סיפורם של קשבת ויוּ-אֶן
מאת לביא תדהר
תרגום: טוני שבכר
(איור: זוהרה צעירי)
זהו סיפור אהבה.
זהו סיפור הרפתקאות.
זהו סיפור עצוב.
הביטו.
הכוכבים פזורים על פני חשכת החלל כערמות חול קטנות שהוטלו מידו הקטנה של ילד, רטובים ממי האוקיינוס, בוהקים ודחוסים כענני גחליליות.
הכוכבים יפים, הכוכבים זקנים.
בלב זוהר הכוכבים הדועך ישנו כדור בודד בו ישבו פעם גברים ונשים.
הכל קרה לאחר שבני האדם עזבו, לאחר שהמכונות כשלו, כשענן הכוכבים אך החל להזדקן.
הכל קרה לפני מלחמות הכלבים, בימים שלפני החתול הלבקן ועזיבתם של בעלי הכנף. כשהאיום הירוק עדיין ארב בפאתי העולם.
זה מה שקרה.
שמה של הכלבה היה קַשֶבֶת, שם נפוץ למדי בקרב כלבים. היא היתה טייסת ספינת אויר והטיסה את המכונה האדירה והאטית מכלְבִּיַה לכלביה. מפעם לפעם עצרה בצמתי המסחר הגדולים, אך בדרך כלל חצתה את היבשת הבודדת במעגלים קונצנטריים רחבים שהגיעו עד לנקודות הרחוקות יותר, לעתים אף לעמדות הגבול עם ארץ החתולים, בהן התקיים מסחר בחפצים שהותירו אחריהם בני האדם, ומבריחי פרות התקבצו בהן כזבובים לחלב.
היו אלו עיירות גבול קשוחות עם מאורות חלב בכל פינה וקולות נהימה ונשיפה נשמעים מכל הצללים. כיון שהיו אלה אזורים משותפים, מאורות החלב לא שכנו על העצים, כנהוג באדמות החתולים הטהורות, ואף לא היו צרות, טחובות וכמעט תת קרקעיות כמקובל בארצות הכלבים.
קשבת פגשה את יוּ-אֶן באחת ממאורות החלב הללו, שנראתה בערך כך:
תארו לעצמכם צלוחית גדולה, מלאה עד שפתה בנוזל האלוהי החלבי הזה. על עמוד במרכז הצלוחית יושב המוזג (אם זה חתול) או, אם זה כלב, על כרית צפה המתאימה עצמה לתווי גופו של המוזג.
מאחורי הצלוחית, ציבור הלקוחות משוטט, נח, מדבר, מנהל עסקים, רודף אחר כריות ומתקוטט כשעולה הצורך. בשעת צמא, כל שעליו לעשות הוא לגשת לשפת הצלוחית וללקק.
הם עושים זאת לעתים קרובות, והמוזגים בערי הגבול עסוקים בדרך כלל.
יו-אן היה חתול גדול ומצולק בעל פרווה כהה ומבריקה, זנב מכוסח וחיוך שכבש את לִבה של קשבת, מבלי שאפילו ניסה.
הם נפגשו תחת עלוות עץ מקלט, שהחתולים תמיד התעקשו לשתול בכול מקום אליו הגיעו, על מנת שתמיד יוכלו להמלט אליו בעת הצורך (זכרונות הגזע מחזיקים מעמד זמן רב), במאורת החלב העמוסה ביותר בעיר, מקום בו טייסים והרפתקנים (ומפעם לפעם מבריח מזדמן) התאספו לשתות ולדבר.
יו-אן היה… הוא היה…
יו-אן היה הרבה דברים, בזמן זה או אחר. קשבת העדיפה שלא לשאול. ניתן היה לשער כי פרות והברחות היו מעורבות בעניין.
אבל זה, סיפר לה בהתלהבות יו-אן כששכבו זה בכפותיו של זה בלילה השני לפגישתם תחת ענן כוכבים מבריקים כמטבעות, לא היה משהו ששוה לדבר עליו. כשהיה צעיר, הוא לא תמיד רץ בצד הנכון של שפת המדרכה. עתה, סיפר לה יו-אן, עיניו בורקות באור שלושת הירחים, עתה הוא חוקר. מגלה אוצרות. ארכיאולוג.
קשבת הקשיבה (היא היתה טובה בזה) וליקקה את פניו בתשומת לב.
היא חשבה שיו-אן היה הזכר המרתק ביותר שפגשה אי פעם, והחלה להצטער על חייה השקטים וחסרי האירועים כטייסת ספינת אויר.
כך שכשיו-אן, מלא התלהבות ואהבה ואויר צלול ואור ירחים סיפר לה על האוצר, קשבת הקשיבה, נדה בראשה ונתנה ללשונה להישמט, רק קצת.
בוא נלך, אמרה.
רק אתך, אמר.
אתך, הסכימה.
יחד.
יו-אן מעולם לא היה בספינת אויר, אבל מהר מאד למד לאהוב את תחושת הטיסה האטית, המלכותית, ואת מראה הארץ החולפת תחתם, מלאה הבטחה ויופי.
קשבת אהבה לתחוב את ראשה אל מחוץ לתא הבקרה הקטן ולטוס כך, חצי עיוורת ומנווטת על פי חוש הריח בלבד, ויו-אן אהב להציק לעופות אשר חלפו על פניהם מדי פעם במסעותיהם המוזרים, הבלתי מוסברים, סביב העולם.
מסעם ארך שבעה שבועות. הוא לקח אותם אל מעבר לארץ הכלבים ומעבר לארץ החתולים.
פעם, הם הגיעו לנהר שהיה כה רחב עד כי עברו שלושה ימים עד שחצו אותו, ומאוחר יותר כמעט והתנגשו בעץ גדול כירח וחתולי בר נשפו מתוכו לעברם בשפה שלא הכירו.
יו-אן מעולם לא ראה את האוצר. מיקומו נמסר לו מחתול שנהג להסתובב עמו, בימים ההם, והחתול עצמו שמע זאת מסבו, שטען כי היה פעם בעריהם של בני האדם בצפון, שם – כך אמר – היו אגמים של חלב טרי תמיד, וחתולות חן שהעתירו עליו מחסדיהן במשך ימים והאכילו אותו מעדנים שלא יתוארו.
קשבת הקשיבה, ולא אכפת היה לה אם היה בכלל אוצר, כיוון שלראשונה בחייה היא חוותה הרפתקה. עם יו-אן.
בדיוק כפי שליו-אן לא אכפת היה אם באמת היה אוצר, כי הוא אהב הרפתקאות. ואת קשבת.
בסוף השבוע השביעי הם הגיעו לארץ מוזרה, אשר נראתה בערך כך:
הארץ היתה חשוכה, לחה והדיפה צחנה, ולא היו בה עצים. בריכות מעופשות נקוו בכל מקום ונהרות רדודים וטחובים זרזפו על פני הקרקע כנחשים גוססים.
הצמחיה היתה ירוקה כהה, סבוכה ופראית, עם פרחים כחולים קטנים שקרצו כאלפי עיניים.
היתה זו ארץ דוממת תחת שמיים דוממים: עופות לא עופפו בהם וכל סימן חיים לא נראה.
זהו זה, אמר יו-אן בהתלהבות, כך בדיוק תארו לי את זה, וקשבת נאלצה להסכים, הם מצאו את המקום הנכון. הריח אישר זאת.
הם טסו נמוך מעל הקרקע בחיפוש אחר האוצר, קשבת נובחת בהתלהבות ויו-אן רוחץ עצמו ללא הפסק כשאינו מקפץ מצידה האחד של הספינה לצידה השני. הם טסו צפונה, מתחרים בשמש עד שנעלמה מעבר לאופק.
עם החשכה הם מצאו אותו, ועמו את גורלם.
פירמידה, ירוקה ומכוסה ריר, בלטה מתוך הביצה.
היא זהרה באור לח ומחליא. קשבת פנתה אל יו-אן ויו-אן פנה אל קשבת והם הביטו זה בזו ללא אומר, רק חולקים את אהבתם והתרגשותם, וכן, את עצבנותם.
היתה להם סיבה להיות עצבניים.
כשספינת האויר התקרבה לפירמידה, אלפי אורות, כל אחד בגודל נקב סיכה, הופיעו תחתם, כמו הפרחים הכחולים שראו מוקדם יותר.
אך אלה לא היו פרחים.
"מה היה הצליל הזה?" שאלה קשבת, שהיתה לה שמיעה טובה מאוד.
יו-אן הטה את ראשו, אולם לא שמע דבר, לכן ייחס זאת להתרגשותה של קשבת, וחבל שעשה זאת.
ספינת האויר נגעה בפירמידה הירוקה המוזרה ויו-אן ניסה להיקשר אליה, אך נכשל: הוא נגע בקיר וכפתו החליקה מטה כמו היה הקיר חסר חיכוך. כפתו חזרה מכוסה זוהמה.
כנראה אנחנו ממש קרובים, לחשה קשבת, ונבחה.
עתה, יכול גם יו-אן לשמוע את הצליל. זה הגיע מכל מקום בבת אחת, כאילו החל בנביחתה של קשבת ולא ניתן היה עוד לעצור אותו.
אלפי קולות, קולות געגוע, קולות גיהוק, קולות נוראים שרק גברו וגברו עד כי גרמו לקשבת לנבוח שוב, לטלטל את ראשה ולקפל את זנבה בין רגליה האחוריות.
האורות תחתם הבליחו לחיים ונעלמו שוב ושוב, ובאימה גואה הבין יו-אן לבסוף מה היו: עיניים, אלף אלפי אלפים עיניים גדולות ועגולות, והקולות היו קולותיהן של צפרדעים.
הוא הטיל נור אל מעבר לדופן, וזה התלקח לענן של אור ליד הקרקע. אז הם יכלו לראותן: לחזות באימה שהיתה האיום הירוק, עַם הצפרדעים הנעלם שהיה אויב לכל דבר חי, יהא זה חתול, כלב או בעל כנף.
היו שם צפרדעי דשא מנוקדות, משמיעות קולות אק-אק-אק כמכונת יריה, צפרדעים חומות מפוספסות בקולות וואק, וואק, וואק, צפרדעים מזרחיות קטנטנות עם קולות מציצה ארוכים, צפרדעי עצים שורקות בקולות קרי-קרי-קרי… עיניים חורשות רע סרקו את הספינה ולשונות ארוכות ודקות החלו לדבוק בקרקעיתה, גוררים אותה מטה.
"אנחנו חייבים לברוח!" צעק יו-אן, אולם היה זה מאוחר מדי. מתוך החשיכה שלמטה השתלחה לה לשון וכרכה עצמה סביב קשבת. היא נלחמה לשוא כשהלשון גררה אותה הלאה, לעבר דופן הספינה.
"לא!" צעק יו-אן ורץ לעברה, נושך את הלשון המתוחה, שיניו שוקעות לתוך הבשר המעופש עד שנקרע וקשבת שוב היתה חופשיה.
היא רצה לעבר תא הבקרה והפעילה את מנועי החרום. הם הותנעו בלהבה שורקנית וכמה מן הצפרדעים תחתם צרחו, להרף עין.
"צאי מפה!" צעק אליה יו-אן והחל לזרוק הכל אל מעבר לדופן, תולש חיזוקים, זורק ארגזי סחורה, מזון משומר. כל דבר שלא מוסמר למקומו.
הספינה התרוממה באיטיות מכאיבה. הם כמעט הצליחו להמלט.
כמעט.
זה סיפור על אומץ, ועל אהבה.
זהו סיפור אהבתו של יו-אן לקשבת, אהבה כה עמוקה עד שכאשר לא נותר דבר לזרוק, ולשון ארוכה, אחרונה, תפסה אותו וניסתה למשוך אותו אל מעבר לדופן, יו-אן לא נאבק ולא נלחם.
הוא חש את עצמו מחליק וחש את עצמו נופל. ובנפלו הצליחה הספינה, סוף סוף, להתרומם, מעבר לטווח השגתם של עם הצפרדעים, והחלה לטוס בכל המהירות הרחק מהביצה.
רק אז עזבה קשבת את תא הבקרה ורק אז גילתה כי יו-אן איננו.
מילותיו האחרונות אליה, אשר נלחשו בכאב תחת מעטה הגופות הריריים, הירוקים אשר כיסו אותו כשמיכה חונקת, היו, "אני אוהב אותך", ותשובתה, כך אומרים, נשמעה בכל היבשת הבודדת, כשקשבת יללה את זעמה ואת יגונה אל עבר שלושת הירחים ושמי הענבר החרוכים.
זהו סיפור על חתול ועל כלבה.
זהו סיפור על אהבה, שהינה אוצר אמיתי, ועל כאב, שהינו העדרה של אהבה.
זהו סיפורם של קשבת ויו-אן.
יום חמישי, 05 ביולי 2007 בשעה 23:37 קישור לתגובה
סיפור יפה מאוד.
גם אם לא היה נאמר, היה ברור שזה בהשראת קורדווינר סמית