האבא של האבולוציה (ואיך אכלנו אותו) / רוי לואיס


פורסם ביום יום חמישי, 12 בספטמבר 2002, בשעה 3:43
שייך למדור ביקורות ספרות

מאת

evolution

את "האבא של האבולוציה" סיימתי לקרוא לא מזמן, והפער בין ההבטחה שלו ובין התוצאות הותיר אותי נטולת התלהבות.

הכריכה האחורית של הספר מבטיחה גדולות ונצורות. ספר קאלט, משל פילוסופי מבריק, הומור אנגלי שנון ועוד כהנה וכהנה. מה היה שם במציאות? משל פילוסופי גלוי מאד, מובן מאליו מאד ולא ממש מעניין: טכנולוגיה היא דבר מסוכן כשהיא נמצאת בידיים הלא נכונות, בלה בלה בלה, אפשר לתרץ את השאיפה לכוח בנימוקים נאצלים ונעלים, בלה בלה בלה, גם שאיפה לכוח וגם תירוצים נאצלים הם דבר מסוכן, בלה בלה בלה וכמה אמירות לגבי מקומם של אנשי המדע מול אנשי הצבא וכדומה בחברה האנושית. סיפור לא ממש מעניין, לא ממש מצחיק ועם עלילה די בנלית.

הספר כולו מבוסס על כתיבה אנכרוניסטית במכוון – המספר, שהוא איש-קוף (משום מה ape-man תורגם שם ל"קוף-אדם") בתקופה לא לגמרי ברורה במהלך האבולוציה האנושית (איפה שהוא אחרי הירידה מהעצים, אבל התקופה הארכיאולוגית משתנה תדיר) מספר את סיפורה של משפחתו, ובכלל זה אביו, הנחוש בדעתו להוביל את צאצאיו, את משפחתו ואת המין האנושי (לא בהכרח בסדר הזה) קדימה בסולם האבולוציוני. הספר מספר גם את סיפורם של האחים שלו, של הדוד ואניה המייצג את השמרנות, ההתנגדות לקידמה ואת השאיפה לחזרה אל הטבע (אך תמיד שמח לנצל את פירותיה המתוקים של הקידמה כשאלה מוצעים לו), של הדוד איאן המתייר בעולם ומביא חדשות מסעירות, וכמובן, אמא, דודות, ילדים קטנים, ובשלב מאוחר יותר גם כמה נשים.

משפחה ענפה זו סובלת מרעב, מטריפה בידי חיות ומקשיי דיור, עד שאבא מחליט לעשות מעשה ומגלה את האש. מכאן והלאה, הסיפור מתקדם לו לכיוון ההתקדמות הטכנולוגית הבלתי-נמנעת, סכנותיה הבלתי-נמנעות של טכנולוגיה חדשה, והמאבק הבלתי-נמנע על פירות הטכנולוגיה.

כפי שציינתי, הספר מושתת על אנכרוניזם מכוון. קודם כל, המספר וכל שאר הדמויות מודעים לקו הזמן האבולוציוני ומבססים, כביכול, את מעשיהם מתוך מטרה להתקדם בו אל מטרות ידועות מראש. הם מצטטים הרבה מתוך יצירות אמנותיות ומדעיות מאוחרות יותר, ומתבססים לעתים בדבריהם על אסכולות פילוסופיות ומדעיות בנות ימינו. בנוסף, כל התקופות הארכיאולוגיות בהתפתחות האדם מעורבבות היטב, כך שמינים מתקופות שונות, כלי אבן וטכנולוגיות מתקופות שונות, ובעלי חיים מתקופות שונות – משמשים בו בערבוביה. בהתחלה זה בערך משעשע. אחרי זמן קצר (שלושה עמודים בערך) זה הופך להיות מייגע ומאולץ.

למרבה הצער, הסיפור לא מספיק מעניין, הכתיבה לא מספיק מבריקה, וההומור לא מספיק מושחז כדי שאוכל לסלוח לספר על מגבלותיו. הספר שיעמם אותי למדי, ובהחלט לא הרגשתי שהוא תרם לי משהו או חידש לי בדבר זה או אחר. די השתעממתי.

ומילה לגבי התרגום – התרגום סביר למדי, אבל לא ברור לי למה אדם שמתרגם ספר ובו כל כך הרבה מונחים ארכיאולוגיים לא יכול לברר מה המינוחים המקובלים בתחום. התרגום המקובל ל-flint זה צור ולא חלמיש, hand axe זה אבן יד ולא גרזן יד, וכן הלאה. נכון, סביר להניח שזה מפריע לי רק בגלל עברי האפל בתחום הארכיאולוגיה הפרהיסטורית, אבל עדיין זה לא נראה לי לעניין. יש בישראל כמה וכמה מומחים לענייני ארכיאולוגיה פרהיסטורית (ישראל היתה צומת רב משמעות בתקופות הפרהיסטוריות ויש לנו פה שפע ממצאים מעניינים שמושכים חוקרים מרחבי העולם), ואין כל סיבה שלא לברר דברים כאלה בתרגום ספר מסוג זה.

(הוצאת חרגול, 2002. תרגום: ליה נירגד. 142 עמודים)



תגובות

הוספת תגובה