"תנו חלקים לעני" קרא הקבצן בתקווה.

קרקור של תיירים אמריקאים, החמושים במכנסי החאקי וחולצות טריקו פרחוניות, גרבי הברך הלבנות שלהם מקופלות בנוחיות לתוך סנדלים פתוחים, התנודד ועבר אותו מבלי להעיף מבט.

"תהנו משהותכם!" קרא אחריהם הקבצן. קולו, כפי שלא הופתע לגלות, החל להתעוות. הוא חבט בקול על חזהו, גורם לכמה חתולי-רחוב לקפוץ בדאגה. "תנו חלקים? כסף קטן?" ניסה שוב, מגלה להקלתו כי קולו חזר להיות, אם לא ממש רועם אז לפחות בתוך הטווח הניתן לשמיעה – וחשוב מכך – בר-פענוח.

לא היה בכך טעם. רחוב הוִיה דולורוזה התרוקן במהירות, השקיעה המתקרבת – ואִתה השבת – מבריחים משם את האנשים. הסוחרים הערבים ארזו את סחורתם, חרדים קפצו על מציאות אחרונות של סוף היום, מוכנים לשוב הביתה ליום של התבודדות. תיירים עשו את דרכם חזרה למלונות ולאכסניות, הפזורים ככוורות בעיר העתיקה ובזו החדשה, מוכנים לחדול לזמן מה מתיוריהם ולחגוג היטב בכמה פאבים ומועדונים שרק אפשר.

"תנו חלקים".

הוא נאנח בצליל מתכתי וצורם, שחרק באוזניים. אין טעם. בקושי מסוים, הקבצן דחף את עצמו מחומת האבן שעליה נשען והתרומם בחוסר יציבות. הגיע הזמן ללכת.

צעדיו המלנכוליים, פחות מהדהדים מאשר מצלצלים, הובילו אותו מעבר לכביש הראשי של הויה קרוסיס דרך שבילים צרים ואפלים שדימו להתפתל לנצח, קורי-עכביש של אבנים לבנות נצחיות.

הוא נשא עמו את שלל יומו, תחוב בזהירות בתיק צד שנשא את שמם של סוכני-נסיעות מיסיונרים שחלף זמנם, אי-שם בארצות הברית של אמריקה. בתוך התיק, השמיעו פריטי היום קולות קינה מוזרים כשנגעו זה בזה, לא חשוב כמה לאט הוא נע. עשרים שקלים ירושלמיים, כסף טוב עובר לסוחר, המוכּר על-ידי כל רשויות העיר, ואולי אף יקנה לו שיפוץ גוף מלא באחד מבתי-המלאכה היותר נעימים. מקלט רדיו ישן לגלים ארוכים, רכיביו האלקטרוניים קהים ושבירים, בקבוק בנזין קטן שקיבץ מוקדם בבוקר מחוץ לשער יפו מסעיד, סדרן משאבת הדלק שעליו היה ניתן בדרך כלל לסמוך, כל עוד לא היה אף אחד אחר בסביבה שיראה, מפתח ברגים, וחתיכה קטנה של גן-עדן טהור שהיה מתנתה הנהדרת ביותר של ירושלים: אמונה נוזלית.

הקבצן האיץ את צעדיו לנוכח המחשבה. אלף נוזלית, גלולות גן-עדן, מנת-צלב, אגוזי דת, דמעות אלוהים; תוויות, שמות מותג, צופני רחוב למה שהמקומיים כינו, בחצי-בדיחה, סינדרום ירושלים, על שם התופעה ארוכת השנים שגרמה למבקרים בעיר העתיקה להשתגע, ולדבר לפעמים עם אלוהים.

"ואני אמרתי, לך תזדיין דוקטור אזמינוב, אין שום פוזיטרונים בראש הזה כאן!" צחוק כרעם מרוחק עצר את צעדי הקבצן. בעוד דעתו מוסחת מהמחשבה על מנת אמונה, הוא כיוון את דרכו באופן אוטומטי, נעור מהחלום בהקיץ רק אחרי מפתנו של מגרש הרוסים. הוא התבונן סביבו. המקום – בעבר משכנם, בסדר יורד, של צליינים רוסים, האמרכלות הבריטית הקולוניאלית ומאוחר יותר מפקדת המשטרה הישראלית – סאן כעת בשאון ובהמולה של מתכת מגושמת. עשן עלה ממאה מדורות חשופות, ניצוצות עפו ללא הפסק ממבערי ריתוך עתיקים, ריחות הבנזין והפסולת הכימית חלחלו לכל פינה בבניין העצום. בכל פינה בחצר, בכל אחד מהחדרים החשופים, השרופים, של המבנה הענק, רובוטניקים זמזמו, עבדו, התמקחו ונאבקו.

"ינקים", אמר בעל הצחוק. הוא השתעל, צליל חורקני, לא נעים, שזעזע את כל גופו. "לא יכול לסבול 'תם". הוא הסתובב וזיהה את הקבצן, שעמד בקרבת מקום. "משה! נו, אין קץ לפלאים! הבן החוזר-בתשובה חזר!" צחקוקו היה כצלילו של תקליט שבור.

הקבצן לא נע ולא זע, לופת את תיק השלל שלו חזק יותר לצדו. "יאנקו". קולו חרק.

"אתה לא נראה טוב כל כך, משה", אמר הרובוטניק הגדול. "למעשה, אתה נראה קצת חלוד, אם אתה יודע למה אני מתכוון". צחוק זעזע אותו שנית. "בוא תצטרף אלינו, בוא תצטרף". הוא החווה בזרועו בנדיבות, כף-ידו תצרופת מבריקה של להבים שעמדה בניגוד בהיר לגופו האפור העמום. הצחוק עזב בפתאומיות רבה את קולו. "אני עומד על כך".

הקבצן נע בזהירות לעבר יאנקו וחבריו. הם עמדו סביב מדורה בוערת, יאנקו מתנשא מעל שלושת רעיו. אחד מהם, רובוטניק קומפקטי צבוע בתרסיס בגוני הזית והירוק של הצבא הישראלי, הציע לקבצן ספל פלסטיק קטן. "בבקשה", אמר. קולו היה שטוח, חף מהטעמה מודגשת. הקבצן לגם לאִטו את הבנזין הנקי, מתענג על טעמו, מתיר לנוזל הלוהט לנוח לזמן מה לפני שיחלחל מטה וייספג בגופו.

"תודה".

הרובוטניק הקומפקטי הרים את ספלו. "בִּיז הוּנְדערְט אוּן צְוואנְצִיק, משה".

"בִּיז הוּנְדערְט אזוֹי וִוי צוואנציק", ענה הקבצן.

הם רוקנו את ספליהם לצליל צחוקו של יאנקו. "נו, עד מאה ועשרים לשניכם! אם רק יהיה לכם כזה מזל". הוא הרים את ספלו בהצדעה לעגנית. "לחיים". הוא רוקן את ספלו. "אז נו, מוישה-פופיק". קולו רעם, חד ומוגדר יותר עתה לאחר ששתה. "מה יש לך בשבילי היום?"

הקבצן מצא עצמו במרכזו של מעגל קטן, כשהרובוטניקים האחרים כיתרו אותו. "אני בהחלט מקווה שזה שווה את מחירו של משקה". להביו של יאנקו הבזיקו באדום בנוגה האש העמום.

"אני לא מחפש צרות", אמר הקבצן, בשקט. 'בבקשה…' אבל הוא ידע מה עומד לקרות. הוא קרס לארץ כשהרובוטניק שעמד מאחוריו, גופו מכוסה בשלל צבעים זוהרים, אחז בצינור מתכת והטיח אותו בגבו. הוא ידע שזו תהיה טעות אם ינסה להתרומם, רק המשיך ללפות בחוסר-תקווה בתיקו בעוד ארבעת בני המַאפִיָה מכים בו, עוד ועוד.

הקבצן שכב על האדמה, גוף המתכת שלו מעוקם וחבול. רגלו נתלתה מעוותת על ציריה, שמן חומק לו אל האדמה הבוצית. יאנקו סימן משהו לאחד מעושי-דברו, שחטף את התיק מהקבצן בחוסר אכפתיות ופשפש בו. הוא השליך את מפתח הברגים ואת הרדיו בנימת גועל, השאיר את בקבוק הבנזין לאחר רחרוח מלא הערכה, והעביר את הכסף, בנהמה שבעת רצון, ליאנקו.

"אז נו, משה", אמר יאנקו בהערכה. נדמה היה ששקל את הכסף בכף-ידו הגדולה. "מה אתה יודע?" הוא נשען מטה בחריקה, הנמיך את פניו לאלו של הקבצן. "בפעם הבאה, תוודא שתתן לי את זה קודם, בסדר? אז לא יהיו לנו שום בעיות. בסדר? אני לא אוהב לראות אותך נפגע. חברים כמונו צריכים לדבוק זה בזה, אחרי הכל". צחוקו התגלגל מעל הקבצן כגל צוהל. 'שיינערע מענטשען האט מען געלעגן אִין די ערד, איי משה? כבר קברו אנשים שנראו יפה יותר!" הוא סטר לראש הקבצן בעודו צוחק.

"בוס?" אמר הרובוטניק ירוק-הזית הקטן. הוא הרים את התיק שהושלך על ידי חברו ונתן לו בדיקה נוספת.

'כן?'

הרובוטניק הושיט לו חפץ קטן. "ציצים של אלילה", אמר, קולו הבלתי-משתנה חושף בכל זאת נימה של שאט-נפש.

"קבצנים מזדיינים". אמר יאנקו. הוא הזדקף כדי לקבל את הסם, ועכשיו הנחית בעיטה בצד-גופו של הקבצן, יוצר גומה נוספת במתכת. "למה, משה, למה? למה אתה צריך את זה? זה… הדת החולה הזאת!" בעיטה לברכיים התיזה עוד שמן. 'אתה יודע שנוצרת, אתה יודע מי יצר אותך –' הוא הדגיש כל נקודה בבעיטה – 'אתה תוצר מזוין של מדע מזוין – תסתכל על עצמך, מְקָבץ חלקי חילוף ברחוב מאנשים שיצרו אותך, השתמשו בך, ועכשיו לא יכולים למצוא בלבם די רחמים לשלוח אותך לערימת הפסולת אליה אתה שייך". הוא השליך מטה את הגלולה הקטנה, וזו פגעה בפני הקבצן ונחתה על האדמה לצדו. "קח את זה, ושאלוהים יהיה אתך. בואו בויצ'יקים, נלך". הוא החל לנוע, שלושת חברי המאפיה האחרים הצטרפו אליו. "זה ירקיב את הבלגן האורגני הזה שלך שאתה קורא לו מוח", הביע ירוק-זית כברכת פרידה.

במשך שעה ארוכה, הקבצן שכב על האדמה, עיניו בוהות ברקיע המלא-עשן. ידרש שבוע נוסף של קיבוץ נדבות, העריך, לפני שיוכל להרשות לעצמו לטפל ברגלו, והוא ידע כמה זמן נוסף ידרש לו לעבודת גוף מלאה. ועד שזה יקרה, כמובן, יאנקו וחבריו יחכו שוב, מוכנים לתבוע שוב את כספי הפרוטקציה. הקבצן נאנח, קולו נשמע חלול וצפצפני. הוא הושיט יד אל הגלולה שנחה בבוץ, זרועו חורקת ומוחה כל אותו זמן, ולבסוף הצליח לשים אותה בפיו.

אז סגר את עיניו, והתפלל.

סיפור זה נכתב, בין השאר, כמחווה לשני סיפורים עבריים שפורסמו בעבר ב"פנטסיה 2000": הנוכל וקבצן הפח (ששון מרדכי, גליון 37), ועכברי שטרן גרלך (ששון מרדכי, גליון 40).