היסטוריה של קומיקס צרפתי, ועוד כמה הערות
מטינטין לבלייק ומורטימר, מלאקי לוק לאסטריקס והלאה ל-Heavy Metal. הקומיקס בצרפת ובבלגיה חי ובועט כבר למעלה מ-80 שנה. סקירה.
המאמר הזה נולד מתוך מאמרים קודמים שפרסמתי על אנקי בילאל, ולריאן, ומאחרים הנמצאים בשלבי כתיבה שונים, על הג'ודוברס ומוביוס/ז'אן ז'ירו. בכל אחד מן המאמרים הללו הופיעו רעיונות שהיו קשורים לנושא המאמר, אך לא ניתן היה להרחיב עליהם במידה הדרושה. עם הזמן הצטבר די חומר למאמר נפרד שבו ילוכדו הרעיונות ההיסטוריים והסגנונייים הללו לכדי מארג אחד, אשר ניתן לקוות כי ייתן תמונה קצת יותר מלאה על סצנת הקומיקס הצרפתי המודרני.
הקדמה
עבור רוב הציבור, המושג "קומיקס" מעלה שתי אסוציאציות חזקות: קומיקס אמריקאי של גיבורי על ואנימציה יפנית (אנימה ומנגה). מבחינות רבות הדגש הזה מוצדק למדי. אלו הן שתיים מתעשיות הקומיקס הבולטות והפורות ביותר בעולם. רוב הסרטים המצולמים מבוססי הקומיקס שאנו מכירים הם על גיבורי-על. האולפנים האמריקאיים מתמקדים יותר ויותר באנימציות מחשב פוטו-ריאליסטיות המשוות חזות קומיקסית גם לסרטים שאינם מבוססי קומיקס. מצד שני, התהודה לה זוכים סרטי האנימציה היפניים גוברת והולכת בשנים האחרונות. כמו כן, בטלוויזיה ניתן כיום לראות יותר ויותר סדרות מצוירות משני הסוגים. בתוך כל ההתפתחויות האלה בולט במיוחד, לעיני הפרנקופילים, היעדרן של יצירות קומיקס אירופאיות ברמה דומה.
יש הטוענים שהקומיקס בעת החדשה התחיל בכלל ביפן. קאטסושיקה הוקוסאי (1760-1849), הידוע כמי שצייר את "36 מראות של הר פוג'י" ו-"101 תחנות בדרך לאדו", צייר בחייו לא פחות מחמישה-עשר כרכים של סיפורים מאויירים, או ביפנית "מנגה. רבים משווים את היצירות הללו, מבחינת הסגנון, הקו והתנופה, לסדרת ה"גרוטסקות" של דה-וינצ'י, אותו אוסף של דיוקנאות מכוערים או מוזרים באופן מיוחד. דוגמה יפנית במיוחד וגרוטסקית במיוחד ניתן למצוא בציור "חלומה של אשת הדייג".
(חלומה של אשת הדייג)
לעומת זאת, מקורותיו של הקומיקס האמריקאי בן זמננו, שעל פי הדימוי הפופולרי עוסק בעיקרו בגיבורי על, נובעים קרוב לוודאי מן התרבות האירופאית. אחרי הכל, קל להצביע על המקורות האירופאיים של התרבות האמריקנית כולה. קשה יותר להצביע על פעילות קומיקס נמרצת בעשורים הראשונים לקיומה של ארה"ב, ואת פריחתו של הקומיקס האמריקאי ניתן לסמן רק החל משנות השלושים של המאה העשרים. למרות כל זאת, "הילד הצהוב" (Yellow Kid), שהופיע בארה"ב בשנת 1896, נחשב לקומיקס ה"מודרני" הראשון והיה הסטריפ העיתונאי הראשון שהופיע בצבע. למעשה, גם הקומיקס המודרני הראשון בשפה הצרפתית התפרסם בצפון אמריקה, בקנדה, והוא היה סטריפ קבוע של אלבריק בורג'ואה (Albéric Bourgeois), שהופיע בכתב העת La Patrie (המולדת).
(הוא היה קודם: הילד הצהוב)
ובחזרה לאירופה
נהוג לסמן את תחילתו של הקומיקס האירופי בעת החדשה בשנת 1929. זה התחיל בבלגיה כאשר ז'ורז' רמי, המכונה "הרז'ה" (Georges Rémi – Hergé) את הסיפורים הראשונים שתיארו את הרפתקאותיו של עיתונאי צעיר ונמרץ המתרוצץ בלי הרף על פני שש יבשות תבל. אותו עיתונאי הפך גם (בשנת 1954) לאדם הראשון על הירח, צלל למעמקי האוקיינוס ואף מצא את זהב האינקה. הכוונה היא, כמובן, לטינטין.
טינטין (1929), וחבריו ספירו (Spirou, 1938), לאקי לוק (Lucky Luke, 1947), גאסטון (Gaston Lagaffe, 1957), הדרדסים (les Schtroumpfs, 1958), בלייק ומורטימר (Blake et Mortimer), דן קופר (Dan Cooper), ריק הושה, (Ric Hochet), ואחר-כך גם אסטריקס, הם רק אחדים ברשימה ארוכה של יצירות קומיקס בלגיות, וזה עוד לפני שהתייחסתי אל היצירות שאינן מוכרות בארץ. בחנויות הספרים המשומשים עדיין צצים מדי פעם כרכים צהבהבים של בלייק ומורטימר וריק הושה בעברית.
הרשימה המלאה של כותבי הקומיקס הבלגי והיצירות שפורסמו בשנים האלו תהיה ארוכה מדי למאמר זה, וכנראה גם לכל פורמט אחר. הבלגים במחצית הראשונה של המאה העשרים פרסמו המון – לא פחות מ-650 יוצרי קומיקס שפעלו אז הביאו להכתרתה של בלגיה כמדינה עם הכי הרבה גיבורי נייר למטר רבוע.
עוד כמה שמות? בבקשה. הרי רשימה חלקית: Achille Talon, Alix, Bernard Prince, Blake et Mortimer, Bob et Bobette, Bob Morane, Boule et Bill, Buck Dany, le Chat, Chick Bill, Comanche, Corentin, Cubitus, Dan Cooper, Fox, Gil Jourdan, Gord, Jeremiah, Luc Orient, Modeste et Pompon, Natacha, Olivier Rameau, Ric Hochet, Tif et Tondu, les Tuniques Bleues, XIII, Yoko Tsuno.
התפתחות הקומיקס האירופאי
ניתן לראות תקופות ברורות למדי בקומיקס האירופאי. אציין מראש שהחלוקה בין התקופות והנושאים אינה חדה ויש חפיפה ניכרת בין הנושאים. יחד עם זאת, הפופולריות של טרנדים מסוימים יוצרת מגמות שאינן ניתנות לערעור, וניתן לחזות בהשתנות הטרנדים הפופולריים לאורך השנים. יש לציין שמאמר זה נועד לתת סקירה כללית בלבד, ולכן יש לראות בתאורי התקופות רק טעימה על קצה המזלג מתוך מגוון יצירה שיכול בקלות לפרנס מאמרים שלמים.
(טינטין טס אל הירח)
השנים המוקדמות
בשנות השלושים והארבעים שלטו בספרי הקומיקס סיפורי הרפתקאות וחקירת תעלומות בספרי הקומיקס. ההרפתקאות לא היו ריאליסטיות במיוחד, אלא עם סממנים בדיוניים והתפרסו על פני כל היבשות. במהלך נפתולי העלילה התמודדו הגיבורים עם חידות כמו הפירמידות, אוצרות עתיקים ותעלומת אטלנטיס. הם טיפסו על הרים וחצו מדבריות, הפליגו בימים ועשו כל מה שהצית (אז) את הדמיון. הסגנון הגרפי היה נאיבי ופשוט והצביעה – כשהיתה צביעה – לא מאוד מתוחכמת. מה שקוראים בצרפתית Ligne Clair – קו ברור. גם לסגנון 'הקו הברור' היו דרגות, ודוגמה אופיינית של קו ברור ממש ניתן למצוא בסדרה המוכרת של סיפורי טינטין.
סדרת טינטין, שהתחילה בשנת 1928 עם מסע לברית המועצות של אז (בארצות הסובייטים: Tintin au Pays des Soviets) גלשה מהר מאד למחוזות שבהן הדמיון עלה על כל מציאות. הסדרה תיארה הרפתקאות מופרכות למדי: טיסה לירח, צלילה למעמקי הים, חיפוש אחרי חבר אבוד בהימלאיה (ופגישה ביטי) ולצדם התמודדות עם כנופיות גנגסטרים בשיקגו ומבריחי אופיום בסין. אין ספק כי בספרי טינטין היה אלמנט מדע בדיוני מובהק. זה ניכר בצמד הספרים המפורסמים "המשימה – ירח" (Objectif Lune) ו"הם הלכו על הירח" (On A Marché Sur La Lune) אבל גם באחרים יש המצאות, כוכבים מוזרים, חלליות שנוחתות על כדור הארץ וצירופי מקרים פנטסטיים לחלוטין המוליכים את העלילה. העלילות התאפיינו בהמצאות רבות ומגוונות: זהב האינקה, פטריית ענק שהתגלתה כחללית של חייזרים ועוד כהנה וכהנה. הסיפורים היו נחמדים לקריאה גם למבוגרים, קהל היעד המקורי, אך כיום הם נראים נאיביים למדי וילדותיים. גם האלימות בקומיקסים אלה היתה סלפסטיקית באופיה, דבר התורם אף הוא לתפיסת יצירות אלה כיום כסדרות לילדים.
קומיקס נואר
במאפייני התקופה הבאה ניתן לראות השפעה ניכרת של מלחמת העולם השניה. בשנים שקדמו למלחמה, במהלכה, וגם באלה שאחריה, ניכר סגנון יותר קודר. את מקום סיפורי הקומיקס עם ההרפתקאות ה"כיפיות" שתוארו קודם, שנראות לנו היום קצת ילדותיות ותמימות, החליפו סיפורי עלילה פחות "נקיים" עם אלימות קצת יותר גראפית-פלאסטית. היום היינו מכנים יצירות כאלה "קומיקס למבוגרים". יש לזה בעיני קשר הדוק עם המלחמה ועם ההתפכחות שבאה אחריה. כאילו אימצו אמני הקומיקס, כמו שקרה לשאר העולם, השקפה צינית יותר מבעבר, כזו שאינה מאמינה בכל מחיר בטוב שבאדם.
סיפורים בלשיים מאפיינים את שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים. בדומה לסיפורי ההרפתקאות, גם להם היה סגנון אופייני והם דמו למדי זה לזה. העלילות היו פרפרזות על נושאים דומים, והיו "קומיקס נואר" (שם שלי), מעין "פילם נואר" כתוב ומאוייר, בדומה לסרטי הבלשים של המפרי בוגרט ולסיפוריו של ריימונד צ'נדלר. העלילות הראשונות עדיין היו אופטימיות למדי, אך ניתן לראות, עם הזמן, מעבר הדרגתי לראיית עולם צינית, ריאליסטית, ובסופו של דבר פסימית. הסגנון הגרפי התאפיין בציורים פשוטים, קו נקי וצביעה פשוטה. Gil Jourdan, שהופיע לראשונה בשנת 1956, הוא דוגמה מצוינת למעבר הזה. ז'יל ז'ורדאן הוא סדרת סיפורים על בלש פרטי עם סטיילינג ועלילה הדומים לאלה של טינטין. השנה אולי קצת מאוחרת יחסית לתקופה אותה הגדרתי בתחילת הפיסקה, אך למעשה ז'יל ז'ורדאן הוא שיבוט של פליקס (Félix), בלש מוקדם אף יותר של אותו יוצר – מוריס טיו (Maurice Tillieux).
(פיצוח תעלומות פריזאיות: זיל ז'ורדאן)
ז'יל ז'ורדאן הוא צעיר רציני המתגורר בפריז. הוא בלש יסודי מאוד שנעזר לפיצוח התעלומות בכמה דמויות קבועות: מזכירתו, ששמה זנב הדובדבן (Queue-de-Cerise), פורץ לשעבר בשם שפירית (Libellule) ומפקח המשטרה קרוטון. קווי העלילה מורכבים להפליא. אף שאינם חובקי עולם, ואולי דוקא בגלל זה, הסדרה נחשבת עד היום לאחת מיצירות המופת של הקומיקס האירופי. הסטיילינג של ז'יל ז'ורדאן דומה לזה של טינטין? כן, בערך, אבל העולם שלהם שונה לחלוטין. טינטין חי בעולם של נופים יפים, בתים וארמונות נקיים ומסודרים, עולם שאפילו האלימות בו נקיה. כמו כן, טינטין נוהג בעולם כבתוך שלו. לעומת זאת, העולם בו חי ופועל ז'ורדאן שונה לחלוטין. הוא מורכב מסמטאות אפלות, חדרי מלון מאובקים ומשרדים חשוכים. מרדפי המכוניות מתיזים בוץ ושלג נמס לכל עבר ובכלל, מרשים לראות איך עם קו די "נקי", אפשר ליצור קומיקס די "מלוכלך".
דמותו של ז'יל ז'ורדאן המשיכה להופיע ב-17 סיפורים שונים עד שנעלמה עם מותו של מוריס טיו, בשנת 1979.
קצת יותר מאוחר אבל עדיין בטרנד סיפורי הבלשים האפלים, החלו להופיע באמצע ובסוף שנות החמישים עבודות מתוחכמות יותר מבחינה גרפית, עם ציורים שנטו קצת לריאליזם אבל הוסיפו לו מגע אפלולי של אר-דקו (Art-Deco) ואר-נובו (Art-Nouvo). כעת ניתן היה למצוא יותר טיפול במשטחים, הצללה ונסיון לתת עומק לציורים.
כדוגמה לסגנון הזה אפשר להביא את עבודתו של הוגו פראט (Hugo Pratt), שידוע במיוחד בזכות סדרת קורטו מאלטז (Corto Maltese). פראט נולד ברומניה בשנת 1925 להורים ממוצא בריטי וטורקי-יהודי. הוא נדד עם הוריו בעולם וחי עמם באתיופיה עד כיבושה על ידי חילותיו של מוסוליני. לאחר שאביו מת בעת שלחם כחייל בצבא האיטלקי במלחמת העולם השניה נכנס פראט עם אמו למחנה שבויים וקנה מאחד השומרים כמה חוברות קומיקס. הוא התחיל לשרבט, והמשיך לצייר קומיקס מאז. הסדרה המפורסמת ביותר שלו, "קורטו מאלטז", התחילה לראות אור בשנות השישים והתפרסמה ברציפות עד מותו של פראט בשנת 1995. קורטו מלטז היא סדרת הרפתקאות מצוינת אך לא מד"בית, שעוסקת במסעותיו של קצין צי הנקלע תמיד לאזורים שבהם מתחוללת מלחמה כזו או אחרת. סגנון הציור הוא ריאליסטי, אבל לא פוטו-ריאליסטי, כפי שהופך כיום להיות יותר ויותר מקובל.
(קורטו מלטז יוצא אל הים)
ספר אחר של פראט, שמתקיים על גבול הפנטסיה, תוך עיסוק בזכרונות, דמיון ומציאות "הוא "סנט אקזופרי – הטיסה האחרונה" (Saint-Exupéry – le Dernier Vol). הספר אמנם יצא לאור בשנת 1994, והיה ספרו הלפני אחרון, אך הסגנון שבו הוא כתוב ומצוייר, עוד יותר מקורטו מאלטז, מתאים יותר לשנות החמישים. הוא בשחור-לבן, וכולו מתרחש על המטוס של אנטואן דה סנט אקזופרי, שמוכר לנו כסופר שכתב את "הנסיך הקטן", את "אדמת אנוש" ואת "טיסת לילה". "הטיסה האחרונה" הוא מחווה, כמובן, ל"טיסת לילה".
אנטואן דה סנט אקזופרי נעלם בשנת 1944 במהלך טיסה לאיסוף מודיעין בזמן מלחמת העולם השניה מעל הים התיכון. שרידי גופתו התגלו בשנת 2000, 6 שנים לאחר שפורסם ספרו של הוגו פראט, מול חופי מרסיי.
הספר מתאר את טיסתו האחרונה של סנט-אקזופרי. במהלך הטיסה מתערבבים חלומות במחשבות, סיפור הקמת שרות הדואר מעל הרי האנדים, ההיכרות עם אשתו בבואנוס איירס, המלחמה וכל יתר הטיסות. סופו של הסיפור היה ידוע מראש, כמובן, אך הדרך אליו לא היתה ישרה ופשוטה. היכולת של הוגו פראט לקחת סיפור מוכר, תעלומה בלתי פתורה (נכון לשעתו), ולהפוך אותו למשהו אחר ומסתורי אף יותר מתחברת היטב אל סגנון הציור והצבעוניות החסרה, ויחד הם יוצרים את האווירה האפלה המאפיינת קומיקס-נואר.
מעניין, אגב, לציין שפראט רומז בספר כי סנט-אקזופרי התאבד ולא נורה, כפי שסברו עד שנמצאו שרידי המטוס. אפילו כיום יש בצרפת רבים הסבורים כי ממצאי המטוס, הרשומות ההיסטוריות ושרידי הגופה תומכים בהשערה זו. כבדרך אגב יש לציין כי במרץ 2008 התוודה טייס קרב גרמני כי הוא היה זה שהפיל את מטוסו של סנט אקזופרי.
(גופתו לא נמצאה: סנט אקזופרי)
יש לציין שלאותו אופי עלילתי ולאותו סגנון גרפי ניתן לשייך גם את "דיק טרייסי", שנוצר בשנות השלושים בארה"ב. ואם כבר הזכרנו קומיקס אמריקאי, איני יכול להתאפק מלהעלות כאן גם את איש העטלף (באטמן) שסגנון הקומיקס שלו נע בין אר-דקו לסגנון הניאו-קלאסי, או מעין ערבוב של שניהם יחד, וגם הוא מהווה תוצר מובהק של אותה תקופה.
מערבונים? באירופה?
באמצע שנות החמישים, במקביל לגל הקומיקס-נואר, החל להופיע הטרנד הבא – המערבונים. כאן אנו פוגשים את לאקי לוק, שפרץ את הדרך בתת-הז'אנר המערבוני/פנטסטי, עם סוסו המדבר והסגנון המחויך והמודע לעצמו. מעניין לציין את התהליך שעברה הסדרה במהלך השנים. במידה מסויימת, תהליך זה היה הפוך לזה שעבר על עולם הקומיקס האירופאי כולו. בעוד שהמגמה הכללית היתה מעבר מקומיקס קליל וילדותי לקומיקס אפל, אלים ומיני, אצל לאקי לוק, הסיפורים הראשונים התרחשו במערב הפרוע הקלאסי: אנשים נפצעו, מתו והיו לא נחמדים. הסיפורים הבאים כבר התרחשו ב"מערב המגניב" שבו אנשים נורו אבל לא מתו, נכנסו לבית הכלא, יצאו ממנו, ובכלל הכל הפך חמוד יותר.
(בנג בנג, לאקי לוק)
דמות מרשימה אחרת שזכתה להפוך לקלאסיקה, ויצירה בולטת בז'אנר, היא "בלוברי" (Blueberry), שלאחרונה אף זכתה להפוך לסרט. שלא כמו לאקי לוק, בלוברי היא סדרה הרבה יותר רצינית, הן בעלילותיה, הן בסגנון הציור והן בעומק הדמויות. בלוברי הוא קצין שהחל את הסדרה כסג"מ, עלה בדרגה עם התקדמות העלילה והשנים והיום הוא כבר מרשל. מבחינה סגנונית, בלוברי הוא מייצג מובהק של הסגנון הריאליסטי. הציור בסדרה מלא בפרטים, המשטחים אינם סתם צבועים אלא מטופלים בקפידה עם גוונים, הצללה ועומק, ואפילו הקווים אינם אחידים ומשתנים בעובי ובלחץ העפרון, הכל בהתאם לדרישות העלילה והמצב.
טרנד נוסף שהתחיל קרוב לאותה תקופה ויוזכר כאן רק בקצרה היה הרומנים פסאודו-היסטוריים: סיפורים כמו-תנכיים, סיפורים על יוון העתיקה, ימי הביניים, רוסיה בימי הצאר והמהפכה, רומי העתיקה, חניבעל, המהפכה הצרפתית ועוד ועוד.
(בלוברי זה לא רק אוכמניות)
סדרות ארוכות
סדרות שנמשכו לאורך שנים רבות מהוות מראה שונה במקצת להתפתחות של הקומיקס הצרפתי. מעניין לבחון סדרות ארוכות, כמו ולריאן שבו עסקתי במאמר קודם, או לוטננט בלוברי, שהוזכר קודם לכן וראוי אף הוא למאמר משלו. ראשית, הן מראות שבכל תקופה אפשר היה למצוא ספרי קומיקס ויוצרים שעסקו בחומרים שאינם "מתאימים" לתקופה, שהרי סדרות כאלה הן חוצות תקופות (ולריאן מתפרסם משנת 1967 וממשיך עד היום, בלוברי ראה אור לראשונה בשנת 1963). בשל כך, סדרה ארוכה יוצרת המשכיות של ז'אנרים מוקדמים גם אל מחוץ לתקופה שמתוכה הם צמחו. חלק מסדרות אלו אף הקדימו את הז'אנר או אף יסדו אותו, וולריאן מהווה דוגמה מצוינת לכך.
אחד המאפיינים החשובים של סדרות הוא תהליך ההתבגרות של הדמויות ונושאי הסיפור. כאשר סידרה צוברת קהל מעריצים, נראה כי היוצרים מרשים לעצמם לעסוק בנושאים קצת יותר כבדים ורציניים. בסדרות צעירות מוצאים הרפתקאות, מגניבוּת, סקס וכו'. סדרות שזכו לפופולריות יכולות לעסוק גם ברעיונות מתקני עולם, בפוליטיקה ובביקורת חברתית. גם מבחינה זו ולריאן הוא דוגמה טובה. הספרים הראשונים בסדרה היו אופרות חלל, וניתן היה למצוא בהם בעיקר אקשן, הומור וכיף. בספרים המתקדמים כבר ניתן היה למצוא ביקורת חברתית וכלכלית, עיסוק בשאלות מטפיסיות-פילוסופיות וברעיונות על יצירה, אורח חיים, יחס לגזעים אחרים ועתיד המין האנושי.
בסדרה "בלייק ומורטימר", מעין שרלוק הולמס ודוקטור ווטסון של המאה העשרים, מופיעות עלילות עכשוויות במכוון (פרט לסיפור אחד בו קופצים אל המאה ה-51 כי מכונת הזמן התקלקלה). כשבוחנים את הסדרה לאורך זמן, ניתן לראות בה היטב את העדכניות שלה. הספרים שפורסמו בשנות החמישים נראים בהתאם, בעוד שהאחרונים, שפורסמו בשנות השבעים נראים נורא סבנטיז. גם בסיפורי בלייק ומורטימר יש אלמנטיים מד"ביים וגם בעלילות עכשוויות מופיעים אטלנטיס, חיפושים אחרי חומרים סודיים, מטרי מטאוריטים ועוד.
(בלייק ומורטימר, שרלוק ודוקטור ווטסון)
עניין חשוב נוסף, הוא התפתחות ה"קו" של הסדרה. הזכרתי קודם את ה"קו הנקי" שבו מתאפיינים ספרי טינטין, סדרה שבה העקביות הסגנונית לאורך השנים ראויה לציון. לעומת זאת, בכל הסדרות האחרות שעולות בדעתי ניתן לראות התפתחות ברורה בסגנון הגרפי. השינוי אמנם אטי והדרגתי בדרך כלל וקשה לפעמים לראות הבדל בין ספרים עוקבים, אך השוואה בין הספרים המוקדמים לאחרונים תגלה תמיד פער של ממש. בדרך כלל המעבר מתחיל בקו פשוט וצביעה בצבעים פשוטים ללא הצללה או גוונים, בלי "לצאת מהקווים" ובלי טיפול במשטחים צבועים, מתקדם הלאה לציור ריאליסטי מדויק (אך עדיין בקו נקי) ולבסוף עובר לסגנון מתוחכם יותר: קו מורכב, צביעה מורכבת, הצללה ובעיקר טיפול מדוקדק במשטחים. לאחר שמסבים לכך את תשומת הלב, ההבדל ניכר גם לעין לא מקצועית. גם כאן מהווים ולריאן ובלוברי דוגמאות טובות במיוחד, אך גם בספרי אסטריקס יש הבדל בולט בין הספרים הראשונים לאחרונים.
(האבולוציה של אסטריקס)
הפריחה הגדולה
אמצע שנות השבעים מתואר כשנות ה"התפוצצות" של הקומיקס הצרפתי. התפוצצות בכמות, אך עוד יותר מכך במגוון הנושאים. היום ניתן למצוא את כל המגוון שתואר בפסקאות הקודמות, ועוד הרבה אחרים. ניתן לומר כי רוב הקומיקס למבוגרים המתפרסם בעשורים האחרונים עוסק במדע בדיוני ובפנטסיה. גם הקומיקסים האירוטיים, שהתחילו לפרוח בשנות החמישים באיטליה (מילו מנרה, למשל) עברו שדרוג וכיום מופיעים יותר ויותר ספרי קומיקס ארוטי בעלי אופי פורנוגרפי.
שילוב של שני הז'אנרים הללו נמצא בעבודתו של האיטלקי סרפיירי (Serpieri). סדרת הספרים שלו מגוללת את מעלליה של דרו-נה (Druuna) גיבורה בעלת פרופורציות של כוכבת פורנו. הסדרה מתחילה על ספינת חלל הנגועה ברטרו-וירוס נורא, ממשיכה בחלומותיו של מפקד ספינת חלל (החולם, כמובן, חלומות רטובים על דרו-נה) ובהרפתקאות משונות. ניתן לומר שהעלילה המד"בית אינה אלא תירוץ ותפאורה לסצנות הסקס, וכאלה יש כל שני עמודים, בממוצע.
אבל נחטא לעיקר אם נאמר שכל מה שקרה בשנות השבעים בקומיקס הצרפתי הוא הופעתם של ספרי פורנו. הקומיקס הארוטי פשוט סימל את פריצת הגבולות הכלית שהביאה את הקומיקס הצרפתי למה שהוא היום. שינוי נוסף משמעותי היה המדע הבדיוני המתוחכם, האלים, המיועד לקהל מבוגר יותר. זהו, הצלחנו לשים את האצבע על התפנית: שנות השבעים הפכו גם את הקומיקס למבוגרים, שהיה ילדותי במקצת, לקומיקס למבוגרים שהם עדיין קצת ילדים. ניתן למצוא בתקופה הזו את כל הז'אנרים שהוזכרו כבר: מדע בדיוני, סיפורי בלשים, דרמות היסטוריות, מערבונים, סאטירה, הומור משרדי וארגוני – הכל, אבל הכל יותר בוגר, ומיועד למבוגרים.
ומכיוון שהכל קיים למבוגרים – גם הילדים מרוויחים, והפריחה התפשטה מאז גם לספרי הקומיקס לילדים.
כתבי עת והוצאה לאור
התפתחות נוספת שניתן לראות במשך השנים נוגעת לדרך ההוצאה לאור.
בשנים המוקדמות התפרסמו סיפורי קומיקס ארוכים רק בכתבי עת שהתמחו בכך. ספרי הקומיקס שיצאו לאור כספרים היו מועטים, וכמעט שלא היו הוצאות לאור שהתמחו בספרי קומיקס. בצרפת שלטו בתחום זה כתבי העט "פילוט" (Pilote) "טינטין" ו"ספירו" (Spirou). אחרי מלחמת העולם השניה החלו להופיע כתבי עת חדשים, שנוסדו על ידי אמנים שלא מצאו מקום לפרסם בו את עבודותיהם. כתבי עת כמו "חרקירי" (Hara-Kiri) הציני ו"אלבומים הרואיים" (Heroic Albums) שהציגו סיפורים שלמים בכל מהדורה (שלא כמו קודמיהם שפרסמו רק סיפורים בהמשכים), זכו לעניין רב. באופן כללי התאפיינו כתבי העת החדשים בגישה רצינית יותר לקומיקס, בשעה שכתבי העת הוותיקים המשיכו לפרסם קומיקס קליל יותר, אופטימי ברובו, וכזה שמתאים יותר לבני נוער.
בשנת 1974 החלה תקופה חדשה עם הקמתו של כתב העת מטאל הורלאן (Metal Hurlant), לצד הוצאה לאור בשם Humanoides Associes. שניהם, המגזין ובית ההוצאה לאור נהגו ונוסדו על ידי ארבעה יוצרי מדע בדיוני: ז'אן ז'ירו (Jean Giraud) המכונה מוביוס (Moebius), זאן-פייר דיונה (Jean-Pierre Dionnet), ברנאר פארקה (Bernard Farkas) ופיליפ דרוייה (Philippe Druillet). כתב העת, שגרסתו באנגלית מוכרת לחובבי הקומיקס האמריקאי בשם Heavy Metal, פרסם בעיקר סיפורי מדע בדיוני ופנטזיה למבוגרים, עם הרבה אלימות, ערום וסופים לא טובים. מיד עם הוצאתו לאור נחשב מטאל הורלאן לכתב עת פורץ דרך וחדשני. הסיפורים שהתפרסמו בו התאפיינו בסוריאליזם נוקב, בהקפדה על הגרפיקה ועל איכות ההדפסה, ובשילוב של חומר מקורי עם מאמרים וביקורות על מדע בדיוני ועל ספרים וסרטים. יש לציין, אגב, שתרגום מדויק יותר לאנגלית (לעברית אני לא מסוגל) של שמו המקורי של כתב העת יהיה Screeching Metal, שם הרבה יותר אנרכיסטי. המהלך כולו כל נחשב אז מגלומני וראוותני וכמעט כולם טענו שאין לו סיכוי. למרות התחזיות הקודרות, הפופולריות שלו נסקה עד כדי כך שבגליון 6 הוא הפך לדו-ירחון ובגליון 9 לירחון.
(Heavy Metal, גרסת המקור)
הוצאת כתב העת בצרפת נמשכה 14 שנים, עד שנפסקה בשנת 1987 בגלל קשיים כלכליים. בשנת 2002 חודשה הוצאתו תחת אותו שם, בשעה שהמהדורה האמריקנית המשיכה לראות אור ברציפות לכל אורך התקופה הזו. יש גם לציין שהוצאתו המחודשת של מטאל הורלאן התאפשרה בעקבות התרחבות הוצאת Humanoides Associes לארה"ב ופתיחת הסניף האמריקאי: Humanoids Publishing. בזכות זאת אנו יכולים לקרוא את היצירות החשובות של ההוצאה גם באנגלית. ועוד משהו לזכותו: בעקבותיו נולדו כתבי עת רבים אחרים המפרסמים קומיקס למבוגרים, ורבים מהם פועלים גם כיום.
גם היום יכול סיפור קומיקס חדש להתפרסם בספר או בכתב-עת. צורת ההוצאה הראשונה מתאימה במידה רבה ליוצרים מוכרים ולסדרות מצליחות, ואז מתפרסמים הסיפורים הראשונים בהמשכים בשבועון או בירחון. גם היום מפיצים יוצרים חדשים את יצירותיהם הראשונות בכתבי העת הקומיקסיים. אם יש תגובות חיוביות, הרעיון ממריא בעצמו והופך לספר או אפילו לסדרה. כך זכו סדרות רבות לחיים עצמאיים משלהן, ונציין לדוגמה סדרות ותיקות כמו "ולריאן" ו"קורטו מלטז" שכבר הוזכרו כאן, ולצדן סיפורים חדשים יותר של אנקי בילאל וקריסטן, האינקל (של מוביוס וג'ודורובסקי) או מגאלקס (של ברטראן וג'ודורובסקי). ההבדל העיקרי הוא שכיום, בשונה מהעבר, ניתן למצוא כתבי עת בכל הנושאים, וכל יוצר חדש, ויהיו עבודותיו ביזאריות ככל שיהיו, יכול למצוא מקום לפרסם בו.
עוד כמה תופעות מעניינות
אחד המאפיינים הייחודיים של סצנת הקומיקס הפרנקו-בלגי, הוא נטייתם של רבים מן הכותבים להעדיף כינוי על פני שימוש בשמם המלא. יש לשים לב שאין מדובר כאן בשם עט, אלא בכינוי, שמבוסס לרוב על ראשי התיבות בחתימת האמן המופיעה בתחתית כל דף. כך, למשל, נקרא ז'אן ז'ירו בכינוי "ז'יר" (Gir), ז'וזף גילן (Joseph Gillain) מכונה "ז'יז'ה" (Jijé), ז'ורז' רמי (Georges Rémi) מכונה הרז'ה (Hergé) וכך הלאה. נטיה זו מסתדרת מצוין עם חיבתם היתרה של הצרפתי לקיצורים, אולי בגלל הריבוי הלא מובן של אותיות לא נשמעות בסוף מילים בשיטת הכתיב שלהם.
רבים מן הסיפורים שהופיעו במקור בהמשכים בכתבי עת עוברים שדרוג משמעותי בעת הוצאתם לאור בספר שלם. השידרוג יכול לנוע בין מגוון רחב של אפשרויות, החל בשדרוג שטחי, הכולל צביעה מחדש של הדפים, או פשוט צביעה אם הסיפורים הופיעו במקור בשחור לבן, דרך עיבוי הדמויות והעלילה (לא תופעה נפוצה, אבל קיימת) וכלה בכתיבה מחדש של הסיפור בהשראת שינויים באורח החשיבה ובתפיסת העולם המקובלת.
דוגמה קיצונית לתופעה האחרונה ניתן למצוא בספרי טינטין המוקדמים שנכתבו בשנות השלושים של המאה הקודמת. בשנות הששים והשבעים, כשהוציאו את הספרים במהדורות מחודשות, נשמעה ביקורת רבה כלפי הגזענות, האימפריאליזם וההתנשאות שלהם. חלק מן הסיפורים, ובמיוחד "טינטין בקונגו", "טינטין בטיבט" ו"טינטין באמריקה", ובמידה פחותה "הלוטוס הכחול" ו"בארצות הסובייטים", הצטיינו בהתנשאות של הצרפתי התרבותי על עממי העולם הנחשלים (האפריקאים, הסינים, האינדיאנים ושוב הסינים). במיוחד נחשבה מוגזמת המהדורה המקורית של "טינטין בקונגו". בספר זה מוצג טינטין כאירופאי לבן, משכיל וחכם, ולעומתו הילידים האפריקאים הם פרימיטיבים מטומטמים, שטינטין נדרש להראות להם איך להניע מכונית ולהוציא אותה מן הבוץ. אם לא די בכך, הוא צד חיות נדירות (ובין השאר מפוצץ קרנף, כי הרובה לא מצליח לחדור את עורו העבה), ובאותו אופן לאורך כל הסיפור ניכרים לגלוג והגחכה של המבטא האפריקני והעצמה של האירופי הלבן מול האפריקאים השחורים.
באירופה של שנות השבעים זה לא התקבל כל כך טוב, ובצרפת נערך מסע פרסום גדול נגד הגזענות של בספרים המוקדמים האלה ויצאה קריאה כללית להפסיק לקנות אותם כי הם מקלקלים את הנוער, שלא לדבר על תדמיתם של הצרפתים בעולם. כתוצאה מן הביקורת הזו נערכה רוויזיה מקיפה של כל הסיפורים הראשונים והם "תוקנו" לקראת הוצאתם לאור מחדש בסוף שנות השבעים.
ומה היום?
בעשורים האחרונים ניכרת פריחה גדולה בקומיקס בצרפת. קשה לומר שזה יותר ממה שהיה לפני עשרים שנה, אבל זה בטח לא פחות. יש הדפסות חוזרות ונשנות של העבודות הגדולות שנזכרו כאן, לצד הופעתם של אמנים צעירים הפורצים את גבולות המדיום. אני מתעניין בעיקר במדע בדיוני עכשווי, ולכן אלה הדוגמאות שאני מכיר היטב. אנקי בילאל, למשל, מצייר לא כאמן קומיקס אלא כאמן לשמו, ותחומי פעילותו נרחבים: עיצוב מסעדות, קולנוע, ציור וגם קומיקס. גם אלחנדרו ג'ודורובסקי, שהגיע לצרפת מצ'ילה כבמאי סרטים סוריאליסטי והוא מוכר כיוצר רב תחומי, יצר עולם עתידני שלם שבו גלקסיות אחרות, תורות ניו-אייג', דתות, אגדות וטכנולוגיה משמשים בערבוביה. עבודתו של ג'ודורובסקי ראויה בהחלט למאמר נפרד.
כדוגמה לקומיקס מודרני ניתן להביא את תורגל (Thorgal). תורגל, של הכותב הבלגי ז'אן ואן האם (Jean Van Hamme) והאמן הפולני גרגורז' רוזינסקי (Grzegorz Rosinski), יצא לאור לראשונה בתחילת שנות השמונים. גיבור הסיפור נמצא על ידי הוויקינגים, על חוף הים בקפסולה קטנה. הוא גדל להיות לוחם אמיץ, שחור שיער בין כל הבלונדינים, ומיומן בשימוש בקשת (ולא בחרב, כנהוג בדרך כלל) וכל מה שהוא רוצה הוא למצוא את מקומו בעולם ולחיות בשלווה עם משפחתו. תורגל גדל בין הויקינגים אך מעולם לא הרגיש ולא התנהג כאחד מהם. כל זה נשמע, ובצדק, כסיפור הרפתקאות בעידן פראי, נוסח קונן הברברי, אבל יש כאן הרבה יותר. עם התקדמות העלילה מתברר כי תורגל הוא לא מכאן, דבר המוסיף אלמנט חוץ-ארצי לכל העניין. בנוסף, מופיעים לכל אורך הסדרה ארועים שלא ניתן להבינם אלא ככשפים, קסמים או התערבות של אלים. בספרים הראשונים זה נעשה בעדינות, אך עם התפתחות העלילה הם הופכים להיות יותר ויותר משמעותיים. הטבע בסיפורו של תורגל אינו מוכן להתנהג על פי הכללים. קל לחשוב שיש כאן בעצם סיפור פנטסיה רגיל, עם הרפתקאות וקסמים, אבל בשונה מן הפנטסיה הנוסחתית הרגילה, כאן אין משהו שמאיים על העולם, והגיבור לא רוצה להציל את העולם, אלא רק למצוא מקום בו הוא יכול לחיות בשקט.
(תורגל: קומיקס מודרני)
כחובב מדע בדיוני שמוכן לבלוע גם פנטסיה (ואפילו נוסחתית) אני מאד אוהב את תורגל. הסיפורים כתובים באופן זורם והסגנון הגרפי ריאליסטי ומושקע. אבל מה שאני אוהב יותר מכל הוא שקשה לי להכניס את תורגל למסגרת אחת, לשייך אותו לז'אנר מסוים. כל פעם שנדמה לי שהצלחתי, משהו לא מסתדר. זה, בעיני, מאפיין יותר מכל את הקומיקס הפרנקו-בלגי של השנים האחרונות – .החמקמקוּת של היצירות והקושי לאפיין אותן במסגרת מסוימת, בזרם מסוים. אין זה שונה מן הפרוזה במדע הבדיוני המודרני או מפרוזה סתם, המערבת יסודות פנטסטיים וממאנת להסתווג בתוך ז'אנר אחר.
סיכום מיותר
הקומיקס הצרפתי כיום מתפרש על כל נושא שניתן להעלות על הדעת, ספרי ילדים ולצדם פורנוגרפיה קשה, עיבודים גרפיים לספרות קלאסית ולצדם ספרי מקור גרועים במיוחד. אבל במדפי הקומיקס למבוגרים שולטים ביד רמה הפנטזיה והמדע הבדיוני. ברור למדי כי הקומיקס, בהיותו מדיום המשלב בין טקסט וגרפיקה מתאים במיוחד לסיפורים דמיוניים כאלה, וההתייחסות הרצינית של הצרפתים למדיום הזה מדרבנת יוצרים רציניים – כותבים ואמנים – לעבוד וליצור בו.
ואנחנו, אנחנו שתקועים עם מבול של סרטי סופר גיבורים אמריקאיים, נמשיך לחלום על עולם טוב יותר לצרכני הקומיקס.
ותודה לאלי השפה והקסם על שהביאו לאנושות אש פרומיתיאנית זו: השילוב המופלא בין המילה לתמונה.
It`s worth noting that `Blake and Mortimer` volumes are now being translated to English in UK editions. The series is said to have been a major influence on British comics writer extraordinaire Alan Moore. Specifically, in `Watchmen` the charater of arch-villian Moloch, whose real name is Edgar Jacobi, is said to be named after B&M`s creator Edgar P. Jacobs. Having read `The Yellow M`, which is considered to be the best album in the B&M series, I can tell that this one probably had a major influence on Moore`s `V for Vendetta` – many concepts and plotlines echo strongly in both works.
Still eagerly awaiting that Moebius article…
במקרה נתקלתי בכתבה שנכתבה לפני שנים.
בכתבה פספסת את רשימת הקומיקס הכי חשובים בהיסטוריה ששווקו בכל אירופה. NLEK LE ROC, ZEMBLA, AKIM. KIWI וכו'
כל אחד מחליט מה הכי חשוב בעיניו. זו סקירה יותר היסטורית שניסתה להאיר מגמות ותהליכים ולא כלכך סדרות ספציפיות. תודה על ההערה ואני אשמח לקרוא את הכתבה שלך על הסדרות שאתה אוהב (ואני אולי לא מכיר בכלל)…