ארץ מסממת יושביה


פורסם ביום יום שני, 18 בפברואר 2002, בשעה 20:06
שייך למדור סיפורים מתורגמים

מאת
תרגום: האטי


צ'אק רותמן החל לפרסם סיפורים קצרים בשנת 1982 וסיפורים התפרסמו מאז ב"אסימוב'ס", "המגזין לפנטסיה ומדע בדיוני", "גלקסי" ועוד. כיום הוא עובד ב"סיינה קולג'", ומוסיף לפרסם ספרים וסיפורים קצרים. הסיפור "ארץ מסממת יושביה" זכה בפרס בומרנג.

drug
איור: אליסה בלייק

לארי שוב חטף התקף ובעטנו לו בראש כמה פעמים עד שהוא נרגע. זו כבר הפעם השלישית השבוע וזה התחיל להימאס עלי.

הרגשתי די טוב. לא חטפתי התקף צרחות כבר ארבעה ימים ונראה שההזיות פסקו. אם כי, חשבתי לעצמי בעודי מביט מבעד לחלון אל עבר הנוף החדגוני – אל הצמחים הירוקים, האבק הכחול והשמיים הסגולים, אף פעם אי אפשר להיות בטוח. נכון?

"היי, טום", צעקה מרי-לו לעברי. "תביא לי משהו לאכול". היא לבשה חולצה ורודה זוהרת ומכנסיים מרופטים, מהסוג שאפילו פרצופי-הקלמרי לא סבלו.

"תביאי לעצמך", אמרתי, נהנה מהתשובה השנונה שלי. זה מה שמקרוֹח עושה לך, בין השאר. הוא גורם לך לחשוב שהיקום הוא קומדיית מצבים אחת גדולה.

"כבר יש לי", אמרה מרי-לו, וגם אם לא הבנתי את ההגיון, לא נתתי לזה להטריד אותי. מרי-לו היתה מסוממת כבר כמה חודשים. היא עזבה את החדר בזעם, אבל היה ברור שכעסה יפוג ברגע שתאכל.

לארי התחיל לגנוח בפינה. מגיע לו, החלטתי. חייבים להשתמש בחומרים האלו בזהירות. אסור לערבב מקרוֹח עם שורש אלביון, אלא אם כן אתה רוצה שהמוח שלך יהפוך למשהו דמוי גזר.

כנראה בגלל זה, הרהרתי, הוא השתמש בחומר הזה מלכתחילה. גזר לפחות לא צריך לחשוב על כלום.

"מין בטוח", מלמלה שרון, וכך ידעתי שהשפעת הסם מתחילה לפוג. לא מצא חן בעיני שהיא משתמשת כל-כך הרבה באַחְלִי. חשבתי שיש לה יותר כבוד עצמי.

כמובן, לי אין שום זכות לדבר.

פעמון החנות צלצל. "דינג-דונג, בפעמון", מלמלתי.

"פרצופי הקלמרי יכולים לקפוץ לי". לארי לפחות היה צלול מספיק בכדי לענות.

הוא שכב על הרצפה, משתעל לו באבק הכחול. הבטתי סביב. מרי-לו היתה מסטולית מדי להביא תועלת והנחתי שלארי עדיין לא מסוגל לעמוד הרגליים. שרון מן הסתם היתה רוצה להזדיין עם חרק מת, זכר או נקבה, אם היה אחד מהם בסביבה. זה כבר גרם לדְוֵויְן די והותר צרות.

הנחתי שאני השפוי מכולנו באותו רגע. התקדמתי מבעד לוילון ונכנסתי לחנות.

אפלולית החנות העניקה לי תחושת הקלה. המעברים הארוכים ומלאי הגרוטאות השרו תחושת רוגע. דְוֵויְן ניצב ליד החלון שלו, שקט כהרגלו.

פרצוף-קלמרי שמן נבר בגרוטאות המתכת, הפלסטיק ופיסות הציפורניים הקצוצות שעל דלפק המכירות, דוחף את הזרוע-התופסת השמאלית שלו עמוק אל תוך הקופסאות. גבעול העיניים המרכזי שלו התקשח עם כניסתי.

"תחזיר את זה מיד, אתה עם האוזניים המוגלתיות", אמרתי בגלורפית. או ליתר דיוק, בעגה המשובשת שפיתחנו במהלך שלוש השנים האחרונות, "או שצאצאיך יסבלו מנדיבות!" החייזרים הארורים ינסו לגנוב כל דבר שלא נמצא תחת השגחה. זה נראה להם חוסר נימוס אם לא ינסו.

הוא נשף מספר פעמים מנחירו השמאלי, גבעולי-עיניו כמעט נכרכו זה בזה, אבל אני התעלמתי מנסיונות ההיתממות.

"אל תנסה למכור לי חרא", אמרתי. "תחזיר את זה מיד".

הגְלוֹרפִּי הפסיק את תנועותיו והניח על השולחן חתיכת פלסטיק כחולה, כנראה מכסה של עט. פלסטיק מושך אותם. התרבות שלהם, אם אכן אפשר לקרוא לה כך, מעולם לא פיתחה משהו דומה לזה. זה כמו לנחות באמריקה של שנת 1900 – מקום מפותח מספיק כדי שלא נחשב בו אֵלִים, אך נטול כל טכנולוגיה שתוכל להביא לנו תועלת.

"חרא?" הוא שאל כשנחיריו מתעוותים וגבעולי-העיניים שלו נפרדים לקווים מקבילים.

סקרנות. דיברתי בטעות באנגלית לרגע. אבל איך אפשר להסביר את המונח ליצור שרואה בצואה- אמנות? "סוג של מטבע שהפוליטיקאים שלנו משתמשים בו".

גבעולי עיניו התעקלו בזווית ישרה וקפלי האוזניים שוטחו כנגד ראשו דמוי הדיונון, מעין מחווה מקבילה להנהון.

"אתה מתכוון לקנות משהו או רק לגנוב, בן-למחצה של בְּלָרִיט גוסס?" זה היה העלבון החמור ביותר שהצלחתי לחשוב עליו בהתרעה כה קצרה. לא יצירתי במיוחד, אבל עדיין הייתי מסטול מכדי למצוא משהו יצירתי יותר.

גבעולי העיניים התקשחו לאות הערכה. השפלת לקוחות נחשבה התנהגות נאותה ושפתם היתה עשירה בקללות רוכלים. היינו אסירי תודה על כך – זו אחת הסיבות לכך ששרדנו עד כה. זה היה כה פשוט להתנהג בגסות כלפי יצורים שנראו כמו גרסה מכוערת של דיונונים ירקרקים חיוורים, בעלי ארבע רגליים ועיניים בקצה זרועותיהם. השילוב בין קללות ארציות שתורגמו לגלורפנית והסלידה שלנו מהלקוחות, אִפשר לנו להתפרנס יפה.

"אני רוצה לקנות…" גבעולי-העיניים סרקו את החנות במהירות, כאילו אם לא ימצא משהו, הוא לא יוכל להַראות ברבים – את נחיריו, את קפלי אוזניו, את אברי הפה שלו. רק לא את פניו – הרי ממילא אי אפשר להראות ברבים משהו שאין לך.

"את זה", אמר הגלורפי.

לעזאזל. העין שלו הצביעה על אחד השרידים הבודדים מהחללית שנותרו שלמים: הרדיו. הוא עדיין פעל, למרות שנאלצנו לחבר סוללות גלורפיות במקום הסוללות שלנו שהתרוקנו מזמן. לא היה לי מושג מה הוא עושה על המדף. ציינתי לעצמי לא לתת לאף אחד לחדש את המלאי תחת השפעת סמים. הדבר האחרון שרציתי היה לאבד את המכשיר.

"אתה יכול לקבל אותו בחינם", אמרתי. "זו מתנה".

קל היה לראות שהגלורפי נדהם לפי האופן בו אברי הפה שלו יצרו צורות קטנות של הספרה שמונה.

מצוין. כך הוא לא ילחץ עוד בנושא. כשגלורפי רוצה משהו, אין שום דרך לשנות את דעתו, כך שחשוב לחסל כל התעניינות בעודה באיבה. לעומת זאת, גלורפים חשדניים מאד לגבי כל דבר שהם מקבלים בחינם ומתנה נחשבת לעלבון החמור ביותר. הם יעדיפו למות מאשר לירוק בפניך מבלי לקבל על כך תמורה. לא משנה במה מדובר, עסקה חייבת להתבצע.

חשבתי לרגע שפרצוף הקלמרי יסתלק מהחנות בסערה, אבל הוא נעצר. "אתה רק רוצה לשכנע אותי לא לקנות", הוא אמר. "ארבע מאות סולטות".

קיללתי את עצמי על כך שחשפתי את הקלפים שלי בפני פרצוף-הקלמרי הזה. "שום סולטות. אתה חייב לקבל אותו במתנה, רפש ביצות מפגר שכמוך".

גבעולי עיניו נעו בתנועות מעגליות מהירות. תמיד שנאתי שצחקו עלי ככה. "חמש מאות".

"לא אקבל את הסולטות המטונפות שלך, יצור שעיניו קשורות בקשרי סבתא. זו מתנה".

הגלורפי לא קנה את זה. או ליתר דיוק, הוא כן. "שבע מאות".

אופייני למזל שלי. מיליונר. "לא –"

"עשר".

קול בראשי צרח עלי להקשיב. נוכל לנהל את החנות במשך שנה בסכום הזה, אולי אפילו יותר, אם נשתמש בחלקו לקניית סחורה.

הוא ידע שהצליח לפתות אותי. לא ניתנו הצעות נוספות. הוא פשוט חיכה, כשגבעולי-עיניו מוקשחים וקפלי אוזניו מורמים.

נאנחתי. אכן הצעה שאי אפשר לסרב לה. "בוא נראה את הסולטות שלך. הן בטח מזויפות".

הוא משך מכיסו את המטבעות דמויי היהלום. לקחתי אותם בזהירות. הם היו עדיין חמים ודביקים מהפרשותיו. אבל הם נראו אמיתיים.

נאנחתי. "הוא שלך", אמרתי.

גבעולי-העיניים ביצעו תנועות מעגליות איטיות. חיוך.

צפיתי בו כשיצא מהחנות אל השמש הקטלנית, אומר לעצמי שזו רגשנות-לשמה מצידי. הרדיו ממילא לא קלט שום דבר. יעברו עוד חמישים שנה עד שהשידור הראשון של מרקוני יגיע לאזור נידח זה של הגלקסיה והגלורפים בקושי גילו את החשמל. גם לא עמדה להגיע משלחת חילוץ. ביום שעזבנו את כדור-הארץ ידענו שאנחנו עומדים ברשות עצמנו, ובכל זאת הרגשתי כאילו איבדנו את החוט האחרון שקישר אותנו הביתה. היו ימים שפשוט הקשבנו לרעש הסטטי, מעמידים פנים שהוא מכוון לשידור ישן מכדור-הארץ.

אני מניח שנצטרך למצוא דרך אחרת לבדר את עצמנו.

דְוֵויְן גנח ממקומו שליד החלון ואני ניגשתי להביא מזלף. קרני השמש הכחולה-לבנה שטפו את העלווה שעליו בעוצמה מספקת כדי להחזיר אותו להכרה. הפטריה הטחבית הירוקה שכיסתה את גופו שיטחה את עצמה כדי ללכוד את האנרגיה כולה.

בשלב זה הוא כבר הפך בחציו לצמח. איזה עונש אכזרי. דְוֵויְן לא ידע שהוא ממשש את אברי הרביה של הנקבה, הוא היה מסומם לחלוטין. זה היה החודש הראשון שלנו וכולנו היינו מסטולים מכדי להסביר משהו, גם אם באורח פלא כבר ידענו אז גלורפית. החוקים בעניין נוקשים להפליא. הגלורפים אולי יודעים מעט על חשמל, אבל הם אשפים בכל הנוגע לצמחים ולהנדסה גנטית. הפטריה היתה העונש המקובל. הם טוענים שבסופו של דבר העלווה נושרת, אבל דְוֵויְן עבר כבר מזמן את המועד. לא היתה שום דרך לדעת אם הוא יחזור אי פעם למצבו הרגיל.

הזלפתי מים על רגליו, מנסה שלא לחשוב עליהן כעל שורשים. הוא מצמץ בעיניו. העפעפיים הטחובים נעו מעלה וחשפו את החלק היחיד בו שנותר אנושי לחלוטין. פניו נראו מזוקנים, אלא שהזקן היה ירוק ובית החזה התכסה פרחים ורודים וקטנים. זבוב צהוב זעיר עופף מפרח אחד לשני, מאביק. התרחקתי ממנו. אם הוא היה עוקץ אותי, לא הייתי חוזר לעצמי במשך שבוע לפחות, והייתי מבזבז את כל כספנו, עד הסולטה האחרונה, על קניית גופות של חיות שהועלו קורבן. זהו מוצר-צריכה מבוקש, אלא שללא קירור הן היו מתקלקלות כולן לפני שהיינו מקבלים מחצית מכספנו בחזרה.

הבהוב של התעניינות חלף בפניו של דְוֵויְן. "טום?" הוא שאל. הצמחיה בפיו שיבשה את מִלותיו.

"כן, דְוֵויְן". קם בי דחף עז לגלח את הצמחיה, אבל הזהירו אותי שזה ככל הנראה יהרוג אותו. פשוט החזקנו אותו בחנות וסיפקנו לו די אור שמש כדי לאפשר לו לשרוד, אך לא מספיק בכדי לגרום לפטריה להתפשט מהר מדי.

"מתי אנחנו חוזרים לכדור הארץ?"

החטפתי לו סטירה.

הרגשתי כאילו אני מרביץ למדשאה ומיד חשתי בושה על כך. "מצטער", מלמלתי. "רק… רק אל תדבר על זה".

דְוֵויְן לא הפגין כל רגש. "אני משתדל, טום. אני ממש משתדל".

"אני יודע, ידידי. אני יודע".

עיניו נעצמו. ענן כיסה את פני השמש.

יצאתי מהחנות, מתעב את עצמי על כך שמכרתי את הרדיו ועל היחס שלי כלפי דְוֵויְן. רציתי מקרוֹח. הרבה ממנו. ומיד.


השעות הבאות חלפו בהבזקים של צלילות דעת וערפול-חושים. אני זוכר שציירתי ציור באבק שעל הרצפה, והערצתי את הדמות המקלונית כאילו היתה מעשה ידיו של מיכאלאנג'לו. זכור לי שאיזנתי פולי-באריק על אפי ועולה בי גם זכרון עמום של ניחוח שיער חרוך.

כשהתעוררתי, מצאתי את עצמי על הרצפה כששמיכת סיבים מונחת כנגד לחיי. השמיכה היתה מחוספסת או רכה למגע, בהתאם לכיוון שבו הנעתי את לחיי כנגד הסיבים.

שרון היתה במרחק חצי מטר ממני. היא היתה עירומה, כך שידעתי שהיא עדיין תחת השפעת אחְלִי.

היא נאנחה, הרחיקה מעל עיניה קווצת שיער בגון אפרסק ופתחה אותן. בעבר הייתי מכנה אותן יפות. כעת הן היו פטריוטיות – היה בהן כל כך הרבה אדום בין הכחול והלבן עד שנדמה כי הן שימשו מקור השראה לדגל האמריקאי. מצד שני, זה לא היה באשמתה. כל דברי המזון כאן השפיעו על התודעה. הברירה היתה בין שימוש בסמים ובין גוויעה ברעב.

"קר לי". היא אמרה בקול צרוד.

העברתי לה את השמיכה והיא התכרבלה בה. "תודה", היא אמרה. "אוף, אני מרגישה זוועה. מה עשיתי – לא, אל תגיד לי, אני לא רוצה לדעת".

משכתי בכתפי. "אין לי מושג בכל מקרה".

פעמון החנות צלצל.

"אלוהים", אמרה שרון, "טפל בזה, טום".

ניסיתי לקום, אבל הברכיים שלי סרבו לשתף פעולה. "לארי יטפל בזה", מלמלתי כשפני שקועות באבק. התעטשתי פעמיים.

"טום?" אמרה שרון.

"אה?"

"אני חושבת שאני בהריון".

עכשיו כבר היה לי מספיק מרץ לקום. "מה?"

"לא ממש עקבתי , אבל אני חושבת שאני באיחור של חודשיים, אולי יותר, וכשאני מתעוררת אני מרגישה כאילו יש לי בבטן רעידת אדמה".

"אוף, ככה אני מרגיש כאן כל הזמן". אבל זה לא היה זמן מתאים לבדיחות. "מתי זה קרה?"

"מאיפה לי לדעת? בכלל לא ידעתי מה קורה סביבי".

"כולנו ככה". מצחיק. זה היה הדבר האחרון שציפיתי שיקרה לה. בחודשים האחרונים היא השתמשה רק באחְלִי. החומר הזה גורם ליצר המיני להרקיע שחקים, אבל אברי הרבייה לא מקבלים את המסר. הם מאבדים את התחושה. קל יותר לקיים יחסים עם לפת.

"טום", היא אמרה, קולה מתרכך. "עד כמה שדעתי משנה, נראה לי שאתה האב".

הרגשתי מוזר. "איך את יודעת?"

"אני לא. זה רק ש… אני יודעת שזה לא יכול להיות אף אחד אחר". היא הביטה בי. "אתה זוכר?"

בקושי הצלחתי לזכור את הדרך לשירותים בבוקר. התלבטתי לרגע אם לשקר לה, אבל רק הנדתי בראשי. "לא, מצטער".

היא קיבלה את דברי מבלי להגיב. "מה נעשה?"

"אין לי שמץ של מושג". קמתי ובדקתי שאני אכן לבוש. הייתי לבוש, למרות שלא הייתי בטוח אם אלה הבגדים שלי או של לארי. "חשבתי שהחלטנו שלא לתת לדברים כאלה לקרות".

"אל תתנהג כאילו עשיתי את זה בכוונה".

"לא התכוונתי לזה ככה", היא נפגעה יותר מכפי שרצתה להראות. "אבל ברור שאי אפשר לגדל כאן ילד". לעזאזל, לא היתה לנו אפילו דרך לדעת אם הוא ייוולד נורמלי. עם כל הסמים האלה, הוא עלול להיות יותר צמח מדְוֵויְן.

"מה נעשה?"

"אני לא יודע. אם מרי-לו היתה מאופסת, יכולנו לשקול הפלה. אבל אין לנו את הציוד המתאים או –"

"שקעתי עמוק בבלוז הקולבים". מרי-לו שרה בקול רם וזייפני. לא שמעתי אותה נכנסת והיה ברור שעכבותיה נעלמו בהשפעת תְסִיס או משהו דומה לזה. "חבר שלי השאיר לי בבטן מתנה, המתנגדים להפלות אורבים בכל פינה, אז התחלתי לחפש בארון הבגדים, כי שקעתי עמוק בבלוז הקו–"

"לעזאזל, מרי-לו, תסתמי כבר את הפה!"

היא הביטה בי לרגע כאילו הרסתי לה את ההופעה ואז קיפצה אל מחוץ לחדר, בעודה מזמזמת.

הבטתי בשרון. היא בכתה. "אני מצטער. היא לא ידעה מה היא עו–"

"זה לא הוגן!" צעקה שרון. "כשאתה נוחת נחיתת אונס אתה אמור למצוא את עצמך בכוכב לכת נטוש ולשחק ברובינזון קרוזו. אתה לא אמור לנחות בכוכב שיש בו תרבות וערים וחשמל וכסף, אבל הכל מסומם ואתה כל כך מתגעגע לכדור הארץ שזה כואב והמחשבה על ללדת ילד…" היא לא הצליחה להשלים את דבריה ופרצה בדמעות.

חיבקתי אותה זמן מה. התחושה היתה נעימה ומוכרת והתחלתי לחשוב שאולי היא צודקת כשהיא אומרת שאני האב. כשנרגעה, קמתי ונתתי לה תפוחון. הוא הכיל חומרים מרגיעים ואם היה משהו שהיא היתה זקוקה לו באותו רגע – זה להירגע.

היא נעצה בו מבט ממושך. "התינוק".

"את תהיי חייבת לאכול", אמרתי. "ושום דבר עוד לא גרם לנו נזק. זה יהיה בסדר".

ראיתי שהיא רוצה למחות אבל היא לקחה את הפרי הירוק-אפור ונעצה את שיניה מבעד לקליפה הרכה, אל הבשר העסיסי. ריח מתוק, כשל פריחת תפוחים באביב, מילא את האויר.

היא נאנחה. "תודה, טום".

נשארתי איתה עד שנרדמה ואז קמתי ונכנסתי לחנות. תהיתי כמה זמן אוכל להחזיק מעמד עד שהרעב יכריח אותי לאכול.


שלושה ימים לאחר מכן החל דְוֵויְן להצמיח פירות – תפיחות ירוקות קטנות בגודל דובדבן, שהפיצו ריח של זיעה מתקתקה. לארי טען שעדיף לא לגעת בהם וזה נשמע לי הגיוני – ראיתי בעיני רוחי את סצינת קטיפת התפוחים מתוך הקוסם מארץ עוץ. ובכל זאת, היה לי כעת קשה יותר להביט בו. דְוֵויְן לא אמר כלום כבר כמה ימים ונראה שהפטריה לעולם לא תגווע. התחלנו לתהות אם הוא יחזור אי-פעם להיות אנושי.

שעה קלה לאחר מכן, כאשר טאטאתי את הרצפה, הגלורפי חזר עם הרדיו. "אחד אחר". הוא אמר.

חשבתי לרגע שהוא מתבדח או שהוא מסומם, אבל גלורפים יכולים ללמד שופט צלילוּת-דעת מהי. אף אחד מהמאכלים המשונים לא השפיע עליהם כהוא זה. לא היה לי כוח להתמודד איתו, אבל לא נותרה לי ברירה. לארי שהה בחוץ והסתכן בחשיפה ישירה לשמש, לאחר שטעם מאכל מוזר. מרי-לו עמדה בפינה והביטה בקיר כאילו לא ראתה מימיה דבר הדומה לו. לשרון לא רציתי להפריע.

"אין לנו עוד, יצור שירצח את אביו הקדמון עם אגוזי-מוות".

גבעולי העיניים רטטו. נראה שזו היתה הפעם הראשונה שהוא שמע את זה. "הסחורה הזו פגומה".

"אין אחריות", אמרתי. "תפסיק להסריח את החנות, אוכל בשר מבושל שכמוך".

"פגום. הונאה". צעק הגלורפי בקול שנשמע כמו נפיחת אווזים ביום לח. "משמיע קולות".

"לא אכפת לי—קולות!"

"מילים מקושקשות", אמר הגלורפי. אפו התעוות בהבעת תיעוב. "החזר לי את הסולטות שלי או שתיקבר ללא חסד המוות".

קול. קולות מכדור-הארץ. הם היו חייבים להיות מכדור הארץ. הגלורפים עדיין לא המציאו את הרדיו. זו היתה משלחת מחקר. "כמובן", אמרתי. "הלקוחות חייבים להיות מרוצ– אה… שרויים בלֶשֶד צמחים קר". פתחתי את מגירת הקופה.

היא היתה ריקה.

ניסיתי לשמור על ארשת פנים חתומה. "בכמה סולטות מדובר?". לאן לעזאזל יכול הכסף להיעלם?

"חמש-עשרה אלף". גבעולי העיניים חגו במעגלים מהירים, כציפורי טרף. הממזר הבין איכשהו שאני צריך את הרדיו.

"תקבל שש, יצור בעל אב יחיד". הנחתי שאצליח להוריד אותו חזרה לעשר, אבל הייתי חייב למצוא את המטבעות הארורים.

"עשרים".

לעזאזל. "תן לי…לבדוק אותו. רק לרגע, זה הכל. אולי אצליח לתקן אותו ושנינו נהיה מרוצים".

"רוצה את הסולטות".

ויכוח עם גלורפי שגיבש לעצמו דעה שקול לויכוח עם הרוח. אתה עשוי לקבל את הרושם שהוא אכן מקשיב לך, אבל בסופו של דבר הוא יעשה מה שבא לו. "תראה", אמרתי, נואש מספיק כדי לומר את האמת. "אני זקוק למכשיר הארור למשך זמן קצר. אני נשבע לך שאם תיתן לי אותו, תוכל לקבל את כל מה שיש בחנות ואני לא אטריד אותך יותר לעולם".

גבעולי העינים וקפלי האוזנים שלו נסוגו לאחור. מיד הבנתי את הטעות. "התכוונתי לומר שאני אמכור לך את הכל". רק שלא יחשוב שהצעתי לו מתנה.

זה היה מאוחר מדי. "איפה הסולטות שלי? האם אאלץ לקרוא לרשויות?"

נאנחתי. הדבר האחרון שרציתי זה למצוא את עצמי במצב דומה לשל דְוֵויְן. "אין לי כרגע".

"אין סולטות?"

"אם תיתן לי קצת זמן –"

"אז אתה לא מקבל את זה". הוא הרים את הרדיו.

"לא", צרחתי. ניסיתי לנתר לעברו מעל הדלפק, אבל איחרתי את המועד. הרדיו התנפץ אל הרצפה והגלורפי החל לקפוץ עליו. המארז נפתח והמעגלים המודפסים התרסקו על הרצפה.

הגלורפי פעל ביסודיות מרובה. כשגמר, אף אחד מהמעגלים לא נראה כציוד אלקטרוני.

נעצתי מבט בפיסות הפלסטיק הירוק, בקושי מבחין בגלורפי היוצא בסערה מהחנות.

"מה זה היה?" שאלה מרי-לו בטון עצל בעודה מביטה בכתם קטן על הקיר.

"חיל הפרשים", מלמלתי, דוחף אנה ואנה את שאריות התקווה שלנו בקצה הנעל שלי, "לא יגיע".

"טום!"

זה היה לארי. הוא חייך אליי מבעד לחלון פתוח. גררתי את עצמי לשם.

"תראה".

הבטתי למטה על חלקת עפר כחול. עשר פיסות מבהיקות של אלף סולטות הונחו שם, מסודרות כפירמידה.

"נפלא", אמרתי. "פשוט נפלא".


לארי לקח את זה קשה כשהשפעת הסם חלפה לבסוף. מאותו יום ואילך הוא הקפיד להשתמש בסוג אחד של סם בכל פעם. הוא גם לקח על עצמו את המטלות הדוחות – איסוף הגללים היבשים של הגלורפים, ניקוי הרצפה והרמת הגושים שנפלו מדְוֵויְן והשלכתם החוצה.

ברגעי הצלילות שלי, ניסיתי לתקן את הרדיו. זה לפחות נתן לי אשליה שאני עושה משהו. אבל כל מה שידעתי על מכשירי רדיו למדתי בתיכון וזה הסתכם בעיקר בהתקנת רכיבים, לא בתיקונם. הייתי המנהל, תפקידי היה לארגן את המשלחת. התמחיתי בחלוקת מטלות ובמיומנויות נוספות שלא היתה להן כעת כל משמעות.

מצבם של האחרים לא היה טוב יותר. דְוֵויְן היה ביולוג. בוטניקאי, למרבה האירוניה. מרי-לו היתה הפסיכולוגית והרופאה של המשלחת, לארי היה הטבח (אולי זו הסיבה שהוא ניסה כל כך הרבה תרכובות אקזוטיות), שרון היתה מתמטיקאית. לא בדיוק הצוות האידיאלי ליישוב כוכב-לכת זר, אבל בעלי המיומנויות השימושיות יותר לא יצאו בשלום מההתרסקות.

לא יכולנו לעשות דבר. המעגלים התרסקו ולא היתה כל דרך לתקן אותם. הייתי יכול להחליף אותם במעגלים אחרים אלמלא מכרנו את רובם. הצורה שלהם מצאה חן בעיני הגלורפים והם שילמו כמות נכבדה של סולטות עבורם. המעגלים המודפסים התפזרו על פני כוכב הלכת כולו. זה היה עולה הון תועפות לקנות אותם חזרה, גם אם היינו מצליחים לאתר אותם.

דחיתי מעלי את הערימה. אולי לא היינו זקוקים לרדיו, אחרי הכל. הרי כל מי שיגיע מכדור-הארץ ירצה לנחות על הכוכב ברגע שיבחין באורות בצד האפל. יהיה זה אך טבעי שיעצרו כאן.

אבל כוכב לכת הוא מקום גדול. אף אחד לא מבטיח שינחתו קרוב אלינו, או שיגלו שאנחנו כאן.

אם רק הרדיו היה תקין…

אלוהים, איזה טיפש הייתי.

התחלתי להרגיש רעב. התאים לי באותו רגע לאכול את השילוב המופרע ביותר שהייתי מסוגל להכניס לפה, לתפוס ראש במשך כמה ימים ולא לחשוב יותר על כלום.

"טום!"

זו היתה מרי-לו. היא נכנסה לחנות כשהיא נראית מפוחדת וכמעט צלולה, לראשונה מזה חודשים רבים. "טום, זו שרון".

מיד נדרכתי. "שרון?"

"היא מנסה להתאבד".

"אוי, אלוהים", לחשתי.

"מכאן", אמרה מרי-לו, מובילה אותי החוצה.

השמש להטה באכזריות. לרוב אפשר להישרף תוך עשר דקות והנחתי שהיום זה יקרה אפילו יותר מהר. לארי, שהגיע במקור מטקסס, היה רגיל לכך, אבל גם הוא לא יכול היה לשאת את הקרינה למשך יותר מחצי שעה.

שרון היתה שרועה על העלים הרחבים של צמחייה המקומית בקרבת חזית החנות, בינות לכמה שרכים ירוקים שמעולם לא ראיתי לפני כן באזור. היא בכתה וזה נשמע כאילו כל הסמים שבעולם לא יצליחו לעודד אותה. היא אחזה בידה מספר אגוזי-מוות אדומים מבהיקים.

"כמה זמן היא כאן?" שאלתי.

מרי-לו משכה בכתפיה. האישונים שלה התרחבו למרות האור הבהיר. ידעתי שצלילות דעתה תימשך דקות ספורות לכל היותר. "הרגע מצאתי אותה", היא אמרה, נאבקת בבירור בתחושה גוברת של אדישות. "אתה חייב לעשות משהו".

הרגשתי שזה גדול עלי. "לעזאזל, מרי-לו, את הפסיכולוגית. את זו שצריכה לדעת מה לעשות".

היא איבדה את סבלנותה. "ניסיתי. אין לך מושג עם איזה לחצים הייתי צריכה להתמודד".

"לחצים? לעזאזל, את מסוממת כל הזמן. איזה לחצים?"

"אתה לא חושב שאני יודעת שיש לי אישיות תלותית? אפילו על כדור-הארץ הייתי במאבק יומיומי שלא להדרדר לאלכוהוליזם או גרוע מזה. וכאן… טום, אני עייפה. אני כבר לא יכולה להילחם בזה. לא כאן. אולי לא בשום מקום". לראשונה ראיתי עד כמה היא תיעבה את עצמה על כך שנפלה למלכודת. "אני לא יכולה לעשות שום דבר. אתה לא חושב שהייתי עושה הכל כדי לא להפוך ל… מה שאני?"

"טוב". אמרתי. היא היתה קרובה לסף ולא היה טעם לתת לה עוד דחיפה קדימה. "את לא צריכה לעשות את זה. אני אנסה".

היא נראתה אסירת תודה ולאחר מכן חייכה חיוך ריק.

דחפתי אותה הצידה. "שרון, זה טום. אולי כדאי –"

"אל תנסה לעצור אותי". היא הכניסה את האגוזים לפיה.

"אל תנשכי". צרחתי. ראיתי מה הם מסוגלים לעשות. נהגנו לפזר אותם כדי להשמיד את זן המזיקים המקומי – מעין עכבר נטול שיער בגודל של טרייר. ברגע שהוא נעץ את שיניו בקליפה הדקה, הוא נתקף עוויתות למשך כארבעים שניות. הפגר החל להרקיב עוד בטרם חדל הכל.

"אני מצטערת, טום" היא אמרה כשקולה משובש בגלל האגוזים הרעילים. "מוטב ככה".

חלק מטורף בתוכי רצה לומר לה להפסיק לדבר בפה מלא ולירוק אותם, אבל היה סיכוי גדול שהיא פשוט תבלע אותם. "לא", אמרתי בפה יבש מתוך הזדהות, "לא ככה. אנחנו לא יכולים להיכנע. אנחנו לא יכולים להרים ידיים ולתת לזה לנצח".

"אבל זה כבר ניצח, טום".

"לא, עוד לא. לא כל עוד אנחנו חיים ומסוגלים לחשוב – לפחות חלק מהזמן. אנחנו יצורים נבונים. התבונה תמיד מוצאת דרך להסתגל, כל עוד לא מוותרים. אנחנו פשוט צריכים להמשיך לנסות".

היא שקעה לרגע במחשבות וחשבתי לרגע שהצלחתי לגעת בה. ואז היא הידקה את הלסת.

"לעזאזל, לא! אל תעשי לי את זה".

"לך?"

"כן, לי. אני… אנחנו… לעזאזל, אני אוהב אותך".

זה תפס אותה לא מוכנה. בעצם, גם אותי. מקום כזה לא מותיר זמן לרוך. "שרון, אנחנו זקוקים לך. אני זקוק לך".

אני מניח שזה נשמע אמיתי. אולי זה אפילו היה אמיתי. כך או כך, היא ירקה את אגוזי-המוות.

עזרתי לה לקום ואחזתי בזרועה, מוביל אותה חזרה לחנות, דרך הצמחייה המשונה שצצה כעת סביבה.

גלורפי חיכה בפנים, ליד דְוֵויְן. גבעולי עיניו התקשחו מיד.

עוד גנב. משום מה לא היה לי אכפת. "תתחפף מכאן, פרצוף-קלמרי". השתמשתי בביטוי הארצני.

"אני רוצה לקנות". הוא אמר.

"אנחנו סגורים", אמרתי. "ספירת מלאי". הבטתי בשרון. האופן שבו היא חייכה אלי מצא חן בעיני. החלטתי שכנראה אני האב, או שלפחות הייתי רוצה להיות.

"בבקשה". מילה שלא היית מצפה לשמוע מגלורפי. "תן לי לקנות… משהו".

נו, טוב. "אז מה אתה רוצה?" שיבחר משהו ויעוף לי מהעיניים.

גבעולי העיניים סקרו את החדר ואז הביטו בדלפק המכירות. "את זה", הוא אמר, מצביע על חתיכת פלסטיק כחולה, ככל הנראה מכסה של עט.

רק אז הבנתי שזה אותו גלורפי שריסק את מכשיר הרדיו. אם היו ליצור הארור שיניים, הייתי דוחף לו אותן במורד הגרון. אבל קפלי אוזניו הסתלסלו, הנחיריים שלו רשפו וגבעולי העיניים התפתלו כגל סינוס. מעולם לא ראיתי את השילוב הזה קודם לכן ותהיתי מה משמעותו.

"ובכן, יצור שיקנה דשן מקולקל", שאלתי. "זה עולה עשרת אלפים סולטות".

גבעולי עיניו ביצעו מספר תנועות סריקה, המחווה המקובלת לסימון "לא". מסיבה כלשהי, התנועות שלו נראו לי מגושמות מהרגיל. "לא סולטות. משהו חשוב יותר. יחיד במינו. הנה".

הוא משך דבר מה מתוך כיסו. שם, בשקית פלסטיק – מכרנו את האחרונה שבהן לפני יותר משנה – היה מצבור של מעגלים מודפסים, כולם במצב מצוין. כמעט כל מה שנאלצנו למכור לגלורפים כדי לקבל את האוכל הארור שלהם מלכתחילה. נראה שהוא הסתובב בעיר ואסף אותם. הוא הוציא מן הסתם הון תועפות כדי לקנות אותם חזרה. וביניהם, יהיו החלקים הנחוצים לתיקון הרדיו…

גבעולי-העיניים נשמטו "לא מספיק?"

"לא מידיו של יצור כמוך, המפריש צואה חסרת ערך", אמרתי. נותר בי די שיקול דעת בכדי לדבוק בגינונים הרשמיים.

ניכר היה שהגלורפי חש הקלה. נחיריו התפשטו למלוא רוחבם וגבעולי העיניים נעו בסיבובים מהירים. מעולם לא ראיתי גלורפי מאושר כל כך.

אך הסתתר כאן משהו נוסף, מעבר לגלוי לגבעול-העין. גלורפים אינם טפשים. הם לא עושים עסקאות גרועות לעיתים קרובות.

"האם העלבון נמחל?"

"עלבון?"

"ה… מתנה". גבעולי עיניו נשמטו בהבעת אשמה כשביטא את המילה.

ובכן, זה נחשב עלבון נוראי לחלק מתנות. אבל על איזו מתנה הוא מדבר?

ואז הבנתי. הוא השאיר לנו את מכשיר הרדיו, מבלי לקבל אף סולטה! מבחינה טכנית, זו היתה מתנה. יתכן שהיתה חסרת ערך עבורי, אבל הגלורפי היה אמור לנסות לגרום לי לשלם על הגרוטאה. כעת היה עליו לבזבז הון עתק כדי להציל את כבודו.

הנהנתי בראשי, מתעלם מכך שלא היתה לו דרך להבין את המחווה. "העלבון נמחל".

, "מ, צוין", אמר הגלורפי בהקלה. גבעולי עיניו נעו בסיבובים כל כך מהירים עד שנדמה היה שהוא עומד להמריא. מעולם לא ראיתי גלורפי צוחק בהתלהבות שכזו. אלמלא ידעתי שזה לא ייתכן, הייתי חושב שהוא שיכור.

הוא הניח את מכסה העט בכיסו ופנה החוצה, ממשיך לצחוק. שלושה צעדים מהדלת, הוא התמוטט. גבעולי-עיניו הוסיפו להסתובב, משרטטים צורות בחול הכחול.

אלוהים אדירים, הוא היה שיכור.

לא היה לי מושג איך זה יכול היה לקרות. מה לעזאזל…? ואז נזכרתי איפה הוא היה כשנכנסתי. ליד דְוֵויְן.

כמה מפירותיו של דְוֵויְן נפלו לרצפה.

רעיון מוזר עלה במוחי. התכופפתי והרמתי אחד מהכדורונים הירוקים. הם היו רכים ונמעכו מעט למגע ידי, כמו שזיפים בשלים להפליא.

"טום? מה קורה?"

"אני לא בטוח". רעיון מטורף רטט במוחי ונאלצתי לנער את עצמי בכדי להיזכר שאני לא מסטול עד הגג. "המחשבה הזאת לא עוזבת אותי".

"איזו?"

אולי אם אני אגיד את זה, נוכל פשוט לצחוק על כל העניין ולשכוח ממנו. "זה סימם אותו. אולי זה יגרום לנו להתפכח. תקראי למרי-לו".

"מרי-לו?"

"כן. היא במצב הכי גרוע מכולנו. נראה אם זה ישפיע עליה".

היא נעצה בי מבט חשדני. "בסדר", היא אמרה. "אבל היא תנסה את זה קודם, לא אתה".

הנהנתי, מהרהר לעצמי ונזכר בדבר האחרון שאמר דְוֵויְן לפני שהשתתק. אני משתדל.

חייבים להמשיך לנסות. תבונה תמיד מוצאת דרך להסתגל ואם התבונה היא בחלקה צמח, היא תמצא פתרון מהצומח.

"הנה", אמרה שרון, גוררת את מרי-לו בידה. היא הגיעה כמעט בריצה, שמחה לגלות שהפרי נמצא עדיין בידי. "עכשיו", היא אמרה, חופנת אותו ומגישה למרי-לו, "תנסי את זה".

מרי-לו, נוחה להתרצות, עשתה כדבריה של שרון.

ובכן, הנגיסה הראשונה לא הרגה אותה. גם לא השניה. היא בלעה את הפרי וירקה החוצה כמה גרעינים חומים קטנים.

חיכינו.

עשר הדקות הבאות היו הארוכות בחיי. השינויים היו כל כך הדרגתיים, שלא היינו יכולים להיות בטוחים שמשהו קורה. צחקוקיה של מרי-לו בלטו על רקע קולות הגלורפי המחליק ברישול על הרצפה.

לאט לאט, עיניה של מרי-לו החלו להתמקד. כעבור חמש-עשרה דקות נעלם החיוך הריק. אחרי עשרים דקות, נראה היה שעיניה נזכרו סוף-סוף איך להתמקד. אחרי שלושים –

"אוי, אלוהים, טום", אמרה מרי-לו. "תודה. תודה שהצלת אותי".

הנדתי בראשי. "תודי לדְוֵויְן".


הספינה בדרך. היא קרובה מדי מכדי להאיץ למהירות האור, כך שיעברו עוד שלושה חודשים עד שהם יגיעו, אבל אנחנו נחזיק מעמד.

כולנו צלולים עכשיו. נראה שהפירות של דְוֵויְן סותרים את פעולת הסמים האחרים למשך שבוע בערך.

דְוֵויְן עצמו מתחיל לחזור לצורת אדם. אני חושב שזה לקח לו כל כך הרבה כי הוא ניסה למצוא דרך לעזור לנו. העלווה מתמעטת והוא מתחיל לחזור לצבע הטבעי שלו. אפשר כבר למצוא אותו בהכרה במשך שעה או שעתיים ביום.

עד שיבואו להציל אותנו, אף אחד לא יאמין למה שקרה.

מובן שבהתחלה חששנו לאספקת הפירות שלנו. אבל ברגע שזיהינו את השרכים המקיפים את החנות, הבנו. דְוֵויְן דאג גם לזה. הזרעים שבפירות אהבו אדמה ושמש ואנחנו טאטאנו אלפים מהם החוצה, למקומות מושלמים מבחינתם להכות בהם שורש. הם נקלטו שם מיד.

יש לנו אפילו קצת עודפים. אנחנו מוכרים אותם לגלורפים, שיטעמו קצת מהתבשיל שרקחו עבורנו.

דְוֵויְן הצליח לערוך לשרון בדיקה כללית. התינוק בריא. אנחנו מחזיקים אצבעות, אבל אני מוכן להתערב על קפל-אוזניים גלורפי שהוא יהיה בסדר.

או, כמו ששרון אומרת, היא תהיה בסדר.

אנחנו סופרים את הימים עד שנוכל לחזור הביתה.

הספינה שידרה ברדיו שיש להם שמפניה. הקפטן הציע לפתוח בקבוק ברגע שהם ינחתו.

אני מעריך את המחווה אבל נראה לי שנוותר.


כל הזכויות שמורות © צ'אק רותמן.
הסיפור פורסם במקור ב-Aboriginal SF , גליון אביב 1993. ניתן לקריאה ברשת ב-Fictionwise תחת השם Natural High.


האתר של צ'אק רותמן

Natural High בפיקשנוויז

סיפורים נוספים של רותמן



תגובות

  1. מאת אלודאה:

    איזה סיפור נהדר!
    חייזרים וסמים – השילוב המושלם לסיפור מצחיק ומטריד.

הוספת תגובה