"התוהו המזדחל", ספרו של לאבקראפט, מגיש לנו 23 סיפורי אימה קצרים שנכתבו בין השנים 1920 ל-1935 וככל הנראה היו יפים לשעתם. לרוע המזל, הם לא עמדו יפה במבחן השנים.

"הכרונוליתים", בראש ובראשונה, הוא ספר הרפתקאות טוב המוביל לקראת לולאת זמן כמעט מושלמת.

בני האדם אוהבים להתגאות בכך שהם המין התבוני היחיד שהתפתח על כדור הארץ (אם לא מחשיבים קן נמלים כיצור חי בודד). מיליארדי שנים של אבולוציה, וכל מה שהצליח כדור הארץ להצמיח הוא מין תבוני אחד, שמגלה סימנים של חוסר תבונה לעתים קרובות מאוד. ומה אם לא כך היה המצב?

"אנשי הכבשן" הוא ספר מהנה ועשיר ברעיונות, ותרגומה של ורד טוכטרמן יצירתי ונעים לקריאה. למעט שתי בעיות.

"אויבים", ספר ההמשך של "בלארוס", הוא המשך הולם לקודמו. חסרונו העיקרי הוא שאינו שלם.

"כלבי יהלום, ימי טורקיז", ספרו החדש של אלסטר ריינולדס, מאגד שתי נובלות, ובהן שני סוגי מסעות הנושאים את גיבוריו אל מעבר לגבולות האנושיות. המשותף לשניהם הוא המסע.

"קבצנים בספרד" הוא סיפורו של עם המובא דרך עיניהן של שתי נשים בעלות נקודות השקפה קוטביות כמעט.

"החשכה שבאה לפני", הספר הראשון בטרילוגיית "נסיך הכלום", הוא ספרו הראשון של ר. סקוט באקר, סופר יליד קנדה. על פניו הוא אמור להזכיר את "שר הטבעות", אך לא ולא.

אחת מהיצירות הבולטות ביותר בז'אנר הפוסט-אפוקליפטי, אם לא החשובה שבהן, היא "הימנון ללייבוביץ" מאת וולטר מ' מילר – יצירה כבדת ראש ומהורהרת המספרת על המתרחש בעולם בין שתי שואות אטומיות. וברור למה.

קשה לכתוב ביקורת על "ילד מלחמה". מחד, זה ספר שדורש צרור של סופרלטיבים, ושבחים מכאן ועד להודעה חדשה. מאידך, מה לסופרלטיבים ולסגנון הרך והמחושב כל כך של הספר היפה הזה?