במזל קשת
מאת ורד טוכטרמן
ריבי הביטה בגועל בלוגו של "סוכנות הכרויות קופידון, שידוכים איכותיים, סיפורי הצלחה מוכחים בע"מ", שהציג מלאך נושא קשת במלוא תפארתו השמנמנה וזהובת התלתלים. לוגו כזה היה יכול לגרום לרפאל להפסיק לצייר. היא נאנחה. לעמוד פה ולהסתכל על הלוגו לא יעזור לה. היא בת שלושים ושש ועדיין רווקה, ומישהו צריך לפתור את המצב הזה. אם היא לא מסוגלת, אין לה ברירה אלא לפנות למקצוענים.
בעצם היא לא רצתה לפנות למקום הזה – אם הבחירה היתה שלה, היא היתה בוחרת בכל מקום, ובלבד שלא יהיה עם לוגו זוועתי שכזה – אבל עופרי המליצה לה. לא סתם המליצה – דחפה ונדנדה ובלבלה את המוח עד מוות. עופרי עומדת להתחתן עם מיכאל עוד חודשיים וחצי (אוי, המלח, המלח על הפצעים), והיא מן הסתם יודעת על מה היא מדברת. הם הכירו ב"קופידון".
אז ריבי בלעה את הגאווה, ואת הכבוד העצמי, ואת הרתיעה הטבעית שלה ממקומות כאלה, ובאה. אולי מפה יבוא הנס, זה שאמא שלה מחכה לו כל הזמן.
"כן? תיכנסי", חייכה אליה פקידת הקבלה. נו, לפחות לא אחת מהפוסטמות עם המסטיק. את זה היא באמת לא היתה יכולה לסבול.
"אה… אני…" ריבי נכנסה בהיסוס, אבל לא ידעה איך לנסח את השאלה. בחדר הקבלה היו עוד שתי בחורות, האחת שחומה ושמנה ועם הבעה עוינת, והשניה כחושה וחיוורת שפניה נעוצים בספר. הן נראו כמו נגטיב זו של זו, וריבי הרגישה שאם תאמר למה באה, זה יגרום לה להצטרף אל קהלן של אלה, קהל המפסידניות.
"כן, בבקשה". פקידת הקבלה המשיכה לחייך וריבי התקרבה אליה, וראתה בהקלה שזו מושיטה לה טופס. היא לא תצטרך להסביר. נו, ברור, הם חייבים להיות רגילים כאן לחוסר הנעימות הזה. "מלאי אותו בבקשה", אמרה לה הפקידה, מושיטה לה עט.
אני מסתתרת מאחורי שיח של אלת המסטיק, בפארק. טוב שהם החליטו לבוא לפארק ולא לצאת למסעדה. במסעדות אמנם יותר קל לעקוב, אבל הרבה יותר קשה לירות בלי להיתפס. בינתיים הם מטיילים להם. מעניין כמה זמן עד שהם יחליטו להתיישב על ספסל.
"עוד כמה שנים נשארו לך?"
היא דווקא היתה יכולה להיראות טוב, הבחורה, אבל יש לה מין הבעה מוכה על הפנים, הבעה שמצפה לדחיה. נראה, נראה.
"שנה לחובות שמיעה. אחר כך זה רק התזה", הוא משיב, ואני מזהה אי נוחות. כמה פעמים הוא כבר עבר את זה? מהתמונה אני יודעת שגם הוא היה יכול להיראות בסדר – לא מדהים, אבל סביר – אבל עכשיו הוא נראה מאד לא מושך. הוא גם נראה כאילו הוא ממש לא רוצה להיות כאן.
"אה, מעניין", היא אומרת, ולא מצליחה לשכנע אפילו אותי. "על מה אתה עושה את התזה שלך?"
הם ממשיכים להתקדם לנגד עיניי כשהוא מפליג בתיאורים שקשורים איכשהו לאלמנטים מקראיים בכתבי ביאליק. ביאליק, דווקא? נו, שיהיה. תואר שני בספרות, אין פלא שהוא לא הצליח להתחתן עד היום.
אני ממששת את קשת הפרק שלי, בודקת שהמיתר דרוך. מרגע שהוא דרוך כמו שצריך, התנועה המתאימה של פרק כף היד תשחרר את החץ לדרכו. אני חייבת להודות שאני די אוהבת את הרגעים האלה של צפיה ביעדים שלי, לפני שאני עושה את הג'וב שלי, אבל אני גם מאד במתח. הצפיה המדוקדקת הזאת בהם, לא להחמיץ אף ניואנס, לא לפספס…
הטופס די שגרתי. כלומר, לדעתה של ריבי. היא, הרי, מעולם לא דרכה במקום כזה קודם, מאיפה היא אמורה לדעת? היא מוחקת את כל השאלות מדעתה ומתרכזת במילוי הטופס. הנה, זאת עבודה שהיא יכולה לעשות בקלות. לא לחשוב, לא להעלות תהיות קיומיות, רק למלא פרטים. שם, שם משפחה, כתובת, מספר תעודת זהות, השכלה, תחומי עניין… שלושה דפים של פרטים מייגעים שמאפשרים לה לא לחשוב על עליבות המקום שסביבה.
"הנה", היא מחייכת חיוך מהוסס אל הפקידה.
"יופי, תודה, חמודה", עונה לה הפקידה. ההערכה החיובית של ריבי כלפיה מתפוגגת באחת, למרות העדרו המתמשך של המסטיק. הפקידה לא מבחינה בזה ומעיינת בטופס, מהנהנת ופונה אל ריבי. "איך את משלמת?"
"כרטיס אשראי, בסדר?"
"כן, בטח". פרוצדורת התשלום כל כך נורמלית. היא כמעט יכולה לשכנע את עצמה שהיא משלמת עבור תור אצל הקוסמטיקאית, נגיד.
"את מעוניינת בהנחה של עשרה אחוז על המחיר בתמורה להשתתפות במחקר?" שואלת הפקידה.
"איזה מחקר?" נבהלת ריבי. רק זה חסר לה, שיתעדו את חייה המשובשים לטובת הנצח המדעי.
"אנחנו עוזרים למישהי שעושה מחקר על הביולוגיה של אהבה ממבט ראשון. זה כרוך בבדיקת דם – אחת לפני הפגישה הראשונה, ואחת ביום שאחרי. סודיות רפואית מלאה, כמובן".
ריבי נרגעת קצת. לא חקירות פסיכולוגיות אינסופיות, רק בדיקת דם, ובתמורה – עשרה אחוזי הנחה על המחיר, שאינו נמוך כלל. למה לא. קטן עליה. היא לא מאמינה שעניין ה'אהבה ממבט ראשון' יהיה תקף לגביה, אבל זו כבר בעיה שלהם. היא מהנהנת לפקידה, וזו מעבירה את הכרטיס.
הנה, הם חוזרים. אין פה הרבה לאן ללכת בפארק הזה. היא הולכת לאט.
"שנשב קצת?" הוא מציע. מצוין. נקודת התצפית שבחרתי לי מוכיחה את עצמה היטב.
"למה לא", היא מתיישבת בכבדות. הוא יושב לידה, אבל בשום ואופן לא קרוב מדי. הם לא מסתכלים זה בזה, שניהם מסתכלים לפניהם, כאילו צופים במסך קולנוע בלתי נראה. שתיקה כבדה משתררת לפני שהוא מפר אותה בצליעה.
"ואת, לומדת?"
היא מושכת בכתפיה. "למדתי. עשיתי תואר בפילוסופיה ובי איי כללי. מאד שימושי".
הוא נאנח. "שנינו אנשים מאד פרקטיים, אני רואה". אני מתפעלת. הוא ממש מתקרב לנושא שלשמו התכנסנו כאן הערב, כלומר, שאלת הנישואים וההתאמה ביניהם. אבל כמובן, בנקודה הזאת הוא עוצר ואיש מהם לא מעלה בדעתו להתקדם עוד צעד לתוך הנושא.
"אז… אה… מה התחביבים שלך?"
הערב נמשך לו בצעדי צב במסלולו השגרתי. אבל, כמובן, אני מתכוונת להתערב בקרוב.
"אז, רבקה, את רוצה להתחתן?" משום מה, היא ציפתה למראיינת ששערה צבוע בגוונים וקולה צרוד מעשן סיגריות. האישה שמולה לובשת חולצת טריקו אדומה בתוך מכנסי ג'ינס פשוטים, ושערה החום אסוף מאחור בקוקו.
"ריבי. זה ריבי", היא מכחכחת בגרונה. "כן, בטח, בגלל זה אני פה".
"תתפלאי, לא כל הנשים שבאות הנה באמת רוצות להתחתן. לפעמים אמא לוחצת, לפעמים הן פוחדות להישאר לבד, אבל זה לא שהן באמת רוצות לנעול את החיים שלהן עם מישהו". המראיינת בוחנת את ריבי במבטה. מה היא מחפשת?
"לא, אני באמת רוצה להתחתן", אומרת ריבי. "כלומר, כן, אמא שלי לוחצת, בטח, אבל אני גם רוצה להתחתן בעצמי. אני רוצה אהבה".
"אה, אהבה", אומרת המראיינת בקול מהורהר. "טוב, טוב. אז זה לא רק 'בגיל שלושים ושש כבר צריך', אה?"
"לא", ממהרת ריבי להכחיש, בפני המראיינת כמו גם בפני עצמה.
"טוב מאד", המראיינת מניחה את עטה מידה ומישירה מבט אל ריבי. "כל הפרטים שלך פה", היא טופחת בידה על הדף שבו כתבה בדקות האחרונות. זה מונח מעל תיק ובו הטפסים שמילאה ריבי בחדר הקבלה, ואישור התשלום שלה. "אנחנו נעבור עליהם היום ונמצא לך מישהו מתאים. מחר תחזרי ונתאם ביניכם פגישה".
"מחר?" להפתעתה, ריבי מאוכזבת. היא ציפתה שכבר היום תקבל רשימת מועמדים, שאותה תוכל לתחוב למגירה כלשהי ולומר לעצמה שעשתה משהו.
"כן, אנחנו צריכים קודם לבדוק את הנתונים, כדי למצוא התאמה טובה", אומרת לה המראיינת בנימה מרגיעה. "עוד יום אחד זה לא מה שישנה, נכון?"
ריבי מהנהנת.
"טוב, אני רואה פה שהסכמת להתנדב לניסוי שלנו. תכנסי בדלת הזאת כאן, ורינה, האחות, תקח לך דם. ואל תשכחי לחזור מחרתיים, אחרי הפגישה".
ריבי קמה על רגליים קהות והולכת לעבר הדלת שהמראיינת הצביעה עליה. היא תוהה אם היא אמורה לומר כמה מילות פרידה, ולבסוף יוצאת בלי לומר דבר.
המראיינת פולטת נשיפה ארוכה ומביטה בחלל האוויר, מהורהרת. לאחר מכן היא מניחה את התיק על ערימה של תיקים דומים במגש התיקים להקלדה, ומזמינה את המרואיין הבא.
אין לי ספק שהיא לא מתעניינת בו. הוא מרוחק מדי, אדיש מדי ומבועת מדי מכדי להיפתח. וזה נכון גם בכיוון השני – אין שום סיכוי שבעולם שמישהו יתעניין בה כשהיא מתנהגת ככה. והם דווקא היו יכולים להתאים מאד. אני מסתכלת בהם ויכולה בקלות לדמיין אותם צוחקים ביחד, מנהלים שיחה ערה, מאושרים ביחד. אבל החומה גבוהה מדי.
אני בוחנת אותם בקפדנות באמצעות המשקפת הקטנה שלי. שום התרחבות של האישונים. לא סומק. לא נשימה מואצת. אף אחד מהסימנים לא שם. משהו צריך להיעשות, או שאחוזי ההצלחה שלנו יפגעו.
מי משניהם יהיה הקורבן? היא או הוא?
אני מודה, יש לי נטיה לתת עדיפות לבנות מיני. אני בוחרת בו כקורבן. בעצם, אני מודה – בחרתי בו מראש. אני נעה בזהירות לעמדה המתאימה, לתפוס אותו מהגב. יותר קל לפגוע בגב, פחות סיכויים שהחץ ינתז מהעצם, וגם פחות סיכויים שמישהו ישים לב שמשהו לא בסדר.
אני מכוונת בקפדנות, ויורה.
"אוקיי, ריבי, יש לי פה מישהו שלדעתי יתאים לך", אומרת לה המראיינת. היום היא לובשת חולצה כחולה. ריבי מושיטה את ידה ומקבלת את הטופס שמושיטה לה המראיינת. היא מעיינת בו. בחור. כמו כל בחור אחר. נראה סביר. נתונים סבירים. לא משהו שמכריז על עצמו, "אני אהיה אהבת חייך". ולמה בעצם ציפתה?
ריבי מרגישה עומס לא לגמרי ברור של ציפיות שהועמסו על מחשבתה ביומיים האחרונים כשלא הבחינה בכך, מחליק ונתקע, כך נדמה, בגרונה. זה טפשי, אבל היא מרגישה כאילו היא עומדת לבכות. איך תצליח להתאהב באדם שכלל אינה מכירה?
המראיינת מכחכחת בגרונה. "הוא יתקשר אלייך היום, אני מניחה שתיפגשו הערב. רק לערוך היכרות ראשונית, לא מעבר לזה. אני מקווה לשמוע ממך מחר איך הלך".
ריבי מודה לה בראש מורכן.
"הכל בסדר?" שואלת אותה המראיינת, וריבי מזכירה לעצמה שמן הסתם היא דואגת לעמלה שלה. זה לא עניין אישי.
"כן, כן, בסדר", היא פולטת במהירות מבעד לגרון חנוק, ומסתלקת מהמקום. היא יודעת שאילו היה עליה להתקשר אליו, כאן היה נקטע הכל. אבל הוא יתקשר אליה. אולי כדאי לה ללכת לאנשהו, להתעכב מחוץ לבית, לא לחזור עד שעה מאוחרת? האם היא רוצה להיות בבית ולענות לטלפון שלו? כלומר, אם הוא לא ירגיש בדיוק כמוה כשהוא יראה את התיק שלה.
פתאום ריבי מרגישה ודאות שהוא לא יתקשר בכלל. בטח ראה את התמונה שלה והחליט לוותר על זה. היא מחליטה לחזור הביתה. זה בסדר, היא אומרת לעצמה, אף אחד לא יתקשר.
הוא קופץ קצת במקומו. "איי!" הוא פולט בהפתעה.
"מה קרה?" היא מביטה בו בתהיה, אולי קצת בדאגה. "הכל בסדר?"
"לא… כלומר, כן", הוא מחכך את עורפו בידו. "משהו עקץ אותי, אני חושב".
"אה", היא אומרת. "דבורה?"
לא, לא דבורה. אני.
אני מזדחלת בחזרה לעמדה שבה אוכל לראות את פניהם. אני רוצה לראות את האפקט עליו. עוד מעט זה יתחיל. עוד מעט…
הנה.
האישונים מתרחבים. כן. הוא מסתכל עליה, והאישונים מתרחבים. אני רואה, ממש יכולה לראות, את החומות מתחילות להתמוסס. הוא מסתכל עליה, ופתאום אפשר להרגיש שהוא ממש רואה אותה, לשם שינוי. הוא מחייך.
לרוב זה מספיק. לרוב מספיק לפגוע בצד אחד כדי שהצד השני יגיב. רק הפרה קטנה של הקבעון, והכל מסתדר. אבל נדמה לי… נדמה לי שהפעם זה לא ילך. נראה.
"זה בסדר, זה שום דבר", הוא אומר לה, קצת צרוד. הוא מביט בה, ישר, ואז משפיל את מבטו בחיוך נבוך.
היא מושכת בכתפיה, מביטה לכיוון אחר. היא לא משוכנעת. פוחדת, נראה לי. לא נותנת אמון. מי נעל אותה ככה בתוך עצמה?
אני נאנחת לעצמי ומוציאה את החץ השני מהנרתיק הקטן שבו הוא מקובע. לא תהיה לי ברירה.
"שלום, אני מדבר עם ריבי?" כשהטלפון מצלצל, היא ישר יודעת מי זה. הקול שלו די נעים, היא חושבת לעצמה. מעניין, הם זכרו לומר לו לקרוא לה ריבי ולא רבקה.
"כן. יונתן?" מלעיל או מלרע, היא תוהה. ואולי הוא בכלל מעדיף יוני? או אולי נתי? אצלה לא היה כתוב שום דבר כזה.
"כן", הוא אומר. "שיבצו אותי אליך". היא שומעת אותו מגחך, די במבוכה. גם היא לא כל כך יודעת מה הדרך הנכונה להגיב.
"אה", היא אומרת. "אז…"
"כן", הוא מכחכח. "אז, אה, ניפגש?"
"כן", היא אומרת. "בשביל זה…" קולה נמוג מעצמו.
"נכון".
"איפה…?"
"הפארק שמול הסוכנות, מתאים לך?" לא יעלה בדעתו לקרוא לסוכנות 'קופידון' בשמה. מצד שני, הבחירה הניטראלית מתבקשת.
"כן, למה לא. מתי?" ריבי מרגישה הקלה על שההחלטה ניטלת מידיה.
"שבע, בסדר? כשעוד יש אור".
"כן, למה לא". שבע זו שעה מצוינת. היא לא מכריזה על עצמה כ"דייט", ומצד שני מאפשרת בקלות לפלוש אל תוך שעות הערב אם העניינים מסתדרים. ככה, לפחות, אמרה לה עופרי.
"טוב, בסדר, קבענו".
"אז אני אלבש מעיל ארוך ואת תחזיקי שושנה אדומה?" הוא שואל ומצחקק צחקוק נבוך.
"אה… כן", היא משמיעה צחקוק משלה כדי להראות שלא לקחה את דבריו ברצינות, אבל מקווה שהשיחה תסתיים כמה שיותר מהר.
"אז… נתראה", הוא אומר.
"כן, להתראות".
"ביי".
"ביי".
היא מחזירה את השפופרת לעריסתה, סוף סוף. היא מתלבשת, וכמעט שוקלת באמת להחזיק שושנה אדומה, אבל התחושה שתיראה מגוחכת, לפגוש בצורה רומנטית שנלקחה מהסרטים מישהו שהכירה דרך סוכנות שידוכים, עוצרת בעדה.
אני טוענת את החץ בקשת הפרק. למעשה, זה לא החץ, אלא המעטפת החיצונית שלו. החץ זעיר מכדי שאוכל לטפל בו באצבעות. היריה מעיפה אותו מתוך המעטפת ומשאירה אותה, ריקה, אצלי. אני בוחנת אותה היטב כדי לראות שהוא יושב בתוכה כיאות – חץ קטנטן, לבן-צהבהב שקוף, בעובי של עופרת של עפרון מכני, מתחדד בשני קצותיו. נראה שקפיץ המעטפת סגור בצורה הנכונה. אני מחדירה אותו לחור בקשת הפרק ומותחת את המיתר. העצים מסביב מפחיתים את הרוח למינימום.
אני בוחנת שוב את פניהם. עליו, אני רואה את מלוא פעולתו של החומר. אישוניו התרחבו מאוד, וסומק קל החל להתפשט על לחייו. עליה… כמעט. אבל זה לא שם. אין מה לעשות.
אני מתגנבת לצד השני, לתפוס זווית אל גבה, ויורה. הפעם היא קופצת. אני משועשעת. במשך שנים הם יזכרו את שתי העקיצות האלה בפגישה הראשונה שלהם, והן מן הסתם תלבשנה נופך רומנטי הולך וגובר. כראוי.
הוא מניח את ידו על כתפה, מודאג קצת מאיך שקפצה. היא מביטה בו, ועוד לפני שחזרתי לעמדת התצפית על פניהם, אני רואה שזה עבד. הוא מרוכז בה לחלוטין, והיא לא מסבה יותר את פניה. הם מביטים זה בזה בצורה הזאת שחיפשתי כל הזמן הזה. פשוט ידעתי שזה שם.
"שלום, ריבי?" לרגע היא לא מזהה את הקול, ואז היא מחייכת חיוך גדול.
"אה, כן! סליחה, לא זיהיתי אותך בהתחלה. התכוונתי להתקשר אליכם".
"אז איך הלך? מהקול שלך נראה לי שהיה בסדר".
"בסדר? כן, אני חושבת שהיה בסדר". היא בקושי משתלטת על הצחקוק שאוחז בקולה.
"מצוין", אומרת המראיינת בקול ידידותי. "אז רק רציתי להזכיר לך את בדיקת הדם השניה, שחשוב מאד שתעשי אותה…"
"כן, כן, את צודקת. אני זוכרת. אני אעבור אצלכם היום, בסדר?"
כשהיא מגיעה ל'קופידון' היא מתעקשת להכנס אל המראיינת קודם כל, ולוחצת את ידה בעוז. "תודה, תודה, תודה. אני פשוט לא מאמינה. אתם נפלאים".
המראיינת מחייכת. "כן, יש לנו שיעור הצלחות גבוה. אבל אולי כדאי שתחכי עם התודות עוד כמה ימים? שתראי שזה מסתדר?"
"לא, אני יודעת שזה יסתדר. פשוט יודעת. תודה על הכל". היא לוחצת שוב את ידה של המראיינת ואומרת, "להיכנס עכשיו אל רינה?"
"כן, כן", אומרת לה המראיינת, ומחייכת חיוך מהורהר אל גבה המתרחק של ריבי.
היא נראית עכשיו אחרת לגמרי, אין ספק. אני מתבוננת בה כשהיא נכנסת אלי. אם היא היתה נראית ככה כשהיא נכנסה לכאן לראשונה… אבל אין בעצם על מה לדבר. אם היא היתה נראית ככה כשהיא נכנסה הנה לראשונה, היא בכלל לא היתה צריכה את השירותים שלנו. שלי.
"שבי בבקשה", אני אומרת לה ומכינה את המזרק. את המזרק הראשון בכלל לא הייתי צריכה, אני שומרת אותם רק לצורך בדיקות שגרתיות. זה – זה המזרק שעליו עומד כל העסק, ואליו אני מתייחסת כאל אוצר אמיתי.
"שניה אחת וזה עובר", אני אומרת לה. היא מחייכת אלי ואני לא צריכה אפילו לבצע את הבדיקה כדי לדעת – הילדה מאוהבת. אני מחייכת אליה בחזרה. אני שולפת את מחט המזרק, שבתוכו האוצר היקר מפז, מזרועה.
"תודה", היא אומרת לי, ויוצאת מהחדר בצעדים קלילים.
"לא, תודה לך", אני ממלמלת לעבר הדלת הנסגרת ולוקחת את המזרק המלא אל המקרר.
אני לא יודעת מה היה קורה אם לא הייתי מוצאת את העבודה ההיא כמזכירה במשרד שידוכים בתקופת הלימודים. אולי בכל זאת הייתי עולה על ההורמון. אבל יותר סביר שלא. אבל אחרי כמה פעמים שבהן ראיתי את המקרים הנדירים של אהבות ממבט ראשון, כבר ידעתי לזהות את המראה, וכבר הבנתי שיש פה משהו ראוי לבדיקה. עד ששכנעתי אותם לשתף אתי פעולה, יצאה הנשמה, אבל הצלחתי, ואחרי שנה שבה ניצלתי את מעבדות האוניברסיטה בשעות הפנאי (הסוויתי את הבדיקות כחלק מניסויי התזה שלי), הצלחתי לבודד את ההורמון מדמם של אנשים שזה עתה התאהבו. ברוח ראשי התיבות המקובלים כשמות הורמונים, אני קוראת לו LIH – Love Inducing Hormone. ככל שהצלחתי לזהות, במחקר המועט שהיה ביכולתי לבצע, הוא עולה בצורה קיצונית בעשרים וארבע השעות הראשונות שלאחר ההתאהבות ההתחלתית, ולאחר מכן יורד בהדרגה לרמות מזעריות. וכל מה שצריך זו כמות התחלתית קטנה – מרגע שקיימים המוכנות הבסיסית והאובייקט המתאים, הגוף כבר ימשיך לייצר אותו בעצמו.
בימים הראשונים אחרי שקיבלתי את הממצאים המאשרים הסופיים, חשבתי לדווח על הממצאים באוניברסיטה, אולי לפרסם מאמר, ולעשות לי מידה מסוימת של שם אקדמי. כמובן, אף אחד לא היה מפרסם מאמר שלי לבד. הייתי צריכה לשתף אחד מהפרופסורים שלי בתגלית – כשהשם שלו מופיע ראשון. המחשבה הזאת העיבה על ההתלהבות שלי מהאפשרות.
מצד שני, יכולתי לנסות להוציא פטנט על העסק, אבל אין פטנטים על הורמונים, רק על תהליך הייצור שלהם. לא היה יוצא לי מזה כלום. ורק אלוהים יודע מה היו עושים עם זה כל מיני תאגידים שהיו מניחים יד על התהליך. בסוף עוד היו מוציאים את זה מחוץ לחוק, ונגמרה החגיגה.
אז לא הוצאתי ציוץ מהפה. רק הקמתי את "קופידון".
עזר לי הנסיון שלי במשרד שידוכים. ידעתי איך העסק עובד. עזר לי התואר הטרי בביוכימיה. לא בפתיחת המשרד, כמובן, אבל במאפיינים הייחודיים שלו, אלה שאני הוספתי לו, אלה ששמרתי בסוד. ואחרון חביב, עזרו לי האימונים בקשתות אולימפית בנבחרת הנוער, אז, לפני שנים.
אז פיתחתי את החץ הזעיר שמבוסס על צורה מגובשת של ההורמון. ופיתחתי, אחרי נסיונות מרובים, את קשת הפרק. ניסיתי קודם דרכים אחרות, כמו קֶלע מקצועי ורובה נשיפה, אבל קשת הפרק היא הדרך היעילה ביותר לצורך הזה. פיתחתי את הפרוצדורה שתאפשר לי להשיג את חומר הגלם הדרוש, בתור "רינה האחות". ומאז אני מוכרת אהבה, ממבט ראשון.
חוקי? אני לא בטוחה. מן הסתם אם היו מגלים מה אני עושה היו מוצאים במה להאשים אותי. וגם לגבי מידת המוסריות של מה שאני עושה יש לי ספקות, בשעות המאוחרות של הלילה. כל הזמן אני מרגישה שזה כמו לרמות, שזה כמו לקחת מאנשים את זכות הבחירה, או את הטבעיות שלהם, או משהו. רק המספר הגדול של אנשים מאושרים שיוצאים מפה מרגיע אותי קצת. אין לי ספק לגבי מידת היעילות של השיטה, ובכל זאת, עד היום, לא השתמשתי בה על עצמי.
למה?
כמו שאמרתי, זה כמו לרמות. כשאני מרמה שני אנשים שלא יידעו לעולם מה עשיתי, וגורמת להם להתאהב, האהבה שלהם לא תהיה פחות שווה בגלל זה. הם לא יקומו לילה אחד, בעוד עשר שנים, יסתכלו במי ששוכב לצדם במיטה, ויתהו למה הוא נמצא שם, אם בגללם או בגלל איזשהו הורמון. אבל אני? אני לא אוכל שלא לתהות בעניין כל ימי חיי. אז אני לא משתמשת בו.
אז… מישהו מכם מחפש אולי אהבה? מישהו מכם עשוי אולי להתעניין ברווקה בת שלושים וחמש, עם תואר שני בביוכימיה, עסק משגשג, ואמונה אינסופית באהבת אמת?
יום שני, 12 בפברואר 2007 בשעה 6:28 קישור לתגובה
מעולה, אהבתי מאוד :-)
יום שישי, 05 בפברואר 2010 בשעה 10:54 קישור לתגובה
מעולה, רצוף כנות, מוכרות, מעלה חיוך, רעיון טוב, ואם אני היתי כותבת ככה, כבר היתי מוצאת אהבה