוס ניתר אחורה גם הוא (כיוון, אני חושב, שהוא חשש ששני האחרים יתגנבו מאחוריו), ואז נדמה שאיבד את איזונו ונפל.
כל זה התרחש בעלטה ובערפל. אני ראיתי את הכל, אבל רוב הזמן הגברים היו לא יותר מצללים אפופים – כמו האישה בעלת פני הלב. בכל זאת משהו נגע בי. אולי היתה זו נכונותו של וודלוס למות כדי להגן עליה היא שהפכה אותה ליקרה בעיני; ללא ספק היתה זו הנכונות הזו היא שהציתה בי הערצה כלפיו.
פעמים רבות לאחר מכן, כשעמדתי על במה רעועה בכיכרה של איזו עיר-מסחר, עם חרבי, טרמינוס אֶסט, נחה לפני ונווד אומלל כורע לרגלי, כששמעתי את שנאת הקהל בלחישות שורקות וחשתי במה שעוד פחות חפצתי בו, בהערצתם של אלו שמוצאים עונג מלוכלך בכאבים ובמוות שאינם שלהם, העליתי את זכרונו של וודלוס ליד הקבר והנפתי את להבי שלי בעודי חצי מעמיד פנים שבנפול הלהב, הוא יכה בשבילו.
הוא מעד, כפי שאמרתי. באותו רגע חשתי שכל חיי התנדנדו בכף המאזניים עם חייו.
המתנדבים רצו לעברו משני האגפים, אך הוא עדיין החזיק בנשקו. ראיתי את הלהב הבוהק נשלח למעלה במהירות הבזק, למרות שבעליו היה עדיין על הקרקע. אני זוכר שחשבתי כמה נהדר היה זה יכול להיות אילו היתה לי חרב כזו ביום בו דרוט נעשה ראש החניכים, ואז דימיתי את עצמי במקום וודלוס.
בעל הגרזן, שלכיוונו הונפה המכה, נסוג; האחר התקדם עם פיגיונו הארוכה. אז כבר הייתי על רגלי, צופה בקרב מעבר לכתפו של מלאך מאבן כדכוד, וראיתי את הפיגיון יורד, מחמיץ את וודלוס כבוהן כשהוא התפתל הרחק וקובר עצמו באדמה עד הניצב. וודלוס שיסף לכיוון המנהיג, אבל הוא היה קרוב מדי לטווח להבו. המנהיג, במקום לסגת, הרפה מהנשק ולפת אותו כמו מתאבק. הם היו על פתחו של קבר פעור – אני משער שוודלוס מעד על העפר שנחפר ממנו.
המתנדב השני הרים את גרזנו, ואז היסס. מנהיגו היה קרוב אליו; הוא ביצע הקפה כדי להכות מעמדה בטוחה יותר עד שהיה פחות מצעד מהמקום בו התחבאתי. בזמן שהוא שינה עמדה ראיתי את וודלוס משחרר בכוח את הפיגיון ונועץ אותו בגרונו של המנהיג. הגרזן הונף למכה; אני תפסתי את הידית, ממש מתחת לראש הגרזן כמעט מתוך רפלקס, ומייד מצאתי את עצמי במאבק, בועט ואז מסתער.
לפתע הכל נגמר. המתנדב, שאת נשקו המגואל בדם החזקתי, היה מת. מנהיג המתנדבים התעוות לרגלינו. בעל החנית נעלם; חניתו נחה, לא מזיקה, לאורך השביל. וודלוס השיב לעצמו מטה שחור מהדשא בקרבת מקום והחליק את חרבו לתוכו". מי אתה?"
"סבריאן. אני מענה. בעצם, אני חניך מענים, אדון. ממסדר מחפשי האמת והתשובה". נשמתי עמוק. "אני וודלריוס. אחד מאלפי הוודלני שלקיומם אינך מודע". היה זה מונח שכמעט ולא שמעתי.
"הנה". הוא הניח דבר מה בכף ידי: מטבע קטן, כה חלק שנדמה היה משומן. נותרתי לאחוז במטבע ליד הקבר המחוּלל וצפיתי בו פוסע הרחק. הערפל בלע אותו הרבה לפני שהגיע לשפת העמק, ולאחר רגעים מספר מעופף כסוף, חד כמו חץ, זעק ממעל.
הפיגיון נשמט בדרך כלשהי מצווארו של האיש המת. אולי הוא תלש אותו בייסורי גסיסתו. כשהתכופפתי להרימו, גיליתי שהמטבע היה עדיין בידי ודחפתיו לכיסי.
אנחנו מאמינים שאנו ממציאים סמלים. האמת היא שהם ממציאים אותנו; אנחנו יציריהם, מעוצבים על ידי שפתם המגבילה, הנוקשה. כשחיילים לוקחים על עצמם את שבועתם ניתן להם מטבע, אסימון שעליו מוטבע פרופיל השליט – האוטָרך. קבלתם את המטבע מסמלת את קבלת העול והמשימות המיוחדות של חיי הצבא – הם חיילים מרגע זה ואילך, למרות שאולי אינם יודעים מאומה על ניהול צבאות. לא ידעתי זאת אז, אך זו טעות מהותית להאמין שאנחנו חייבים להיות מודעים לדברים כגון אלו כדי שהם ישפיעו עלינו ולמעשה האמונה הזו משמעותה אמונה בסוג השפל והנבער ביותר של קסם. שוליית הקוסם הוא היחיד שמחזיק באמונה ביעילותו של ידע גולמי; אנשים רציונליים יודעים שהדברים פועלים מעצמם, או לא פועלים בכלל.
על כל זאת לא ידעתי כאשר המטבע נשמט לכיסי, על אמונותיה של התנועה שוודלוס הנהיג, אבל את כולן למדתי במהרה, כיוון שכולן הדהדו באויר סביבי. איתו שנאתי את השלטון האוטרקי, למרות שלא היה לי מושג מה יכול להחליף אותו. איתו תיעבתי את הצהלנים שלא מרדו נגד האוטרך וקשרו את היפות בבנותיהם אליו בקשרי פילגשוּת. איתו סלדתי מהעם בגלל מחסורם במשמעת ובמטרה משותפת.
מאותם ערכים שהמורה מַלרוּבִּינְס (שהיה אדון החניכים כשהייתי נער) ניסה ללמד אותי, ומאלה שהמורה פָּלֶמוֹן ניסה להקנות לי, הפנמתי רק אחד: נאמנות לגילדה. בזאת צדקתי – היה זה, כפי שחשתי, אפשרי בהחלט לשרת את וודלוס ולהשאר מענה. בדרך זו התחלתי את מסעי הארוך, שבסופו חיכה לי הכתר.
צל המענה – פרק ראשון (תרגום: ורד טוכטרמן)
[1] בדלייר – חרב מהמאה ה-16 באירופה. בעלת להב מעוקל ומגן-ניצב בצורת S.
