בֵּינוֹת

הוא שרץ בסמטאות, בפינות האפלות של העיר. תמיד היה צעד אחד לפנים, מעבר לעיקול, בפניה הבאה ברחוב.

והכל ידעו כי שם מקומו. בהכירם אותו, הבינו היטב שאל להם להתקרב אליו. במשכנו הבודד עלז בחשיבותו, שמח באפסותו. כי היה באפסות זו גדולה. להם הפחד ולו, הבדידות.

אך הזמן בא והוא החל להישכח. הדבר לא קרה מיד, לא. תחילה, החלו מציצים מעבר לפינות. כאילו כדי להיות בטוחים שעודנו שם. וכמובן, ברגע בו היה מבחין בהם קרבים להביט, היה עובר לפינת הרחוב הבא. כי אין זה ראוי אחרת, לא יתכן שינתן להם לראותו.

אבל הם לא עצרו בזאת, לא. בתסכולם היו בהם, מעטי מעט בתחילה, שהחלו מאירים עששיות בסמטאות. וכיצד יכול לשכון בהן ללא מחסה החשכה?

אך כשלא ראוהו, המשיכו במעלליהם. היו רצים במורד הרחוב, לראות אם יוכלו להשיגו, לתפוס זיק ממנו בזווית עיניהם לפני שחמק אל הרחוב הבא. וכשנכשלו היו רצים עוד רחוב, ועוד רחוב. לפעמים שלושה, ארבעה ואף יותר. באותם ימים התאמץ מאוד ובקושי רב הצליח למלא חובתו.

לא היה בכך די. כבר אז היה זה מאוחר מדי. מספריהם המשיכו גדלים. כבר היו מונים מאות וכעבור זמן קצר להפליא, אלפים. רבים החלו מלחשים שאולי, ככלות הכל, לא כאן מקומו. בעצם, אולי כלל אינו כאן. והוא, בבדידותו, התעצב מאוד. כי לו הבדידות ולהם אבד הפחד.

מעט עוד הצליח, בשארית כוחותיו, להנביט בהם את החשש. לעתים היו נתקפים איזו חרדה בהביטם אל החשכה שבמורד חדר המדרגות. ולפעמים, בלילות חסרי ירח, לא הביטו מעבר לעיקול.

ככל שרצה, הלכו מספרי הנאמנים והדלדלו בעוד האחרים היו מתרבים. בקושי רב נאחז בחללים הבודדים אליהם לא העז איש להיכנס. בסדקים שאותם טרם אזרו עוז לחלל.

דבר הוביל לדבר, וזמן לא רב לאחר מכן לא נותר אחד בו שכן הפחד. אז החלו תולים אורות, החלו מחפשים אותו בעורמה ובנחישות. אותו מצוד, להוכיח אחת ולתמיד שהוא איננו, שמעולם לא היה.

אז ברח. כי להיתפס לא יכול להרשות לעצמו. ככלות הכל, היתה לו חובה למלא. ואם יראוהו, או אז יהיה בטחונם שלם. ואסור היה הדבר.

את נפשו אמנם מילט. עזב את העיר והותיר מאחור אותה ואת אורותיה הזוהרים.

באותם ימים ראשונים מצא בערבות מקומות רבים שבהם יכול להסתתר, אך לא חש נינוח כלל. הוא ערג לימים טובים יותר, למקומות מסתור שאליהם לא העז איש להתקרב.

ואף על פי כן, אילו היו תמים כאן נדודיו, אולי היה מוצא כי אין הדבר כה נורא בסופו של דבר. אך עת המרגוע לא נמשכה זמן רב.

בכובשם את הערים, לא נחו על מי מנוחות. לא יכלו עוד להסתפק בזאת. בינם לבין עצמם אמרו כי זו אמנם ההוכחה שלא היה ולא נברא, אך שכנוע לא היה בדבריהם.

אז הסתכלו מחוץ לעיר והחשכה ניבטה בהם חזרה. רבים החלו מפקפקים באי קיומו.

לא בכך נגמרו הדברים. חיש מהר פינתה הפקחות את מקומה לפזיזות, ואף מידת מה של אומץ. הם נשאו את אורותיהם והחלו לצעוד אל הערבה שבה שכן.

תחילה נהנה מכך. הרחק מחומות האבן, פחדם שב. כתמי האור שהיו מטילים סביבם, אותם מעגלים חלושים שהבהבו בחוסר בטחון כנגד החשיכה, לא הרתיעו אותו. היה קרב אליהם מאוד, עומד ממש על הסף. והם, אם היו מעזים לצעוד קדימה, לא היו מסוגלים לבחון ולו שערה אחת משערותיו לפני שזינק לאחור, לעמוד שנית בגבול האור והחושך.

שעשועיו לא האריכו ימים. כפי שהיה לפנים, הביאו מספרים רבים וכשאלה לא עזרו בידם, החכימו לו הספקנים.

ביום חשוך החלו משליכים אלומות אור ככוכבים אנה והנה. קרניים עזות פילחו את האפלה בעוצמה והוא, אך בנס הצליח הימנע מגילוי.

שוב נאלץ לסגת, לברוח בכל פעם בה היו יוצאים למצוד. לעתים ניסה להתגנב מגבם, בתחילה בהצלחה לא מבוטלת. אך עד מהרה תפסו זאת והיו מהלכים בצוותים, כדי למנוע ממנו אף את העונג הקל ביותר.

שוב היו אוזרים עוז, מאבדים פחדם. והוא נותר בבדידותו.

הוא ברח מן הערבות וניסה את המישורים, מהם הצליחו להבריחו תוך שלושה ימים. התחבא בהרים, אך תוך שנים מעטות גירשוהו גם משם ודלקו אחריו כאחוזי דיבוק להוכיח כי איננו, כי לא היה.

או אז עשה לעצמו מסתור ביערות, בחורשות ובינות לעצים. והם בשלהם, רדפוהו. אך היער העניק לו מחסה, ובהיכנסם גילו כי מוגבל כוחן של אלומות אורם. כעת החל מהרהר שמא מצא לבסוף את מקומו. רודפיו ידעו כי שם מצא לעצמו מסתור. ולזמן מה לא הטרידוהו, כי היער אפל, וכל ענף וכל עץ במעבה יער צפוף הצמרות היו לו ככוכים להסתתר בהם ולהמתין לשעת כושר. שם נזכר בימיו הראשונים, כשידעו היכן שכן, וכי שם עליו לשכון.

אך טירופם לא שכך. זמן רב עמלו, וכשלא נמצא מענה עלה במוחם פתרון נורא.

או אז קרבו אליו. הוא צפה בהם ותמה על מעשיהם. בידיהם אחזו לפידים, אותם לפידים שנזנחו זה מכבר והומרו באלומות האור הקר.

לאימתו הרבה, העלו את העצים באש. כל ירק וצמחיה, גפן ומטפס, החלו מתלקחים.

האש טיפסה אל על ולא הותירה בנתיבה דבר פרט לפיח שחור ועשן. הוא נס הרחק משם, הרחק מן האש ומן האור. הוא זינק מצל לצל, מהצללים שהטילה האש. והם, אף כי אימצו את עיניהם ככל יכלתם, לא ראו כלל את דמותו.

באין חומר בערה, האש דעכה. הוא, שציפה לכך, נמלט מן המקום כל עוד נפשו בו. וטוב עשה, כי בדעוך האש יצאו לחפשו בחורבות היער.

והוא נס, אך לא נותר לו עוד כל מפלט עלי אדמות.

אז נשכח באמת. ללא הצורך לחפשו דהה זכרונם. שנים חלפו בטרם הוכרע הדבר, ולבסוף גילה כי איש אינו מכירו עוד.

מסכת יסוריו שלא תמה לא הביאה אותו לכדי איבוד הדעת. קנוקנות היאוש אחזו בו בחזקה, אך רוחו האיתנה עמדה בפרץ.

תחת ירח וכוכבים שאורם היה דל מלהטיל צל, נדד בארץ. במקומות המעטים שבהם עצר, ניסה להזכיר להם את דבר קיומו. כי גם אם התיש אותו המצוד, לפחות הותיר לו את תהילתו הנבובה, אשר בלעדיה גרר זנבו בעפר. שם ארב לאיש זקן היושב לבדו לצד אגם, פה לעלם פוחז המהלך בבטחון נעורים ברחובות אפלוליים. היה מתגנב לאטו, עומד בשקט ומביט, אולם למגינת לבו מרביתם כלל לא הבחינו בו. הם המשיכו מעשיהם באין מפריע כאילו לא חיכה לשעת כושר שבה כוחם לא יעמוד להם עוד.

אכזבתו היתה מרה, ואולי די היה בה כדי להביסו כליל אילולא אותם מתי מעט שהביטו סביבם במורא לא צפוי. בשבילם היה עומד שעות, ממתין בסבלנות, היה עובר מבית לבית, מאדם לאדם, להופיע בשנית.

שנים רבות חי כך, מסתפק במועט. הוא בילה את חייו בארונות ילדים וחש להסתלק כשהיו אלה קוראים בבעתה להוריהם. הוא, שהתפלש בשחר ימיו בזוהר אפסותו, נאלץ כעת לפשוט יד כאביון, כי ככילאים גמלו הם לו, בקימוץ רב.

הם, שחיו באורים, שכחו את אימת החשכה כשם ששכחו אותו.

ללא חשש חיו את חייהם. בלא ביעותי הלילה הם רבו, דשנו והתמלאו בבטחון. הישגיהם היו אדירים ואת גורלם עיצבו במו ידיהם. והוא, נותר גלמוד, נמק באומללותו.

לא פעם ולא פעמיים קץ בבדידותו, שכן מאס במעשיו ובאה לו העת להראות את עצמו. פעמים אלה באו בתכיפות גדלה והולכת, ורק בדרך נס, כאילו חש מישהו ביאושו הרב, היה מרגיש את רעדה של נפש מרוחקת המצטמררת מפני הלא נודע. רגעים אלה נותרו הקשר האחרון ששמר אותו בשפיותו.

ואז החלו מאבדים את כוחם. כדרכם של עניינים, לא קרה הדבר ביום. תחילה אבד להם עוז רוחם. לא במורך לב התחלף, אלא בשאננות מתמוגגת שאיננה דורשת מאומה. מעין עונג ארעי שלא חלף. משפס מהעולם, הדרדרה גם פקחותם, זו שהטילה אותו לחיי נדודים בשכבר הימים. עד מהרה פסקו מלהרהר בעניינים שברומו של עולם.

בעודו נע ונד באדמות האורים, זוחל בכאב, רעב כרמש כמוש רגליים, לא ידע כי סביבו פשה הניוון. לעתים קרובות היה עוצר, כחוש והוזה בנפתולי דרכים מוצלים שאיש לא ההין להעמיק בהם את מבטו. או אז היה נאנח, מביט סביבו ביאוש ויוצא אל העיר הבאה, לארוב לילדים בעליית גג מוזנחת.

אף על פי שלא הבחין בשינויים המתחוללים סביבו, מצא כי ככל שסיכן את עצמו ופנה אל הצפופות שבדרכים, לא הבחינה בו נפש חיה, כי את ערמתם וחדות הבחנתם זרו הם לכל רוח. תחת זאת שמו מבטחם בקדמוניהם ופרקו מעצמם כל אחריות ונטל.

הוא מצא בכך עניין. בתשישותו הרהר בלעג כיצד בימים עברו היו מנצלים את ההזדמנות ללכוד אותו, שכן לא נותר בו עוד הכוח למרדפים.

וכשנשכחו סגולותיהם, החלו מאבדים גם את פאר יצירתם. בזה אחר זה נפלו גם הנישאים שבהישגיהם ושקעו אל המצולות.

אז באה הצרה. היו שהתריעו מפניה, מעטי מעט – אותו קומץ שהיה זוקר את ראשו בחלחלה, ועל עורפו היו השערות נעמדות בזו אחר זו בשעה שהביט בהם מן הצללים בעיניים בורקות. אך קמצוץ פעוט זה, אותה טיפה בים, לא היה די בו להציל את מי שנגזר עליהם גורלם.

הדבר ארע באחת. כשלונם העניק את כל שהיה נחוץ לו. אזי הגיעו היום שבו כבו כל האורות.

סומים באפלה היו, בחשכה אותה לא הכירו עוד. זעקה קמה בארץ, ובשחרורה נפרץ סכר.

לעזרה הם קראו, להצלה. אך לא נותר מי שיוכל להצילם. את הכלים לישועה איבדו זה מכבר. הידע, הפכחון של ימי עבר, נגוז כלא היה. גם אומץ לא היה בהם, רק בורות. ובבורותם הועידו עצמם למקומות לא להם.

ולאלה אסור היה לגשת, כי בבוא החושך התעורר הוא ממרבצו, עיניו פעורות בצחוק אלפי ביעותים. הוא פער שיניו, העביר עליהן את לשונו כבודק שלא קהו עם השנים ופשק את שפע טלפיו.

וזעקתם משכבר הימים היתה כאין וכאפס אל מול גל הצווחות שהביא עליהם, כמנסה לפצות על סבלו אלפי מונים. הוא טבח בהם ושיספם באלפים, ברבבות, ואף למעלה מזה.

וכשרוותה האדמה וכהתה מדמם, וקריאות התחנונים מכמירות הלב האחרונות דעכו, הפציעה השמש בשנית.

המעטים ששרדו, אלה שהתריעו מבעוד מועד, לא פסעו במשעולים שבהם התהלכו חבריהם. על כן שרדו.

אף כי בזריחת החמה הוא נסוג, היו שטענו כי ראו קשקש בודד או שערה שהותיר מאחור. ואולי אכן הרשה זאת כעת. או אז שב אותו חסר והציף אותם. הם נזכרו בזה שאסור היה להם לשכוח.

ואל המקום שבו שכן ידעו הם היטב לא לגשת. ובמקום שבו היה ידעו כי אכן שם הוא מקומו. כי להם שוב הפחד. ולו, לעד הבדידות.