ילד מלחמה / קארין לוואצ'י

היה לי קשה לכתוב את הביקורת הזאת על "ילד מלחמה". מצד אחד, זה ספר שדורש צרור של סופרלטיבים, ושבחים מכאן ועד להודעה חדשה. מצד שני, סופרלטיבים כל כך לא מתאימים לסגנון הרך והמחושב כל כך של הספר היפה הזה.

"ילד מלחמה" הוא סיפורו של ג'וס מוסי – ילד שנחטף בגיל צעיר על ידי שודדים שתקפו והשמידו את ספינת הסוחר של הוריו, על כל יושביה. "ילד מלחמה" הוא גם סיפורם של שלבי החניכה השונים שהוא עובר בשמונה השנים הבאות במקומות שונים. בנוסף, זהו סיפורה של מלחמה מיותרת עם הרבה יותר מדי צדדים ושל יקום עתידני מורכב ומרתק. אם לא די בכך, זהו גם סיפורו של אדם שמחפש את מקומו בעולם. ביקום.

לג'וס מוסי אנחנו מתוודעים בעיצומה של פשיטת פיראטים על ספינת הסוחר של הוריו. בפשיטה זו נהרג כל הצוות ואילו מוסי ושאר ילדי הספינה נלקחים לעבדות. בעוד שאר ילדי הספינה נמכרים, מוסי מוצא חן בעיניו של פלקון, מפקד הפיראטים, ונשאר תחת חסותו. ההשפעה של תקופת החניכה שלו אצל פלקון ניכרת באישיותו של מוסי לכל אורך הספר, אם כי את הפרטים של מה שאירע לו באותה תקופה ניתן ללמוד יותר ממה שמוסי לא מספר מאשר ממה שנאמר במפורש. למעשה, כל החלק הראשון של הספר עוסק יותר בהסתרה של מידע מאשר בחשיפה שלו, וזה בולט אפילו בצורה בה הסופרת בחרה לספר את הפרקים הראשונים – בגוף שני, כמעין אמצעי של בריחה של המספר מהזדהות עם מה שקרה לו.

כעבור יותר משנה, כשמוסי מצליח לברוח מפלקון, מתחילים שלבי החניכה הבאים שלו, והעלילה תעמיד אותו מכאן והלאה תחת חסותן של שתי דמויות אב כריזמטיות שתהיה להן השפעה רבה על חייו – ניקולאס-דאן (ובקיצור, ניקו), מפקד אנושי בצבא חייזרים; וקפטן אזרקון, מפקד ספינת מלחמה של צבא המושבות האנושיות בחלל. שני אלה, שלא מדעת, מתחרים ביניהם על הזדהותו ועל נאמנותו של מוסי, והמאבק הצבאי המתנהל ביניהם מוצא את דרכו גם למלחמתו הפרטים של מוסי על זהותו ועל הזדהותו. למלחמה זו שותפים שני מקורות הזדהות נוספים – הוריו הביולוגיים של מוסי, ופלקון – האיש שעיצב את העמוקים שבפחדיו.

"ילד מלחמה" הוא ספר פשוט מאוד, אך גם מורכב להפליא. פשוט – משום שהעלילה שלו צפויה מאוד ולפעמים אפילו חוטאת בפשטנות, בייחוד ככל שמתקרבים לנקודת המוקד שבסוף הסיפור. מורכב, משום שפשטות העלילה בעצם לא משנה. הספר מתאר מציאות פוליטית רבת סתירות, מערכות יחסים מרתקות ורבות רבדים, וקשרי גומלין מסובכים בין אותה מציאות לבין הדמויות השונות והעלילה.

הזכרתי קודם את ארבעת מוקדי ההזדהות של מוסי. המוקדים האלה הם גם ארבעה מהכוחות המרכזיים הפועלים ביקום שמשרטטת לנו לוואצ'י, וברור לקורא שמה שתואר בספר הוא רק קצה הקרחון ביקום מורכב בהרבה. ביקום הזה ישנו עימות חם בין חייזרים, מצדדים (בני אדם שבחרו לתמוך בחייזרים במאבקם), צבא טבור כדור הארץ, בני האדם החיים בשולי תחום ההתפשטות האנושית (סוחרים עצמאיים ויושבי תחנות החלל בפריפריה), וכמובן הפיראטים. פרט לפיראטים, אף צד בסכסוך אינו נכנס טוב לתבניות של "טוב ורע". כולם מחפשים צדק כלשהו, ואף אחד אינו חסין מפני טעויות, מאבקים פנימיים ואפילו אכזריות – במלחמה של לוואצ'י אין צדק מוחלט. הפיראטים יוצאי דופן הן בגלל העמדה האנטי-מוסרית שהם מייצגים, והן משום שהמספר עצמו – ג'וס מוסי, לא מסוגל להבין אותם. אחרי הכל, אין הבנה למי שהמספר תופס כהתגלמותו של הרשע הטהור.

המציאות שבה הסיפור מתרחש מורכבת, אבל עיקר כוחו של הסיפור לא טמון בהכרח ברקע, אלא דוקא בדמויות – ויותר מכך, במערכות היחסים שביניהן. לכל דמות יש היסטוריה, את כולן לוואצ'י מבינה (ולעתים מוסי מבין את אותן דמויות בצורה שונה), כשיוצא הדופן היחיד הוא פלקון – מעין נבל קלאסי שאין בספר כל נסיון להוסיף לדמותו רבדים ומניעים. מניעיו של פיראט, מסתבר, אינם רלוונטיים. לוואצ'י מתמרנת בכשרון רב בין נקודות המבט של הדמויות, הידע המשתנה שלהן, אהבותיהן ושנאותיהן, ומגייסת לשם כך את כל האמצעים הרטוריים שנותן לה הספר. למעשה, אין כמעט מרכיב רטורי בספר שאינו קשור בדרך זו או אחרת ליחסים ולפסיכולוגיה של הדמויות – החל בשפה וכלה במתן "קול" ייחודי לכל פרק. קשה, למשל, להתעלם מכך שבסצנה המרכזית של הספר, בעיצומו של קרב, מתחיל לפתע פרק חדש ובו כל המולת הקרב נעלמת ונותרות שתי דמויות בלבד – רוצח וקורבן. זה לא שהקרב גווע – הוא פשוט לא חשוב יותר. בעזרת אמצעים כמעט בלתי מורגשים כאלה, הסופרת שולטת ביד רמה באווירה של הספר וברגשותיהם של הקוראים והדמויות. מבחינתי, אחת ההנאות הגדולות במהלך קריאת הספר באה מאותם רגעים קטנים של התפעמות כשגיליתי ש"היי, אז ככה היא עשתה את זה". היי – פתאום מוסי כבר לא תופס את הג'טים שסביבו באותה דרך בה ראה אותם קודם, מתי לעזאזל זה קרה לו? היי – אז בגלל זה החלק הראשון כתוב בגוף שני. היי – אז בעצם אזרקון ומוסי… טוב, זה כבר יקלקל לכם.

הזכרתי כבר את הרקע והזכרתי את מערכות היחסים. הרובד השלישי של הספר כבר תלוי בחלל. או ליתר דיוק – במקומו של האדם בו. לשם כך, לוואצ'י מציגה לנו בחלקו השני של הספר את פילוסופיית החיים של החייזרים והמצדדים, ומבהירה לנו שהמקום אליו אדם משתייך הוא חלק משמו ומזהותו. לכאורה זה עשוי להיתפס כעניין טריוויאלי, אלמלא העובדה שהגיבור משתייך לכאורה להרבה מקומות, ולמעשה אינו שייך לאף אחד מהם. הוא נושא עמו שלוש ספינות ועולם אחד, וכולם חלק ממנו אך הוא אינו מסוגל להשתייך בלעדית לאף אחד מהם. ספינותיהם של הוריו, פלקון, אזרקון ועולמו של ניקו מושכים אותו בהתמדה לכיוונים מנוגדים, והוא לעולם לא יוכל להשתייך לחלוטין לאף אחד מהצדדים. בסופו של דבר, הפתרון שמוצאת לוואצ'י לסבך הזהויות הזה יובא בפסקה הסוגרת את הספר, במשפט פשוט ומרגש, לפחות בעיניי.

מעולם עד היום לא שמעתי על קארין לוואצ'י, ומבט באתר שלה מלמד שזה לא היה במקרה – "ילד מלחמה" הוא ספרה הראשון (ספר שני באותו יקום יצא זה עתה באנגלית). ראשון, אך בהחלט לא ספר בוסר. אם תצליח לשמור גם בעתיד על אותה כתיבה וירטואוזית, עוד נשמע עליה רבות.