ארבעה ימים באוקטובר
כאשר למחלקה הגיע חולה לאבחון וטען שהוא הגיע מן העתיד, ד"ר רינה שנהב-וולף לא נטתה להאמין לו. מוקדש למזל דגים.
"הגענו", אמר נהג המונית.
חשכה שלטה סביב, אבל היא ידעה שהם הגיעו. היא הריחה את זה.
היא שילמה לנהג והשאירה בידיו תשר נדיב. "טסוקיג'י אויצ'יבה?" ניסתה, בפעם החמישית מאז נכנסה למונית.
"כן!" חיוכו הרחב של הנהג נראה היטב גם באור הצהבהב הקלוש של פנים המונית. "את משתפרת מאוד, גברת".
היא חייכה אליו, תוהה אם כל ילדה בת עשרים היתה זוכה להיקרא 'גברת' או שהוא זיהה בה משהו. 'גברת'. זה מצא חן בעיניה. היא יצאה ואחרי היסוס קל נשמה עמוקות. זה לא כל כך נורא, היתה המחשבה שעברה בראשה כשהחלה לפסוע בין הדוכנים.
היא התרחקה מהמעברים הצפופים, פנתה פעם אחר פעם למעברים צדדיים צרים ומצאה את עצמה בסופו של דבר מול דלת מוגפת בסמטה ללא מוצא.
היא לא זכרה כמה זמן עמדה כך מול הדלת ומדוע נשארה לעמוד שם, אבל המראה שנגלה לעיניה כשהדלת נפתחה, נצרב בתודעתה. היא קפאה על מקומה שניות אחדות, פלטה צעקה חנוקה, הסתובבה לאחור ונמלטה.
יום שני
"את באה לאכול?" הוא לא טרח לנקוש על הדלת בטרם פתח אותה ודחף את ראשו פנימה.
"איזה יום היום?" רינה הציצה בשעון הקיר, אף על פי שידעה שהשעה היא 12 בדיוק.
"שני".
"דגים?" היא העוותה את פניה. "לך, לך בלעדי".
"להביא לך משהו?"
"לא. תודה".
הוא חייך, נסוג לאחור וסגר את הדלת.
ד"ר רינה שנהב-וולף נשענה על כסאה וחזרה לבהות בתיק הרפואי שהועבר הבוקר לטיפולה. אלמוני, נמצא משוטט ערום ברחוב בשעת לילה מאוחרת, נראה בשנות הארבעים לחייו, בריא, אך לא מתקשר עם הסביבה. הרישום האחרון בתיק ציין כי הוא לא אמר שום מילה מאז שעצרה אותו המשטרה. רק זה חסר לי, חשבה, ודווקא היום. מאושפז ששותק כמו דג. היא הטילה את התיק על השולחן. "מהדג אל הפחת", מלמלה. היא פלטה נשיפה ארוכה, עיסתה את רקותיה למשך שניות אחדות ואז קמה. "אני שונאת את ימי שני". היא הרימה את התיק הרפואי ויצאה מהחדר.
רינה צעדה במסדרון המצוחצח של המרכז הרפואי לבריאות הנפש ע"ש גיטה מוסקוביץ' והתענגה מההדהוד המונוטוני של עקביה בין הקירות. אחדים מן החלונות הפונים לרחוב היו פתוחים כעת ורוח סתו נעימה נשאה אוויר רענן אל בין כתלי המוסד. המבנה, שפעם היה אפרורי ונודע בציבור כבית חולים ממשלתי לחולי נפש, שינה את פניו בשנתיים האחרונות והתרומה הנכבדה שקיבל שינתה לא רק את שמו, אלא גם, ובעיקר, את מראהו. אך למרות הצבע העליז שבו נצבעו הקירות, מסדרונות המחלקה הסגורה הדיפו עדיין את אותם ריחות שהיו בהם לפני השיפוץ, ואלמלא החלונות החדשים לאורך המסדרון הארוך היא לא היתה יכולה להריח את השינוי. נדמה היה כי התפריט הקשיח הוא החסרון היחידי שנלווה לשינוי המבורך. היא התקרבה אל עמדת השומר וחייכה לקראתו.
"צהרים טובים דוקטור שנהב", הוא נד בראשו.
"מה שלומך מוטי?"
"תודה. חדר שלוש פנוי".
היא הנהנה בראשה. "תורו של האלמוני". היא הציצה בתיק שבידה. "חדר 15".
"כבר בטיפול, דוקטור", אמר ונחפז לדרכו.
"תודה". היא פנתה אל המסדרון הצדדי שהוביל אל חדרי הראיונות, מילאה לעצמה כוס מים קרים ממתקן השתיה, ונכנסה אל החדר הראשון מימינה. דלתו היתה צבועה בירוק כהה, והספרה שלוש, בירוק בהיר, עיטרה את הדלת לכל אורכה. היא השאירה אותה פתוחה, התיישבה ליד השולחן בצד הקרוב לדלת, הוציאה בלוק כתיבה צהוב מאחת המגירות והמתינה.
שני אחים ליוו את האלמוני למקומו מולה. הם ציינו כי הם יחכו לה מעבר לדלת, הבהרה שנועדה תמיד לאוזני המאושפז, יצאו, וסגרו מאחוריהם את הדלת.
"צהרים טובים", אמרה מיד. בדרך כלל היא נהגה להמתין מעט לפני תחילת השיחה, במיוחד עם מאושפזים חדשים. היא אהבה לסקור את היושבים מולה ולגבש לעצמה מסקנות ראשוניות על-סמך התנהגותם עוד לפני שנאמרה המילה הראשונה. היא אהבה לנחש את עוצמת קולם וסגנון דיבורם על-סמך תחושת בטן. במרבית המקרים היא לא טעתה, ולכן למדה לסמוך על קולה הפנימי. אך עם שתקנים מסוגו של האלמוני, חסרונות גישתה עלו על יתרונותיה. היו שפירשו את השתיקה כנסיון להתמודד עמם בנשק שלהם, וכאשר המטפל שבר אחרי-כן את השתיקה, הם פירשו את זה כאות לחולשה.
"שמי רינה, ואני אהיה הרופאה שלך. אלא אם יש לך בעיה לקבל טיפול מידי אישה".
שום שריר לא זע על פניו.
"אני מבינה שאתה לא מעונין לדבר בינתיים. היית מעדיף לכתוב? או אולי אתה מעדיף שאשאל שאלות ואתה רק תהנהן בחיוב או בשלילה?"
שתיקה.
אחרי עשר דקות עקרות היא הרגישה שהיא לא מסוגלת להמשיך. לא רק בגלל שתיקתו, אלא בעיקר בגלל חוסר התגובה שלו. קצב נשימתו לא השתנה, ידיו נותרו שלובות על חזהו, ראשו מורכן קמעה ועיניו נעוצות בשולחן. היא השתתקה ובחנה אותו בעיניה. פתאום הבינה שהוא פשוט מתנהג באטימות. היא הצליחה להחניק את החיוך שאיים להתפשט על שפתיה. היה לה נסיון עשיר מול בעל אטום.
"ברור לך, בוודאי", היא שמרה על טון קולה הענייני, "שלא תשוחרר כל עוד לא נדע בוודאות מי אתה ומה מעיק עליך?"
שתיקה.
"ומכיוון שאין לנו כוונה להחזיק אותך לנצח, אלוהים יודע שאין לנו תקציב לזה, אנחנו ניתן לך זריקה, בכפיה, שתשחרר לך את הלשון".
שתיקה.
"הבעיה היא, שהזריקה הזו, דקסקנטיל שמה, תפגע לך בתפקודים אחרים".
שתיקה.
"תפקודים… גבריים".
"את לא מפחידה אותי".
עיניה הפעורות גילו שלמרות הכל, היא הופתעה.
"שמי לא יאמר לך לא דבר", הוא אמר. "את יכולה לקרוא לי… אריק". היה לו קול עמוק ושקט. היא תהתה אם היתה מצליחה לנחש את זה מראש.
"צהריים טובים, אריק".
"צהריים טובים, רינה".
"אז מה אתה רוצה לספר לי על עצמך?"
"שום דבר, למען האמת". ידיו נותרו שלובות על חזהו, אם כי כעת הוא הרשה לעצמו להרים קצת את ראשו ולסקור את החדר. היא ניסתה לאתר מבטא, לשווא.
"יש בוודאי משהו שתרצה לומר לי כדי להשתחרר מכאן. אתה יודע שאתה מאושפז במחלקה סגורה בבית חולים פסיכיאטרי".
"אני יודע. אאלץ לצערי להישאר אתכם עוד יומיים לפני שאוכל לעזוב".
"יש לך לוח-זמנים?"
"כמובן".
"יש לך משפחה?"
"לא כאן, אז… לא. התשובה לא".
"איפה אתה גר?"
"לא כאן, אז… אין לי כתובת".
"אז לאן תעזוב בעוד יומיים?"
"את לא תביני. הניחי לזה".
"ומה גורם לך לחשוב שבכלל ניתן לך לעזוב עוד השבוע?"
"לא שאלתי אתכם ולא ביקשתי את רשותכם להגיע לכאן. למה היציאה תהיה שונה?"
היא הרימה את הדף העליון בבלוק הכתיבה והסתירה בו את הדף השני שעליו שרבטה "בוחן מציאות" ואחריו שני סימני קריאה. היא הורידה את הדף העליון והניחה את העט.
"בכל זאת, ספר לי משהו על עצמך", היא רכנה לעברו.
הוא נעץ בה מבט ממושך וחייך. "את חושבת שאני משוגע".
"משוגע?" היא זקפה גבה. "אין דבר כזה".
"את יודעת", הוא אמר. "מעורער נפשית. את חושבת שאני חריג".
היא צחקה. "חריג? יש לנו כאן במחלקה בחור שמשוכנע שיש לו קשר ישיר עם אלוהים. יש לנו צעירה שבטוחה שגלגול הנשמות הולך אחורה והיא עומדת להיות פלורנס נייטינגייל. יש לנו בחור צעיר שהחליט שהוא חי כבר אלפיים שנים. הוא מתעקש שהוא זה שצלב את ישו". היא נשענה לאחור. "אז לא, אריק, אני לא חושבת שהסיווג הזה תופס לגביך".
"יש לכם מישהו שטוען שהוא הגיע מהעתיד?"
היא זקפה גבה. דווקא היה להם מישהו כזה. "חזרת בזמן כדי להציל את העולם?"
"למה את מתבדחת?"
"כי אתה מאוד מודע לעצמך. מאיזו שנה הגעת?"
"את לא מבינה. לא משנה".
"אתה מרים ידיים מאוד מהר. תמיד זה היה כך?"
הוא סימן בידו שהוא לא מתכוון לענות יותר. היא המתינה כמה שניות, ואז לחצה על כפתור האינטרקום. "סיימנו", אמרה.
הדלת נפתחה ושני האחים נכנסו לחדר. הם ליוו את אריק אל מחוץ לחדר והיא יצאה מיד אחריהם.
"איך הלך, דוקטור?" שאל מוטי.
"בסדר גמור. אני מצפה שמחר כבר אוכל לדבר אתו בחדרי".
"מצוין", הוא חייך. פחות עבודה בשבילו. "אז להתראות בינתיים".
"יום טוב".
היא חזרה לחדרה והתיישבה באנחה על הכורסה. הטלפון צלצל. היא לחצה על כפתור הרמקול. "כן".
"עיתונאי מידיעות רוצה לדבר אתך", אמרה מזכירת המחלקה.
"אתי? את בטוחה?"
"זה בקשר לאלמוני. פרופסור מיטלמן אמר לי להעביר את השיחה אליך".
"טוב. תודה". היא הרימה את השפופרת.
"אני מעבירה".
שניות אחדות חלפו בשקט שהופרע בפרצי רעש סטטי. לבסוף נשמע קול. "הלו?"
"כן", היא אמרה.
"מדבר עופר כהן מידיעות אחרונות. עם מי יש לי הכבוד?"
"דוקטור רינה שנהב-וולף. לאיית לך?"
"אין צורך. תודה".
"כן מר כהן. במה אני יכולה לעזור לכלב השמירה של הדמוקרטיה?"
"אנחנו מכירים?"
"לא".
"כי אני מרגיש עוינות מצדך".
"אתה ממש חד אבחנה. אני מרשה לעצמי להניח שאתה בטח כבר יודע כי העובדה שאתה פרנואיד לא אומרת שלא רודפים אחריך".
"אז את באמת עוינת… יש לך טענות נגדי?"
"אתה אוהב לחשוב שאתה נמצא במרכז העניינים, לא?"
"יש לך טענות כלפי העיתון? כלפי העיתונות? כלפי התקשורת?"
"כמובן. אבל אל תתן לי להפריע לך", היא נאנחה. "התקשרת אלינו".
"כן. קיבלתי דיווח שמאושפז אצלכם חולה שנתפס שלשום משוטט בלי בגדים בשדרות בן-צבי".
"כמובן, מר כהן. כמובן. יש לנו ארבעים ושלושה מאושפזים בעלי לקויות קשות יותר וקשות פחות, חלקם מאושפזים שנים רבות. האם מר כהן או עיתונו הנכבד התעניינו בהם אי פעם? בסבל שלהם? במצוקות שלהם? בטיפול? בהצלחות? בחולים ששוקמו? באלה שחזרו לחברה ומתפקדים בה למופת? לא. ומדוע שתתעניינו? אבל הנה מגיע סקופ צהוב. גבר מבוגר התהלך בערום ברחובות העיר. זה מצדיק כתבה, לא? רצוי עם תמונה. בעירום. מלפנים. אתה גורם לי להקיא". היא הושיטה את ידה לנתק את השיחה, היססה לרגע, אך חזרה בה מכוונתה.
"אני מצטער. באמת. אני ממש מבין אותך. אני מנסה לשנות את המצב ואשמח לקבל את עזרתך".
"אל תתחנף. אוי! אתה אפילו לא נשמע אמין".
"אנחנו יודעים איך קוראים לאלמוני?" שאל עופר אחרי שתיקה קצרה.
"אנחנו? ממתי זה אנחנו?"
"האם אתם יודעים איך קוראים לאלמוני?"
"כן. וכך זה יישאר. אנחנו נדע ואתם לא".
הפעם השתיקה התמשכה מעט יותר. "את יודעת, דוקטור, אני יכול לפרגן לך בכתבה, ואני יכול לא לפרגן. אני יכול לדבר עליך עם פרופסור מיטלמן. אני יכול לדבר עליך עם שר הבריאות. במקומך הייתי מדבר אלי יפה. בנימוס. ובכבוד".
היא לא ענתה.
"אם לא אכפת לך, בואי נתחיל שוב. שלום, שמי עופר כהן מידיעות, ואני מבין שאת דוקטור רינה שנה… רינה שנהב!?"
"מה?"
"רינה שנהב? רינצ'י?"
"מה? מאיפה?"
"רינה שנהב! את למדת בביאליק, מחזור 79. למדנו יחד".
"תזכיר לי".
"את ישבת ליד, נו, מה-שמה, רקפת".
"נכון".
"ואני ישבתי מאחוריה. ליד זה שכל הזמן היה –"
"עופר כהן! אז מה אתה עושה בימים אלו?"
"עיתונאי בידיעות".
"יפה מאוד".
"טוב, אז עכשיו אנחנו חייבים להיפגש. אני יכול להגיע עוד שעה?"
"לא".
"מחר בבוקר?"
"לא".
"אני יכול לתאם ביקור דרך פרופסור מיטלמן".
היא נאנחה. "מחר בבוקר. בעשר. תחכה לך תעודה בשער".
"תודה, רינצ'י".
"עופר".
"כן".
"כדאי מאוד שלא תאבד את תעודת הכניסה הזו. בלעדיה אתה תישאר במחלקה הסגורה". היא ניתקה. רק הוא היה חסר לה עכשיו. היא תהתה אם המצב יכול להיות גרוע יותר.
יום שלישי
היא איחרה.
דוקא היה לבוקר פוטנציאל להתפתח ליום נפלא. השמיים היו כחולים, בהירים ונקיים מעננים, פריחה חדשה עיטרה את שני עצי הסיגלון בחצר ביתם ואוויר הבוקר היה רענן. עיתון הבוקר הגיע בזמן ומיקי, בעלה, השכים קום, הפעיל את מדיח הכלים ואפילו טרח להכין שתי כוסות קפה. נועם ועמית התעוררו בזמן, ובשמחה. היא יצאה מהבית בזמן.
המכה בפגוש המכונית מלפנים היתה שולית, אבל הנהג השני התעקש להחליף אִתה פרטים. הוא העתיק באטיות מרגיזה את מספרי הרכב, תעודת הזהות, הפוליסה והטלפון, כאילו הוא מנסה לעכב אותה בכוונה. היא תהתה מדוע הוא לא ממהר לשום מקום.
"גברת שנהר", הוא אמר לאחר שסיים לקפל את הדף שעליו הוא התעקש לשרטט את תרשים הצומת ומיקום כלי הרכב בעת הפגיעה. היא לא טרחה לתקן אותו. "בפעם הבאה אני מציע שתשימי את השפתון והאיפור בבית, כן? יש לך מראה בחדר האמבטיה, לא? המראה במכונית לא מיועדת לזה, כן?"
היא מיהרה לעזוב את המקום. רק בחניית בית החולים היא הבינה שזו היתה הפעם הראשונה שהיא טרחה לתקן את האיפור שלה לאחר שיצאה מהבית. פרופסור מיטלמן חייך אליה בזעף כשנכנסה לחדר הישיבות.
"בדיוק בזמן, רינה. בדיוק בזמן", הוא סימן לה לשבת ואז העביר את מבטו על פני כל הנוכחים. "סיימנו. תודה לכולם". שלא כמנהגו הוא לא נחפז לצאת. הוא חיכה עד שיישארו לבדם וסימן לה לשבת לידו. "הכל בסדר?"
היא לא הבינה. בדרך כלל הוא לא עשה ענין מאיחורים, והיא לא היתה אחת מהמאחרים הכרוניים. "שרטתי למישהו את הפגוש בצומת –"
"את יודעת שאני לא מדבר על האיחור".
תמיהתה גברה. היא פרשה את ידיה ונדה בראשה בחוסר הבנה.
"את איימת על האלמוני בזריקה שתפגע בתפקודו המיני?"
"אבל הצלחתי ל–"
"ואת תקפת את העיתונאי מידיעות והאשמת אותו בכל מיני דברים".
"אף אחד לא התנצל בפני אבא שלי על הכתבה השקרית שהרסה להם –"
"רינה, רינה, רינה. את יודעת שאני ממתין להחלטת הועדה על הקידום", הוא החזיק בכפות ידיה, הצמיד אותן זו לזו, אחז בהן בשמאלו וטפח בעדינות בימינו על גב כף ידה. "את יודעת שאת המועמדת שלי לתפוס את מקומו של אביטל לאחר שהוא יחליף אותי. אין לי בעיה אם את מעדיפה לפגוע בסיכויים שלך". הוא הרים את ידו והכה בחוזקה על גב ידה. "אבל אני לא אתן לך לחבל בסיכויים שלי!" הוא החזיק את ידיה בחוזקה, חרף נסיונותיה להשתחרר. "אני מזהיר אותך".
"אליעזר! אני חייבת למחות –"
"למחות בתחת שלי! את לא תהרסי לי את הקריירה!" הוא הרפה מידיה ונשם עמוק. "אני אשכח את מה שאמרת אתמול, ואת תשכחי את השיחה שלנו מעכשיו. בסדר?"
היא לא ענתה והוא חזר פעמיים נוספות על המילה "בסדר?" בנימה תקיפה יותר, עד שהנהנה בחיוב.
"הבנתי שהעיתונאי אמור להגיע לכאן מאוחר יותר. את תעשי לו סיור במחלקה, ואת תתני לו לראיין את האלמוני, ואת תתנהגי בצורה שתכבד את בית החולים ואותי. ברור?"
היא הנהנה. הוא קם ויצא מהחדר.
"אז? ספרי לי על עצמך. מה עשית עד היום? עברו כבר עשרים שנה ואת עדיין נראית מצוין. את בקשר עם מישהו מהחבר'ה?"
רינה תהתה מדוע טרחה לתקן את האיפור. הוא השמין, הקריח ונעשה טרחן. "אני בקשר רק עם ירדנה", אמרה. היא תהתה לאיזה חבר'ה בדיוק הוא מתכוון.
"כן. ירדי", אמר עופר. "הייתן חברות טובות". הוא חייך אליה כאילו חלקו יחדיו סוד משותף. "תגידי, זה נכון שכשהיא היתה רל"שית של הקצח"ר היה לה רומן עם –"
"סתם שמועות. נתחיל עם סיור במחלקה", היא החוותה בידה אל המשך המסדרון, אך עופר נותר במקומו.
"אני נשארתי בקשר רק עם קובי".
היא החסירה פעימה והבינה פתאום מדוע היא טרחה על הופעתה. נשימותיה נהיו כבדות. היא הביטה בעופר וראתה בעיניו שהוא קלט אותה. חיוכו התרחב.
"תמיד היית דלוקה עליו".
היא לא ענתה.
"אחרי השחרור הוא היה חמש שנים בחו"ל, מאבטח בשגרירות, עכשיו הוא בכיר בשב"כ, אז הטלפון שלו חסוי ולא מופיע ב-144".
היא חששה שהיא מבינה לאן הוא חותר.
"אבל לי יש את הטלפון שלו. אנחנו בקשר ממש טוב. אני בטוח שהוא ישמח להיפגש אתך".
"אתה לא בכיוון".
עופר התקרב אליה. "תסדרי לי ראיון עם האלמוני", לחש באוזנה, "ועוד איזה משהו פיקנטי מהמחלקה. אני אדאג לפרגן לך. יחסי ציבור מצוינים, בחינם. ואם תהיי נחמדה", הוא העביר את אצבעו לאורך זרועה, "אשאיר לך את הטלפון של קובי. תרצי, תתקשרי. לא תרצי, תזרקי לפח". הוא חייך קצרות, הסתובב והחל לצעוד אל הכיוון שאליו הצביעה קודם.
היא פלטה נשיפה ארוכה, עיסתה כמה שניות את רקותיה ואז הלכה בעקבותיו. "אני שונאת את ימי שלישי", מלמלה.
יום רביעי
רינה הקדימה להגיע בבוקר, אף על פי ששנתה נדדה רוב הלילה. היא הסתגרה עד שעה מאוחרת בחדר העבודה שלה וידה היססה שוב ושוב מעל מכשיר הטלפון. היא ניסתה לשכנע את עצמה שהיא לא זרקה את הפתק שעופר נתן לה כדי שתוכל לדבר עם קובי, לא יותר. היא ניסתה לשכנע את עצמה שאם תדבר אתו, זה יהיה רק כדי להוכיח לעצמה שהיא הצליחה להתגבר עליו. היא יצאה מחדר העבודה לאחר חצות, בלי שהתקשרה, ופסעה על בהונותיה לחדרן של הבנות. היא היטיבה את כיסוי השמיכה מעל כל אחת מהן ונשקה למצחן. נועם העבירה מתוך שינה את ידה על מצחה, כמגרשת זבוב טורדני. עמית חייכה, ורינה התעכבה לצד מיטתה שניות ארוכות עד שהשתכנעה כי היא לא התעוררה וכי היא חייכה מתוך שינה. היא נאבקה בדחף לנשק אותה שוב כדי לראות אותה מחייכת שנית. מיקי לא התעורר כשהיא נכנסה למיטה ושנתו נותרה שלווה גם כשהיא התהפכה מצד לצד. אטימותו הטריפה אותה. נכון, הוא עבד קשה, אבל עדיין. ידית דלת הכניסה חרקה כבר חודשיים והוא לא מצא זמן לשמן אותה. תמונת השמן שהם קנו בגלריה לפני שלושה חודשים נותרה בעטיפת הנייר החומה והוא לא מצא עדיין זמן לדפוק מסמר בקיר. היא התהפכה שוב והביטה בו. גם סדר העדיפויות שלו הטריף אותה. היא תהתה אם היא אוהבת אותו עדיין. כשהשעון המעורר צלצל היא לא זכרה מתי נרדמה והאם הספיקה להגיע למסקנות כלשהן בשאלה שניקרה במוחה.
"בוקר טוב, אריק", אמרה רינה ושחררה במנוד ראש את האח שליווה אותו לחדרה.
"בוקר טוב, רינה. אני מצטער אם עשיתי לך בעיות כשדיברתי עם פרופסור מיטלמן".
"לא עשית שום בעיה, אריק. אתה מוזמן לשבת", היא הצביעה על הכורסה הסגולה שניצבה בפינת החדר. אריק התיישב עליה ואילו היא התיישבה על הכסא המשרדי שלה, לאחר שגלגלה אותו למרכז החדר.
אריק סקר את החדר ואמר לאטו, "פחדתי שבכל זאת תזריקי לי משהו".
"זה היה צפוי".
"מעניין שהוא אמר שאין חומר כזה. דקסקנטיל". הוא בהה בשמיים מבעד לחלון.
היא הרשתה לעצמה לחייך. "אשמח לשמוע עליך עוד כמה פרטים".
מבטו נדד מהחלון לכיוונה. "את לא רוצה לחכות לראיון בעיתון? יהיו שם הרבה פרטים עלי", הוא חייך.
"הצצתי אתמול ברשימות של עופר. מכרת לו סיפור אחר לגמרי".
"אני מתאר לעצמי שצליבת ישו נשמעת יותר מעניינת מ… הסיפור שלי".
"אני מעונינת לשמוע את הסיפור שלך".
"אין לי מה לספר לך, דוקטור. בכל מקרה לא תאמיני לי. ואם תאמיני, תחשבי שאני לא שפוי. בואי נשאיר את זה ככה".
"אתה לא יודע מה אני אחשוב. אתה לא יודע למה אני אאמין". היא רכנה לעברו. "תן לי קצת קרדיט".
הוא נעץ בה מבט ממושך ולבסוף נאנח. "אני מהעתיד".
"ממתי?"
"את רואה?"
"מה הבעיה?"
"את לא מאמינה לי. את צוחקת עלי".
היא היססה. גם מיקי חשד לפעמים שהיא צוחקת עליו ומזלזלת בו. ידה גלשה לתוך כיס החלוק, ואחזה בפתק שהיה בו. קובי. היא העבירה את אצבעה על הפתק. קובי, למשל, לא היה חושב שהיא צוחקת עליו. אבל קובי לא היה זה שענה לשיחת הטלפון שהיא עשתה הבוקר מחדרה. המספר היה שגוי. "מדוע אתה חושב שאני צוחקת עליך?" שאלה.
"כי אם באמת היית מאמינה לי, היית שואלת איך הגעתי לכאן".
היא הוציאה את היד מכיס החלוק והחליטה להתרכז באריק. "הפיזיקה או המכניקה של המסע בזמן לא מעניינת אותי. מעניין אותי יותר איך המסע השפיע עליך. כאדם. מעניין אותי מאיפה באת, לא איך באת. מעניין אותי לאן אתה הולך, לא איך אתה הולך".
הוא הסתכל בה ארוכות. "אני מאמין לך", אמר לבסוף.
"אני מקשיבה".
"אני משנת… 3166".
"העברית שלך מצוינת. השפה לא השתנתה באלף השנים האחרונות?" היא רשמה את עיקרי דבריו בבלוק הכתיבה שהיה מונח על ברכיה, אבל הקפידה להמשיך ולהישיר אליו מבט.
"אנחנו לא מדברים".
היא זקפה גבה. "אז מה אנחנו עושים?"
"לא", הוא צחק. "אני מתכוון שאנחנו, בתקופתי, לא מדברים".
"אז?"
"אנחנו מתקשרים טלפתית".
היא נרתעה. העפרון נפל מידה והתגלגל על הרצפה.
"תירגעי", הוא חייך. "אני יכול לקלוט רק את מה שאת משדרת".
"אני משדרת?" היא קפאה בעת שהתכופפה להרים את העיפרון.
"כרגע לא. את לא יכולה. אף אחד לא יכול. איבר השידור במוח יתפתח רק עוד חמש מאות שנים בערך".
"אז אתם… לא מדברים?"
"לא".
היא בחנה אותו בעיניה, ראשה מוטה באלכסון. "אתה מישראל?"
"המדינות פחות מוגדרות מהיום. אני מהמחוז העברי, שתחומו חופף פחות או יותר את מדינת ישראל ההיסטורית".
"המחוז העברי של מה?"
"של איחוד ארצות האדמה".
"יש כוכבי לכת נוספים? מסעות בחלל?"
"במאתיים השנים האחרונות", הוא אמר ומשראה כי היא הפסיקה לכתוב לפתע מיהר להוסיף, "מאתיים השנים של תקופתי, כמובן".
"אז אתם לא מדברים?"
"לא. תקשורת טלפתית".
"קריאת מחשבות? שליטה מוחית?"
"רק בספרים יש דברים כאלה. אני לא יכול לקרוא מחשבות שלא שודרו ואני לא יכול לשלוט על מוחו של אחר או לשתול מחשבות בראשו".
היא צמצמה את מבטה ושאלה בזהירות, "אתה זה שלא יכול, או שאף אחד לא יכול?"
"אף אחד".
"עכשיו. אבל מה יקרה בעוד מאה שנים? בתקופתך".
"אולי. אי אפשר לדעת איך נתפתח".
"אז אתם לא מדברים?"
"לא".
"שותקים".
"כן".
"כמו דגים". צמרמורת חלפה במעלה גבה וכתפיה נרעדו.
"כמו", הוא צחק קצרות עד שהבחין ברעד שחלף בה, הרצין ובהה בה.
היא תופפה בעפרונה על בלוק הכתיבה ובהתה חליפות באריק ובדברים שכתבה. "אז איך לא התנוונו לכם איברי הדיבור במוח?"
"אני מבסוט ממך".
"תודה".
"אצל רבים מרכז הדיבור במוח באמת התנוון. אני שייך לקבוצה שמתקשרת בין הטלפתים לבין השאר".
"זה הולך ונהיה מעניין", היא נשענה לאחור ושילבה את ידיה. "אז יש אנשים שלא מצליחים לתקשר טלפתית", אמרה לאטה. "מה היחס בין האוכלוסיות?"
"הטלפתים הם הרוב. משהו כמו תשעים אחוז".
"ואתם לא מדברים?"
"לא".
"הומו פיש".
הוא צחק. "כמעט. הומו סאפיאנס פיסס". הוא ביקש את בלוק הכתיבה שלה ואת העיפרון, שרבט משהו והחזיר אותם לידיה לאחר שסיים. 'HOMO SAPIENCE PISCES' הוא כתב באותיות חדות.
"מדהים", הוא חייך חיוך רחב, "איך קלעת לשם המדעי".
"אתה יודע. דגים הוא המזל האחרון", היא סגרה את בלוק הכתיבה. "אני מקווה שזה לא סמלי". היא נשמה עמוק והציצה בשעון שניצב על השידה מתחת לחלון. "סיימנו. נמשיך מחר".
"מחר זה היום האחרון שלי כאן".
"לא נראה לי", אמרה. היא קמה. "בוא אלווה אותך לחדרך".
רפי לפיד חלף מולה במסדרון כשחזרה לחדרה. "דוקטור וולף", הוא היסס.
היא עצרה. "כן?"
"רציתי להתייעץ אתך על משהו". הוא החל את ההתמחות שלו לפני כחודש ולא יצא להם עדיין לדבר, אך היא שמעה שהוא מוכשר ומבטיח.
"נתחיל מזה שתקרא לי רינה", אמרה. היא החלה לצעוד וסימנה לו ללכת לצדה.
"כן. אני מסכם עבודה בפסיכוכירורגיה. יש טענה שהיא מצליחה במקום שבו הפסיכופרמקולוגיה נכשלה". הוא השתתק.
"ומה אתה חושב?" היא עצרה. הד צעדיו התנגש בהד צעדיה.
"מעולם לא הצלחנו ליצור תרופה שתטפל בבעיה באופן מדויק וממוקד כמו הפסיכוכירורגיה המודרנית, כי אין שום תרופה שמסוגלת להגיע בדיוק של מילימטרים אל רכס החגורה, למשל".
"ואתה לא מסכים". היא החלה לצעוד שוב, מקווה שהפעם צעדיו יסתנכרנו עם צעדיה.
"איך…"
"אמרת 'הצלחנו'". היא עצרה שנית. הוא לא עמד בקצב שלה.
"אין לי עדיין דעה מגובשת. האלדול, זולופט, דקסדרין, נורטיפטילין, תורזין, ריספרדל – ועוד הרבה כאלה – לא ניתן לבטל את השפעתן –"
"אל תתפתה לסיסמאות השיווק של חברות התרופות. יש לנו, ממש כאן בבית החולים, היסטוריה רפואית עשירה למדי. בדוק בעצמך את אחוזי ההצלחה. הפרד בין טווח קצר לטווח ארוך. הפרד בין המקרים. אין דין הפרעה כפייתית כדין דכאון".
"אז את בעד ניתוחים –"
"עתידה של הפסיכיאטריה טמון בהליכים שיתמקדו ברקמה ספציפית בלי לפגוע במערכת כולה. בלי לגרום לבעיות רציניות בתפקוד המוח. יש כיום ניתוחים שמאפשרים הליכים כאלה בעוד שהתרופות עדיין לא…" רינה השתתקה ובהתה בפרופסור שיפמן שצעד לעברם במרץ, מלווה בגבר נוסף, גבוה בחצי ראש מפרופ' שיפמן, שהיה בעצמו גבוה למדי.
כשחלפו לידם היא אמרה, "קובי?"
הוא עצר בעוד שיפמן המשיך. "כן?"
היא בהתה בו, מופתעת. "עופר שלח אותך?"
"עופר?"
"אני לא מאמינה".
פרופסור שיפמן התקרב אליהם. "רינה, קובי כאן אתי". הוא אחז בזרועו. "נמשיך?"
"שניה אחת", אמר קובי. "מי זו?"
"זו דוקטור –"
"אני יכולה להציג את עצמי, תודה. השאלה היא מה הוא עושה פה?"
"הוא אתי", אמר שיפמן. "וזה אמור להספיק לך".
רינה הושיטה את ידה לפנים. "רינה שנהב. למדנו יחד". נדמה שכולם התעלמו מרפי לפיד.
קובי בהה בה שניות אחדות, כיווץ את גבותיו, ואז חייך. "רינצ'י!" הוא לחץ את ידה, משך אותה לעברו ונשק ללחיה. "שנים! לא זיהיתי אותך. לא ידעתי שאת עובדת כאן". הוא המשיך להחזיק בידה והתבונן בה.
"גם אני לא ידעתי שאתה עובד כאן". היא משכה את ידה לאחור בעדינות, והכניסה אותה לכיס החלוק. היא נגעה בפתק.
"אני לא בדיוק עובד –"
"קובי". שיפמן טפח על כתפו. "אנחנו ממהרים". הוא החל לצעוד בעודו אוחז בידו של קובי.
"אדבר אתך בהזדמנות", אמר קובי. הוא הלך לאחור, חייך אליה, ונופף לשלום.
"רק שאלה קטנה", היא הרימה את ידה השמאלית. "מסקרנות".
"כן". הוא עצר.
"אתה בקשר עם עופר?"
"עופר?"
"כהן. הוא ישב לידך?"
הוא נד בראשו. "לא דיברתי אתו מאז… מאז שסיימנו ללמוד. ביי". הוא פנה לאחור ומיהר בעקבות שיפמן.
"אתה מוכן להפסיק לפלרטט עם נשות הצוות?" אמר שיפמן לאחר שהתרחקו.
"רינצ'י? ראיתי שיש לה טבעת נישואין".
"למדת אִתה? חשבתי שאתה צעיר יותר".
"ישבתי אחריה כל התיכון". הוא צחק.
"מה מצחיק?"
"נזכרתי. כל הזמן הייתי פותח לה את החזיה מבעד לחולצה".
שיפמן כיווץ את גבותיו. "זה לא נשמע לי מצחיק".
"היינו ילדים. וזה היה מזמן".
"זה לא מצחיק!" שיפמן עצר בראש גרם המדרגות ואחז בחוזקה בזרועו של קובי. "אני סומך עליך שלא תדבר אִתה".
"על פרוייקט המרתף שלנו?" קובי שחרר את זרועו וחבט על כתפו של שיפמן. "אל תדאג גבר".
"את בסדר?" שאל רפי. הם עמדו במקומם והביטו בשיפמן וקובי מתרחקים ונעלמים בעיקול המסדרון. "את אדומה במקצת –"
"כן", מלמלה רינה. היא הוציאה את ידה מהחלוק, ומעכה את הפתק הקטן לכדי כדור. "אני אדבר אתך מאוחר יותר", לחשה, ונעצה את מבטה ברצפה. היא החלה ללכת לכיוון חדרה.
רפי המתין מעט ואז הרים את הכדור הקטן שהיא זרקה על הרצפה בהסח דעת. הוא פתח אותו, החליק את קמטיו ובהה בשם ובמספר הטלפון שנכתבו בו בדיו אדומה. הוא הכניס את הפתק לכיסו.
יום חמישי
בוקר יום חמישי לא בישר טובות. השמיים היו עיסה אפורה והדי מריבתה עם מיקי מליל אמש הדהדו עדיין באוזניה של רינה כשנכנסה למכוניתה. היא ידעה שהפעם היתה גם לה אחריות להתפתחות המריבה, אבל הוא בהחלט הגזים. בתחילה היא נפגעה שהוא בכלל חיטט בבגדיה, ואז הבינה שהוא התאפק יממה שלמה לפני שהתעמת אִתה. זה לא בישר טובות. גם העובדה שהיא שמרה את הפתק עם הטלפון של קובי שיחקה לרעתה. הוא זיהה שזה לא היה כתב ידה וכבר דמיין לעצמו גברים זרים תוחבים לידי אשתו פתקים עם מספרי טלפון. טענתה שאין לפתק שום חשיבות נשמעה מגוחכת (אז למה שמרת את הפתק?) הסבריה כי הפרטים שבו שגויים לא הועילו (איך את יודעת שהם שגויים? ניסית להתקשר?) גמגומיה כי זה קובי שלמד אִתה בתיכון סיבכו את המצב (אז פתאום הפרטים כבר לא שגויים?) והודאתה כי היא זרקה את הפתק אחרי שראתה את קובי סתמה את הגולל על טיעוניה.
היא לא זכרה את הדרך לבית החולים, ומצאה נחמה מועטה בעובדה שהפעם לא התנגשה באף אחד.
"אם יש לך בעיה לשחרר אותי באופן רשמי", אמר אריק, "אני צריך לפחות שתאפשרי לי לצאת לכמה שעות". הוא עמד בחדרה של רינה והביט מבעד לחלון אל המדשאה הרחבה שבחזית בית החולים.
"ספר לי איך בדיוק הגעת לכאן?" רינה ישבה על כסאה במרכז החדר. קולה היה שקט ומדוד כתמיד ולא חשף מאום מסערת רגשותיה.
"חשבתי שהמכניקה לא מעניינת אותך". הוא הסתובב לעברה.
"שיניתי את דעתי".
"את כועסת על משהו?"
"כן, אני כועסת!" היא נשמה עמוקות ופלטה את האוויר בנשיפה ארוכה. "אני…" היא עיסתה את רקותיה שניות אחדות. "אני –" היא החוותה בידה לכיוון הכורסה. "אני מצטערת".
"אני יכול לעזור?" הוא היסס מעט לפני שנענה לה וניגש לשבת על הכורסה.
היא חייכה בעל כורחה. "כן. ספר לי איך הגעת לכאן".
הוא התעמק ארוכות בדוגמת הרקמה שעל השטיח במרכז החדר ואחר כך נעץ בה מבט ממושך. לבסוף הוא סרק בשתי אצבעות את גבת עינו השמאלית ונאנח. הוא רכן והשעין את מרפקיו על רגליו. "החזרה בזמן היא תופעת לוואי של טלפורטציה. העתק מגלי השיגור מתפשט בחלל-זמן באופן מחזורי והוא מעתיק גופים שנמצאים במיקומים מסוימים קדימה או אחורה בזמן כחלק אינטגרלי בלתי נשלט של העתקת המרחב עצמה". הוא דיבר בקול מונוטוני, כמרצה בפני תלמידיו. "במשך הזמן נבנו במערכת מנגנוני אל-כשל שמוודאים שההעתקה בזמן תתבצע רק על אורגניזמים חיים, ולא תפעל על מבנים, אנשים לבושים, אנשים שנושאים חפצים, אנשים שנמצאים בתנועה, או על גופים שגובהם לא עולה על מטר".
היא בהתה בו שניות אחדות בטרם שאלה, "מטר?"
"כדי לא להעתיק חתולים משוטטים שבחרו לעמוד במנוחה". אלמלא ארשת פניו הרצינית היא היתה משוכנעת שהוא מתלוצץ.
"נשמע לי מסובך".
"המנגנון הבסיסי פשוט מאוד, אבל נאלצו להוסיף לו המון מעגלי בטחון".
"אז?"
"אז אני חייב לעמוד עשר שניות בעירום בפינת הרחובות שנקבעה לי".
"ואז?"
"ואז אני אעלם".
היא הנהנה. "אתה תעלם". היא שרבטה מעגלים ברדיוס הולך וקטן על הדף העליון בבלוק הכתיבה שעל רגלה. כשסיימה שאלה בלחש, "ואם לא?"
הוא חייך. "אני אעלם. אני מבטיח לך. את מוזמנת להסתכל. אבל –"
היא הקישה בעפרונה על בלוק הכתיבה. "כל זה היה נמנע אם היית מדבר עם השוטרים מלכתחילה. היית מספר להם משהו –"
"לא יכולתי. מרגע שהופעתי כאן וגיליתי שאני בזמן הלא נכון, הייתי עסוק בשידור מצבי ומקומי כדי שיחלצו אותי".
"היית עסוק בשידור?"
"במצב טבעי אני יכול לדבר או לקרוא או להטיס רחפת תוך כדי שידור וקליטה, אבל זה לא היה מצב טבעי. קשה לשדר אלפיים שנים קדימה. הייתי חייב להתנתק מהסביבה".
היא חייכה. "אלפיים?"
הוא נאנח. "אז שיקרתי קצת. לא רציתי להלחיץ אותך. האמת היא שאני מ-4012".
"שלושת אלפים מאה נשמע לך פחות מלחיץ מארבעת אלפים?"
הוא שתק ובהה בשטיח.
"אז שידרת את מיקומך ואת התאריך וקיבלת בחזרה הוראות חילוץ?"
"כן. בדיוק".
"אז למה הלחץ? אמרתי לך כבר שלא תהיה שום בעיה לשחרר אותך אחרי שבועיים. היום זה קצת בעייתי".
"זה חייב להיות היום".
"למה?"
"כי העובדה שאני כאן משבשת את איזון האנרגיות של מרחב החלל, ובעוד כמה שעות כדור הארץ כולו יתפוצץ. או יקרוס. המשוואות לא כל כך ברורות".
"אני יכולה להביא לך חגורה".
"חגורה?"
"כמו לקבל אקדח עם כדור אחד".
"את בטוחה שאת רופאה? שבועת היפוקרטס לא מחייבת אותך?"
היא נשענה לאחור. "אני מתנצלת". היא עצמה את עיניה, עיסתה את רקותיה ונשמה עמוק.
הוא חייך חיוך מר. "האפשרות הזו היתה הראשונה שעלתה, אבל הוחלט שמותי לא יפתור את הבעיה".
היא פקחה את עיניה. "בנושא הזה המשוואות כן ברורות?"
"די עם הסרקזם. אני רציני". הוא רכן קדימה. "גורל האנושות תלוי בהחלטתך אם לשחרר אותי".
"אתה לא משתחרר היום".
"למה?"
"למה? אני אגיד לך למה. שדר לחברים שלך את המיקום הנוכחי שלך. כאן", היא הקישה באצבעה על בלוק הכתיבה. "למה הם חייבים לתפוס אותך כשאתה באמצע הרחוב? מה רע בחדר הזה?"
"אם זה היה כל כך פשוט, הייתי עושה את זה", הוא נשען לאחור והניף את ידיו. "אם זה היה כל כך פשוט, הייתי מבקש, עוד שלשום, שימצאו לי ברשומות ההיסטוריות משהו שיתרחש אתמול, וכך הייתי יכול לשכנע אותך שאני באמת מהעתיד".
"רעיון מצוין".
"למרבה הצער אני לא יכול ליזום תקשורת. הרי אם הייתי יכול, הייתי יכול לנתק תקשורת, לדבר עם האזרחית המטופשת שהזמינה משטרה ועם השוטרים ואפילו אתך ואז לחדש את התקשורת. אבל אני לא יכול ליזום תקשורת, ולכן הייתי חייב לעמוד במקום אחד עד שיסתנכרנו עלי, ואז לזוז עשרה מטר ימינה ושמאלה כדי לאפס את הכוונון המדויק ואז לעמוד שוב במקום אחד, שנקבע לנקודת השיגור, ואז לשתוק במשך כל הזמן שקיבלתי הוראות, כי לא יכולתי לדבר בזמן התקשורת!" הוא נשם עמוק, ונאנח. "וזה היה רק מזל טהור מצדך שסיימתי את ההתקשרות בדיוק כשאת סיימת לאיים עלי בזריקה הזו".
"אז למה לא שיגרו אותך באותו רגע?"
"כי לא היתה להם מספיק אנרגיה זמינה. הם חישבו שיידרשו להם כמעט יומיים להפסיק את כל השיגורים כדי להתמקד רק בי".
"אז איך היתה להם מספיק אנרגיה זמינה כדי לשלוח אותך לכאן? אפילו אם זו היתה", היא הציצה בבלוק הכתיבה שלה, "טעות ספונטנית, אינטגרלית, בלתי נשלטת?"
הוא פלט נחרה. "שיגור קדימה בזמן מחייב אנרגיה הגבוהה פי שלוש מאות וחמישים לערך משיגור אחורה. שיגור קדימה בזמן גם איננו מפר את איזון האנרגיות. חוץ מזה, זו באמת היתה הפרעה ספונטנית, לא משהו מתוכנן, ולכן הפרת איזון האנרגיות".
"יש לך תשובה לכל שאלה".
"זה בדרך כלל המצב כשאנשים דבקים באמת".
הם השתתקו ובחנו זה את זו במבטיהם זמן מה. לבסוף רינה שאלה, "אז כדור הארץ יתפוצץ?"
אריק הנהן. "או יקרוס. כן".
"וכל מה שיש לנו כהוכחה זה… זה הסיפור שלך".
"זה לא סיפור! זו האמת!" הוא נראה לראשונה נרגש.
"בטיפול הפסיכולוגי המילה סיפור משמשת במשמעות שונה –"
"דוקטור! זמננו אוזל."
"תגיד לי", היא הססה מעט בטרם המשיכה, "האנשים שלך, שם בעתיד, לא לחוצים מזה שהעולם יקרוס?"
"לחוצים מאוד. אבל הבטחתי להם שאהיה במקום המיועד, בזמן המיועד, מוכן לשיגור".
"מוכן לשיגור?"
"בערום".
"אהה".
"אז את משחררת אותי?"
"אתה מאוד רגוע ביחס לאדם שגורל העולם כולו מונח על כתפיו".
"אני…? את נראית מאוד רגועה ביחס לגברת שגורל העולם כולו מונח על כתפיה".
"אני לא משחררת אותך".
הוא רכן קדימה ונעץ בה מבט. "אל תוציאי עלי כעסים שנובעים על מישהו אחר".
"חשבתי שאתה לא יכול – "
"אני לא! אבל הבדלי הגישות שלך בשלושת הימים האחרונים בולטים לעין".
"אני לא משחררת אותך".
"רינה. אני מתחנן". הוא ירד על ברכיו והתקדם לעברה. "אין לי כוחות מנטליים מיוחדים. אין לי כוחות פיזיים מיוחדים. איך לי דרך לברוח מכאן". הוא הוריד את בלוק הכתיבה מעל ברכיה ונטל את ידיה בידיו. הוא נעץ בה מבט. "אם בשעה אחת אני לא אעמוד במקום שנקבע לי, ערום ודומם במשך עשר שניות, העולם יקרוס".
"או יתפוצץ".
הוא הידק את אחיזתו בכפות ידיה. "אני זקוק לך. רק את יכולה. בבקשה". ידיו היו חמות ונעימות למגע.
"אני –" היא תהתה מה יחשוב מי שיפתח כעת את הדלת.
"אל תאלצי אותי להתלונן בפני פרופסור מיטלמן שהצעת לי להתאבד. אני לא רוצה לפגוע בך. באמת שלא".
היא בהתה בו. למרות האיום שבדבריו היא לא חשה מאוימת. באופן מטריד קמעה, היא לא רצתה שיעזוב את ידיה.
"יש לי בן ובת", הוא לחש. "לך יש שתי בנות. אם לא למעני", קולו הצטרד, "ואם לא למען ילדי, אז למען ילדיך". דמעה בצבצה בזווית עינו הימנית.
עיניה התרחבו בבהלה והיא מיהרה למשוך את ידיה מתוך ידיו. "איך אתה יודע –"
"התמונה שעל שולחנך", לחש.
היא נעצה בו מבט ממושך. דמעה החלה לגלוש במורד לחיו. היא הושיטה את אצבעה ועצרה אותה. "בסדר". היא התנשמה בכבדות, בוחנת אותו במבטיה. "בסדר. אבל אם אני אגלה שהשפעת על מוחי בדרכים טלפתיות אני אהרוג אותך".
"אז מה קורה עכשיו?" שאלה רינה. הם נשענו על גדר האבן של הבית הפינתי. התנועה ברחוב היתה דלילה.
"אנחנו מחכים".
"ספר לי משהו על העתיד".
"ספרי לי למה את לא אוהבת דגים?"
היא הביטה בו מופתעת. "חשבתי שאתה לא מסוגל לקרוא מחשבות".
"זו לא מחשבה. זו הרגשת סלידה שמתעוררת בך. לא צריך להיות טלפת כדי לחוש בה".
"זה סיפור ארוך".
"יש לי זמן". הוא נטל את ידה והציץ בשעונה. "חמש דקות".
היא התנתקה מגדר האבן, צעדה עד שפת המדרכה, חזרה ונעמדה מולו. "לפני עשרים שנה בערך הייתי בטוקיו, בשוק הדגים. שמעת עליו?"
"לא".
"זה שוק שנפתח בערך בשלוש לפנות בוקר ונסגר בשעות הבוקר המאוחרות. מאוד פופולרי ומומלץ לתיירים. יש שם מכירות פומביות של כל סוגי הדגים".
"אז ראית שטונה זה לא דג קטנטן שקוצצים לתוך קופסת שימורים? נשמע משעמם". הוא תופף ברגלו על הרצפה.
"לא, לא. ממש לא משעמם. מאוד צבעוני, מעניין, המון מסעדות סושי".
"אז ראית בבוקר אחד מספיק דגים בשביל כל החיים?"
"לא. ראיתי –" צמרמורת עברה בגופה.
"מה?"
"עמדתי מול דלת, שנפתחה פתאום. ערפל שעלה מגופות הדגים הקפואים התערבב בערפילי הבוקר, וממש מולי התגלה אולם ענק שבו", היא נשמה עמוק, "היו אלפי ראשי דגים".
"מה?" רגלו קפאה באמצע תנועתה.
"הדגים בשוק מוצגים נקיים, חתוכים, שטופים. ללא ראשים וללא זנבות. באולם שאני ראיתי ריכזו את הראשים שלהם".
"אז?"
"הראשים נערמו זה על זה, כולם פונים לכיוון אחד. כולם עם פה פעור. וכולם – כולם הסתכלו בי".
"אוי", הוא העווה את פניו בתיאטרליות.
"לא אוי!" היא סטרה לכתפו בחביבות. "ראית פעם דג אחד מסתכל עליך? עכשיו תכפיל את זה. ולא סתם דגים. דגי טונה ששוקלים מאות קילו כל אחד. ראשי ענק. עיני ענק. פיות ענק. כולם פעורים מולך וכולם מביטים בך". רעד חלף בגופה.
"טוב", הוא מלמל. "זה בערך מה שקלטתי, אבל רציתי לוודא". הוא נאנח. "הגיע הזמן". הוא החל לפשוט את חולצתו.
"אני לא יודעת מי משנינו עומד להשתגע". נדמה היה שהיא לא קלטה את משמעות דבריו. "אתה, שמתכוון לעמוד ערום באמצע הרחוב, או אני, שמתכוונת לעמוד לידך ולשמור עליך".
"את רק צריכה –"
"יש לך מזל שנקודת השיגור שלך לא נמצאת מאה מטרים מערבה". היא נדה בראשה לעבר מורד הרחוב.
"מה יש שם?" הוא הוריד את נעליו.
"הכניסה לקניון".
"את מוכנה להתרכז? את רק צריכה לשמור –"
"כי שם לא היית יכול לעמוד אפילו –"
"אולי תקשיבי? את צריכה לשמור שיהיה סביבי שטח נקי מאנשים, ברדיוס של מטר". הוא הוריד את מכנסיו.
"מטר?"
"הסברתי לך. ההעברה לא תתבצע אם יהיה מישהו לבוש –"
"אז מה, אי אפשר לשגר אנשים עם קוצב לב או פלטינה ברגל?"
"לא".
היא רטנה. "אז מה עומד לקרות כאן?"
"חצי דקה לפני השיגור משטח ההעברה יצבע בצהוב ואחר-כך בכחול". הוא הוריד את גרביו.
"איך זה יקרה?"
"הצטברות של פוטונים מקוטבים! זה מה שמשנה עכשיו?"
"תרגע! למה בכלל המשטח צריך להצבע?"
"אמצעי זהירות אחרון".
"אז כל מי שיהיה בתוך המעגל הזה ישוגר לאותו מקום".
"כן, בתנאי שכל מי שיהיה בתוך המעגל יהיה ערום".
"מפחיד".
"תתרחקי ממני". הוא הרים את ידה והציץ בשעונה, "והכל יהיה בסדר. הגיע הזמן". הוא הוריד את תחתוניו ונותר עירום. היא שלחה מבט אל מבושיו ואז הביטה בעיניו.
"אני רואה שרק במוח התפתחו איברים חדשים. ואני רואה שברית מילה עדיין –"
הוא הרים את אצבעו הימנית, להשקיטה. "זמננו תם. היה נעים להכיר. טראומת הדגים מאחוריך. בעלך אוהב אותך. ואת אוהבת אותו".
הנהג במכונית הקרובה אליהם צפר וצעק משהו. היה נדמה לה שמישהו קורא בשמה. עוד נהג צפר ועשה כלפיהם תנועה מגונה. בלית ברירה היא התקדמה ועמדה לפניו, כך שהסתירה אותו ממרבית התנועה בצומת, ותהתה על מה לכל הרוחות הוא מדבר.
"מה זה?"
היא סבה ימינה בהפתעה. "מיקי! היה נדמה לי שמישהו קרא לי".
"מי זה?" פניו של מיקי היו אדומות מכעס. היא לא ראתה אותו כך מעולם.
"מה אתה עושה… אתה עקבת אחרי?!"
אריק נראה נבוך. "אתה מוכן להתרחק בבקשה –"
"תעני לי!" מיקי התעלם מבקשתו של אריק. "מי זה?!"
"זה מטופל מבית החולים".
"אתה מוכן להתרחק –"
"איזה כיסוי נהדר. מצוין ממש. אז לא רק שאת בוגדת בי, את בוגדת גם במקצוע שלך!"
"את מוכנה לבקש ממנו שיתרחק מטר ממני?" אריק הרים מעט את קולו.
"אתה מדבר שטויות, מיקי. אין בינינו כלום". היא קפאה. היא נזכרה באריק רוכן על ברכיו בחדרה ואוחז בידיה. יש לך שתי בנות, הוא אמר, אבל לא היתה שום תמונה על שולחנה!
"את יודעת, הייתי יכול להאמין לזה", הוא צעד לפנים ושוב לאחור מניף את ידיו, "אם הוא לא היה עומד לידך בלי בגדים". הוא התכופף, הרים את החולצה של אריק ותחב אותה לידיו. "מה קרה? הפרעתי לך למצוץ לו?" הוא עשה תנועה מגונה לעבר נהג נוסף שצפר להם. "ועוד באמצע הרחוב, אני לא מאמין. זה מה שעושה לך את זה? היי", הוא נופף באצבעו מול פניה. "אפילו לזונות יש קווים אדומים".
"היי! תן קצת כבוד לאשתך", אמר אריק והשליך את החולצה מידיו.
"אתה אל תתערב!" מיקי הסתובב לעברו וליוה את הצעקה באגרוף לסנטרו של אריק. אריק התמוטט לאחור. ראשו נחבט בפח האשפה שניצב בפינת הרחוב.
רינה הביטה בשעונה בבהלה.
"אידיוט! מה עשית!" היא גחנה לעבר אריק וסטרה על פניו. "אריק! אריק! תתעורר!"
"בואי הביתה!" הוא הושיט יד לכתפה.
"זוז ממני", היא ניערה את ידו מעליה. "הוא חייב לצאת מכאן תוך דקה".
"ואם לא?"
"מיקי! אני רצינית! תעזור לי להעיר אותו. הוא ידע! הוא אומר את האמת! הוא חייב לעמוד על רגליו".
מיקי צעד שני צעדים לאחור. "בואי! עכשיו!"
רינה שלפה מתיקה בקבוק מים מינרליים ושפכה את תוכנו על פניו של אריק.
"מיקי! אני רצינית! זה לא משחק!" היא הביטה בו בתחינה.
"קומי! תתרחקי ממנו ובואי", הוא הושיט את אצבעו לעברה, ואז הצביע בחדות על הרצפה לידו, "לכאן! כי אם לא… מה זה? הוא רגיש למים?"
רינה שבה להביט באריק. ראשו החל להצהיב. היא התכופפה, הזיזה את ראשה ימינה ושמאלה, אך התקשתה להבחין האם האור הצהוב מופיע גם על המדרכה.
"מיקי", היא זעקה. "עזור לי!"
אבל הוא המשיך לבהות בה.
היא הביטה בשעונה. שלושים שניות חלפו. שלושים שניות נותרו.
"שאלוהים יסלח לך", אמרה בעודה מזדקפת.
היא הורידה את מעילה, קרעה את חולצתה מעליה בעודה בועטת את נעליה מעל רגליה, שיחררה את חגורת מכנסיה, והורידה אותם במהירות יחד עם תחתוניה. שתי הגרביים הוסרו, השעון, הטבעות, ושרשרת הפנינים. ואז החזיה.
"את השתגעת לגמרי", מלמל מיקי. הוא הביט ימינה ושמאלה, תוהה מה יאמר לצופים הנוספים שהתקבצו להביט באשתו המתערטלת.
רינה ניגשה אל מאחורי ראשו של אריק, התכופפה, אחזה בבתי שחיו, נשמה נשימה עמוקה ומשכה אותו אליה. היא הזדקפה, נשמה עמוק וייצבה את עמידתה. היא חיבקה את אריק בלי תנועה ובהתה בבעלה. גופו של אריק היה כעת צהוב לגמרי וראשו החל להכחיל.
דמעה גלשה במורד לחיה. "אני אוהבת אותך, מטומטם. אני אוהבת את נועם ועמית. תגיד להן –"
"אני לא אגיד להן כלום. תעזבי את הליצן הצבעוני הזה –"
וכל מה שנותר מולו היה אוויר, ושתי ערמות בגדים.
סיפור מעלף! כל כך היה לי חבל שהוא נגמר, ונשארו בי שאלות, מה קובי עשה באמת בבית החולים? למה רפי הרים את הנייר מהרצפה ושמר אותו? האם זה בכלל חוקי שפרופסור מיטלמן אישר ראיון עם חולה? האם העובדה שרינה שוגרה לעתיד אומרת שכך אריק ידע שיש לך שתי בנות? והשאלה הגדולה היא האם העובדה שרינה שוגרה לעתיד שיבשה את קו הזמן של ההווה שלה או האם זה היה אמור להיות העתיד שלה מלכתחילה?
כמו שאמרתי, המון שאלות.
הכתיבה הייתה פשוט נהדרת וגולשת, קראתי את הסיפור בנשימה אחת.
איך אפשר לעזוב ככה שתי בנות בגלל איש זר?!?!?!?!
את רצינית שלא הבנת?
בניגוד למה שחושב הבעל, זה לא סיפור על בגידה. תקראי שוב ותחשבי מה היה קורה אילולא הלכה עם הזר.