כִי שָׁם תַּעֲלֹזְנָה הַגְּוִיוֹת…

— ר' יהודה הלוי

מכבל ערב ד'

---

בשעה שלוש לפנות בוקר, כאשר הכוכבים עוד נצצו בכיפת השמיים והאוויר היה עוד אחוז קרה, קמה יֶנְטֶל האופה משנתה וירדה במדרגות הבית.

חום המאפיה קיבל את פניה כמו חיבוק. התנור, ידיד ישן ומוכר, כבר פעל, וגלים של חום מילאו את חלל החדר, נושאים אִתם ניחוח מוכר.

ינטל, ראשה עדיין ספוג בחלומות זכורים למחצה, עצמה את עיניה ורחרחה. אף גדול היה לה, לינטל, אף רגיש ואריסטוקרטי, מלך בין אפים. ברגעים אלו ניסה האף נואשות להגיד לה דבר חשוב.

התנור! חשבה ינטל. האש בוערת כבר בתנור! בצעדים כבדים – אשה כבדה היתה ינטל, כבדה ומכובדת – היא פסעה לעבר התנור והביטה לתוכו.

ושם ראתה, מתבשל לאטו בחום התנור, גופו מתמוסס בהדרגה לשלד ערום, את פניו המתות של יענק'לה איש-דמים, שיתד עץ בוערת נעוצה בלבו כקלשון.

---

"…ואז הבנתי מה היה הריח", אמרה ינטל, קולה הכבד חובט בקירות בית הכנסת. "הריח הזה, מתקתק ומריר גם יחד! ריח של עור עולה באש. מיד כשראיתי אותו נזכרתי באירועי הקיץ שעבר, כשהקוזאקים של יורש חמלניצקי תפסו את מנחם בר-דם בככר העיר והעלו אותו על המוקד". פניה התקמטו כמטפחת. "מנחם המסכן… ועכשיו יענק'לה! במאפיה שלי!" קולה עלה לצעקה. "אני רוצה לדעת מי העז לעשות דבר כזה בתנור שלי! פיראטים! רוצחים! בריגאנדים!"

רבי חסון הרים את פניו מכוס התה שנחה על השולחן לצדו ונאנח. קשה היה לעצור את ינטל כשהתחילה לצעוק ככה. כילד, רבי חסון פחד פחד-מוות מפני האופה הנוקשה של העיירה, וכאיש מבוגר עדיין היו לו קשיים בנושא. הוא הסיט את מבטו אל אשתו בבקשת עזרה.

"ינטל, תירגעי", אמרה מרת חסון בקול סמכותי. "מה עשית כשראית שזה יענק'לה?"

"הוצאתי אותו מיד מהתנור, כמובן", אמרה ינטל. רבי חסון דמיין לעצמו את האופה מוציאה את הגופה הבוערת כאילו היתה מגש לחמניות טריות. "אבל זה היה מאוחר מדי. השמש כבר החלה להופיע בחלון". היא השתתקה, קולה שקע לאנחה. "יענק'לה המסכן", היא אמרה ונדה בראשה ואז, בתקיפות מחודשת, היא אמרה, "אני רוצה לדעת מי עשה את הדבר הנורא הזה, רבי! אני רוצה שיתפסו אותו!"

"אני מסכים אתך לחלוטין", מלמל רבי חסון וחשב בלבו בגעגוע על לחמניה טריה עם חמאה. ינטל היתה מלכה בקרב אופים, והוא נקשר בכל לבו ללחמניות שלה, שלא לדבר על הלחם הטרי ובחנוכה, הסופגניות הנהדרות שלה, עסיסיות כפרי מעץ הדעת, נוטפות ריבה כחוכמה שופעת. "זה נורא ואיום", אמר ונד בראשו, "איום ונורא". הוא חשב לרגע והוסיף בתקווה, "והלחמניות?"

"לחמניות?" שאגה ינטל, "אין יותר לחמניות! תנור חדש אני אצטרך עכשיו! רצח, רבי! רצח באישון לילה! במאפיה שלי!"

הרבי נאנח, אמר בלבו שלום אחרון לאותן לחמניות שהעסיקו את מחשבותיו ללא הרף בדקות האחרונות. לבסוף אמר, "אבל רצח, ינטל? הרי בסך הכל גם לפני כן יענק'לה לא בדיוק היה בחיים".

מרת חסון הביטה בו במבט חודר ובעטה בו מתחת לשולחן.

"באמת!" אמרה ינטל. "אולי הוא היה… נו, אולי הוא היה קצת…" היא חשבה על מילה מתאימה, "אחר. אז מה? אז הוא לא יהודי?"

הרבי נטש את כוס התה המתקרר ונעמד באנחה. קשה היה להגיד שהוא חיבב את יענק'לה, לא בחייו, לא במותו ולא, בסופו של דבר, במותו השני. אף על פי שניסה, רבי חסון חרד, מאז היותו ילד, מאנשי הלילה של העיירה. הוא זכר טוב מדי את הרעב הגדול של החורף של שנת 72, את פגרי התרנגולות המרוקנים מדם, את סימני השיניים החדות על צווארם של ילדים. רבים לא שרדו את החורף הנורא ההוא, ואלו שכן מתעוררים עד היום לעתים בחשכת הלילה, ועל שפתיהם צעקה שקטה.

"אל תדאגי, ינטל", אמרה מרת חסון והניחה יד מרגיעה על כתף האופה. "בעלי ימצא את האחראים ויביא אותם למשפט".

ינטל היססה, אמרה בפקפוק, "מהפה שלך לאוזן של אלהים", והשתתקה. "בוא", אמרה לבסוף לרבי חסון והוא, כשה אובד, הלך בצייתנות בעקבותיה.

---

כאשר הגיעו ינטל ורבי חסון למאפיה, גופתו של יענק'לה איש-דמים נעלמה כבר כמעט לחלוטין. הרבי הביט בפנים הצבוטות, ביתד העץ, ורחרח באוויר כמחפש רמזים. קהל לא קטן נאסף מחוץ למאפיה, קולות שיחה רמים, כאילו היה היום יום חג בלתי צפוי. מדוע, תהה הרבי, אנו נמשכים כל כך למוות אלים? העיתונות הפולנית החדשה מלאה בסיפורים על רוצחים, שודדים ונבלים מכל הסוגים, ורבים בעיירה, ידע הרבי, קראו את הסיפורים בשקיקה.

כל חייו גדל רבי חסון בעיירה חסד. בלב פולניה העוינת שכנה העיירה, מוקד של שלווה ותלמוד ובינה. בדרך כלל.

אבל לא היום, חשב הרבי. בקול רם הוא אמר, "אני צריך להיות לבד, ינטל. אודה לך אם תחכי בחוץ". האופה צעדה החוצה בפנים רועמות, דבר שהשתיק את הקהל לזמן מה.

משנותר לבדו, החל רבי חסון לבחון את הראיות. אחת: גופה מצומקת, מתאדה באטיות. הקורבן: יענק'לה איש-דמים. שתיים: התנור. שלוש: דלת הכניסה הרחבה של המאפיה: הוא ידע שהדלת היתה נעולה בדרך כלל. כיצד, אם כן, נכנס הרוצח? הוא בחן את החלונות, חיפש סימנים לחדירה בכוח, אך לא מצא מאום. ארבע: כלי הרצח. היתד.

היתד. הוא בחן את חתיכת העץ בענין. כן… לא היה זה סתם עץ. זו היתה יתד של גדר. ולא סתם יתד, אלא יתד עשויה היטב. יתד חדשה, שנעשתה לא מזמן. יתד מעוצבת ביד אומן. יתד, בקצרה, מעשה ידו של אדם אחד בלבד. רבי חסון חייך לאטו, כאדם שאחז בידיו רמז חד-משמעי, אדם שלמרות חסרונן הזמני של לחמניות, חש עדיין ביופיו של הבוקר וידע שלכל מאורע יש סיבה ולכל שאלה יש פתרון. הוא צעד החוצה בצעדים נחושים, לעבר הקהל הממתין.

"ינטל", אמר רבי חסון, "אני רוצה שתנעלי את המאפיה ואל תניחי לאף אחד להיכנס. ברור?"

"כן, רבי", אמרה ינטל, ועיניה נצצו. היא ראתה בפני הרבי שהוא בדרכו לפתרון. רבי חסון! בכל העיירה, בכל פולין, ידעו הבריות שרבי חסון פתר תעלומות. כמו צייד העוקב אחרי שפן, כך צד הרבי תשובות. הוא לא ויתר מעולם.

רבי חסון התעלם מהשאלות המרובות שנזרקו לכיוונו מהקהל הממתין, אמר שלום לשמחה הכובסת, שכנתה של ינטל, ופסע בנוחיות במורד רחובה הראשי של חסד. השמש כבר זרחה והאוויר הקריר החל להתחמם, ואפו הרגיש של הרבי שאב לתוכו את ניחוח הפרחים הרבים שגדלו בשולי הדרך.

הוא צעד עד שהגיע לפאתי העיירה ואז פנה שמאלה, למבוך סמטאות צפוף שבו נדמה לו תמיד שאור היום התעמעם במקצת, והאוויר התמלא ריחות ביוב וצחנה. תושבי המקום קראו לו בפשטות הסמטאות. תושבי העיירה קראו לו יאוש, והדירו ממנו את רגליהם.

בכל חסד, הרבה רבי חסון לומר, היה גרעין קטן של יאוש.

רבי חסון פסע בלי למהר, עוצר מפעם לפעם לומר שלום לאנשים המעטים שעל פניהם חלף. אם שמע פה כבר מישהו על מותו של יענק'לה הרי איש מאלה שפגש לא גילו זאת. אך רבי חסון ידע שמעטים מאוד הדברים שתושבי יאוש לא ידעו, ביחוד כשמדובר היה ברצח.

הוא הגיע אל שערה של חצר קטנה ונכנס בלי לדפוק. "הרשלה?"

האיש שעמד במרכז החצר, ובידו משור, התמתח ויישר את גבו. "רבי חסון".

הרבי הסתכל בחצר, שם לב לערמת היתדות בפינה, ראה ליד הדלת את תחילתו של ארון קבורה. בעיירה חסד, בניגוד לשאר העולם היהודי, נהוג היה – מאז דינו של רבי אפרים מאה שנה לפני כן – לקבור את תושביה בארונות, ומסיבה ברורה, שכן אדם שהתעורר זה מכבר משנתו, רעב וחסר סבלנות, מוטב לו לנוח בארון נוח וחמים מאשר להיות עטוף, כגולמו של פרפר, בתכריכים מסורבלים שמהם יתקשה לצאת בשעת הצורך. בחסד, ארונות דמו למיטות, ותכריכים שימשו כשמיכות.

רבי חסון חיכה שהרשלה ידבר. הביט בו: בשערות הארוכות שכיסו את פניו, את ידיו, שנעלמו אל תוך בגדיו. בימי חול אנשי העיירה, ברובם, חיבבו את הרשלה, שדיבר מעט ועבד קשה: אך בלילות שבהן הירח המלא השקיף על העולם משמיים בהירים אנשים נעלו את הדלתות וניסו להתעלם מהיללות שבחוץ, ואיש לא בא לחצרו הקטנה של הרשלה.

"לא ראיתי אותך בבית הכנסת לאחרונה", אמר רבי חסון, פותח במהלך מוכר אך שימושי.

הרשלה הניח את המשור בזהירות על הארון הלא גמור וניגב את ידיו במטלית אדומה. הוא משך בכתפיו. "עסוקים", הוא אמר. "אתה יודע איך זה, רבי. הרבה עבודה בימים האחרונים".

"הרבה הזמנות לארונות?" שאל הרבי.

"בעזרת השם", אמר הרשלה. "אבל לא. זה היחיד".

"מי הלקוח?" שאל הרבי. הרשלה שתק.

"יענק'לה?"

הרשלה שתק.

הרבי החליט לשנות את הנושא. "אני זקוק ליתדות לחצר הבית כנסת", הוא אמר. הרשלה הביט בו בשתיקה ולבסוף אמר, ונדמה לרבי שהוא אמר זאת בחוסר רצון, "כמה אתה צריך?" והצביע על הערמה שרבצה ליד הדלת.

רבי חסון צעד לעבר הערמה והתכופף. בחן את היתדות. "רק אחת", אמר, והוציא מתחת למעילו את היתד שהוצאה מגופו של יענק'לה איש-דמים. "אתה מזהה אותה?"

הרשלה חשף שיניים בחיוך שגרם לרבי לצעוד אחורה. שיניו של הרשלה היו מאורכות וחדות, שיני טורף. הוא לקח את היתד מהרבי ובחן אותה. רחרח את הדם הקרוש ועיניו נצצו.

"אולי תגיד לי למה באמת באת אלי?"

הרבי אמר, באנחה, "מישהו רצח את יענק'לה איש-דמים בשעות הבוקר המוקדמות".

הרשלה שתק. הוא בחן את היתד. רחרח בשנית. אמר, לבסוף, "אם היית חושב שזה אני, לא היית בא לפה לבד".

"אני לא חושב שזה אתה", אמר רבי חסון. "אבל אני בהחלט חושב שמכרת את כלי הרצח לרוצח. אני רוצה לדעת מי קנה ממך יתדות לאחרונה". הוא נעצר, חשב בגעגועים על ארוחת הבוקר אותה החמיץ. "לא הייתי מתנגד גם לכוס תה".

הרשלה גירד בראשו ושערו הפרוע נד ברוח. "חנה!" צעק לבסוף, ומתוך הבית באה תשובה קלושה, "תכיני תה! יש לנו אורח!"

הדלת נפתחה ואשתו של הרשלה, חנה הקטנה, עמדה בפתח. "רבי חסון!" היא פנתה לבעלה ונפנפה במערוך. הרשלה, חשב הרבי, נעשה לפתע קטן בנוכחות אשתו. בעיירה אמרו שהדבר היחיד ממנו פחד הרשלה היה בת-זוגו. "למה לא אמרת שהרבי כאן! בבקשה, בבקשה, בדיוק הרתחתי מים. אני יכולה להציע לך משהו לאכול?"

הרבי חייך, טפח על בטנו. "אלהים יברך אותך, צדיקה מנשים".

בתוך הבית, ניחוחות של בישול וחום עלו מן התנור במטבח. השלושה ישבו סביב שולחן העץ המאורך, צלחת ממולאת בבשר נא, מדמם, לפני הרשלה, צלחת עם ביצים, דג, לחם טרי מול פני הרבי. כוס תה מהבילה אחוזה בידיו.

"מה מביא אותך אלינו בשעה כזאת, רבי?" שאלה חנה.

הרשלה נהם. "יענק'לה מת", הוא אמר.

שתיקה.

"אמרתי לך!" צעקה חנה לפתע, והרשלה כמעט והפיל נתח בשר מידיו. "ואת הכסף לארון לקחת ממנו? לא! מה אמרתי לך?"

שתיקה.

"מה אמרתי לך?" צעקה חנה, והמערוך הופיע כמעשה קסמים.

"לקחת תשלום מראש", מלמל הרשלה. רבי חסון שתה מהתה ולא התערב. בעסקיהם של זוגות, הרבי הרבה לומר, אפילו אלהים חשש להתערב.

"ומה עשית?" צעקה חנה.

"אמרתי שישלם לי כשהארון יהיה גמור".

"נו", אמרה חנה, "עכשיו הוא מת, תשלום הוא כבר לא ישלם, ומה נעשה עם ארון קבורה?"

"חנה'לה", אמר הרשלה בקול חרישי והנמיך את עיניו. "אנשים תמיד צריכים ארונות קבורה".

רבי חסון, איש אמיץ, החליט להתערב. "הלחם שלך נהדר", הוא אמר לחנה, ולתוך חיוכה הפתאומי הוסיף, "יענק'לה עדיין זקוק לארון. בכל זאת, צריך לקבור אותו. את מה שנשאר ממנו לפחות".

"ומי ישלם?" דרשה חנה. "מי יודע איפה היצור ההוא קבר את הכסף שלו? זה מזלי, שאני נשואה לשניים, גם מפלצת וגם אידיוט".

"חנה'לה…" התחנן הרשלה.

"אתה אל תגיד לי חנה'לה!" אמר חנה הקטנה.

"בית הכנסת ישלם", אמר רבי חסון. "במקרה כזה…" הוא נאנח. "נו, ממילא היינו מבקשים מבעלך ארון".

"אז למה לא אמרת?" שאלה חנה, וחיוכה הקורן חזר. "עוד ביצה, רבי? פרוסת לחם? ריבה טריה?"

"כן, כן וכן", אמר הרבי, ובדקות הבאות דממה ידידותית השתררה בעת שרבי חסון עמל בריקון הצלחת.

לאחר הארוחה הרשלה והרבי פרשו לחדר האורחים. "היו לי שלושה לקוחות ליתדות", אמר הרשלה. "אבל אני מבקש ממך, לא שמעת את זה ממני. עלי לשמור על המוניטין שלי".

"כמובן", אמר הרבי. "כמובן". הוא חש הרבה יותר טוב לאחר האוכל. הפתרון, חשב הרבי, נמצא כבר כמעט בידיו.

הרשלה נאנח. "ברלה דיבוק, שמחה אשת-חיל, ואברהם מייצר הגלמים. שלושתם קנו ממני יתדות בשבוע האחרון. היתד שהבאת אתך שייכת לערמה האחרונה שעשיתי. אחד מהם קנה את היתד. יותר מזה אני לא יודע".

"אלהים יברך אותך בבנים", אמר רבי חסון, ובחיוך על שפתיו, וקצת ריבה שלא נמחתה, אמר שלום לנגר וזוגתו ויצא מהחצר אל הסמטאות המצפות.

---

הוא תהה לגבי הרשלה. יכול להיות, חשב הרבי, שהנגר רב עם לקוחו האחרון: אולי על כסף, אולי על עסקיהם של יצורים שכמותם. אז הוא חשב על חנה הקטנה: יהודיה טובה היתה חנה, וקשה היה לו להאמין שהיא תשקר למען בעלה או תחפה על רצח. מצד שני, חשב הרבי, מי ידע מה באמת קורה בין בעל ואשה? מי ידע לאילו מעשים הם מסוגלים, ולו למען אהבה? אשה שהכינה לחם משובח שכזה לא נדמתה לו, אמנם, לשותפה לרצח, ובוודאי שלא לרוצחת, אך מי באמת ידע את לב האנשים? הרבי נאנח והחליט שנחוץ לו מידע נוסף. ידע, רבי חסון הרבה לומר, היה הדבר היקר ביותר בעולם, ומטבעם של דברים יקרים היה חמקמק וערמומי כדג מפרפר.

צעדיו הובילו ללב הסמטאות: צללים כיסו את האדמה והשמש נדמתה לו רחוקה וקטנה. עשן עלה מתנורים והצחין את האוויר. הוא פנה, לבסוף, לתוך חצר קטנה, שממנה עלו קולות גבריים נלהבים, צעקות מעורבות של שמחה ושל תסכול.

בחצר, הרעש גבר ואתו העשן. מעגל אנשים הקיף זירה מאולתרת בלב החצר, והרבי ראה שטרות של כסף מתנופפים באוויר. בתוך הזירה הקרב היה בעיצומו.

היצורים שנלחמו בזירה דמו ליצירה לא-גמורה בחימר: תערובת של פנים אנושיים וגופים חייתיים, בלבול של אברים שכעת התנגשו שוב ושוב האחד בשני, ציפורניים ושיניים, רגליים בועטות, זנבות מכים באדמה ומעלים ענן של עפר לאוויר. מסביבם צעקות, עידוד, כסף שעבר מיד ליד: המהמרים של חסד בפעולה.

הרבי הבחין בדמותו הגבוהה של אברהם מייצר הגלמים. חיכה עד שאברהם הבחין בו. סימן לו בראשו.

"רבי חסון", אמר אברהם, "שלום, שלום". הוא חשב לרגע והוסיף, לבסוף, "שלום".

הם לחצו ידיים. בזירה, יצור עם אוזניים של שפן ושיניים של זאב ספג חבטה שהעיפה אותו כנגד גדר הזירה, ואחד הגברים שעמדו קרוב לרבי – היה זה מוט'לה השמן, צייד הצבאים – קילל בקול רם.

"מה מביא אותך לביתי הצנוע בשעה כזאת?" שאל אברהם. "אולי", הוא הוסיף ועיניו נצצו, "אתה מעונין בהימור קטן מהצד? הקרב הבא יתחיל עוד חצי שעה, אם אתה רוצה לחכות".

אך רבי חסון לא רצה לחכות. אמר לעצמו להתקדם בזהירות. "אני לא יודע אם שמעת…?" הוא פתח, ואברהם נעשה מיד רציני ואמר, "כמובן, באת בגלל יענק'לה. טרגדיה נוראית, רבי. אני מקווה שיתפשו את מי שעשה את זה".

"גם אני", אמר הרבי. "אבל איך ידעת שבגלל זה אני פה?"

"השמועות עוברות מהר, רבי", אמר אברהם. "בוא, נשב במקום שקט".

רבי חסון הלך בעקבות אברהם לתוך סדנת העבודה שלו. בפנים היה שקט: צעקות המהמרים דעכו. אש בערה בתנור וחיממה את החדר. פסלים דוממים עמדו קפואים למקומם.

"אני מודה", אמר אברהם, "שציפיתי לך. יענק'לה…" הוא נאנח ושילב את אצבעותיו בחיקו, "יענק'לה היה איש קשה. כמו שאתה יודע, לבני מינו אין חיים קלים. אם הוא לא היה משלנו כבר מזמן מישהו בעיירה היה מסגיר אותו לקוזאקים. לאנשים כמו יענק'לה קשה למצוא עבודה, קשה לאכול".

"אתה העסקת אותו?" שאל הרבי, והתפלא שלא ידע.

"תראה", אמר אברהם ופרש את ידיו. "הוא היה חזק בצורה בלתי רגילה. א-גרויסה מענטש, כן? אתה מבין? נתתי לו להילחם לפעמים בזירה, נגד הגלמים. איש נגד גולם. מפלצת כנגד מפלצת. הקהל שבחוץ אהב את זה. וביני לבינך, רבי, קופיקות לא גדלות על העצים, כן?"

"עשית מצווה", אמר הרבי, ביובש.

"בדיוק", אמר אברהם. הוא חייך. בלע רוק. אמר עוד פעם, "מצווה", והשתתק.

"מתי היתה הפעם האחרונה שראית אותו?"

אברהם נאנח. גירד את לחיו השמאלית. שתק. חשב.

"אתמול בלילה. הוא היה כאן, בחצר. נלחם בגולם חדש שלי, משהו מיוחד, תערובת של חימר ומתכת, משהו כזה עוד לא ראית. אנשים הימרו על ימין ועל שמאל. שתו. אתה יודע איך זה, רבי".

רבי חסון שתק. עיניו, כמו בכוחות עצמן, נמשכו לבקבוק יין-שיכר שניצב על שולחן סמוך. עיניו של אברהם עקבו אחר מבטו, נצצו. "כוסית, רבי? לזכרו של יענק'לה".

הרבי, בתנועה קטנה של ראשו, הסכים.

אברהם מזג שתי כוסיות. "לחיים", הוא אמר.

"לחיים", אמר הרבי, והרטיב את שפתיו במשקה. "נו? ומי ניצח?"

אברהם לגם את היי"ש במכה ומזג לעצמו כוסית נוספת. "בסוף יצא תיקו", הוא אמר. "בעיה קטנה בעיצוב של הגולם. אני אסיר תודה ליענק'לה שעזר לי לבחון אותו".

"ומתי הוא עזב?" שאל הרבי, וחשב בלבו שאולי יענק'לה לא עזב כלל, אולי נגרר מפה, והיתד כבר נעוצה בלבו.

"בסביבות שתים-עשרה, אחת, אני לא יודע בדיוק", אמר אברהם. "שילמתי לו טוב, הוא שתה אתי כוסית – בדיוק כמו שאנחנו שותים עכשיו, רבי –" הוא צחקק לעצמו, "ועזב".

רבי חסון לגם מהמשקה שגרם לבטנו לעלות באש ואמר, "ולאן הוא הלך, אברמ'קה?"

אברהם משך בכתפיו. "לאן הם הולכים, יצורי לילה שכמותו? מי יודע?"

"מי?" שאל הרבי, עיניו בוחנות את האיש שלפניו, האיש שלא הפסיק לנוע ולפרוש את ידיו ולגרד מאז שפגש בו. כל חושיו של הרבי אמרו לו שאברהם ידע משהו חשוב.

"רבי", אמר אברהם, "אני לא רכלן. עסקיהם של אחרים לא מעניינים אותי. אני לא תוחב את אפי למעשיהם של אנשים. ביחוד לא בעסקי הגוף. אתה מבין?"

"אני מבין, אברמקה'לה", אמר הרבי. "אני מבין מצוין".

"רבי", אמר אברהם, ידו אוחזת בבקבוק, הכוסית ריקה לידו. "אני מבקש ממך. אנשים כמו יענק'לה… קשה להם למצוא מזון. מה היה לו, ליענק'לה? כוח פיזי, יכולת השפעה מוגבלת על אנשים? גבר זקוק למיטה חמה בלילה, ומיטה לא מתחממת לבד. אתה מבין אותי?"

"והאשה?" שאל הרבי.

"האשה?" שאל אברהם.

"האשה", אמר הרבי בסבלנות. "מי היתה האשה של יענק'לה?"

"מוזר שאתה שואל", אמר אברהם. "כי פגשתי אותה במקרה אצל הרשלה כשקניתי את היתדות לזירה בחוץ. שמחה הכובסת – והבית שלה הרי שוכן בדיוק ליד המאפיה".

---

רבי חסון, ראשו עמוס במחשבות שמשקלן היה ניכר, צעד באטיות במורד הרחוב הראשי של חסד, בדרכו אל ביתה של שמחה אשת-חיל. קשה היה לו להאמין שהכובסת – אשה אדוקה וצדיקה, שכיבסה את בגדיו ומצעיו של הרבי מאז היותו ילד – היתה אשמה. מצד שני…

כאשר עבר בככר העיירה קידמה את פניו המולה.

"מהר, חבל!"

"אל תתנו לו לברוח! מוישה, ינקו, תחזיקו אותו!"

"הוא משתולל! הוא… אהההה!"

"צריך לתלות אותו!"

"רופא! רופא!"

רבי חסון נעצר. קבוצה גדולה של גברי העיירה (ומספר נשים: הרבי ראה ביניהם את פניה המודאגות של ינטל) נאספה בכיכר, וחבל שהסתיים בלולאה נתלה מהעץ הקרוב. תחת ערמה של אנשים הרבי ראה את החשוד האחרון שלו, פניו מדממות, פיו פעור בצרחה שלא הסתיימה.

"רבי חסון!" מוישה הסנדלר הופיע מתוך הקהל, פניו מדממות קלות.

"מה קורה פה, מוישה?" שאל הרבי.

"תפסנו את הרוצח!" אמר מוישה בגאוה. "זה היה ברלה דיבוק!"

צרחות המשיכו להישמע מקהל האנשים. הם ניסו, הרבי ראה, להחזיק את ברלה, אך הדיבוק שאחז בו נתן לו כוח שנדמה לעל-טבעי. לולאת החבל נדה מעל ראשו כמו מטוטלת.

"איך אתה יודע שזה היה ברלה?" שאל הרבי וחשב על קונה היתדות השלישי. האם זה יכול היה להיות? האם ברלה באמת היה הרוצח?

"תפסנו אותו מסתובב ברחובות עם בגדים מכוסים בדם, צועק את שמו של יענק'לה שוב ושוב. זה ברור שהדיבוק שלו גרם לו לעשות את זה".

הרבי הנהן בכבדות. הסכנה שבדיבוק היתה ברורה.

הוא התקרב אל ערמת האנשים ורכן לעבר ברלה.

"ברלה?" הוא אמר בשקט. "זה אני. רבי חסון".

"יענק'לה!" צעק ברלה דיבוק. "יענק'לה!"

הגברים שאחזו בו נאבקו להחזיק אותו. הם הביטו ברבי במבטים נבוכים, אבל סרבו להניח לקרבנם.

"מה קרה ליענק'לה?" שאל הרבי בעדינות. "מה ראית, ברלה?"

ברלה החל לצחוק. היה זה צחוק שלא יכול היה לצאת מגרונו של אדם, ועדיין יצא, צחוק משוגע ולא-טבעי. "ברלה ברלה צא החוצה!" צרח הקול, והקול היה קולו של הדיבוק. "ברלה לא בבית! ברלה משוגע!"

"אני לא חושב שברלה משוגע", אמר הרבי, ונאנח. לאנשים מסביבו הוא אמר, "תשחררו אותו".

"רבי!"

"חס וחלילה!"

"משיגענה!"

"שחררו אותו", אמר הרבי. "אני מקבל עלי את האחריות".

"יענק'לה!" צרח קולו של ברלה. "יענק'לה!"

גברי העיירה חסד שחררו את הדיבוק והתרחקו מהר, סוגרים את ברלה והרבי במעגל עוין. ברלה קם לאטו. פניו היו מכוסות בדם.

הוא ורבי חסון הביטו אחד בשני בלא מילים. בעיניו של ברלה, הדיבוק נמוג.

"ראיתי את הכל, רבי!" לחש ברלה. "ראיתי את הכל!" והוא התחיל לבכות. "יענק'לה תמיד התייחס אלי יפה. תמיד דיבר אתי כמו בן אדם. חלק אתי את לחמו, כשנזקקתי לאוכל. איש טוב הוא היה".

"כן", אמר הרבי בשקט. "אני יודע".

"את הכל ראיתי!" התייפח ברלה. ראשו הזדקר והוא הביט במעגל האנשים מסביבו כמו רואה אותם בפעם הראשונה. "ראיתי את מה שהיא עשתה ליענק'לה!" הוא צעק, והדיבוק חזר לעיניו: בתנועה פתאומית הוא הסתובב – ופרץ בריצה, חולף בין האנשים המחכים ונעלם במורד הרחוב.

---

באותו ערב, לאחר תפילת מעריב, אנשי העיירה נאספו בחצר הגדולה של בית הכנסת וחיכו למוצא פיו של רבי חסון.

הרבי עמד והביט באנשי קהילתו. אנשים טובים היו אנשי חסד: מוזרים במקצת, אולי, שונים מיהודים אחרים, אך בכל זאת. אנשים טובים ברובם.

אבל ביניהם עמד וחיכה גם רוצח.

"מובאת לפנינו השאלה", פתח הרבי, "של מותו של יענק'לה איש-דמים".

אנשי הקהילה חיכו בדממה.

"ינטל האופה מצאה את גופתו של יענק'לה בתנור המאפיה", אמר הרבי. "היא קראה לי מיד. בחקירתי מצאתי שיענק'לה נרצח באמצעות יתד בלב, וגופתו הוכנסה לתנור כדי לוודא שמותו יהיה מוות סופי. כשבחנתי את היתד ידעתי מייד שייצר אותה הרשלה הנגר".

בקהל האנשים מרווח נוצר סביב הרשלה, שפניו האדימו.

"כשנפגשתי עם הרשלה, הוא אמר לי למי הוא מכר יתדות בשבוע האחרון. הראשון שבהם היה אברהם מייצר הגלמים".

בקהל, אברהם עמד זקוף ולא דיבר.

"מאברהם למדתי שיענק'לה עבד אצלו בזירה. ממנו גם למדתי איפה בילה יענק'לה את שעותיו האחרונות".

נשימה עצורה מקהל הנוכחים.

"אבל לקוח נוסף היה ברלה דיבוק", אמר הרבי.

שאיפת אוויר קבוצתית.

"ברלה היה חשוד ברור. ברור מדי. הוא נמצא, מכוסה בדם, צועק את שמו של יענק'לה שוב ושוב. לולא התערבתי, ברלה היה נתלה זה מכבר בכיכר". הרבי עצר, העביר את עיניו על פני הקהילה. "אבל ברלה לא רצח את יענק'לה. ברלה", אמר הרבי, "היה עד לרצח!"

מלמולים בקהל. צעקה, "אז מי זה היה?"

"הלקוח השלישי של הרשלה", אמר הרבי, "היתה אשה. אותה אשה –" הוא נאלץ להגביר את קולו מעל ההמולה הפתאומית – "שאירחה את יענק'לה במיטתה בלילות!"

שקט פתאומי. פניה החיוורות של שמחה הכובסת הביטו ברבי בתחינה נואשת.

"שמחה", אמר הרבי, ונאנח, "שמחה הכובסת היתה המאהבת של יענק'לה. שקט!"

הצעקות שעלו באוויר הפכו למלמולים. עיניים עוינות הביטו בשמחה, והיא השפילה עיניה.

"זונה!" צעקה ינטל האופה. "רוצחת!"

"שקט!" צעק הרבי. הוא המשיך בקול שקט יותר. "יענק'לה נלחם בזירה אתמול בלילה. כשסיים, אברהם שילם לו והוא הלך לבלות את הלילה בחברתה של שמחה. אותה שמחה שקנתה יתדות חדשים מהרשלה".

"בשביל הכביסה, רבי!" בכתה שמחה הכובסת. "בשביל הכביסה קניתי את היתדות!" היא הרימה את עיניה והביטה בקהל האנשים. "אהבתי את יענק'לה. הוא היה איש טוב! והוא אהב אותי בחזרה. כן, הוא היה אתי אתמול בלילה! למה שאכחיש זאת עכשיו? הוא היה אתי, כמו בכל ערב. אבל הוא לא נשאר אתי. הוא עזב בשעות הלילה המוקדמות, כמו תמיד. חשבתי שהוא הלך לצוד, אולי. לא שאלתי אותו אף פעם. לא רצחתי אותו!"

"באמת?" עלה קולה המנסר של ינטל האופה. "אז מי רצח אותו, מיידעלה?"

"אכן", אמר הרבי, "זאת השאלה שהעסיקה אותי עד עכשיו. השאלה ששאלתי את עצמי מאז שבחנתי את דלת המאפיה".

"אני לא מבינה…" אמרה ינטל.

אך הרבי ראה בעיניה שהיא הבינה.

"איש לא פרץ למאפיה", אמר הרבי. "הדלת, החלונות, נותרו בלא סימן לחדירה. ואנו יודעים היטב עד כמה את שומרת על המאפיה, כיצד את מיטיבה לנעול את הדלת בכל לילה".

ינטל הביטה בו בעיניים אפלות ולא דיברה.

"העובדה היא", אמר הרבי, "שאין סימני פריצה למאפיה מכיוון שלרוצח לא היתה כל בעיה להיכנס למאפיה! את, ינטל, קינאת בשמחה, ראית את יחסיה עם יענק'לה וקינאת! כי האמת היא, שאת אהבת את יענק'לה בעצמך!"

"לא!" צעקה ינטל.

"כן", אמר רבי חסון. "יענק'לה עזב מוקדם בכל לילה מכיוון שהיתה לו יותר ממאהבת אחת! משמחה אליך הוא דילג, אותו יונק דם. משכנה לשכנה. אבל לך זה לא הספיק. את רצית יותר מכך. את רצית את מה שהיה ליענק'לה. את חשקת בחיי נצח! וכשהוא סירב להפוך אותך, סרב להעניק לך את מה שרצית, את חיכית עד שהוא נרדם לבסוף, שמן וממולא בדם, התגנבת לחצרה של שמחה, לקחת ממנה יתד, והרגת את יענק'לה!"

"לא, לא", אמרה ינטל. היא הביטה מאיש לאיש, עיניה נעות כמטוטלת. "אתה לא מבין. זה לא נכון…"

"את!" צעקה עכשיו שמחה הכובסת. "איך יכולת? איך יכולת לעשות דבר כזה?" והיא הסתערה על ינטל האופה בידיים פשוטות.

"בגלל זה לא היו סימני פריצה! את ידעת שהראיות יצביעו על שמחה, וקיווית להיפטר כך גם ממנה! וכשגילית שברלה היה עד לרצח, את היית זו שארגנה את אנשי העיירה כדי שיתלו אותו!"

"רוצחת!" צרחה שמחה הכובסת. אנשים מסביבה אחזו בה על מנת שלא תגרום נזק גופני לאופה המבוהלת.

"אתה לא מבין", בכתה ינטל, כל כוחה נוטש אותה לפתע. "מה כבר ביקשתי? יענק'לה שלי… אתה יודע מה הוא אמר, כשביקשתי ממנו? הוא צחק לי בפנים! אמר שבשבילו אני מזון. מזון! שאם היה עליו לחיות אתי לנצח הוא היה מעדיף להיות בן-תמותה! חיכיתי עד שהוא נרדם, ואז… זה היה כמו שאמרת, רבי. הכל כמו שאמרת". והיא נפלה על האדמה והתייפחה בבכי מריר, עד ששני גברתנים מאנשי העיירה נשאו אותה מהחצר בעדינות, לעבר בית המאסר המצפה.

---

בביתו הסמוך לבית הכנסת רבי חסון ישב עם אשתו סביב השולחן ולגם תה, ונאנח.

"נו", אמרה אשתו בשלווה, "פתרת עוד תעלומה בחסד".

"כן", אמר רבי חסון, ונאנח בשנית. הוא ליטף את בטנו ומחה דמעה חרישית. "אבל ללחמניות הטריות שלה אני עוד אתגעגע…"

---

סיפור זה פורסם בפרויקט בין הזמנים – בחזרה לאספמיה

מכבל ערב ד' \ רבי יהודה הלוי