רמזורים
מאת רותם ברוכין
את ליאור פגשתי כשהתנגשתי בה ברמזור.
זו היתה שעת ערב מוקדמת של יום שישי, אחרי כניסת השבת אבל לפני שהברים והמועדונים נפתחים, וצומת מורשה היה כמעט ריק. היא נסעה הביתה מכיוון כפר סבא, אני באתי מתל אביב אחרי שעברתי על השוּטינג סקריפט של מחר עם אייל, ואיפה שהוא באמצע כל זה אקסנט לבנה וחמודה (שלה) ופז'ו אדומה משופשפת (שלי) מצאו את עצמן קבורות למחצה זו בזו. נחלצנו מכריות האוויר וחגורות הבטיחות – תודה לאל על המיגון האוטומטי – ועמדנו בצד, בוחנים את הנזק בשתיקה. כלומר, אני עמדתי בצד, והיא בחנה, בעזרת ארגז כלים שהיא הוציאה מהבגאז' המעוך-במקצת שלה.
תוך כדי שיחה, כשהראש שלה עמוק בתוך המנוע שלי, התברר ששנינו חשבנו – לא חשבנו, בעצם, היינו בטוחים, משוכנעים במאת האחוזים, מוכנים להישבע בחיים של אמא ואבא וכל הדודות שלנו, שהיה לנו אור ירוק. לא אדום, לא צהוב, לא מהבהב ולא כלום. ירוק מוחלט, ירוק מסוג התקדם-בחופשיות-אל-תוך-הצומת-כי-לנהגים-האחרים-יש-אדום-עכשיו.
נותר, כמובן, רק דבר אחד לעשות. לחצנו ידיים, הצגנו את עצמנו ורשמנו מספרי טלפון. מובן שאת מספרי הפוליסות של ביטוח הרכב שכחנו לגמרי – למי היה ראש למשהו כל כך שולי בזמן כזה, שבו האהבה מוצאת אותך לא מוכן?
היום התפיסה הזאת נראית לי רומנטית מדי, אבל אז הייתי רשום לשור רק חודשיים, וליאור היתה הבחורה הראשונה שהתנגשה בי בגללו. לא היה לי מושג מה לומר ומה לעשות. יכולתי לחשוב רק כמה אני מצטער שלא לבשתי את החולצה השחורה עם הצווארון במקום חולצת המשבצות, או לפחות התגלחתי. ליאור נראתה קצת יותר נינוחה, אבל טענה שזה בגלל שעם עור שזוף כמו שלה לא רואים כשהיא מסמיקה, וגם התנצלה שאני צריך לראות אותה בבגדי עבודה. הגנתי בלהט על זכותה ללבוש לדייט הראשון שלנו סרבל כחול ישן, מוכתם בשמן.
התכוונו לחכות ביחד למונית על המדרכה, אבל אחד האנשים שעזר לנו לגרור את המכוניות לשוליים סיפר לנו שיש בית קפה חדש שנבנה ממש מעל הצומת. עזבנו את המכוניות והלכנו להסתכל, ואני שפשפתי שריטה קטנה מכרית האוויר, בדיוק מעל הגבה שלי.
"את בסדר?" נזכרתי לשאול פתאום.
"אני? בטח", היא נראתה מופתעת מהשאלה ואישרה את החשדות שלי. "זאת לא הפעם הראשונה שזה קורה לי".
"אז זה לא עבד בפעמים הקודמות?" הבנתי איך זה נשמע רק אחרי שדיברתי. "סליחה, אני לא חטטן כזה בדרך כלל, אני פשוט לא רגיל לכל העניין הזה… של ההתנגשויות".
"אתה תתרגל. אבל לא בקרוב, אני מקווה". היא חייכה אלי.
בית הקפה היה קטן ואינטימי ועמוס מאוד, במיוחד בהתחשב בשעה וביום. כל כך עמוס עד שכמעט לא היה לי נעים לבקש מהמלצרית הסחוטה למראה שתזמין לנו גרר, אבל הדבר הראשון שהיא שאלה אותנו אחרי שקיבלה את פנינו היה לאיזה מוסך לגרור. היא הדליקה את הנר האדום על השולחן שלנו, והביטה בתשומת לב בגבה שלי. "אתה רוצה לראות את החובש שלנו?"
"לא, לא, זה כלום", אמרתי. האמת היא שחששתי שיש לי זעזוע מוח קל, כי הראש שלי דפק כמו פטיש על שניצלים, אבל לא התכוונתי להרוס לנו את הדייט הראשון.
"למסעדה אין אחריות ליושבים שנפגעו אחרי תאונה ויסרבו לקבלת טיפול רפואי", היא הבהירה לי ונתנה לנו תפריטים. כשפתחנו אותם גילינו שלעמוד הראשון צורפו ניירות נתלשים ועטים. "אל תשכחו ביטוח חובה עם המספרי טלפון", אמרה המלצרית ומיהרה לדרכה.
ליאור חייכה אליי מעל התפריט שלה. "כנראה הקהל שלהם זה בעיקר אנשים שהגיעו לכאן כי הם נפגעו מהשור", היא אמרה. "האמת שיש כל כך הרבה תאונות כאן בצומת שזה היה רק עניין של זמן עד שמישהו יקים כאן בית קפה".
"נפגעו?" חייכתי בחזרה ויישרתי את קצה הג'ינס המגוהץ שלי עם הרגל השניה. "זה קצת קיצוני, לא? את לא רואה כאן אף אחד מתלונן".
"נו, אתה יודע למה התכוונתי", היא נפנפה בתפריט שלה, אבל מיד חייכה שוב. "אני שמחה מאוד שהתנגשנו". היא נעצה את מבטה בתפריט, מה שנתן לי הזדמנות לבחון אותה כמו שצריך. היא היתה חמודה, ברונטית קצוצה, שזופה מאוד, ונמוכה ממני בראש. על האף שלה היה כתם קטן של שמן מהמנוע שלי והציפורניים שלה היו קצת מלוכלכות מבפנים. הסרבל שלה היה מטולא במקום אחד וקרוע במקום אחר, וחשף מתחתיו גופיית עבודה שבודאי היתה פעם לבנה. לא מישהי שהייתי מגדיר בדרך כלל כטיפוס שלי, אבל ברור שהשור יודע יותר טוב ממני.
"אני הייתי בת שבע עשרה", אמרה ליאור. "התחלתי כבר לעבוד במוסך בתור מתלמדת. השור – אז אז עוד קראו לזה רבח"מ, זוכר? מה היו הראשי תיבות?"
"רמזורים רגישים בעלי חישני מצוקה", מזגתי לי עוד קולה.
ליאור הנהנה ושתתה ישר מהבקבוק. "בקיצור, זה היה שיחת היום. לא ממש קניתי את זה, זה נשמע לי בולשיט. אבל אז אבא שלי לא איחר לטקס הסיום שלי".
"אוקי", אמרתי.
"לא, לא, אתה לא מבין!" היא הורידה את שארית הבירה שלה בלגימה אחת. "אבא שלי בחיים לא הגיע בזמן לשום מקום. בחיים. זה היה משגע את כולנו – אפילו לבת מצווה שלי הוא הגיע שעה אחרי הזמן. איימתי עליו שאם הוא מאחר לטקס סיום שלי אני לא מדברת אתו יותר בחיים, ואני לא בטוחה, אבל נראה לי שאמא שלי איימה שהיא לא תעשה אתו יותר משהו אחר".
לא הייתי בטוח איך להגיב לזה. "ואז הוא הגיע בזמן?"
"רבע שעה לפני!" ליאור חבטה בשולחן, משולהבת. "והוא סיפר לכולנו שכל הרמזורים היו לו ירוקים. אתה מבין איזה מדהים זה? בקיצור, הספקנות שלי נעלמה באותו יום. אבל אתה יודע, הייתי גם ככה משתכנעת בסוף. כולם השתכנעו. כשאתה במוסך אתה שומע הרבה סיפורים – כל מיני אנשים התחילו להגיד שהרמזורים שלהם היו ירוקים כל הדרך. לכולם היה איזה מצב חירום – האישה יולדת, הבת מתחתנת, הסבתא עם התקף לב, אתה יודע".
"האמת היא שלא", התוודיתי. "הרמזור אף פעם לא התחלף לי".
"באמת?" גבותיה של ליאור התרוממו. "איך זה?"
משכתי בכתפיי. "אני לא נלחץ יותר מדי".
"מוזר", ליאור חייכה אלי. "אני כל הזמן לחוצה. בכל מקרה, אפילו הבוס החשדן שלי השתכנע, ואז התחילו להפעיל את השור".
"ואמרת לעצמך, 'אם הרמזור יודע כשאני במצוקה, הוא בטח גם יודע מי מתאים לי'".
"ממש לא". היא נפנפה בידה. "זאת היתה בדיחת היום במוסך. כולם דיברו על המפגרים שחשבו שהרמזורים הם שירות הכרויות. התביישתי לספר שכל החברות שלי נרשמו לזה. פדיחה".
לעסתי את הסלט שלי, מביט בה בעניין . "אז מה קרה?"
"הן התחתנו". ליאור נראתה אומללה. "שלוש השנים מאז שהשור התחיל לפעול כל החברות שלי שנרשמו אליו התנגשו ברמזורים והתחתנו. עכשיו אחת בהריון, לשניה יש ילד והשלישית בפראג. אפשר לומר שנכנעתי ללחץ".
"רומנטי מאוד", אמרתי.
אני וליאור ישבנו בבית הקפה כל הערב. כאב הראש שלי הלך והתגבר, אבל לא עלה בדעתי אפילו לרגע לעזוב. ניצלתי את הכאבים כדי לעשות פרצופים של מסכן, ובסופו של דבר לליאור נמאס והיא ביקשה מהמלצרית פלסטר והדביקה לי על השריטה למרות שכבר לא ירד דם. האצבעות שלה היו חמות ומחוספסות, והיא השאירה כתם קטן מעל הגבה שלי. דיברנו הרבה. אני סיפרתי לה על לימודי הקולנוע וההפקות הקטנות שאני עושה לפרסומות בערוץ עשר, והיא עשתה כאילו היא מתעניינת – אמרתי לה שאני מאוד מעריך את זה. ואז היא סיפרה לי על העבודה שלה כמכונאית ראשית ב"כוכב", אחד ממוסכי הרכב הגדולים במדינה, ואני עשיתי כאילו אני מבין בזה משהו – והיא אמרה לי שזה לא עושה אותי פחות גבר וקרצה. "לי אין ביטוח מקיף, רק צד ג'", התוודתה וניגבה בשרוול שלה את רוטב העגבניות שנמרח לה על הסנטר. "אני יודעת שזה קצת אידיוטי להיות רשומה לשור בלי ביטוח".
"מה פתאום", מיהרתי להגיד.
"לא היית חושב ככה אם הייתי מספרת לך כמה התנגשתי", היא נראתה אפילו יותר אומללה. "אני מתקנת בעצמי. אביגדור – זה הבוס שלי – הוא לא ממש מרוצה מזה שאני עושה את זה על חשבון העבודה, למרות שהוא יודע כמה הרבה מתנגשים כשמנויים לשור, כי חצי מהלקוחות שלנו הם מתנגשים וכי אפילו הוא התנגש כבר כמה פעמים. הוא קוץ בתחת. באמת".
בדרך הביתה, במונית, קלטתי פתאום ששוב שכחתי לכתוב את הפרטים של הביטוח שלה ואת מספר הפוליסה. ואז קלטתי שלא היה אכפת לי. נזכרתי בסיפורים של אבא שלי, על איך שני אנשים שהיו מתנגשים זה בזה היו יוצאים מהאוטו ומתחילים לצרוח ולצעוק ולאיים אחד על השני וללכת מכות. זה נשמע לי דמיוני.
אייל היה הראשון שקלט, כשהגעתי להקמת הסט באותו בוקר עם חיוך מרוח על הפרצוף שלי – באוטובוס, כמובן, ובאיחור די רציני. זה היה צילום זריחה, משהו שכל התסריטאים אהבו נורא לכתוב, וכל הבמאים שנאו נורא לצלם. במיוחד אייל. הוא לא שנא את הצילומים האלה רק בגלל השעה המוקדמת, אלא כי היו בדיוק שבע וחצי דקות לצלם את הפרסומת לפני שהשמש עלתה. שבועות עברו מאז שהוא קיבל את תוכנית ההפקה לפרסומת הזו ועד שהפסיק לקלל את התסריטאי.
זה היה בתחילת דצמבר, והסט היה, כצפוי, מעל הרי ירושלים. כולם התעטפו בעשר שכבות ודגמנו פרצופי מוישה אופניק, ורק אני הסתובבתי עם הראש בעננים כאילו הרגע הודיעו לי שאני עובר להפקות מקור. אייל לא מסוגל לסבול לידו אנשים מאושרים, והיה ברור שהסבלנות שלו תפקע מהר מאוד. הוא עישן בשרשרת והביט באופן רצחני בדוגמנית המסכנה, שהתחילה שוב לרעוד מקור בביקיני שלה באמצע המשפט, והרסה לנו את הטייק החמישה-עשר. אני, לעומת זאת, חייכתי אליה. "יופי לך שהתנגשת", סינן לעברי. "אתה חייב לנפנף בזה מול כולם?"
אייל לא אהב את השור. הוא התנגש פעמיים, ובשתיהן האוטו היה טוטאל-לוס בלי שהיה מבוטח, וכמה שבועות אחר כך הבחורה שבה התנגש זרקה את כל הבגדים שלו מהמרפסת בלי לטרוח בכלל לשים אותם במזוודה. הקטע של המזוודה עצבן אותו במיוחד. אייל נדד בכל הארץ ובכל העולם בשביל הפרסומות שלו. תמיד היה זקוק למזוודה טובה, והוא נהג להשקיע בהן כסף רב. הוא היה צריך את המזוודות שלו. הוא אהב את המזוודות שלו. לא רק שהבחורות לא טרחו לארוז בתוכן את כל הבגדים, כמו כל נבגדת בסרט הוליוודי טוב, הן בכלל לא היו מחזירות אותן לאייל. המזוודות תמיד נשארו אצל הבחורה, וכשהיינו יוצאים לסשן של שלושה ימי צילומים בגליל, אייל היה מגיע עם שקיות אשפה גדולות מהן הציצו תחתוני הבוקסר שלו. אחרי הפעמיים האלו, הוא התנתק מהשירות. "זאת ההמצאה המיותרת של המאה, אחרי המחבת הזאת שמצפצפת כשהיא חמה", הוא אמר לי בזמן ההפסקה. "אני יודע שהיא חמה, לעזאזל! היא מחבת! היא אמורה להיות חמה! למה לי לשים אותה על האש אם אני לא רוצה שהיא תהיה חמה?!"
ניגבתי דמעות של צחוק מהעיניים. "אז למה קנית אחת כזאת?"
"קיבלתי אותה במתנה. המחבת הטובה שלי נשארה אצל נעמה". יכולתי לראות את העוויתות הקטנות בשפה שלו ומיהרתי להחליף את הנושא כדי להציל את הדוגמנית המסכנה שתישא בתוצאות אחרי ההפסקה. "בכל זאת, לא יכול להיות שאתה לא מרוצה מהפונקציות הישנות. כמה פעמים השור הציל אותך כשהיית בלחץ?"
"כן, אבל רוב הזמן אני לא בלחץ".
היה לי קשה להאמין בזה. "אז?"
"אז שמת לב כמה אתה עומד ברמזור כשאתה לא בלחץ או במצוקה?" אייל המשיך.
משכתי בכתפיי. "אני אף פעם לא בלחץ או במצוקה".
"כפול מהזמן שהיית עומד בו פעם", אייל המשיך כאילו לא שמע אותי. "כי הוא כל הזמן נפתח לכיוונים אחרים. כי אם זה שמולך לא במצוקה, אז כנראה שזה שמאחוריו במצוקה, או זה שמאחוריו, או זה שבסוף הפקק. מה אם אני לא במצוקה, אלא סתם לא רוצה לנסוע שעה וחצי מאלנבי לנורדאו? מישהו בכלל חשב על זה? אם היו ממציאים משהו שיכול לרמות את הרמזורים המחורבנים האלו, זאת היתה המצאה טובה, אני אומר לך".
"כבר המציאו", אמרתי. "לפני חמש שנים בערך. קוראים לזה מצוקון. מלבישים אותו על השמשה הקדמית, והוא משדר לרמזור שאתה סוכן של המוסד שנמצא בדרך להציל את העולם מטרוריסטים".
"מה אתה אומר". אייל התרשם. "איפה אני משיג כזה דבר?"
"זה לא בתקציב שלך. רק העשירון העליון השתמשו בו". המשמעות היתה, פחות או יותר, שהרמזור מכפר שמריהו לתל אביב היה פתוח תמידית לזרם נינוח של מכוניות בזמן שברמזור המקביל תופפו על ההגה גברים שנשותיהם כרעו ללדת במושב האחורי. "חוץ מזה, הם הוציאו אותו מחוץ לחוק אחרי שאיזה מסכן חטף התקף לב והרמזור לא התחלף לו בגלל שבצד השני היתה מישהי עם מצוקון". הדודה שלי רינה מסביון, למען האמת. אבל לא ממש רציתי שאייל ידע עליי הכל.
"ואין כאלה מסתובבים בשוק השחור או משהו?"
"זה כבר לא יעזור לך. לפני שלוש שנים הרכיבו אנטי-מצוקון בכל הרמזורים".
"שיט".
פרופסור שוורץ, מדען גאון ויזם טכנולוגיית השור, היה זה שפיתח את יכולתו של הרמזור לזהות פלטי מצוקה של המוח והפך אותה ליכולת לזהות שני פלטים דומים או מתאימים של אנשים שישבו במכוניות משני צידי הרמזור. הרמזור היה נפתח במקביל ו- בום. פשוט מתנגשים. בלי ישיבה מעייפת ומילוי שאלונים בסוכנויות הכרויות, בלי דייטים כושלים בזה אחר זה, בלי לצפות בסרטי וידאו משעממים שבהם הצד השני מנסה להגדיר את עצמו בחמש דקות, בלי שקרים, בלי זיופים. השור היה מומחה בתחומו, ואיחד בין שני אנשים כיוון שקבע ללא כל ספק שהם מתאימים. איך היה אפשר להתנגד לזה?
לא היתה בזה סכנה אמיתית, כמובן, הם חשבו על זה. הרמזור תוכנת להיפתח רק לאחר שהאטת, כך שההתנגשות לא היתה לעולם במהירות גבוהה. אבל ההיתקעות הזמנית במקום – בלי אמצעי תחבורה, יחד, בנוסף למצוקה הרגעית – עשתה את העבודה. אחוז ההצלחה היה כמעט מוחלט.
אף אחד לא הבין ממש למה השם השור דבק בפונקציות המודרניות של מערכת הרמזורים והפך לשמה הרשמי. המנכ"ל הקודם של החברה (השור בע"מ, שם רשום) סיפר שזה בגלל איזו עיתונאית פמיניסטית, שהקדישה בימים הראשונים של השירות את התוכנית שלה ברדיו לראיונות עם פילוסופים ופרופסורים למדעי ההתנהגות שהסבירו כמה זה נורא שלוקחים המצאה חשובה, מוסרית והומנית כל-כך, ששברה את "מבט הברזל הקר" של הרמזור, והופכים אותה לשרות שידוכים לאזרח הקטן. בשלב מסוים העיתונאית ההיא טענה שמערכת הרמזורים כפי שהכרנו אותה – כלומר, משהו שנועד למנוע מאתנו תאונות – תעבור בקרוב מהעולם ותשאיר את האדם המודרני לרדוף אחרי הכאב, הסבל והאלימות. האינפנטילים שמשתמשים בשירות, לטענתה, היו נלהבים כל כך מעצם התקיפה עד שהם שכחו שהם אמורים בעצם לנגוח באדם ולא בבד שהוא מנפנף להם מול העיניים.
המנכ"ל השני טען שזה בכלל קשור לאדם שהמציא את הטכנולוגיה, פרופסור שוורץ התמהוני.
המנכ"ל הנוכחי אמר שהם משתמשים בשור מאותה הסיבה ש"דלק" משתמשים בדרקון. כי זה נראה יפה על שלטי החוצות. כשנסעתי הביתה בקו 149 באותו ערב, לא יכולתי שלא להסכים אתו. השור המצוייר שעמד בשלט הענק הקבוע שבדרך לרעננה-צפון, מנפנף בבד בצורת לב שהחליף צבעים מאדום לצהוב ולירוק, נראה לי פתאום חמוד כל כך, והיה נדמה לי שהוא מחייך דווקא אליי. "השור יודע!" אמרה הכתובת מאירת העיניים, ובקטן, על הלב, "מה בליבכם". אי אפשר היה לא להאמין לו.
למחרת נסעתי באוטובוס לבקר את ליאור במוסך. זה היה קומפלקס ענק, כיאה לאחד המוסכים המצליחים במדינה. זיהיתי את הרגליים שלה מתחת לאחת המכוניות, אבל כשהתקדמתי לעברה עצר אותי גבר גבוה ושעיר, לבוש בסרבל של המוסך, ותקע בי מבט מאיים. "הכניסה למוסך לעובדים בלבד", הוא אמר. "תחכה בבקשה בחדר ההמתנה".
"אני, אהה – " גמגמתי.
"הוא אתי, אביגדור", צעקה ליאור מתחת למכונית. "תכניס אותו".
"לא מקבלים חברים בזמן העבודה", קרא אביגדור בחזרה.
"עבדתי בזמן ההפסקה שלי. מגיעה לי עוד שעה", ענתה ליאור. אביגדור רטן משהו. "נו, אביגדור, בחייך. אני אמשיך לעבוד בזמן שאני מדברת אתו. בסדר? הוא לא יפריע. אני מבטיחה".
אביגדור העיף בי עוד מבט, בוחן אותי מכף רגל ועד ראש. התפתלתי כמו תיכוניסט שנאלץ להתמודד עם אבא של החברה שלו. לבסוף הוא פינה את הדלת, והזהיר אותי לא להפריע לליאור.
ליאור, שוכבת על גבה, התגלגלה אל מחוץ למכונית וחייכה אלי. "אמרת שתהיה כאן בשלוש".
"נתקעתי בהפקה". ירדתי על הברכיים כדי לתת לה נשיקה. היה לה ריח של שמן מנועים ובושם.
"הבאת פרחים. איזה חמוד". היא הביטה בידיים המשומנות שלה. "אכפת לך? יש כיור ודלי שם".
הלכתי לקצה המוסך ומילאתי את הדלי המשומן למדי, תוך כדי שאני משתדל לא לגעת בברזים עצמם. חיפשתי סבון, אבל היה רק סבון מוצק מלוכלך, שהריח כמו טרפנטין. השארתי את הדלי ליד הכיור, מדמיין לעצמי את הפרחים קמלים ונובלים במים השחורים-במקצת. הם נראו קצת לא במקום. גם אני הרגשתי ככה.
כשחזרתי ליאור כבר היתה שוב מתחת למכונית. "אהה, ליאור?"
"סליחה עידן", נשמע קולה מתחת למפלצת הברזל. "אני חייבת להתקדם כאן קצת, או לפחות להיראות כאילו אני מתקדמת. יש עוד עגלה בצד ימין, תשכב עליה ותיכנס".
למרות החרדה על הטי-שירט הלבנה שלי, נשכבתי על משטח העץ עם הגלגלים ואחרי כמה תמרונים הכרחיים דחפתי את עצמי אל מתחת למכונית. ליאור היתה שחורה בכמה מקומות ועם סרבל מלוכלך מהרגיל והחזיקה פלייר ביד אחת ומפתח ברגים ביד השניה. היא חייכה אלי באפלוליות שמתחת לרכב ונישקה אותי. "הממ… רומנטי פה".
"משהו", צחקתי, ואז הבנתי שהיא לא צוחקת וליטפתי לה את הלחי. היא העיפה מבט סביבה, למרות שהיתה מסוגלת מהזווית שלה לראות רק את נעלי העבודה. הנחתי שהיא כבר למדה לזהות את אלו של אביגדור. היא שמטה את מפתח הברגים והפלייר ומשכה את העגלה שלי קרוב יותר אליה, כורכת את זרועותיה סביב צווארי. "איי!" צעקתי. "לא בכתפיים!"
ליאור הביטה בכתפיים שלי. "אתה שרוף לגמרי!"
"אני יודע. היינו בצילומי חוץ אתמול כל הצהריים".
"למה אתה לא מורח קרם שיזוף, משוגע אחד", היא נזפה בי.
"אני שונא את הריח שלו".
"זה ממש לא בריא. אני אקנה לך אחד נטול ריח".
"אין כזה דבר".
השעון של ליאור צפצף והיא הביטה בו. "יופי, אנחנו יכולים לעוף מכאן". היא הושיטה יד לאחוז בשלדת המכונית ומשכה את עצמה החוצה. משכתי את עצמי אחריה.
"אתה רוצה לנסוע לים?"
"האוטו שלי עוד במוסך. נצטרך לקחת את שלך".
"אם לא אכפת לך להתלכלך קצת. לא הספקתי לנקות אותו אחרי התיקון. תן לי רק לשטוף ידיים ונוכל לעוף מכאן".
"את יודעת", אמרתי. "את יכולה להביא בגדים להחלפה ולהתלבש בכל מקום. זאת אומרת, את לא חייבת ללכת לכל מקום עם הסרבל הזה".
ליאור עצרה. "זה מפריע לך?"
"להפך", אמרתי במהירות וחייכתי אליה. "אני אוהב בחורות שלא מתביישות ללכת במה שבא להן".
ליאור הביטה בסרבל שלה. "יש לי בגדים להחלפה בלוקר", היא מלמלה.
"מה פתאום, השתגעת – "
"אני כבר חוזרת!" היא אמרה ונעלמה בשירותים.
ההשפעה של ליאור על החיים שלי היתה ברורה לעין. היא התחילה בכך שהפסקתי לאחר לכל מקום – היא שנאה את זה – והסתיימה בכך שהיה לי ריח קבוע של קרם שיזוף ואייל היה צוחק עלי שהתחלתי להדריך קייטנות, כי ליאור קנתה לי את קרם השיזוף עם מקדם ההגנה הגבוה ביותר והתעקשה שאמרח אותו כי שיזוף מסרטן. אני, לעומת זאת, הצלחתי להשפיע עליה רק בדברים הקטנים – לא לנשנש מצלחות של אחרים, להפסיק ללבוש את הסרבל שלה לכל מקום, לגרד את הלכלוך מתחת לציפורניים שלה ולשים קרם לחות. היינו רבים על דברים קטנים ומתפייסים אחר כך. היא היתה מכינה לי סנדוויצ'ים קטנים עם טונה לעבודה כדי שלא אצטרך לאכול את האוכל של הקייטרינג. אייל קילל אותי אפילו יותר מאת התסריטאים של סצנות הזריחה.
"אתה לא באמת מאמין בשטות הזאת", הוא גער בי כשהראיתי לו את התמונה שלי ושל ליאור בארנק שלי. "השור יודע, בתחת שלי. השור יודע על תביעות מזונות? על בתי משפט? על החתול המחורבן שלי שנשאר אצלה? אהבתי את החתול הזה. חרא".
בשביל אייל, זה היה כמעט כמו אישור לכך שהבחורה מוצאת חן בעיניו.
את החודש הראשון להיותנו ביחד חגגנו בבית הקפה שבצומת מורשה, שעכשיו ידענו שקוראים לו, באופן מקורי להפליא, "קפה מורשה". אהבנו את המקום הזה במיוחד כי הוא נמצא בדיוק באמצע ביני לבינה ולא דרש מאף אחד מאתנו יותר מנסיעה קצרה יחסית, שלא עברה ברמזור הטראומטי שלמטה. איחרתי בחצי שעה, וליאור העיפה בי מבט קצר רוח כשהתיישבתי סוף סוף והתנצלתי. הרעש מהמכוניות בדרך מתל אביב לראש העין על הגשר היה נורא, והזכיר לי את הצלמים העצבניים שמשחקים עם הפוקוס שלהם. התפלאתי שלא שמתי לב לזה בפעמים הקודמות שהיינו כאן. ליאור כבר הזמינה את הספגטי הקבוע שלה, ולא יכולתי להתרכז באוכל כשהיא הרימה את הכף והבחנתי שיש לכלוך מתחת לציפורניים שלה. ניסיתי להתרכז בשיחה במקום, אבל כרגיל, ליאור דיברה בעיקר על מכוניות, ולא הפסיקה להתלונן על הנזקים לאקסנט שלה שנגרמו מההתנגשות שלנו ולנתח איך בדיוק ניזוק כל חלק במהלך התאונה. כצפוי ממישהי שכל כך מבינה בעניין, היא הוציאה מהעניין את כל הרומנטיקה. זה נשמע כמו שדרן חדשות שמספר את העלילה של "חלף עם הרוח".
"למה לא תעשי כבר ביטוח מקיף וזהו?" אמרתי. "את ידעת שסיכויי ההתנגשות שלך כסינגלית הרבה יותר גבוהים אם את רשומה לשור. המחיר של הביטוח כבר שווה את זה".
"אתה חושב שאני עוד אצטרך ביטוח מקיף?" ליאור נראתה פגועה, ולקח לי דקה להבין למה.
"לא! זאת אומרת, לא בגלל השור. אבל ברור שכדאי לך, כי תמיד יכולים להיות כל מיני דברים…"
"כמו?"
"את יודעת, לעבור מסלול בלי להסתכל במראה, ברקסים חזקים, תאונות שרשרת, הרדמויות על ההגה, כאלה".
ליאור הביטה בי בשפתיים מהודקות לקו צר. "אם יש לך משהו להגיד פשוט תגיד אותו".
"פיתחת גם פרנויה בנוסף לכל?"
"כל מה?!"
לקחתי נשימה עמוקה וספרתי עד עשר בראש. אחר כך שיננתי את שלבי הפלור-פלאן של סלקום. ואז חישבתי את התקציבים של קסטרו ופלפל. "אני פשוט אומר שיש תאונות שקורות במקרה. אפילו ברמזור. ואני הייתי רוצה שתהיי מוגנת במקרה שמשהו כזה יקרה לך".
ליאור חייכה, והבנתי שלשם שינוי הצלחתי להגיד את הדבר הנכון. "איזה מזל שהבנו ששנינו רשומים לשור. תאר לעצמך אנשים שמתנגשים ברמזור ומפספסים את אהבת חייהם כי הם לא טרחו לברר אם לשניהם היה ירוק, וחשבו שזה במקרה. זה טרגי".
"מה זה אהבת חייך? אין כזה דבר. על זה מבוסס כל העניין. שבמקרה עובר ברמזור איזשהו אדם שמתאים לך מתוך מי יודע כמה אנשים".
"בטח שיש", ליאור ינקה את הספגטי שלה. "פשוט עוד לא מצאו דרך לשכלל מספיק את השור. אבל כל אחד שנתקעת בו ברמזור יכול להיות אהבת חייך. וזה גם גורל, אתה מבין? אם האדם הכי מתאים לך בעולם עבר ברמזור, אתה תתנגש בו. זה כאילו היקום דואג לך דרך השור".
אז כן היה לה צד רומנטי ללא תקנה. "את מכירה את הבדיחה", נזכרתי פתאום, "על ההוא שנוסע עם החבר שלו ברמזור באדום?" ליאור לא ענתה, ואני המשכתי. "אז החבר אומר לו 'מה אתה נוסע באדום? אתה תתנגש!' וההוא אומר 'מה תתנגש, אחי כל הזמן נוסע באדום ולא קורה לו כלום'. ואז הם מגיעים לרמזור ירוק וההוא פתאום נעמד, והחבר שואל אותו 'מה אתה עוצר? הרמזור ירוק!' אז ההוא אומר 'אבל מה אם אחי במקרה ברמזור ממול?'"
ליאור לא צחקה. "מה נזכרת בבדיחה הזאת פתאום?"
"סתם", משכתי בכתפי וחייכתי. "חשבתי איזה מצחיק זה אם ההוא פספס את ההתנגשות באהבת חייו ברמזור כי הוא פחד שהוא יתנגש באחיו".
"אף אחד כבר לא נוסע ברמזורים אדומים מאז השור", אמרה ליאור. "הרי אם אתה ממש במצוקה הרמזור נפתח לך אוטומטית".
"לא לכולם", הזכרתי לה.
"לכל מי שיש לו רגשות, כן".
"זאת רק בדיחה, ליאור".
ליאור העוותה את פניה. "יופי. אני מספרת לך שאתה אולי האחד ואתה נזכר בבדיחה".
"מצטער. לא התכוונתי". הגנבתי יד אל היד שלה על השולחן, אבל היא הרחיקה אותה. "אז מה, אולי אני האחד?" ניסיתי להקל על האווירה.
"לא נראה לי, כי אתה צוחק עלי". היא נפנפה לעברי בכף שלה והעיפה עלי כמה טיפות כתומות.
"תפסיקי עם זה", ניגבתי את עצמי במפית, ואז זרקתי אותה אליה. "קחי, יש לך רוטב על הלחי".
ליאור העיפה בי מבט זועם וניגבה את הלחי שלה. לשם שינוי לא טרחתי אפילו להעמיד פנים שאני לא רואה כשהיא לקחה שלוק מהספרייט שלי. "למה את עושה את זה?" שאלתי. "פשוט תזמיני מה שאתה רוצה. זה נורא לא מנומס".
"בסדר, אבא". היא שתתה את כל הספרייט והוציאה את הארנק. "אני משלמת, טוב?"
"זה כל כך לא העניין כאן – "
"אולי תפסיק לגרד את האף? אתה שרוף לגמרי. לא מרחת את הקרם שיזוף שלך?"
"שכחתי".
"אתה יודע כמה קל לחטוף היום סרטן עור?"
"בסדר, אמא". זרקתי שטר של מאתיים על השולחן וקמתי. ליאור זרקה אותו בחזרה אלי ושמה שטר של מאה. "אתה ממש חושב שאתה יכול לשלם עלי ואז אני לא אכעס עליך?" היא אמרה.
"לא אכפת לי שתכעסי עלי!"
"זה שלא אכפת לך מכלום כבר שמתי לב", היא תלתה את התיק שלה על הגב והסתובבה לכיוון היציאה.
"יופי, תלכי באמצע הויכוח, ממש בוגר!" צעקתי אחריה.
"סליחה שאין לי נימוסים מושלמים כמוך!" היא צעקה בחזרה.
"אין לך נימוסים בכלל!"
"אז אולי כדאי שאתה תצא עם אחת הדוגמניות שלך ואני אמצא קוף כמוני!" היא טרקה את הדלת של המסעדה מאחוריה.
"כדאי באמת!" צרחתי. הרגשתי את כל המבטים במסעדה ננעצים בי כשיצאתי, והספקתי לראות את ליאור מתניעה את האקסנט שלה ונוסעת משם. היא נפנפה לי באצבע משולשת כשהיא פנתה לכיוון תל אביב. ממש לא ציפיתי שככה יגמרו חגיגות החודש-ביחד שלנו.
בלילה חלמתי שאני נוסע בשעת העומס בתל אביב והרמזורים היו ירוקים כל הזמן במסלול שלי וגם במסלול הנגדי, אבל אף אחד לא התנגש בי. מכוניות פשוט חלפו על פני, עברו דרכי, או שלא נסעו בנתיב שלי בכלל. עמדתי שם כמו אידיוט, לא מסוגל להבין למה אף אחד לא מתנגש בי. תקעתי את האוטו באמצע הצומת, צפצפו לי מאחורה ולא זזתי, אבל המכוניות המשיכו לחלוף על פני, ואז הסתכלתי בחלונות שלהן כשהן עברו על פני, וגיליתי שהן ריקות והן נוסעות לבד. וגם בכל המכוניות שהיו מאחורי וצפצפו לי לא היה נהג. הייתי לבד.
למחרת הפז'ו שלי נתקעה ביציאה מתל אביב, על כביש חיפה. הגרריסט אמר שהמנוע מת. חשבתי על זה שליאור היתה יכולה לתקן את זה אם היא היתה אתי, ואיזה אידיוט הייתי. השארתי אותו שם עם האוטו ונסעתי אליה במונית. בדרך אליה עצרתי בסופרמרקט וקניתי ספגטי, כפיצוי על אתמול – לא בגלל שחשבתי שאני אשם, אלא בגלל שהריב היה טפשי, כמו כל שאר הריבים – המון ריבים, למען האמת – שהיו לנו עד עכשיו, ובאמת רציתי שהקשר הזה יעבוד.
ליאור לא הסכימה לפתוח לי את הדלת. דפקתי והתחננתי. בסוף היא פתחה, עטופה בשמיכת פוך ואוחזת קרטון קטן של האגן דאז. העיניים שלה היו אדומות והלחיים שלה רטובות. "מה אתה רוצה?" היא שאלה בקול שהיה יכול להקפיא דוגמניות.
"אני רוצה לדבר", אמרתי.
"אני לא רוצה", אמרה ליאור. "לך תצא עם בחורה מתורבתת".
"אני לא רוצה בחורה מתורבתת. אני רוצה מוסכניקית לא מנומסת. נו, תני לי להיכנס. אפילו רק בשביל שלא תזכרי אותי בתור הדביל שצרח עליך באמצע המסעדה בפעם האחרונה שראית אותו. תזכרי אותי בתור הדביל שבישל לך ספגטי בפעם האחרונה שראית אותו". הרמתי את השקית של הסופר. "אני עושה אחלה רוטב עגבניות".
"יופי. כי אני בחיים לא הולכת למסעדה הזאת שוב", מלמלה ליאור ופתחה את הדלת. היא חייכה, אבל החיוך שלה לא היה שמח, אלא בעיקר עייף.
ליאור לבשה סרבל מתחת לשמיכת הפוך. הוא היה נקי לשם שינוי, ובכל זאת היא הצליחה איכשהו ללכלך אותו בגלידה. תהיתי כמה מהסרבלים האלו יש לה בדיוק במלתחה. בישלתי את הרוטב, והוספתי כמות גדולה של פלפל, למרות ששנאתי חריף. ליאור אהבה את זה מאוד.
ישבנו ביחד במטבח הקטן שלה ושל השותפה שלה ואכלנו את הספגטי, מה שנתן לנו תירוץ מצוין לשתוק. המשכנו לשתוק גם אחרי הספגטי. לליאור היה כתם אדום על הלחי, ואני תופפתי עם הידיים שלי על הברכיים כדי לא לתת לה מפית.
"אני מצטער על אתמול", אמרתי לבסוף. "אני ממש אידיוט עם הקטע הזה, אני פשוט לא אוהב שמנשנשים מהאוכל שלי".
"זה בסדר. אני מצטערת שניג'סתי לך על הקרם שיזוף. זכותך לחטוף סרטן העור".
הרגשתי את הפיוזים שלי עולים שוב. "נכון, ואני באמת לא מבין מה זה מעצבן אותך כל כך שאני – "
ליאור נשפה אוויר בקול. "עזוב. לא חשוב. אני מצטערת. אני לא רוצה לריב יותר, בסדר?"
"בסדר!"
שתקנו עוד קצת.
"אתה רוצה גלידה?"
"לא, תודה".
עוד שתיקה. ניסיתי לחשוב על נושאים לשיחה. בדרך כלל דיברנו על העבודה שלי או שלה. אבל נמאס היה לי להעמיד פנים שאני מתעניין בסיפורים שלה על קרבורטורים ושמני-מנוע, והייתי בטוח שגם היא לא מתעניינת יותר מכרגיל בקריזות של אייל. המשכנו לשתוק. בטח ישבנו ככה חצי שעה.
"עידן", ליאור נשמה נשימה עמוקה ולא הביטה בי. "אני חושבת שזה לא עובד".
חשבתי שארגיש צער. אבל לא היה שום רגש מהסוג הזה. אפילו לא עצב קל. רק הקלה. "גם אני חושב", הודיתי.
ליאור הביטה בי והגבות שלה התרוממו קצת. היא המשיכה במהירות. "אנחנו שונים מדי".
"אני לא אוהב אותך – "
" – ואני לא חושבת שאני אי פעם אוכל לאהוב אותך".
"אני אפילו לא אוהב סנדוויץ' טונה".
ליאור פרצה בצחוק. האווירה בחדר נעשתה קלילה לפתע, ומרגע לרגע הרגשתי את המשקל מורם מעל הכתפיים שלי.
"האמת", סיימה ליאור. "שאתה בחור נחמד, אבל אני אפילו לא מחבבת אותך".
"גם אני לא מחבב אותך. בכלל". מרגע שאמרתי את זה הבנתי שזה נכון. "בחיים לא הייתי מבלה אתך אפילו בתור ידידה!"
שוב שתיקה.
"אז שנינו", אמרתי לאט, מנסה לעכל, "בילינו חודש שלם עם בן אדם שאנחנו אפילו לא מחבבים קצת". התחלתי לצחוק פתאום.
ליאור הביטה בי, ונראתה נעלבת לרגע, אבל אז התחילה גם היא לצחוק. "אני מרגישה הרבה יותר טוב", אמרה כשהתקפת הצחוק הסתיימה.
"גם אני", אמרתי. "איזו הקלה".
"כל הזמן פחדתי להרוס את זה".
"גם אני".
"פחדתי שזה באשמתי", אמרה ליאור. "אמרתי לעצמי שכבר הרסתי את כל מה שהשור נתן לי, ואתה הבחור הכי נחמד שהתנגשתי בו, ואם אפילו אותך אני לא מסוגלת לאהוב… אז לא יודעת, כנראה שמשהו לא בסדר אתי. שאני מקרה אבוד. אפילו הרמזור לא יכול לעזור לי".
הבטתי באדום על הלחי שלה, שכבר התחיל להתקלף. "גם אני פחדתי. אף פעם לא התנגשתי במישהי. חשבתי שאם אני אוותר עליך כבר לא תהיה לי עוד הזדמנות. זהו, הרסתי את הסיכוי שהשור נתן לי".
"אבל זה ממש אידיוטי. לא היה לזה סיכוי מהתחלה. אנחנו כל כך לא מתאימים", ליאור נאנחה. "אנחנו שני האנשים הכי פחות מתאימים בעולם…" היא השתתקה.
"מה?" אמרתי.
ליאור שאפה אוויר. "מה אמרת עכשיו? על הסיכוי שהשור נתן לך?"
"מה, שלא רציתי להרוס את הקשר בינינו?"
"הקשר שהיה גרוע מהתחלה. עידן, אתה מבין מה זה אומר?" היא נשכה את שפתה התחתונה. "השור הכיר בינינו".
"כן, אז?"
"אז זה אומר שהשור לא יודע מה בליבנו. הוא לא יודע כלום".
"גם הרמזורים יכולים לטעות".
"הם לא! כלומר, הם לא אמורים", היא נראתה שבורה. "הם אמורים למצוא את האנשים הכי מתאימים לך בעולם". פתחתי את הפה לענות, אבל היא ראתה את ההבעה שלי והמשיכה, "עידן, תקשיב לי שניה, בסדר? זה לא הרעיונות האידיאליסטים שלי על האדם האחד בעולם שמתאים לי. זה הרמזורים. משהו אתם ממש לא בסדר".
"ליאור", עברתי לשבת לידה. "את סתם נסחפת. קורה שאנשים לא מתאימים, זו לא אשמ– "
"זה לא רק אתה!" היא נשמה נשימה עמוקה. "זה כל האקסים שלי. כולם ממש לא התאימו לי. אתה רק המקרה הכי קיצוני. בכולם התנגשתי".
"כמה?" משום מה, רק עכשיו כשנפרדנו רשמית העזתי לשאול.
"חמישה… אתה השישי. בשנה האחרונה". היא התכווצה תחת המבט שלי. "אני נוסעת הרבה מאז שקיבלתי אוטו מהמוסך השנה, בסדר? לפני זה בכלל לא הייתי רשומה לשרות. תקשיב רגע, השור זה לא רגשות או פסיכולוגיה או משהו, זה מדע. זה מאחד בין אנשים על פי דפוסי מחשבה ופלטים דומים של המוח. זה בלתי אפשרי, עידן, לא יכול להיות שהוא פספס כל כך הרבה פעמים. משהו לא בסדר".
עכשיו כשכבר לא היינו ביחד, לא היתה לי בעיה להטיל בזה ספק בגלוי. "ליאור… מתוקה, זה נשמע קצת כמו הרקדן שנפל בגלל שהרצפה עקומה".
"אז במקרה הזה הרצפה לא רק עקומה, היא גם מתנדנדת". ליאור קמה ולבשה את הז'קט מעל הסרבל שלה. "אנחנו הולכים לבדוק את זה, עכשיו. בוא".
הסכמתי לשתף פעולה רק מתוך איזשהו רגש אחרון של נוסטלגיה ונאמנות. נסענו למוסך וליאור התחברה למחשב של הפקידה והריצה תיקים של כמה תאונות רמזורים. בזמן שהיא עשתה חישובים והקריאה נתונים, אני עשיתי טלפונים. אמרתי לאנשים שאני מהשור ואנחנו עושים סקר טלפוני של שביעות רצון. התחושה שליאור התחלקה על השכל הלכה ונעלמה ככל שהתרבו האנשים שהגיבו אלי בכעס או בעוינות גלויים. חלקם קיללו אותי, חלקם טרקו לי את הטלפון בפרצוף, והשאר סיפרו לי על הקשרים הכי גרועים בחיים שלהם, שנגמרו באופן הכי זוועתי בעולם. פה ושם היו כמובן גם כאלו שהיו מאושרים, וליאור כתבה את השאלות המנחות ששאלתי אותם תוך כדי השיחה ורשמה לי אותן על פתקים קטנים. אחרי שלוש שעות, שמונים וארבעה טלפונים לאנשים זועמים ופגועים, שבעה עשרה טלפונים לאנשים מאושרים, וטלפון אחד למסעדה סינית, כאבה לי האוזן ולליאור כאבו האצבעות. היא הראתה לי את הטבלה שבנתה על המחשב שלה. כל מי שהיה מרוצה מהשור התנגש בבן או בת זוגו לפני השנה האחרונה. כל מי שלא היה מרוצה התנגש בהם בשנה הנוכחית. "מה השתנה?" היא שאלה, בעודה נאבקת בצ'ופסטיקס שלה. "מה קורה השנה שלא קרה בשנה שעברה?"
לא ידעתי, אבל הרגשתי שעלינו כאן על משהו גדול. קונספירציה תאגידית, או משהו כזה. תכנון מובנה של המדינה להפוך אנשים לאומללים כדי שיקנו יותר שוקולד, אלכוהול וסיגריות. ליאור חשבה שזה מטומטם, וכמעט התחלנו לריב שוב, אבל המחשבה על סיגריות גרמה לי להיזכר פתאום באייל. שתי החברות האחרונות שלו, אלו שזרקו את הבגדים שלו מהמרפסת בלי המזוודות, היו גם מהשנה האחרונה.
הרצנו חיפוש באינטרנט על השור. פרט לכמה סקרי שביעות רצון שהלכו ואיששו את התיאוריה שלנו נתקלנו בעיקר ברכילות. הבן העשיר של מנכ"ל החברה לשעבר, אורן שגיב, היה דוגמן תחתונים, כך שהוא עשה הרבה רעש. שמעתי עליו במעורפל, אבל ידעתי שאייל יכיר אותו אישית. הרמתי אליו טלפון והוא סיפק לי תוך רגע את המספר של שגיב, את שמות כל הסלבריטאיות שהוא השכיב בחודשיים האחרונים ואת כל הרכילות בנוגע לאמא המאמצת שלו שהתחתנה עם מנכ"ל החברה לשעבר אחרי שהתגרשה מפרופסור שוורץ, ממציא טכנולוגיית השור. מהר מאוד אחרי הגירושין המכוערים והמתוקשרים של השניים, יחיאל שגיב פוטר מתפקידו בחברה ונשלח הביתה.
"וכל זה קרה לפני שנה וחצי מהיום", אמרתי לליאור. "מה את חושבת על זה?"
"אני חושבת שזה מקרה קלאסי". ליאור וויתרה כבר על הצ'ופסטיקס ואכלה את הנודלס עם הכלי היחיד שהיה במשרד של הפקידה – כפיות הקפה הארוכות. הרוטב, כמובן נמרח על כל פניה והיד שלי תופפה על השולחן בעצבנות, עוצרת את עצמה במאמץ רב מלקחת את המפית ולנגב לה את הפנים כאילו היתה ילדה בת שלוש.
"האישה מתוסכלת מהמדען התמהוני שהיא חיה אתו, היא עוזבת אותו לטובת מישהו יותר עשיר ויותר מוצלח ובטוחה שיהיה לה יותר כוח משהיא חשבה. אבל לשוורץ הזקן יש עוד כמה טריקים בשרוול, כן?" ליאור המשיכה. "אז הוא משפיע על בעל החברה, שמפטר את שגיב. הגברת שוורץ לבית שגיב נשארת בלי כלום, נשבעת לנקום בבעלה לשעבר, ועושה את זה על ידי כך שהיא הורסת את מפעל חייו באופן שלא יאפשר לאף אחד להוכיח את אשמתה, כי כמו שאמרת, יש גם קשרים שלא עובדים. שני הבלשים האמיצים שעלו על הקנוניה מדווחים עליה למשטרה ומכניסים אותה לכלא. השור חוזר לעבוד כמו שצריך והבלשית המצודדת זוכה סופסוף לפגוש את גבר חלומותיה, הנסיך על הרולס הלבן. קייס סולבד". היא עשתה סיבוב השווצה בכיסא המשרדי וזרקה את הכפית לכיור של המוסך. הכפית פגעה בקיר ולכלכה את כל הסביבה ברוטב, מה שהיה, למען האמת, שיפור ניכר לעומת כתמי השמן הרגילים. "שיט".
"זאת תיאוריה מופרכת", מחיתי, מנסה להתעלם מהכתמים. "וגם אם היא לא, אנחנו צריכים לבדוק אותה. אנחנו לא יכולים לזרוק פצצה ככה בלי הוכחות".
"כן נכון".
"לא נכון. ואל תשכחי שאמרנו לכל האנשים האלו שדיברנו איתם כרגע שאנחנו עושים סקרים טלפוניים בשביל השור. זאת היתה גרסה מאוד יפה של האמת. את תספרי על זה למשטרה?"
"טוב". ליאור נאנחה. "אז נדבר עם שוורץ".
"זה לא מספיק. אנחנו צריכים להקליט אותה ולגרום לה להודות באשמה".
"ואיך בדיוק תעשה את זה?"
את השיחה הזאת ניהלנו ביום שלישי. ביום רביעי ניסיתי למצוא דרכים ליצור קשר עם פרופסור מנחם שוורץ, ממציא טכנולוגיית השור. העובדה שלקח לי זמן לברר את שמו הפרטי היתה צריכה כבר לרמוז לי שמדובר באדם שמקפיד במידה חריגה על פרטיותו. בהמשך החקירה גיליתי עובדות מדהימות: פרופסור שוורץ מעולם לא נתן ראיון לעיתון ואת מספר הופעותיו בציבור ניתן היה למנות על אצבעות כף יד אחת. אפילו העובדים של השור ידעו רק בקושי איך הוא נראה וסירבו לתת לי דרכי התקשרות אתו היות ש"פרופסור שוורץ לא אוהב שמפריעים לו". הוא עבד מהבית, מסתבר, שהיה באיזה אזור כפרי מבודד, ולא יצא הרבה. נידבתי את אייל לעשות טלפונים לחברים שלו בברנז'ה, אבל זה לא עזר והוא רק הפנה אלי הערות עוקצניות בכל משך צילומי הפרסומת למרכך כביסה. "למה אתה צריך את זה בכלל?" הוא שאל. "להתנקש בחייו? חשבתי שאתה היית זה שזרקת אותה".
"לא. החלטנו על זה ביחד".
"כמה מתוק. אז עכשיו אתה רוצה להיות בטוח שאף גבר אחר לא יסבול מהכלבה?"
החלטתי שאנחנו צריכים לדלג שלב.
ביום חמישי התייצבנו בכתובת של משפחת שגיב בקיסריה, רק כדי לגלות אחוזת-ענק בוהקת, עם בריכת דגים מלאכותית, גדר חשמלית שהשתרכה לאורך קילומטרים ושביל גישה למכוניות עד הבית, כי המרחק היה גדול מכדי ללכת אותו. אני סחבתי מהאולפנים מצלמת סטילס מקצועית ומכשיר הקלטה נייד, שהיה בתיק של ליאור עכשיו. היה עוד אחד, קטן יותר, שנועד להישאר בכיסים שלה לדיבורים "אוף דה רקורד". לא הייתי בטוח איפה היו לה כיסים בשמלה הצמודה הכחולה-מבריקה שלה, שכנראה היתה הרעיון שלה להסוואה. שמחתי שרוב הזמן ראיתי אותה בסרבל. כשהתקשרנו לתאם פגישה אמרנו שאנחנו עיתונאים שעושים כתבת רוחב על "אחת הנשים המתוקשרות של השנה".
"את בטוחה שזה כאן?" שאלתי.
"זו הכתובת". גם ליאור נראתה ספקנית, והציצה שוב בדפים שלה. "זה בטח שילוב של כספי הפיצויים שלו וכספי המזונות שלה. מניאקית. אני ממש מרחמת על שוורץ הזה".
משרת חביב קיבל את פנינו באינטרקום שבכניסה הביט בנו בעיון ולאחר מכן נתן לנו להיכנס. הוא חיכה לנו על מדרגות האחוזה ופתח לליאור את דלת המכונית. ליאור התאכזבה מאוד שהוא לא ביקש לראות את תעודות העיתונאים שלנו. היא בילתה את היום האחרון בזיוף התעודות בעזרת תוכנת פוטושופ, התחמקה בכשרון מהשאלות החשדניות של אביגדור, והייתה מאוד גאה במראה שלהן.
הגברת שגיב חיכתה לנו בטרקלין, שלא ממש תאם את התיאור המקדים של ליאור, "סלון פלצני". באופן מפתיע, גם דליה שגיב עצמה, שקמה מכורסת עור מעוצבת כדי ללחוץ את ידינו, לא נראתה כמו התגלמות זרעו של השטן על פני האדמה. היא עטתה איפור קל בלבד ולבשה בגדים פשוטים ("לא אמרתם לי שאתם באים עם צלם!") ושיערה היה שחור וקצר. שום חלק בגופה לא נראה כאילו עבר ניתוח פלסטי מקיף. היא הציעה לנו שתיה והביאה צלחת עם מתאבנים קטנים ומוזרים שליאור הצליחה בדרך פלא לאכול בלי להתלכלך.
"אני מוכנה לדבר על הכל", היא פתחה את הראיון. "חוץ מאשר על מנחם".
אני וליאור החלפנו מבטים. מבחינתנו זה היה כמו הכרה ברורה באשמה. ליאור חייכה והוציאה את מכשיר ההקלטה שלה. היא לחצה על כפתור ההקלטה ושאלה כמה שאלות מאוד ייצוגיות על תחביבים, ילדות וחיי הנישואין, ודליה ענתה על כולן תשובות מאוד ייצוגיות – היא גדלה בשכונת התקווה, אוהבת לצייר והתעמלות אירובית, ויחיאל הוא פשוט בעל מקסים. ליאור ירתה את השאלה הבאה כמעט בלי לשנות את הטון. "הפיטורים של בעלך בשנה האחרונה עוררו סערה במדורי העסקים. מה לדעתך היה הגורם לפיטורים?"
יכולתי לראות את העיוות הלא-רצוני בפניה של דליה, אבל היא העלימה אותו והמשיכה לחייך ולשמור על נימה קלילה. "הייתי אומרת שהרצונות שלו והרצונות של השור כבר לא עלו בקנה אחד. הפיטורים עשו לו רק טוב, הוא עובד היום על מיזם חדש בשם – "
"השמועות טענו שהפיטורים לא היו קשורים לחילוקי דעות מקצועיים, ושמישהו בחברה גרם לפיטוריו. יש לך רעיון מי זה היה?"
נשמתי חדות, נדהם מהחוצפה של ליאור. הפעם ראיתי את העיניים של דליה מצטמצמות לרגע מהיר. "הפיטורים של יחיאל היו קשורים להחלטה כלכלית שהוא לא רצה לקבל בעניין בניית רמזורים של השור באוגנדה – "
"הרגשת שמישהו בחברה מנסה לפגוע בך?" המשיכה ליאור לירות. דמיינתי בעיני רוחי את דליה לוחצת על איזה כפתור סודי בכסא שלה או אומרת איזו מילת קוד, ושלושה אנשי אבטחה ענקיים בחליפות שחורות ומשקפי מתפרצים לחדר וגוררים אותנו החוצה. אבל אף אחד לא הגיע, ובמקום זאת דליה הושיטה את ידה ולחצה על הכפתור שמפסיק את ההקלטה במכשיר. "מה אתם רוצים?" היא נאנחה ונשענה לאחור בכסאה. "זו אמורה להיות כתבת רוחב, לא? אתם רוצים שאני אדבר על כמה שאני כועסת על מנחם? ברור שאני כועסת עליו. אני רציתי להיפרד בטוב והוא זה שהתעקש לעשות מזה עניין גדול ולזרוק אותי כמו איזה…" היא השתתקה ועצמה את עיניה. "הוא רצה שיעיפו את יחיאל. בטח שהוא רצה. הוא שנא אותו והוא שונא אותי".
"אז יחיאל נזרק החוצה ומנחם עדיין עובד בחברה, שהמכירות שלה בשנה האחרונה ירדו באופן משמעותי", ליאור אמרה.
"ליאור!" לחשתי ותפסתי לה את הזרוע. היא ניערה אותי מעליה, מביטה בדליה בתשומת לב.
דליה פקחה לאטה את עיניה כלא-מאמינה. "את מאשימה אותנו במשהו?"
ליאור היתה נלהבת ולא היתה לה שום כוונה לעצור. "לא אותו. אותך. חיבלת במערכת הרמזורים, נכון?"
"תסלחי לי?" דליה קמה על רגליה. "נראה לי שהראיון הזה נגמר".
גם אני קמתי. "אנחנו מצטערים".
"למה מצטערים?" ליאור נראתה משולהבת. "לא אכפת לך שאת הורסת לאנשים את החיים?"
"ליאור!"
דליה נראתה המומה, אבל ליאור המשיכה. "את בכלל לא שמה זין על כל האנשים שלא מתאימים אחד לשני בכלל, שמתנגשים בגלל הנקמה הקטנונית שלך בבעלך?"
"על מה את מדברת?" דליה שאלה, וזזה קצת לאחור.
ליאור התקדמה לעברה. "על כל המערכות יחסים שמתפרקות! על כל האנשים האומללים שחושבים שהם דופקים לעצמם הכל! על החודש שהוא ואני היינו צריכים להעביר ביחד! תסתכלי עליו!" היא הפנתה אלי אצבע מאשימה. "נראה לך שהוא ואני מתאימים?"
"ליאור!" זעמתי.
"פגשתי את יחיאל ברמזור!" דליה השוותה את טון קולה לטון של ליאור. "התנגשנו, ומאז אנחנו מאושרים! למה לי לחבל בטכנולוגיה של מנחם?"
"כי השפילו אותך! כי את כועסת!"
"אני כועסת, אבל אני לא שונאת את הבן אדם!" דליה עשתה מאמץ להירגע. היא העבירה את ידה בשיערה. "אני מרחמת על מנחם. אני מצטערת שזה לא עבד בינינו. התאהבתי בו בגלל שהוא אדם טוב, אבל אחרי שהתחתנו הוא השקיע את עצמו לחלוטין בשור ואני הייתי בודדה. הוא היה מפוזר מדי ועסוק מדי, ואני השתעממתי בחברתו. זה היה רק עניין של זמן עד שנפרד". היא העבירה את ידה על מצחה, למרות שלא הזיעה. "אני מבקשת שתלכו עכשיו".
"בסדר. אנחנו באמת מאוד מצטערים", אמרתי.
"אפשר להשתמש בשירותים?" ליאור שאלה.
"במסדרון של הקומה השניה, הדלת השלישית משמאל".
"אני אחכה באוטו", אמרתי לפני שליאור תספיק לומר משהו נוסף ויצאתי, כדי לא לראות את העיניים של דליה. להגיד כרגע 'אם מבטים יכלו להרוג' היה בערך כמו להגיד שהרמזורים לא כל כך מדויקים.
ליאור נכנסה לאוטו עשר דקות לאחר מכן, ונראתה יותר מדי נינוחה, אפילו בירכה את המשרת בכניסה לשלום. מיד הבנתי שהיא עשתה את אחד מהדברים האלו שברוס וויליס יחטוף עליהם בדקה החמישים ושלוש של הסרט. אבל ניסיתי שלא לחשוד. "הכל בסדר?" שאלתי.
"סע כבר, נו!" ליאור תקעה בי מרפק. "לקחתי את הספר טלפונים שלה".
"מה?!"
"מה ששמעת. עכשיו סע!"
"את צוחקת, נכון?" לא זזתי מהמקום. הברכיים שלי החלו לאבד תחושה, למען האמת.
ליאור נפנפה בפנקס חום קטן מול עיני. "סחבתי אותו כשאמרתי שאני הולכת לשירותים".
פלג גופי התחתון איבד תחושה. "למה?" הצלחתי ללחוש.
"כי אי אפשר היה לקחת את הפלאפון שלה, היו מאתרים אותנו תוך שניה", אמרה ליאור כאילו זה היה הדבר הכי ברור בעולם.
בהיתי בה כאילו גיליתי לפתע שהיא סוכנת סמויה של המוסד. "ליאור! את לא נורמלית!"
"אולי תחשוב רגע?" היא פתחה שני כפתורים בשמלה שלה ונאנחה בהקלה על כך שהיא יכולה שוב לנשום. "הצלחנו להשיג ממנה הרבה לכלוך, אבל לא הודאה ישירה באשמה. ואתה לא הצלחת להשיג בשום מקום את הכתובת והטלפון של שוורץ, נכון? אז בטוח שיש לה אותו, לא משנה כמה הפרידה שלהם היתה מגעילה. אנחנו כבר יודעים שהיא אשמה – "
"לי דווקא נראה שלא – "
"אנחנו רק צריכים ששוורץ יגיד אותו דבר, ואנחנו מכוסים".
"את סומכת על שוורץ אחרי מה שהיא אמרה?"
"אתה סומך עליה?"
לא ידעתי מה לענות. "נו, סע!" ליאור עודדה אותי. "הכלבה החשדנית הזאת בטח כבר שמה לב!"
"את באמת לא נורמלית", ניסיתי לנשום עמוק. "את יודעת כמה עורכי דין בטח יש לה? היא תתבע לנו את הצורה – "
"אין לה את שמות המשפחה שלנו, הלוחית זיהוי שלך מטונפת – אין לה שום דרך לזהות אותנו. מקסימום היא תתקשר אל מערכת העיתון ויגידו לה שאף אחד לא מכיר אותנו", ליאור החלה לעלעל בפנקס. "אתה מתכוון לנסוע מתישהו היום?"
"כמה טוב שיש אתי מומחית לקרימינליות. איפה למדת את זה, במוסך?"
ליאור לא הרימה את עיניה מהפנקס."תתפלא".
"חבל שלא למדת באותה הזדמנות שלהיות מנויה על השור בלי לבטח את האוטו שלך, זה כמו ללכת לראפטינג עם מזרון ים ולא לצפות לחטוף בתחת".
"אה, הנה הוא. מנחם שוורץ, מושב צופי גנים חמש".
"את פשוט לא נורמלית".
"דרך אגב, השומר עומד לסגור את השער".
לחצתי על דוושת הגז בכל הכוח ונהגתי כמו משוגע. השער כבר התחיל להיסגר כשהגענו אליו והשומר עמד לידו וסימן לנו לעצור. הגברתי מהירות ועברתי אותו בטיסה. המראה בצד של ליאור נתקעה בשער, ניתקה מהמכונית והתעופפה הרחק מאחורינו.
"אתה מטפל במוסך המרכזי, נכון?" ליאור שאלה, מביטה בגדם המזדקר מצד הרכב.
"כן", אמרתי והבטתי גם אני בכיוון. ניסיתי לחשב אם התשלומים שלקחתי על התאונה האחרונה כבר הספיקו לרדת בבנק.
"לך למוסך אחר. תגיד לו שהתנגשת ברמזור", היא ייעצה לי בנונשלנטיות. "הוא יהיה סנטימנטלי ויתן לך הנחה".
"ליאור", אמרתי. "תסתמי".
לשוורץ היה בית כפרי קטן במושב בגליל, עם שביל צר שעבר דרך גינה מוזנחת, גדר ברזל גבוהה ותא דואר אפרפר ומכוער, מלא עד אפס מקום במכתבים. החלונות היו סגורים והתריסים מוגפים. השער השמיע קול חריקה צורמני כשליאור פתחה אותו.
שוורץ עצמו היה אדם מקריח בגיל העמידה. הוא לבש מכנסיים משובצים וחולצת טי ארוכה, והביט בנו מבעד לעדשות משקפיים עבות ושתיים-שלוש שלשלאות מנעולים.
"פרופסור שוורץ?" ליאור אמרה. "אנחנו חייבים לדבר אתך".
"כבר תרמתי", הוא החל לסגור את הדלת בפנים שלנו.
"זה בקשר לאשתך שלעבר", אמרה ליאור במהירות. הדלת נעצרה, אבל לא זזה לשום כיוון. "אנחנו יודעים שהיא עשתה לך משהו נורא".
"חכו רגע". שוורץ סגר את הדלת, ושמענו את קולות הבריחים המסתובבים. כשהוא פתח את הדלת, היה חיוך על פניו. "בואו, תיכנסו. למה אתם עומדים בחוץ?"
נכנסנו. פנים ביתו של שוורץ היה מכוער בדיוק כמו חלקו החיצוני. הוא היה מקושט בשילובים בלתי אפשריים של צבעים שהזכירו לי את הבית של מיץ פטל מהסיפור. לליאור הם הזכירו את הפקידה החדשה במשרד שלהם. שוורץ עצמו דמה למיץ פטל – הוא היה כמו ילד מגודל, כרכר סביבנו, מזג לנו מיץ שהיה, באופן מחשיד, בגוון כחול, שאל אותנו מה שלומנו ואם היו לנו פקקים בדרך, וליטף את הקרחת שלו. הוא הושיב אותנו על ספה דהויה בצבעי סגול-צהוב מזעזעים, התיישב בעצמו על שרפרף, ושתה מהמיץ הכחול שלו. הוא טען שזה בטעם ענבים. לא העזנו לטעום.
"אז מה, דליה שלחה אתכם, נכון?" הוא שאל מיד ועיניו נצצו. "היא מבקשת סליחה? כי זה בסדר, אני סולח. תנו לי את המספר החדש שלה, אני אגיד לה שהיא יכולה לחזור".
ליאור ואני החלפנו מבטים ולראשונה ראיתי משהו מעבר לאסרטיביות הנחושה בפנים שלה, הנחישות הזו שאומרת בשם-אלוהים-אני-אגלה-מי-גרם-לי-לעבור-את-הסיוט-הזה. "לא, פרופסור שוורץ". היא אמרה בעדינות. "אתה לא מבין. דליה לא שלחה אותנו, באנו בגללה. אנחנו יודעים שהיא עשתה משהו לפרויקט שלך".
"משהו לפרויקט שלי?"
"כן", אמרתי. "היא חיבלה במערכת של הרמזורים, או משהו בסגנון. לא יכול להיות שלא שמת לב".
שוורץ גלגל את כוס המיץ שלו בין אצבעותיו. "פגשתם אותה?"
"כן", אמרה ליאור.
"והיא אמרה שהיא עשתה משהו לשור?"
"היא לא אמרה כלום", אמרתי. "אנחנו הבנו את זה לבד. אני וליאור נפגשנו ברמזור, ואחרי כמה זמן גילינו שזה, אה, לא עובד – "
"גם אני ודליה נפגשנו ככה", אמר בשקט שוורץ. "התנגשנו ברמזור, ואז התחלנו לצאת והתאהבנו. אחרי חצי שנה התחתנו".
החלפתי מבטים עם ליאור, ויכולתי לראות שגם היא לא מבינה למה הוא מספר לנו את זה.
"זה היה כמו מאלוהים", המשיך שוורץ. "זה מה שגרם לי לחשוב על השור".
ליאור שתקה לרגע, ואז אמרה באותו טון עדין, "פרופסור שוורץ, אנחנו מבינים שעדיין יש לך רגשות כלפי דליה, אבל אתה צריך להבין שהיא הרסה את מפעל החיים שלך. לא יכול להיות שלא ראית איך המכירות של השור צנחו בשנה האחרונה כמו מפלס הכנרת כל קיץ לפני שהמציאו את הגשם המלאכותי, והרבה יותר אנשים מאוכזבים מהשירות – "
שוורץ הידק את אצבעותיו סביב הכוס. "מגיע להם".
"מגיע למי?" שאלתי, מבולבל מהשינוי הפתאומי במצב הרוח שלו.
שוורץ התחמק ממבטי, מחכך את הקרחת שלו. "אני צריך לחזור לעבוד".
"מגיע למי?" שאלתי שוב. "לחברה?"
"לא!" שוורץ קם, והניח את הכוס שלו על השולחן בצבע החרדל בתנופה כזו שהיא נסדקה. "לאנשים שמאמינים שרמזורים יכולים לסדר להם את החיים. למפגרים שמשלמים לחברה הזאת ומצפים למצוא את אהבת חייהם, לכל האידיוטים שחושבים שהשוריודע מה בלבם!"
"היי – " התחילה ליאור למחות.
"אתם לא מבינים?" קולו התעבה לפתע. "הרמזורים לא באמת יודעים משהו. המערכת שלי תמיד היתה מאוד כללית. היא ידעה לחבר בין אנשים שהתאימו זה לזה בפלט המוח השטחי ביותר, אבל כדי להתאים ממש צריך בדיקה מקיפה, לא סריקה של שניה. הרמזורים עשו טעויות כל הזמן, אפילו – אפילו לפני".
"לפני מה?" ליאור שאלה, והעיניים שלה הצטמצמו קצת.
שוורץ החל לצעוד בחדר, ונפנף בידיו כשדיבר. "והתקווה! התקווה זה הכי גרוע, אתם מבינים? הערך הפסיכולוגי של התנגשות ברמזור, לדעת שאתה צריך להיות מאושר במקום להיות לחוץ ועצבני על הכסף שתבזבז על התאונה… זאת מניפולציה אחת גדולה, הרמזורים האלו גורמים לך לחשוב שפגשת את האישה שאִתה תהיה הכי מאושר בעולם. ואז הם בוגדים בך. הם משקרים!" הוא תפס את הכוס שלו והטיח אותה בקיר. ליאור ואני קפצנו. הקיר הוכתם בטיפות כחלחלות.
"אתה גרמת לזה", אמרתי, וליאור הביטה בי. "אתה קלקלת את הרמזורים".
שוורץ התיישב וקבר את פניו בין ידיו. "דליה צדקה", הוא אמר וקולו נשמע שוב עבה מהרגיל. "היא אמרה שהשור הוא טמטום. היא אמרה שמכונות לא יכולות להחליט בשביל אנשים עם מי לצאת. אבל לא האמנתי לה. ואז היא עזבה אותי. והיא צדקה, אתם מבינים? היא צדקה כל הזמן".
"אבל, פרופסור שוורץ!" ליאור מחתה, והתיישבה מולו על ברכיה, נשענת על השטיח בצבע ורוד וטורקיז. "דליה התנגשה בבעלה ברמזור, נכון? הבן אדם שהיא אתו עכשיו? אז בסופו של דבר היא מאושרת בגלל הטכנולוגיה שאתה המצאת".
"הרמזורים שלי לקחו אותה ממני", שוורץ אמר, והעיניים הגדולות שלו נראו לחות פתאום.
"בדיוק", ליאור אמרה. "הרמזורים שלך. אלה לא היו הרמזורים שלך שבגללם הכרתם. אתם באמת התנגשתם אחד בשני בטעות לגמרי. אתם לא מתאימים. אף פעם לא הייתם מתאימים. היום, עם הרמזורים שלך, אף פעם לא הייתם מתנגשים. אתה היית מתנגש במישהי אחרת, מישהי שלא היתה עוזבת אותך".
שוורץ פכר את אצבעותיו ולא הביט בה. דמעות זרמו במורד הפנים החביבות והילדותיות שלו. "אהבה זה לא ככה, אתם לא מבינים? הרמזורים לא באמת יודעים מי מתאים לכם. יש איזו מערכת והיא אמורה לעבוד בכללי, אבל זה הכל הימורים, זה הדבר הכי קרוב. אי אפשר לנתח בן אדם עם שלושה צבעים".
ליאור הביטה בשוורץ ושתקה, וידעתי שאם אני לא אגיד משהו תכף יהיו לנו כאן שני אנשים בוכים. "אבל זה עבד אצל דליה, נכון?" הזכרתי לו שוב. "למה לא לתת לזה להמשיך לעבוד, בשביל אנשים אחרים? גם אם הרמזור מגיע קרוב, זה עדיין הרבה יותר ממה שיש לרוב העולם. למה לעשות להם דווקא?"
שוורץ שתק זמן רב. "אני אבטל את הקוד ההפוך בתוכנה", הוא אמר לבסוף. "אני מצטער. כעסתי על דליה ולא חשבתי".
"פרופסור שוורץ", התיישבתי ליד ליאור על השטיח המכוער. "ניסית בכלל לנסוע ברמזורים של השור מאז שדליה ואתה נפרדתם? לתת להם עוד סיכוי בעצמך?"
עיניו של שוורץ התרחבו מעט והוא מחה את דמעותיו והביט בי, מחייך. "ברמזורים? מה פתאום", הוא נראה כאילו סיפרתי לו כרגע בדיחה מצחיקה במיוחד. "אין לי מכונית כבר שנתיים, אני בקושי יוצא לכביש גם ככה. וגם כשאני יוצא, אני משתדל לנסוע רק במעקפים ובכיכרות".
"למה?" ליאור שאלה.
"מה זאת אומרת?" שוורץ צחק, ואז הפסיק לצחוק כשהבין שאנחנו באמת לא מבינים. "אני עיוור צבעים. חשבתי שידעתם – בדיוק בגלל זה התנגשתי בדליה באותו לילה. נורא מיהרתי, והיה חושך מצרים ואף מכונית בצומת, ולא הצלחתי להחליט אם האור הוא אדום הוא ירוק. אתם יודעים שאלה שני הצבעים שהגוון שלהם נראה הכי דומה לעיוורי צבעים?"
"אתה עיוור צבעים?" ליאור נראתה כאילו איבדה שוב את האמון שלה בשור, שהיוצר שלו לא ידע בעצמו להבחין בין אדום לירוק.
"כן", שוורץ אמר. "בגלל זה קראתי להמצאה שלי ככה. גם שוורים הם עיוורי צבעים, אתם מבינים. זה הצחיק אותי".
כשיצאנו החוצה, שוורץ דיבר בפלאפון שלו עם מר אלוני, מנכ"ל השור הנוכחי, ולכן ליאור פתחה לו את הדלת האחורית של הפז'ו שלי כדי שיוכל להתיישב מבלי להפסיק את השיחה. הנחינו אותו להיות מעורפל מאוד ולהשתמש בהרבה מילים כלליות, בעיקר כי לא רצינו שמישהו יכנס לפאניקה. שוורץ אמר שמאוד פשוט לתקן את הרמזורים – עניין של כמה פקודות במחשב הראשי בחדר הבקרה. עם קצת מזל, אף אחד לא ישים לב שמשהו התקלקל בכלל, ולמחרת היום השור כבר יעבוד כרגיל, המכירות יחזרו לעלות בהדרגה, וכולם ישכחו מהפאשלה הקטנה של שוורץ-חולה-אהבה. באופן מפתיע, אלוני לא כעס בכלל, ואמר שהוא מבין, אבל ביקש משוורץ להגיע מיד ולתקן את הבעיה במחשב הראשי, מה שהתכוונו ממילא לעשות. נסענו אל המשרדים של החברה בחדרה.
"כל הזמן פחדתי מהרגע שאני אצטרך לספר לו", שוורץ נד בראשו, והאצבעות שלו עדיין רעדו. "חשבתי שהוא ירצה להרוג אותי. הוא לא כעס אפילו קצת".
"אתה רואה? אתה סתם מגיב בקיצוניות לכל דבר", אמרה ליאור. "אשתך זורקת אותך, אז אתה הולך ומקלקל את כל הרמזורים, ואתה צריך לדבר עם המנכ"ל אז אתה כמעט חוטף התקף לב – "
"ליאור, אולי תעזבי אותו?" הפניתי את הראש שלי לאחור והעפתי מבט בשוורץ. "היה לו יום קשה".
ליאור נאנחה. "העיקר שעכשיו נלך ונתקן את זה, והכל יהיה בסדר".
"כאן ימינה", צייץ שוורץ. הבטתי במראה הימנית שלי כשעברתי מסלול, ואז נזכרתי שאין שם כבר מראה ימנית והבטתי בשמאלית. גיליתי שם שלוש מכוניות אקסנט, לבנות וחמודות, שנסעו אחרי בטור.
"ליאור", אמרתי. "תסתכלי שניה במראה".
"אני לא יכולה, דפקת אותה על השער של שגיב".
"תסתכלי במראה שלמעלה!"
היא הסתכלה. ואז החווירה כל כך שהנמשים על הפנים שלה נראו כאילו ציירו אותם בטוש כתום. "עידן", היא אמרה. "סע ישר. מהר".
"מה קורה?" שוורץ שאל והאצבעות שלו התחילו שוב לרעוד.
"שום דבר", שנינו אמרנו ביחד.
"אמרת שאלוני לא נשמע כועס כשסיפרת לו על מה שעשית למערכת?" ליאור המשיכה. "הוא נשמע מופתע?"
"לא כל כך", שוורץ הודה. "קצת מאוכזב, אבל אני לא מאשים אותו, הוא סמך עלי ואני די – "
"ימינה! ימינה!" ליאור צרחה, ושניה אחרי שעברתי מסלול בחדות הרגשתי את הבום החזק בצד שמאל של הבגאז'. לא התנסיתי בכך אף פעם, אבל כנראה שככה זה מרגיש כשיורים לך באוטו תוך כדי נסיעה. אני לא יודע איך שוורצנגר מצליח תמיד להמשיך לנסוע בקו ישר. הפז'ו האומללה שלי זגזגה על הכביש, והצלחתי לייצב אותה בקושי. צווחות ההיסטריה של שוורץ, שהשתטח על המושב האחורי וכיסה את ראשו בידיו, לא עזרו לי במיוחד להתרכז.
"איפה המשטרה? איפה המשטרה המחורבנת כאן?" צרחתי עליו.
"שיט! הם תכננו את זה כל הזמן!" ליאור טפחה על מצחה בידה. "איך לא קלטתי את זה? מניאקים!" יריה חלפה ליד האף שלה והיא מיהרה להכניס את ראשה בחזרה למכונית ולהתקפל במושב שלה.
"ליאור, תוציאי ממנו איפה המשטרה כאן!" המשכתי לזגזג בין מסלולים. "אני לא מכיר את חדרה בגרוש!"
ליאור העיפה מבט לאחור בשוורץ ההיסטרי. היא פתחה את חגורת הבטיחות שלה, עברה אל המושב האחורי והכריחה אותו להוריד את הידיים מהפנים שלו. "אם לא תגיד לנו איפה המשטרה, ניתן להם אותך", היא אמרה.
שוורץ החוויר, התרומם במושבו והביט על הסביבה במהירות. "קח שמאלה", הוא אמר. "תעבור את המרכז המסחרי וסע ישר כל הזמן".
"ליאור!" אמרתי.
היא משכה בכתפיה. "אמרת להוציא ממנו".
כשהמשכתי לעבר המשטרה, בכיוון של המרכז המסחרי, המכוניות נשארו מאחור. עברתי את הפניה ועצרתי ברמזור שהוביל ימינה למשטרה. הבניין הגדול והמכוער נראה לי כרגע שמיימי כמו כנסיית נוטרדאם.
"הם עזבו אותנו?" ליאור שאלה ולא הביטה במראה.
"כנראה. שיט". העברתי יד בשיער שלי ונאנחתי. "במוסך בחיים לא יאמינו לזה".
שוורץ הרים לאט את הראש שלו מעל המושב האחורי והביט לאחור. "עידן, סע! סע!" הוא צרח. "הם מאחורינו!"
העפתי מבט במראה וגיליתי ששלוש מכוניות האקסנט הגיעו מסמטה צדדית, ועכשיו נסעו לאטן לכיווני ברמזור. לא היה להן מה למהר. לא יכולתי לנסוע – התנועה ממול היתה זרם רציף של מכוניות נוסעות. היינו לכודים. מכוניות האקסנט התמקמו מאחורינו בנוחות במרחק כמה מכוניות ברמזור, ושוורץ צרח כשאחד מהם הפנה אלינו קנה של רובה. "למה הרמזור לא מתחלף?!" צרח שוורץ.
"סע! סע!" צרחה ליאור.
"אני לא יכול!" צרחתי בחזרה.
"עידן", ליאור אמרה, והוציאה משהו מהתיק שלה. תרסיס גז מדמיע. "סע. עכשיו!"
"את משוגעת? אני אתנגש!" צרחתי.
"אם לא תיסע אני ארסס אותך, אזרוק אותך החוצה ואסע בעצמי!" היא צרחה בחזרה, והאצבע שלה זזה קצת על התרסיס.
הבטתי בפנים שלה והבנתי שהיא רצינית. הלב שלי פעם כמו משוגע. בפעם השניה באותו יום, לחצתי על הגז בכל הכוח.
בשניה שעשיתי זאת, הרמזור התחלף לירוק. המשכתי לנהוג בכל המהירות. אחרי עוד קילומטר או שניים, הכביש הסתעף בצורת מזלג, וליאור צעקה לי לקחת ימינה. מצאנו את עצמנו בדרך כפרית קטנה, וממנה ירדתי לשביל עפר והחבאתי את האוטו מאחורי כמה בניינים ישנים, לאחר שוידאתי במראה שאיש לא נמצא מאחורינו. נשארנו שם כמה דקות, מתנשמים כאילו היינו אחרי ריצת מרתון. ליאור הכניסה את התרסיס בחזרה לתיק שלה.
חטפתי לה את התיק וזרקתי אותו למושב האחורי. "מה את עושה עם הדבר הזה?" שאלתי, כמעט בצרחה.
"הגנה עצמית", ליאור משכה בכתפיה. "אני מצטערת, רק רציתי שהרמזור יתחלף".
הבנתי פתאום, ותוך דקה הייתי צריך להכריח את עצמי לנשום כדי לא להיחנק מרוב צחוק. לראשונה בחיי, הרמזורים הרגישים החליפו אור בשבילי, ואפילו לא הבנתי את זה. "וואלה. ליאור, את גאונה… שכחתי מזה לגמרי!"
שוורץ נראה מרותק. "כפית עליו לחוש מצוקה כדי להעביר אותנו ברמזור. אף פעם לא חשבתי על זה. זה הרבה יותר מורכב מהמצוקון – "
"יואו, איך הרגת אותי!" קטעתי אותו, עדיין לא מסוגל להפסיק לצחוק. "הלב שלי היה בנעליים, אני נשבע לך… ואת בכלל לא היית מרססת עלי…"
ליאור חייכה ואני הפסקתי לצחוק בבת אחת. "את לא רוצה להגיד לי שהיית רצינית?"
"לא יודעת", ליאור משכה בכתפיה. "אם אני אגיד לך שלא, אז בפעם הבאה שירדפו אחרינו אנשים כשניתקע ברמזור אני לא אצליח להכניס אותך שוב למצוקה".
"את מתכננת להיקלע לעוד הרבה מצבים כאלה?"
היא התנהגה כאילו לא שמעה את הטון העוקצני שלי. "לא בחברתך, אני מקווה".
"גם אני!"
"אף פעם לא ראיתי שני אנשים שלא מסוגלים לדבר שלוש דקות בלי להתחיל לריב", שוורץ צייץ מהמושב האחורי. "אני רק רוצה להגיד שצדקתם לחלוטין במה שאמרתם. אם הייתי מבין מה עשיתי הייתי מפסיק הכל כבר לפני חודשים. אתם ממש ממש לא מתאימים".
"שתוק", אמרנו שנינו.
בסופו של דבר הלכנו למשטרה, כמו שליאור אמרה שהיינו צריכים לעשות מהתחלה – היא טרחה, כמובן, להזכיר לי את זה כל אותו ערב. שוורץ נתן עדות ארוכה על כל מה שעשה, ואנחנו נתנו עדות על מה שקרה לנו ועל המרדף אחר הצהרים. אחרי שלושה ימים קיבלנו, כל אחד בנפרד, טלפונים מכמה בלשים, שמסתבר שחשדו כבר הרבה זמן שיש איזה עסק מלוכלך שמקשר בין אלוני, מנכ"ל השור, ובין מוסך "הכוכב" שליאור עבדה בו, וכמה מוסכים נוספים. מסתבר שעל כל המכירות שהשור כביכול הפסידו, הם הרוויחו הרבה מאוד על האחוזים שהיו משלמים להם המוסכים שהם המליצו עליהם. אנשים שכל הזמן הגיעו לבני הזוג הלא מתאימים כמעט לא ביטלו את המנוי שלהם, ורק המשיכו להתנגש שוב, ליפול עם בן הזוג שוב, ולהתנגש שוב. המוסכים היו מרוויחים הון תועפות על חשבון חברות הביטוח והאנשים הפרטיים.
ליאור, שהגיעה כבר מזמן אל המסקנה הזאת, הבינה שהבוס שלה גילה מה היא מנסה לעשות בזמן שהיא אמורה לעבוד לפני שנסענו לשוורץ, והמרדף שהתנהל אחרינו סיפק לתובע המחוזי את כל המידע שהוא היה צריך. אלוני נלקח למעצר עוד באותו ערב, אבל הסמנכ"ל שהחליף אותו הרגיע את שוורץ שהשור לא תתבע אותו תביעה אזרחית על הפגיעה במכירות. אחרי הכל, הוא היה מלכתחילה הסיבה להצלחה שלהם, והמשפט הפלילי המתוקשר מאוד שלו (עורך הדין שלו הבטיח להוציא אותו עם עבודות שרות במקרה הגרוע ביותר), שנקבע לחצי שנה מאותו יום, סייע למסע הפרסום האגרסיבי שהם תכננו כדי לגרום לאנשים להבין שהתקלה תוקנה, השיטה שונתה ועכשיו הכל בסדר עם השור. הם אפילו נתנו לשוורץ מקדמה כדי לבנות את "השור – גרסה 2: מדוייק ואמין יותר! הפעם השור באמת יודע!"
"זה סתם קשקוש", הוא גילה לי ולליאור כשבאנו לבקר אותו למחרת. ליאור מאוד התלהבה מהפרסומים של הגרסה החדשה, ואני הרגשתי ששוורץ יוכל לצנן קצת את ההתלהבות המוגזמת שלה. הוא שפך על עצמו קצת מהיין שהבאנו לו כשערבב אותו עם המיץ הכחול שלו. "זו בעצם אותה גרסה עם כמה שיפורים קטנים. קצת יותר מהיר, מראה קצת יותר הייטקי, אתם יודעים. זה רק רמזורים. הם עדיין יכולים לטעות".
בדרך חזרה לתל אביב, ליאור סיפרה לי שהיא החליטה לנתק את עצמה מהשירות. עכשיו כשהיא כבר לא עבדה במוסך, לאחר שהוא נסגר עקב התביעות המשפטיות הענקיות שהוגשו נגדו, היא טענה שהיא לא יכולה יותר לממן את ההתנגשויות שלה. אני תיארתי לעצמי שזה קשור יותר למה ששוורץ אמר. ליאור הבינה סופסוף שאם האהבה כל כך חשובה לה, היא לא באמת רוצה להשאיר את הגורל שלה בידי הרמזור. אני שמחתי בשבילה. לקחתי אותה הביתה, שם נפרדנו רשמית, לחצנו ידיים, והבטחנו לא לדבר אחד עם השני יותר לעולם.
למחרת היא התקשרה לספר לי שהיא התנגשה ברמזור. "ואיך הוא?" שאלתי, מנסה להיות מנומס ותוהה איך לעזאזל היא הצליחה לפרש משהו ממה שאמרתי אתמול כ"בואי נישאר ידידים".
"לא, לא, אתה לא מבין", היא אמרה. "לא התנגשתי במישהו ברמזור, התנגשתי ברמזור עצמו. זה היה שלוש בלילה, הייתי לבד בצומת ונרדמתי על ההגה. אז תדע לא לנסוע הביתה מרעננה מרכז. יש שם פקק ענקי עכשיו כי מחליפים את הרמזור".
"את בסדר?" שאלתי, מודאג באמת עכשיו.
"אני? בטח", היא אמרה. "רק האוטו, אוף… כבר לא שווה לי להוציא אותו מהמוסך. בכל אופן, לא בגלל זה התקשרתי". הרגשתי שהיא מהססת לרגע. "התקשרתי לשאול מה מספר הפוליסה שלך".
"אה! וואלה, גם אני צריך את שלך", אמרתי. "חכי שניה, אני אסתכל".
כשנסעתי בחזרה הביתה מתל אביב, חצי שעה מאוחר יותר, נזכרתי ברגע האחרון באזהרה של ליאור, אחרי שכבר ירדתי לצומת. במקום לקחת שמאלה במורשה זזתי לרמזור הימני, שהוביל ישר, לכביש הממשיך לצומת ירקון. הוא התחלף לירוק ואני התחלתי לנסוע – רק כדי להתנגש מיד בסובארו כחולה שנסעה מגהה לכיוון כפר סבא. המכונית זינקה ברמזור בבת אחת, מה שגרם לה להיקבר כמעט עד חציה בצד הפז'ו המרוטה והמסכנה שלי.
נאנחתי, יצאתי מהמכונית ועמדתי להגיד משהו, אבל אז ראיתי מי יצא מתוך הסובארו. גבר. גבוה, מתולתל, בערך בגילי. אבל גבר. היה רגע של שקט כששנינו פשוט עמדנו והבטנו זה בזה. הוא נראה נדהם בדיוק כמוני. עמדתי להגיד לו שזה לא ככה, שמשהו לא בסדר ברמזורים כבר הרבה זמן, ופשוט עוד לא תיקנו אותם. זה הכל טעות אחת גדולה.
אבל אז הבנתי שאני זה שטועה. "עידן", אמרתי, מושיט לו את ידי. "בוא, אני אזמין אותך לקפה, יש מקום ממש נחמד אחרי הגשר".
"אה… בה… אני לא…" הוא מלמל.
"גם אני לא", אמרתי. "עזוב. השור יודע. אתה בא?"
כן. הרמזורים יכולים, עדיין, לטעות.
אבל לא בדרך כלל.
יום רביעי, 14 בפברואר 2007 בשעה 3:42 קישור לתגובה
מעולה, ממש !
יום ראשון, 02 בספטמבר 2007 בשעה 20:08 קישור לתגובה
אני מסכים, יופי של סיפור