טד צ'יאנג הוא תופעה. מאז 1991 ועד היום כתב שמונה סיפורים בלבד, ולמרות זאת הוא נחשב לאחד הסופרים המשובחים והמעניינים ביותר בתחומי הז'אנר.

ב"בגן אידן" אין סיפור מוסר וגם לא שליחות עליונה. מה שיש זה הרבה אהבה, וגם סקס. סיפור זורם ומהנה אך קל משקל.

"חלומות באספמיה" הוא יוזמה מבורכת, אולם אינו נטול בעיות. מחד, ההבטחה מהגליון הקודם רק גדלה. מאידך, לא כולה מתממש עדיין.

אפשר לחשוב על סיפור של וולף כעל ציור של אֵשֶר שבו החללים שאינם מצוירים מהווים ציור בפני עצמו, ציור שנוצר באופן עקיף מתוך הנוכחות של הציור ה"מקורי". באותה צורה נבנה סיפור המסגרת של "ספר השמש הארוכה".

אם נשארה בלבכם פינה חמה לפנטסיה תמימה שמקדשת את מאבק "הטובים נגד הרעים", אם אתם עדיין מוצאים את עצמכם מציצים בספרי הנוסטלגיה שלכם מדי פעם, מחזור פרידיין נולד בשבילכם.

הוצאתו לאור של חלומות באספמיה היתה יופי של רעיון שמלווה ביופי של יצוע. כמובן, הוא לא מושלם…

לאחר התמוטטות ברית המועצות, קבוצת מדענים שעסקו בפיתוח פרויקט סודי בתחום השליטה הטלפתית, הרחק מאדמת המולדת, מאבדת את קשריה עם הקג"ב. מכאן זה רק מסתבך.

גרג איגן כותב מצוין. רבים מספריו יכולים לעניין גם את מי שנרתעים מהצד "הקשה" של המדע-הבדיוני. האם זה נכון גם ל"ההסגר"?

הפער בין ההבטחה של "האבא של האבולוציה" ובין התוצאות הותיר את המבקרת נטולת התלהבות.

"אלים אמריקאיים" מאת ניל גיימן הוא ספר טוב. יחד עם זה, הוא רחוק מלהיות יצירתו הגדולה באמת של גיימן. את הכבוד הזה יש להשאיר לסנדמן.