בגן אידן / קייג' בייקר
ב"בגן אידן" אין סיפור מוסר וגם לא שליחות עליונה. מה שיש זה הרבה אהבה, וגם סקס. סיפור זורם ומהנה אך קל משקל.
אשה פוסט-אנושית, בוטניקאית במקצועה, סוכנת של תאגיד עולמי עשיר, במאה ה- 24, היא גיבורת הספר הזה. אבל במקום סיפור פוסט-אנושי טיפוסי, הקורא מקבל ב"גן אידן" סיפור היסטורי המתרחש באירופה של התקופה האליזבתנית. מדובר במסע בזמן, והוא מתבצע בשירות העולם הקפיטליסטי העתידני.
בשירות ה"חברה", הנקראת "ד"ר זאוס", עובדים המוני אנשים, רובם מושתלים בעבר, בתקופות שונות, וכולם דואגים למלא משימה אחת – לדאוג לשימורו של כל מה שלא השתמר. להחביא יצירות אמנות, להנביט צמחים נדירים, לטפל בחיות נכחדות, וכן לפקוח עין על המסלול שיעברו פריטים אלה לאורך ההיסטוריה האנושית, עד למאה העשרים-וארבע, שם ינוצלו על-ידי החברה. התאגיד מכשיר את הסוכנים שלו על ידי חטיפת אנשים מהתקופה הרלוונטית בהיסטוריה, חינוכם במחנה אימונים ושדרוג שלהם מכל הבחינות. במהלך שדרוג זה הם הופכים לבני אלמוות, ומקבלים מעבר לזה יכולות כמו טלפתיה, ידע בלתי נדלה וריפוי עצמי. לאחר מכן הם מושתלים חזרה בתקופה הרצויה, בדיוק בזמן ובמקום שבהם ניתן להסיט חפץ כלשהו ממסלולו בזמן, ומשמשים למעשה כסוכני חרש, שחקנים המשתלבים באוכלוסיה.
גִבּורת הספר, מנדוזה שמה, היא ספרדיה ממוצא לא ברור, שנקנית ממשפחתה הספרדית בגיל צעיר ומובלת למרתפי האינקוויזיציה. מהר מאוד היא מגויסת לשירות ה"חברה", כמעט בלית ברירה. למען האמת, רגע גיוסה של מנדוזה בידי סוכן החברה ג'וזף הוא אחת הנקודות החלשות בספר. קשה להאמין שאדם, משכנע ככל שיהיה, באמת גרם לילדה בת ארבע-חמש, פקחית ככל שתהיה, לפחד מהזיקנה, להבין מהו אלמוות ולבחור בו בעיניים פקוחות. רגע זה, מאידך, הוא גם אחד המקורות העיקריים לבוז הבוטה שהיא תפגין בהמשך הספר כלפי בני האנוש הלא-משופרים.
כדי לעקוף את "פרדוקס הסבא" המוכר, קבעה קייג' בייקר חוק שאומר כי הנוסעים בזמן אל העבר לא יוכלו לשנות את ההיסטוריה, וגם לא להעביר חפצים אל העתיד, אלא רק להשפיע על מסלולה של ההיסטוריה הלא כתובה. למשל, לגרום לכך שוינסנט ון-גוך הצעיר יאבד תמונה לא ידועה שלו, שלגביה אין תיעוד, במקום שמוכר לחברה, לדאוג לכך שהחפץ היקר ישרוד את מהלך השנים עד לזמן בו אנשי ד"ר זאוס יוכלו למצוא לו שימוש.
החוק הזה נראה הגיוני בהתחלה, מסובך מעט אחר כך, ומסתבך יותר ויותר ככל שהעלילה מתקדמת. אבל מעבר לו, הקונפליקט האמיתי בספר בא ממפגשם של אנשי העתיד, בני האלמוות החשים עצמם עליונים וכל יכולים, עם אנשי העבר התמימים, שלרוב אינם חושדים בדבר (ואם הם חושדים, זה בדבר הלא נכון). הגיבורה ואנשי צוותה מגיעים לטירתו של סר וולטר אידן, שבגנו גדלים צמחים נדירים רבים של אותה התקופה, אוצר ממש עבור ה"חברה". מכאן גולש הספר לתיאור חיי היומיום, התככים, הנאמנויות והפוליטיקה הפנימית בתוך הטירה.
מנדוזה, כמו אשת "חברה" טיפוסית, ממלאת את תפקידה כמגדירת צמחים תוך שהיא בזה לבני האדם הנשלטים בידי רגשות. זה נכון עד שקורה המקרה הטראגי – והיא מתאהבת ללא תקנה בניקולס, צעיר נאה, נון-קונפורמיסט וקנאי דתי, השוהה בטירה. סיפור האהבה מתואר בפירוט, תוך רגשנות גדולה והומור מלבב. מכאן ואילך הכל מתחיל להשתבש – בגלל שינויים היסטוריים בלתי נמנעים, בגלל קוצר הזמן להשלמת המשימה, מפני שבני התקופה מתחילים לחשוד באורחים מהעתיד, בגלל הבלמים הניצבים בפני אהבה גדולה. כל הקונפליקטים הללו יחד מספקים רגעים לא רעים של התלהבות, מתח, הומור והזדהות רגשית.
קשה שלא להיזכר בקוני ויליס תוך כדי קריאה ב"גן אידן" – נקודות הדמיון רבות, וכוללות גיבורה הנעה בזמן, לעבר שאינו שלה, מנסה להשלים משימה חשובה (כמו ב"ספר יום הדין"), או לשחזר יצירות אמנות תקופתיות (כמו ב"מלבד הכלב"). אני, אישית, איני מחסידי ויליס ולכן אהיה משוחדת כשאומר, ש"גן אידן" ייגע אותי הרבה פחות (אם כי גם לו יש נטיה להימתח לפרקים) וריגש אותי הרבה יותר מספר טיפוסי של ויליס. אבל דמיון והשפעה יש גם יש. בייקר, אגב, גם כתבה סיפורים קצרים רבים בהמשך ל"גן אידן", כולם עוסקים בעלילות החברה, בהבדלים הבולטים בין בני תמותה לבני האלמוות המהונדסים של ד"ר זאוס.
כדי לספר מה בדיוק מתרחש באנגליה של 1533, הסופרת אינה מסתפקת בגיבורה יודעת-כל ונעזרת בשיחות המקומיים, הדנים ללא הרף בנושא החם של התקופה: נישואי המלכה האנגלית מרי טיודור למלך הספרדי-קתולי פיליפ. לא ברור אם אנשי התקופה ההיא דיברו על פוליטיקה במינונים כאלה, לא כל שכן התעדכנו בה בצורה יומיומית כזו. אבל מילא.
הסיפור משלב בצורה נאה טכנולוגיות עתידניות בתוך חיי היומיום של העבר. התקופה נפרשת לפרטי-פרטים, כולל חפצים, טקסים, אפילו מתכונים (לא בהכרח מעוררי תיאבון), ואנשי העתיד מגלים אותה בהשתאות, יחד עם הקורא. אנחנו, כאנשי ההווה, קוראים מתוך הזדהות עם העבר המוכר, וגם הזדהות עם העתיד (החש אבוד בעבר בדיוק כמותנו). יתר על כן, מה שעבור המקומיים הוא חיים של ממש, מהווה עבור אנשי ה"חברה" בני האלמוות רק רגע בזמן, שעובר תוך משחק תיאטרלי בלתי פוסק על פי דרישות התפקיד. כאן עולה השאלה: לו היינו גם אנחנו בני אלמוות, לו היינו יודעים שכל זה הוא רק משחק, האם היה איכפת לנו פחות? על פי בייקר, התשובה היא "לא" נחרץ. ועובדה שלגיבורה שלה איכפת, לפחות מאהובה, גם לאחר שהיא מצהירה את ההפך הגמור.
השורה התחתונה של בייקר מעט מעורפלת. מצד אחד, השימוש בגיבורה פוסט-אנושית מאפשר לה למתוח ביקורת מרובה על חולשתם ועל טפשותם של בני התמותה (אם כי גם הגיבורה שלה חוטאת באלה). מצד שני, הלגלוג החוזר ונשנה על בני האדם ממצה את עצמו לבסוף, והקורא נותר בעיקר עם המידע ההיסטורי כערך המוסף של הספר. זה כמובן מרתק בפני עצמו: פרטי הטריויה על חייהם של האנגלים במאה השש-עשרה מאלפים, וניכר שהכותבת מעורה בתקופה (בין היתר היא שימשה כבמאית במרכז להיסטוריה ולימדה אנגלית אליזבתנית).
מעבר לזה, אין כאן סיפור מוסר ואף לא סיפור של שליחות עליונה. אבל אהבה יש הרבה, וגם סקס, ואפילו סקס מלבב – אין הרבה ספרי מדע-בדיוני שבהם מתוארות האהבה והתשוקה בהומור ובחיוניות כזו. ואם מישהו מתעקש להעמיק מעבר לסיפור הזורם, יש מספר שאלות גדולות שהוא יכול לעורר: מאלמוות דרך פרדוקסים של זמן ועד מקומה של קנאות דתית בהיסטוריה. יש סופרים שעסקו בנושאים האלה טוב מבייקר, אבל היא כנראה אחת המהנות ביותר.
שורה תחתונה? לקרוא, בוודאי. גם אם תשכחו את הספר ברגע שתסיימו אותו, הרי שמשך הקריאה שווה את הזמן. ספר מהנה ומאלף.
Actually, around 6-7 years old is when children first start understanding and wondering about death – including crying and going into hysterics when they realize their parents and/or themselves will die some day
It's not at all unlikely that a bright child would do it earlier – hell, I did it when I was 5..