לילות עקרב וסתר
מאת לביא תדהר
אלף
"תדהר?" אמר השמן. הוא בחן את אצבעותיו; אגרופו פגע בבטני והפיל אותי על האדמה.
"דוד תדהר", אמרתי ממקומי הנמוך. "בלש פרטי. אתה יכול לקרוא לי – אבל סלח לי אם אני לא אענה".
"ליצן, מה?" אמר הרזה. כף רגלו פגעה לי בצלעות. "אולי כדאי לך לשנות מקצוע. תחסוך לעצמך קצת כאב".
"מספיק", אמר התימני. הסמכות בקולו סימנה אותו כמנהיג. "עוף מפה לפני שאני משנה את דעתי". עוד בעיטה – מהשמן הפעם – והם נתנו לי ללכת. או ליתר דיוק, לצלוע.
הלכתי… צלעתי, אל מעבר לפינה. מחמוד חיכה בצללים.
"נו?"
"בפעם הבאה", אמרתי, "אתה הולך להוציא מהם מידע". לקחתי ממנו סיגריה מושטת והדלקתי אותה בידיים רועדות.
"בוא", מחמוד אמר, "סידרתי את נקודת התצפית. רק תדאג להבא שהם לא יראו אותך".
"אני אדאג", אמרתי. "אני כבר מודאג". נכנסתי בעקבותיו לתוך הבניין ובמעלה המדרגות. החדר שמחמוד מצא היה בגודל של מגירה הירקות במקרר, ועם אותו ריח של רקבון. הנוף, לעומת זאת, היה שווה את הכל. בבניין ממול האורות דלקו בדירת הפאר של האלוף י'.
"אתה מצלם?" אמרתי.
"מצלם, מצלם", מחמוד אמר. "זה כמו סרט פורנוגרפי".
עמדנו יחדיו בחדר החשוך והשקפנו אל החלון שממול, בו עמד האלוף י' כמו זקיף בשמירה על המולדת בחברתן של שתי בחורות יפות – וערומות – ביותר.
בית
באותה שעה בה צפינו, מחמוד ואני, במערכת היחסים המורכבת של אלוף י' עם חברתו תמר וידידתה שולמית, עבר הטייס נ' מעל מכתש רמון במטוס הלביא החדש שלו.
"מתפקד יפה", הוא דיווח בקשר. נ' לא ידע זאת, אך זה היה הדיווח האחרון שיתקבל ממנו.
בעוד האלוף י' מבצע חדירה אחורית בעכוזה של תמר, ובעוד חברתה, הלבושה עדיין במדי האחות אִתם באה מהעבודה, כרעה בין רגליו של אלוף י' וסייעה לו במשימה, פטרית עשן עלתה לפתע מעל מכתש רמון. הטייס נ' נזרק מכסאו ונפלט עם כסאו ממטוס הלביא.
הקרינה שפגעה בגופו החסון עמדה לשנות לנצח את חייו – ולקצר את חייהם של רבים אחרים.
גימל
האלוף י' נראה רגוע ביותר בין שתי מאהבותיו. הוא גלגל לעצמו סיגרית חשיש ושכב על גבו, שולמית שרועה מצדו האחד, תמר בשני.
"חיים טובים", אמר מחמוד.
"מניאק", אמרתי. הדלקתי עוד שתי סיגריות ונתתי אחת למחמוד. באותו רגע התהפך גופו של האלוף י' במיטה וידו גיששה אחרי הטלפון.
"מה הוא אומר?" שאלתי.
מחמוד נע בראשו. "מה אני, קורא שפתיים?"
"תזכיר לי למה אני משלם לך", אמרתי.
"אתה לא משלם לי", אמר מחמוד. "וחוץ מזה, מישהו צריך לעשות את העבודה השחורה כשאתה מבלה עם שומרי הראש של י'".
"כן?" אמרתי. "אולי אתה רוצה ללכת לדבר אִתם בפעם הבאה? שלום-מה-נשמע-בעיטה-באשכים-להתראות? מתאים לך?"
"אל תשאל כל כך הרבה שאלות", אמר מחמוד.
"אין לי ברירה", אמרתי. "זה המקצוע שלי".
בחלון ממול סיים י' את השיחה וקם מהמיטה. פניו השחומות זעמו. תמר ניסתה לדבר אליו וידו של אלוף י' פגעה בפניה בסטירה ששלחה אותה לפינת החדר.
"אני הולך להרוג אותו", אמרתי.
מחמוד שתק.
"הוא יוצא", אמרתי. "מישהו צריך להישאר פה להשגיח על הבנות ואני לא מרגיש כל כך טוב. האף, למשל, די כואב לי. וגם הצלעות. אז נראה לי –"
"לא חשוב מה נראה לך", מחמוד אמר. "אני אשאר פה ואתה תלך לעקוב אחריו. ובקשר למי הולך להרוג אותו, נראה לי שאתה צריך לחכות בתור".
דלת
גופו של הטייס נ' נשבר ונמתח, מתפצל ומתעקם. צעקות היסורים שלו אובדות באויר המדבר.
לבסוף הוא מאבד את ההכרה.
כאשר הוא פותח את עיניו כיתת חיילים עומדת מולו בחצי-סהר, רובים מכוונים אליו.
"אני נ___!" הוא צועק, "אני נ___ מטייסת ___!" אך במקום קולות דיבור יוצאות מפיו לחישות כשל נחש והחיילים, על פניהם מבטים של אימה, מתחילים לירות.
הכדורים פוגעים בגופו של נ' והוא חש בהם כמו היו עקיצות יתוש, מציקות אך חסרות משמעות. צעקת זעם נמלטת מגרונו: הוא מזנק חמישה מטרים באוויר ותוקף את החיילים עם העוקץ המשוריין שלפתע הוא מגלה באחורי גופו. החיילים מתפזרים בצעקות: נ' מזנק על ג'יפ קרוב ורומס אותו, שובר את ראשיהם של שלושה חיילים שלא הספיקו להימלט ומתחיל לנוע בכיוון בו אומרים לו חושיו החדשים שנמצאת תל אביב. מאחוריו, יריות פזורות וגניחות של חייל גוסס חודרות במעורפל לאוזניו:
"עק…עקרב…איש!"
הא
עקבתי אחרי האלוף י' וחשבתי על המצב. המצב היה חמור. אפילו חמור ביותר. בגלל זה פנה אלי שר הבטחון, ובגלל זה פנה אל מחמוד ראש הריגול הנגדי של מדינת פלסטין. כי המצב היה חמור. אפילו חמור מאוד.
קוראים לי דוד תדהר, ואני בלש פרטי. בעבר הרחוק הייתי סוכן מוסד, אבל אחרי התאונה בשוויצריה – שבה גם פגשתי את מחמוד ובה הוא הציל את חיי, אבל זה כבר סיפור אחר – פרשתי מעסקי הריגול.
עד עכשיו.
האלוף י' עצר את מכוניתו בכניסה להילטון. שלט ענק רפרף ברוח מעל הכניסה, מפרסם את 'הכנס הבינלאומי של אחוות הבלשים הצעירים', ופתאום נזכרתי שמישהו התקשר למשרד שלי לפני כחודש וביקש שאבוא לנאום. אמרתי לו לא.
אבל מה היה לאלוף י' לחפש פה?
וו
העקרביש ממהר לעבר תל אביב, מחשבה אחת בראשו: נקמה.
זין
נקמה. חשבתי על מחמוד ועל המוניטין של י' בימים שלפני השלום הקר. הוא ביצע פעולות בשטחים שגרמו לרמטכ"ל התקפי לב ועוררו שנאה בלבם של הפלסטינאים. שנאה בלבו של מחמוד, שאחותו נרצחה בידי האלוף י' כאשר סרבה להודות ולהצהיר על עצמה כמחבלת. מחמוד שנא את י' כמעט כמוני. השנאה היתה הסיבה היחידה שהסכמנו לחזור לשרות פעיל.
המלון היה מלא אנשים. י' נכנס לבית הקפה של המלון. כשנכנסתי אחריו חשתי כאילו נכוויתי באש שאיימה לשרוף את לבי: ליד י' ישבו שניים משלושת מנהיגי ארגון העולם התחתון המסוכן ביותר במדינה: יוסף גלבוע ואברהם אבידן, מנהיגי הימאים.
י' והימאים? האלוף הגיבור שותה קפה בתל אביב עם שני האנשים ששלטו במסחר בסמים, בזנות, בהימורים ובהברחות? אנשים שניסו לצאת נגד הימאים התעוררו יום אחד בקרקעית הים עם מגפי בטון לרגליהם. זאת היתה אחת הסיבות שקראו להם הימאים.
כשנכנסתי כמעט נתקלתי בשמן ובתימני, ומיהרתי להסתיר את פני בעיתון. התיישבתי במרחק מכובד מי' והוצאתי את מכשיר ההאזנה שיונו נתן לי לפני כל כך הרבה שנים, כאשר הייתי עדיין צעיר ונאה והיתה מישהי שאהבה אותי: ונה, ונה שלי עם מוח של מדענית ופנים של מלאך. יונו היה אז בשיא כוחו, ראש סוכנות החלל הישראלית בשיתוף עם קפטיין ביי, גיבור נעוריו. הוא חזר בדיוק מפעולה נגד גאוני השאול של אורנוס (לשוא הם התלוננו באו"ם על מה שהם כינו פיגוע חבלני) והעניק לי את מכשיר הציתות כמתנת אירוסין. המכשיר עבד רק בחללים פתוחים, והיום הוא נחשב לענתיקה חסרת ערך, אבל הוא עבד, ולי זה הספיק. חיברתי את האוזניות והתיישבתי להקשיב, מנסה לשווא לשכוח את פניה החיוורים של ונה באותו יום נורא בו יהויקים קוק פתח את דלת הקסמים שלו אל תוך לבו של חור שחור.
חית
בסביבות באר שבע הצבא עובר לכוננות גבוהה. כאשר נ' מנסה לעצור מכונית, החיילים מופיעים ומנסים להרוג אותו. בקרב שמתפתח הורג העקרביש עשרים אנשים, חותך טנק לשניים ובזינוק אוירי מרסק מסוק שמאיים עליו בטילים. המפקד האזורי של באר שבע לא מהסס: הוא מרים את הטלפון במשרדו ומתקשר לאנשים היחידים שיוכלו אולי לעשות משהו כדי לעצור את הדבר שהיה פעם הטייס נ'.
טית
"עשיתי טעות", אמר האלוף י'.
"אנחנו לא אוהבים טעויות", אמר גלבוע. אבידן, ראיתי משולחני, נד בראשו בהסכמה.
"וכשלא הצלחתם להיפטר מהבחורים של דני, מי עזר לכם?" שאל י'. "וכשהיתה לכם הבעיה עם הספורטאים, מי דאג שלאלון לוי תהיה תאונה על המגרש?"
"הבחורים של דני עדיין בסביבה", אמר גלבוע, "אבל בוא נעזוב את העבר. מה אתה רוצה שנעשה?"
"אתם מוכרחים להרוג אותו", אמר י'. הוא הדליק סיגר ושאף עשן. "אני לא מבין איך זה קרה. איך הוא שרד? הוא היה אמור למות".
"אני מבין שהצבא לא ממש מצליח לטפל בו", אמר אבידן.
"הקצין האחראי האידיוט בבאר שבע קרא למגעי"ל שיעזרו לו. כשהם יכשלו, אני רוצה שאתם תטפלו בזה".
"מגעי"ל?" אמר גלבוע. "אתה צוחק. מוסד גיבורי-על ישראלים לאללה? האחיין בן השמונה שלי יכול לגמור אותם ביד אחת".
"מה שלום הקטן באמת?" אמר י'.
גלבוע משך בכתפיו. "הוא רוצה להיות מהנדס בטון, הוא אומר. כמו אבא שלו".
"בטון זה טוב", אמר י'.
יוד
הם תוקפים אותו בכביש המוליך לירושלים.
כולם שם. כולם. סברהמן, רב-שאנן, גידי גזר, יואב בן-חלב, אורי און, דרור הגיבור, איש המים. אפילו הגולם שם, למרות שרוב האנשים חושבים שסתם, איזה בחור בכלל המציא אותו ושהוא אף פעם לא היה קיים באמת.
העקרביש מכה בהם עם זנבו העוקץ. בן-חלב נשחט ראשון בשלב. גידי גזר בחתיכות מתפזר. דרור הגיבור מתחבא בבור. איש המים נחתך פעמיים. סברהמן נופל קורבן לעוקצו של העקרביש שחודר ללבו; רב-שאנן מנסה להציל אותו אבל אגרופו של העקרביש שובר את צוארו והוא נופל אל תוך הבור בו מתחבא דרור.
דרור הגיבור נהרג כאשר גופתו של רב-שאנן נופלת עליו.
והעקרביש ממשיך בדרכו אל האיש שבגד בו וניסה לגרום למותו.
כף
"תראה", אמר גלבוע. "עובד שלך, בעיה שלך. לא?"
"לא", אמר י' וחייך. חיוכו הוריד את הטמפרטורה בחדר בשלוש מעלות לפחות, ושתי מעלות נוספות ירדו עקב הקריצה שבאה בעקבותיו. דווקא יצא טוב, כי מיזוג האויר לא עבד משום מה. "אם אני נופל, אתם נופלים אתי".
"בסדר", אמר אבידן. "הבנו. אבל אם הייתי במקומך, הייתי עוזב את הארץ לכמה שבועות".
אבידן וגלבוע צחקו (טמפרטורת החדר הזכירה לי בשלב זה את לפלנד, או לפחות סרט שראיתי על לפלנד פעם) ונטשו את השולחן.
י' ישב לבדו. ואז תפסה אותי יד בלתי נראית אותי בביצים ולשון בלתי נראית לחשה, "בוא אתי בשקט. יש מישהו שרוצה לדבר אתך בפינה על החברים שלך", ומשהו בלתי נראה נלחץ אל גבי, "בשקט".
למד
אני זוכר את היום בו התברר לכולנו שעזית היתה סוכנת כפולה. שכל הזמן הזה היא בעצם עבדה עם שאר החיות המדברות. שני הקופים היו אמנם המנהיגים של התנועה, אבל כשעזית הצטרפה אליהם, משהו נשבר בנפש הישראלית שעליו לא הקל אפילו מותו של תוכידס. אני זוכר את זה כי המכה שהיד הבלתי נראית הורידה לי על הראש ביציאה מהמלון החזירה את הכאב באופן מדויק ביותר.
ידיים בלתי נראות דחפו אותי לתוך מכונית פאר שחורה. הדלתות נסגרו והמכונית החלה לנוע.
"מר תדהר", אמר קול מוכר. הסתכלתי במושב ממולי, אך הוא נותר ריק. "מופתע לראות אותי?"
"מופתע לא לראות אותך", אמרתי, "דני".
"מר דין", הוא אמר. "בשבילך". טון קולו הסביר בצורה משכנעת שעדיף יהיה לי לא לקרוא לו בשמו הפרטי, אלא אם כן אני רוצה להיעלם בלי עקבות. דני היה מומחה בהעלמת אנשים.
או לפחות היה לו מומחה שידע היטב את העבודה.
המכונית עצרה מחוץ למחסן רחב שנראה נטוש. ידיים בלתי נראות גררו אותי אל מחוץ למכונית ואל תוך הבנין.
בפנים כלי זכוכית עדינים נעו באויר ונחתו על מבערים ושולחנות. נוזלים בצבעים שונים נעו ובעבעו בתוך מבחנות. ובלב הפעילות הבלתי נראית היה אדם שאת פניו זיהיתי מיד: טיפוס ישיש למראה, בעל זקן מגודל וזוג משקפיים עגולים. הוא עמד ליד מיכלי זכוכית שבתוכם תסס לאטו נוזל בצבע סגול, וכשהוא ראה אותי, חייך.
"דוד!" הוא אמר. "טוב לראות אותך!"
"באמת, קתרוס?" שאלתי. "חשבתי שזורקין הצליח להרוג אותך, אבל לצערי אני רואה שטעיתי".
"זורקין?" קתרוס אמר. "אני משתין על זורקין. גנב סוסים פשוט".
"מספיק", דני אמר. "מר תדהר, אין ברצוני לפגוע בך. אני מאמין שאתה שותף, לשם שינוי, למטרה שלי ושל הפרופסור הישיש. הביאו את השותף", וברגע שהמילים יצאו מפיו מחמוד הופיע, נגרר בידים בלתי נראות לאורך מעבדת הסמים המאולתרת.
"החלטנו לשתף אתכם במידע שבידינו", אמר דני. "לפני כשעה היה פיצוץ גרעיני במכתש רמון. הטייס – נ' – קיבל הוראות מ-י', אבל י' החליט להיפטר ממנו, ושלח אותו לטיסת הבכורה של מטוס הלביא מעל מכתש רמון בזמן ניסויים גרעיניים שממשלת ישראל תכחיש שהתקיימו".
"אז מה, אין יותר נ'?" אמרתי. לא רציתי להודות בזה, אבל די התרשמתי מהמאמץ שהשקיע י'. היה יותר פשוט להרוג אותו בשקט עם כדור בין העיניים ולקבור אותו בנגב, אבל לא – ל-י' היה סגנון משלו.
"יש", אמר דני והפתיע אותי. קתרוס נד בראשו בהסכמה. "אבל הקרינה שינתה אותו. הוא הפך למפלצת. לעקרב-איש. והוא בדרך לכאן".
"לכאן?"
"לתל אביב. אנחנו חושבים שהוא רוצה לסגור את החשבון עם י'".
"מתאים לי", אמרתי בזהירות. "אז אם אתם לא צריכים אותי –"
"אל תזוז". דני, מאחורי. לא תאמינו כמה אני שונא אנשים בלתי נראים. "אנחנו לא רוצים שתתערבו, לא אתה ולא החבר שלך, כשהעקרביש ינסה להרוג את י'. אנחנו מבינים אחד את השני?"
"תשמע", אמר מחמוד שנראה מאושר יותר ויותר ככל שדני דיבר. "הסיבה היחידה שתביא אותי להתערב היא אם העקרביש שלך יכשל, ואז אני בעצמי אתקע לי' כדור בראש".
"גם אני", אמרתי מהר. "אתה חושב שאני הולך לעזור לו אחרי מה שקרה לוֶונה?"
מאחורי שמעתי שאיפה חדה של אויר, ואז בכי שקט. הסתובבתי ושמתי את ידי סביב אויר ריק. "אני יודע שאהבת אותה", אמרתי לו. "ומעולם לא נטרת לי טינה על כך שהיא העדיפה אותי. אני מבטיח לך, לא ננקוף אצבע לעזור לו".
"ונה", לחש הילד הרואה ואינו נראה. "כשהיינו ילדים היא היתה הדבר היחיד שגרם לי להמשיך, לא להישבר. כשגדלנו… אתך היה לי טוב. ואני הייתי מציאותי. ידעתי שזה לא יתכן שיהיו לנו חיים נורמליים. שהיא תסבול בתור אשתו של אדם עם המגבלה שלי. אבל אז י' החליט להשתלט על סוכנות החלל הישראלית, והדרך הכי מהירה היתה רצח. רצח בדם קר. קודם ביי, קפוא לנצח בצד הקר של כוכב חמה. ואז יונו, בממלכת מאדים האבודה…"
"ואז ונה", אמרתי ברכות. "ונה, שמורה לנצח בלבו של חור שחור".
דני בכה בזרועותי.
מם
כשהעקרביש מגיע למבואות תל אביב לא ניתן לנוע מרוב חיילים. מסוקים עושים סיבובים באויר; ג'יפים נעים הלוך וסוב בכבישים; ומטר יריות מקבל את פניו של העקרביש. אבל העקרביש הוא איש (עקרב) נטול פחדים וחסין בפני כל פגע, או כך נדמה באותו רגע. הוא תוקף ועוקץ, רומס ושובר, וכך מתחיל לפנות לו דרך לאטו ללב העיר, נע בבטחון לעבר יעדו הסופי.
נון
מחמוד ואני מצאנו עצמנו על מדרגות ההילטון. דני נעלם, וצבא הבחורים שלו, "נערי דני", ליוו אותנו למכונית והורידו אותנו כאן.
"אתה מאמין להם?" מחמוד שאל.
במקום תשובה הדלקתי סיגריה.
"נשמע לי קצת לא הגיוני", מחמוד אמר. "הקרינה היתה הורגת אותו, לא הופכת אותו לחצי עקרב".
"בסדר", אמרתי בעייפות "ולכוכב חמה אין צד קר, הוא מסתובב על צירו באטיות".
מחמוד חשב על זה. "אז מה נעשה?"
"נחכה", אמרתי. "או שיש לך רעיון יותר טוב?"
במקום תשובה הדליק מחמוד סיגריה.
סמך
במוחו של הטייס, (לשעבר) נ' מרצדת מחשבה אחת בלבד. להרוג את האיש שהפך אותו למפלצת.
להרוג את י'.
עין
כשנכנסנו לבית הקפה של המלון לא הופתעתי לראות שי' עדיין ישב באותו השולחן. הוא שתה קפה ועישן סיגריה וקרא חוברת של משמר לילדים. באותו הרגע הערצתי אותו, את השלווה בה הוא קיבל את גורלו הבלתי נמנע. פחות הערכתי את הטעם הספרותי שלו.
האם היה לו קלף נסתר, חשבתי, משהו שיסייע לו לחסל את העקרביש? היתכן? באותו הרגע חשתי כמו אחד הקוראים של העיתון שי' החזיק בידיו. האם יצליח הסופר לגרום למאבק סופי בין שני טיטנים, שתי מפלצות לא טבעיות ואיומות, האם ההסבר המגוחך יצליח לשכנע אותנו, האם עוד נספח לא מובן של עלילה יופיע כמעשה קסמים?
"אם אתה צריך ללכת לשרותים", מחמוד אמר, "כדאי שתלך עכשיו".
פא
העקרביש רואה את המלון ממולו. הוא מטפס במדרגות, מכה בזנבו באנשים הנמלטים. כמעט בלי לשים לב הוא הורג ילד בן ארבע ששמו זרובבל.
אם זרובבל היה נשאר בחיים חייו היו נראים כך: שמו גורם לו ליסורים במשך כל שנותיו בבית הספר. בצבא הוא מגלה אהבה לגרימת מוות וכאב. לאחר שנים כמתנקש בכיר של המוסד (לאחר תקופה קצרה ביותר כמתנקש זוטר) הוא פורש משירות פעיל אבל ממשיך בהריגה מזדמנת. הוא נפטר בגיל שבעים; בגנו הצנוע מתגלים שישים ושמונה שלדים.
אמו של זרובבל רואה את מותו של בנה ומסתערת על העקרביש. עוקצו הבשרני ננעץ בראשה וגורם למוות מידי.
אם אמו של זרובבל היתה נשארת בחיים, חייה היו נראים כך: מותו של בנה גורם לה לחפש משמעות בעולם משולל משמעות. לילה אחד אלהים מופיע לה בחלום ומעניק לה תשובה, ומשמעות. אמו של זרובבל מתעוררת אישה חדשה. בשנים הבאות היא מקימה דת חדשה שסוחפת אִתה את המזרח התיכון לאחוות עמים. היא זוכה בפרס נובל לשלום, בתואר אצולה ממלכת אנגליה, ובמדליה מלגיון הזרים. היא נפטרת בגיל שמונים וחמש, לאחר כהונה כפולה בתפקיד הכבוד של נשיאת פדרציית המזרח התיכון.
העקרביש נכנס לבית הקפה ורואה את י'.
צדי
"תפסיק להמציא חיים לגופות על המדרגות", אמר מחמוד, "וצא מהשירותים. אגב, העקרביש הגיע, ולפי דעתי תוחלת החיים הממוצעת של שנינו ירדה כרגע בתשעים אחוז".
"תשעים אחוז זה לא כל כך נורא", אמרתי, בנסיון לא מוצלח להפגין אומץ לב. כשיצאתי מהשירותים, המתח בתוך בית הקפה כמעט גרם לי לשוב אליהם מיידית: העקרביש עמד במרחק זינוק מאלוף י' ועיניו הצהובות קרנו בשנאה ובנצחון.
י' היה שלֵו. הוא סגר את חוברת משמר לילדים והניח אותה בזהירות על השולחן. "לא ידעתי שיש לך בעיות עור, נ'". הוא אמר. "חשבת להתיעץ על זה עם רופא?"
בזעקה של זעם העקרביש הניף את זנבו והצליף. השולחן של י' נחצה לשנים.
"ובעיות נפשיות ברורות", י' המשיך בשקט, "כעס, אפילו שנאה – צורך לפגוע באנשים, חוסר רצון לציית לפקודות של בכירים ממך. תרשה לי להמליץ לך על רופא מיוחד. מושלם לבעיות כמו שלך". הוא הוציא מכיסו מכשיר מרובע עם כפתור אדום גדול במרכזו.
"כפתור אדום?" אמרתי למחמוד.
הוא הנהן. "כפתור אדום זאת בעיה".
העקרביש שאג.
י' לחץ על הכפתור האדום.
קוף
בבית הקפה השתררה, לרגע אחד, דממה מוחלטת.
ריש
"נ'", אמר אלוף י', "פגוש את דוקטור – זגלובה!"
אל תוך הדממה נכנס צליל חדש, קולן של שתי רגלי מתכת כבדות נכנסות אל בית הקפה. בכניסה עמדה מפלצת מתכתית: זגלובה דמה להכלאה של אדם וטנק, וצעדיו הכבדים הוליכו אותו לעבר י' והעקרביש.
העקרביש היסס.
"זגלובה!" צעק י' חיוך מלאכי השתלט על פניו. "זגלובה! תהרוג אותו, תהרוג אותו! וכשתגמור עם נ' תחסל את שני האידיוטים שמתחבאים מאחורי הדלת בשרותים! זגלו –"
פניו של י' התעוותו בכאב. "זג–" הוא לחש. "זג–" ומת. העקרביש שלף את עוקצו מתוך חזהו של האלוף (לשעבר) וניער אותו; דם הותז על הקירות.
"מהר", אמרתי למחמוד. "אנחנו מוכרחים לצאת מכאן!"
מחמוד נד בראשו. "הכפתור האדום", הוא אמר. "אנחנו מוכרחים להשתלט על הרובוט לפני שהוא יגרום ליותר נזק מהעקרביש!"
מחמוד צדק. הרובוט הרים את ידו ושלח אגרוף ענק לעבר העקרביש. המכה העיפה את העקרביש באוויר ושלחה אותו כערמת עצמות אל הקיר. הוא ניסה להתגונן, אך הרובוט הענק הטיל בו עוד ועוד מכות. העקרביש עקץ שוב ושוב, אך עוקצו נשבר כנגד עור המתכת של הרובוט המפלצתי, ולבסוף, כאשר נ' לא יכול לנוע יותר, זגלובה שבר את צווארו של העקרביש בשתי ידיו.
שין
"הכפתור האדום", מחמוד צעק, "הכפתור האדום!"
זינקנו יחדיו לעבר המכשיר, על הרצפה ליד גופתו של האלוף (במילואים) י'.
זגלובה פנה לעברנו. עיניו המתכתיות הביעו סיפוק שדמה (או כך נראה לי באותו רגע) לסיפוק מיני שלם ומלא. ידיו של מחמוד נגעו בידי.
לחצנו יחד על הכפתור האדום.
תו
"איך אני נראה?" שאל מחמוד.
הוא נראה טוב בחליפה השחורה, עם זקנקן אופנתי ושולמית ותמר אוחזות בו משני הצדדים. הן חייכו אלי ואני חייכתי חזרה.
"בסדר", אמרתי. "אתה נראה בסדר. בוא, נגמור עם זה כבר".
"מה בוער לך?" הוא אמר. "תהנה מהטקס כל עוד אתה יכול. אתה הרי יודע שהם ישכחו ממך תוך יום יומיים".
"לך אתה", אמרתי. "אני כבר אתפוס אתכם יותר מאוחר".
מבט של הבנה עבר בינינו. "בסדר", מחמוד אמר. "נתראה אחר כך". הוא פרש את ידיו סביב תמר ושולמית והחל לפסוע לעבר הבמה.
קוראים לי דוד תדהר ואני בלש פרטי. אני לא רוצה פרסום או תודות, לראות את תמונתי בעיתון או לקרוא ספר על עלילותי. נחוץ מישהו שילך במורד הרחובות המושחתים של תל אביב וחיפה, מישהו שאיננו מושחת בעצמו, ובהיעדר מועמד טוב יותר לתפקיד, האיש הזה הוא אני. עכשיו, כאשר פסעתי אל מחוץ לאולם הטקס הרוח הקרירה מהים נגעה בפני בעדינות, כמו הבטחה של אקלים צונן יותר ושל עולם נקי יותר, עולם פשוט יותר, עולם שבו הטובים היו טובים והרעים היו רעים, וכך המשכתי בדרכי לכיוון הטיילת וחשבתי על העולם ההוא, עולם שחלף ועבר לו בלי ששמנו לב ושמעולם, בעצם, לא היה קיים.
"תדהר!"
"יעוז?" דמותו השרירית של עוז יעוז הופיעה בריצה על החוף.
""דן טרזן נרצח ביערות אפריקה!" יעוז התנשף. "יש חשש שצ'יפופו מעורב, ומטען גדול של אורניום נעלם מהמעבדה הסודית בג'ונגל. האינטרפול ביקשו את עזרתנו בדחיפות – ראש הממשלה רוצה שתסע לשם מיד".
נאנחתי. קוראים לי דוד תדהר ואני בלש פרטי, ובעולם שבו אין יותר בטחונות, אין יותר קוים מוגדרים, אני פוסע כמו אביר בשריון, מנסה שוב ושוב להציל עולם שאינו זקוק להצלה.
"תכין את המטוס", אמרתי.
דוד תדהר יחזור בהרפתקה חדשה, "דוד תדהר וקונדסי מצילים את טרזן בירח המלאכותי", בסוף השנה. ספרים נוספים בהוצאת "בלי פאניקה" כוללים:
- דוד תדהר בשליחות חשאית לחלל.
- דוד תדהר נלחם בפיראטים מהמאדים.
- דוד תדהר וטרזן במשימה במוסקבה.
- דוד תדהר בשליחות הצלה לחור השחור!
- דוד תדהר במסתרי הנזירות הזרות.
- דוד תדהר וצ'יפופו בעקבות עזית, הכלבה הבוגדנית.
- דוד תדהר והמזרח התיכון החדש.
- דוד תדהר: האוטוביוגרפיה (שלושה כרכים).
לרשימה מלאה וקטלוג אנא שלחו עשרים שקלים להוצאת "בלי פאניקה".
קוראים המעונינים לדעת מה קרה לגולם במהלך סיפורנו יוכלו בקרוב לקרוא את הסיפור המלא בקומיקס "מגולם לפרפר: האמת על יצור מוזר מהדמיון", שפרסומו יחל בקרוב במשמר לילדים.
לספרים נוספים על הרפתקאותיו של מחמוד הבלש הפלסטיני אנא כתבו להוצאת "אל-עקרב". תרגום ראשון לעברית של סדרה מצליחה זו יופיע בקרוב בהוצאת "בלי פאניקה".
יום שבת, 02 בינואר 2010 בשעה 10:44 קישור לתגובה
העם דורש את המשך עלילות דוד תדהר!
אוח, קומיקס עברי משובח ביותר, תודה :)