בכל פעם מתעורר אותו ויכוח. מישהו אומר שהוא קרא את הספר, מישהו אומר שהוא ראה את הסרט, ומיד שניהם מתחילים להתווכח בשאלה העקרה – איזה מן השניים טוב יותר?

עלי להודות, שאני לוקח חלק בוויכוחים עקרים מן הסוג הזה כל הזמן – פשוט לא מתקבלת על הדעת, בעיני, המחשבה ש'בלייד ראנר' עולה באיזה אופן שהוא על 'האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות', ספרו המופלא של פיליפ ק. דיק. לסרט ההוא אני מוקיר תודה מסיבה אחת בלבד: הוא אחראי להוצאתו המאוחרת של פ.ק.ד מן הגטו של המד"ב.

ככה זה מתחיל, בעצם. דיק כתב בשנים בהן המושג הזה עוד רץ חזק – גטו של המד"ב. אז, כשהמד"ב היה עדיין ספרות הרבה פחות קאנונית – למרות שגם היום היא לא בדיוק תואמת את ההגדרה של ספרות קאנונית – כל חלומו של סופר צעיר היה לברוח מן הכלא הזה, של גאוני מחשבים וחנג'ים למיניהם.

כל חייו ניסה דיק לברוח מן הגטו של המדע הבדיוני, והצליח, לבסוף, בזכות הסרט 'בלייד ראנר'. הסרט יצא לאקרנים חודשים ספורים לאחר מותו בטרם עת.

הסרט הזה עורר הרבה זעם על דיק. אנשים שהתלהבו מהסרט, קראו אחר כך את הספר ואמרו – מה? איפה הדיון הפילוסופי המעמיק? איפה התשובות הרוחניות? איפה האפקטים המיוחדים (הטובים ביותר נכון לשנת 82'). גם היום נגלה שיותר מדי אנשים מכריזים על עצמם כמי שאינם מבינים את דיק, וכועסים עליו ועל השטויות הריקניות שלו. למה?

את הספר הראשון שלו פירסם דיק בשנת 55' (חמש שנים לאחר כתיבתו). Solar Lottery היה שמו, והוא שימש טבילת אש ראשונה של סופר צעיר בתחום חדש. לאט ובטוח קנה לעצמו שם של סופר מד"ב צעיר ומבטיח. עד לשנת 62'.

בשנת 62' פרץ דיק את המחסום הגדול מכולם – זה שמביא אותך לשורה הראשונה: הוא זכה בפרס הוגו על 'האיש במצודה הרמה', אחד מן הספרים הפופולריים ביותר שלו. "האיש במצודה הרמה" הוא הספר הראשון שנכתב המתעסק בשאלה 'מה היה קורה אילו היטלר ניצח במלחמת העולם השניה', ואחד מהספרים הטובים והמצמררים ביותר מסוג זה.

לאחר אותה זכייה, החל דיק מפתח את התסביך שלא נטש אותו עוד – הוא רצה להפוך לסופר מיינסטרים. טוב, נו, חבר'ה, מי יכול להאשים אותו? הרי כולנו יודעים מי היו אז חובבי המד'ב! אלה שקוראים היום את ספרי צמרמורת! כהכללה, נחשב המד'ב כולו לאיזה 'רומח הדרקון' אחד גדול. אבל, כמה מצער, סופר מוצלח לא תמיד מצליח להיות טוב כל כך בכל מיני תחומים וז'אנרים, והנסיון של דיק לפרוץ את גבולות הז'אנר לא צלח עד מותו.

התקופה ההיא, שאחרי 'האיש מצודה הרמה', היתה בשביל דיק אחת מן התקופות הפוריות ביותר בכתיבה שלו (שתוגברה גם באמצעות שימוש מאסיבי בסמים ממריצים, ואט אט גם סוגים אחרים של סמים). בשלוש השנים הבאות (1963-1965), כתב דיק 11 (!) ספרים נוספים, שפורסמו אחד אחד, בקצב של רומן או שניים לשנה.

לא כולם היו טובים. שניים מהספרים שתורגמו לעברית מן התקופה הזו, היו חלשים יחסית, על אף הברקותיהם החד פעמיות – 'הצלם' ו'השחקנים של טיטאן' הם שני ספרים המייחלים למחמאות מסוג 'כן, זה ספר נחמד'. ליותר מזה לא יזכו.

בסוף שנות השישים, לעומת זאת, ראו אור סוף סוף הקלאסיקות האמיתיות שדיק כתב בימים ההם – שני ספרים שנכללים בין חמשת ספריו הטובים ביותר, ואולי אפילו ספריו הטובים ביותר. על 'האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות' אין צורך להכביר במלים (אם לא קראתם, בטח ראיתם את הסרט), ו'יוביק' הוא תמהיל מבריק של מסע בזמן והעולם הבא, בעיקר בזכות הפרק האחרון שלו, שעושה את הספר הזה ליותר מסתם מלאכת מחשבת של פתרון.

שנה לאחר מכן פרסם דיק ספר במשותף עם רוג'ר זילאזני – Deus Irae. כן, לא אחר מאשר כותב סדרת 'אמבר' המופלאה. אבל, צריך להודות באמת, זהו בעיקר ספר של דיק. זילאזני רק תיקן אותו פונקציונלית בנושאי דת – בהם לא היה לדיק מושג – וכתב איתו את הרבע האחרון של הספר. המפגש הבראנז'אי הזה לא היה רב-מכר של ממש, ולא נחשב לקלאיסקה, משום כיוון.

בשנת 77 פרסם דיק ספר נוסף שתורגם לעברית, 'סורק אפלה'. ספר שהוא, בערך, על שוטר המנסה לתפוס סוחר סמים, שהוא, במקרה ואולי, הוא עצמו. הספר הזה חושף את הסיבה. הסיבה למה, תשאלו? הסיבה לכך שדיק הוא כזה מין סופר גאון וגם הסיבה לכך שהוא היה אדם דפוק במיוחד: דיק היה מכור כבד לסמים קשים, מה שעשה את המציאות שלו למעורפלת ביותר.

לקראת סוף חייו, בשנות השמונים המוקדמות, החל לפרסם את טרילוגיית 'ואליס'. הטרילוגיה נחצי אוטוביוגרפית (בעיקר הספר הראשון) עסקה במפגש של דיק אם אלוהים, או, כפי שיטענו רופאיו, מכריו, ובעצם כולם חוץ ממנו – התמוטטות העצבים שלו. לחשוף את הטריק הספרותי שדיק משתמש בו לתיאור החוויה יהיה לטעמי ספוילר, אבל בואו רק נאמר שהוא משחק יפה עם העובדה שאף אחד לא מאמין לו.

בשנת 1982, זמן קצר לפני שמת בגיל 53, גילה דיק שחלום גדול שלו הולך להתגשם – ספר שלו יהפוך לסרט. חבל היה לו, שזה דוקא אחד מן הספרים השנואים עליו – מעולם לא ידע להעריך נכון את יצירותיו שלו. את התסריט, שהספיק לקרוא, העריך כעיבוד הוליוודי זול לספרו, ועל הסטים שבהם צולם "בלייד ראנר" אמר שהם נלקחו ישירות מתוך דמיונו.

אז למה, בעצם, אנשים שונאים את דיק?

אני אנסה לספק תשובה, למרות שאינטואיטיבית זה כמעט לא נתפס בעיני:

הפרק האחרון של יוביק הופך לחלוטין את הספר כולו. כל הספר נכתב בדפוסים מד"ביים מובהקים ומקובלים, כאשר הוא הולך לקראת פתרון. הפרק האחרון (ויותר מזה לא יאמר מטעמי ספוילרים) מנטרל כל אפשרות להבין את ההגיון מאחורי הדברים. במקום לספק פתרון מוסרי, הוא שומט את הקרקע מרגליו של הקורא, ומשאיר אותו תלוי באויר, כמעט כאילו לא קרא את הספר מעולם.

יש אנשים שמתעבים את הסוף הזה ובעיקר חובבי המד"ב המובהקים. והנה לדעתי הסיבה: מד"ב הוא ספרות בלתי רגשית בעליל, שכלתנית מעיקרה. חלק מן העניין במד"ב הוא לספק פתרון כלשהו או אמירה. כך היה זה, לפחות, בשנות חייו של דיק.

דיק עושה ההיפך הגמור מכך – בניגוד לאחרים, דיק מספק אך ורק שאלות, אך ורק תחושת ריקנות, אך ורק את הבלבול הזה, שהוא עצמו חש כל חייו. זה יכול להיות מאוד מכעיס, כל עוד הקורא אינו מקבל על עצמו את ההבנה שזהו המסר עצמו: אין פתרון, יש רק כאוס נפשי. לעתים דיק מוליך שולל את הקורא לאמונה ברורה, רק בכדי לנתץ אותה למול פניו לאחר מכן. זה קשה לקריאה. זה כמעט בלתי אפשרי לכתיבה. פיליפ דיק הצליח.

בחייו הקצרים, לפני שהסמים השמידוהו סופית, הספיק דיק לכתוב 36 רומנים וחמישה קובצי סיפורים קצרים. ייבול לא רע, אתם מוכרחים להודות. הוא גם היה נשוי חמש פעמים. איך הוא הספיק כל כך הרבה?

אני לא יודע. אני כן יודע שהוא נותר מתוסכל כל חייו, גם מזה שלא הצליח לפרוץ אל הקהל הרחב – זה קרה לו אחרי שהוא מת – וגם מזה שהקהל שכן העריץ אותו היה חבורת חנג'ים.

אבל בואו נפסיק לשנוא אותו, אחת ולתמיד, ונעשה מת מטורף אחד מאושר.