כל ילדיה נלחמו
מאת טוביאס ס' באקל
תרגום: ענבר גרינשטיין
טובי באקל החל לפרסם סיפורים בשנת 2000 ופרסם מאז כעשרים סיפורים קצרים בכתבי עת כגון אנאלוג, ו-SF-Age, ובכמה אנתולוגיות. בשנים שחלפו מאז שהיגר מהאיים הקריביים לארה"ב, הוא מנסה ללמוד איך ניתן לחיות בכבוד מכתיבת מדע בדיוני, פנטסיה ואימה. סיפור פנטסיה קודם שלו – "בנתיבים תיכונים" – פורסם בעבר ב"בלי פאניקה". כעת הזמן לעבור מהפנטסיה למדע הבדיוני, בסיפור שמלווה ילד/חייל בשבוע חניכה אחרון לפני שיגורו לחלל.
(ציור: לואיס פיצק)
קולונל הודג'ס משך את מיה הצידה. מדליות הצטלצלו בעוד החייל העצום רוכן כדי ללחוש משהו באוזנה. נשימתו דגדגה את אוזנה.
"לא הייתי מרחיק יותר מדי את הילד הזה מהבית. רעשים פתאומיים עלולים לגרום לו לפעול".
"אני מבינה", ענתה מיה. הילד הזעיר כבר היה בפנים. שלא כמו כל ילד ממוצע, הוא לא נכנע ליצר הסקרנות ולא פנה לשוטט בבית, ואפילו לא להתבונן סביבו. הוא עמד ליד הדלת והמתין לפקודות.
"אולי את מבינה", אמר הקולונל. "לי עדין לא ברור למה הפסיכולוגים מאמינים שזה חשוב…"
מיה סיננה בין שיניה. "הוא ילד".
הקולונל התרחק ממנה, שרירי זרועו מחליקים כבוכנות מכוסות בד בעודו משלב את ידיו.
"אם את אומרת. אני אחזור עוד שבוע… שיהיה לך יום טוב, גברתי".
הוא עקף את המפל הקטן ויצא מן השער. מיה המתינה עד אשר שאגת מנועי הסילון התעמעמה במרחק.
היא חזרה ופנתה אל עבר הילד הקטן.
הוא לא היה באמת קטן, רק מאופק מאוד. הוא ישב על מדרגת הכניסה והביט בה בעיניים כהות וחסרות הבעה.
"קולונל הודג'ס לא אמר לי איך קוראים לך".
"הוקצה לי כינוי".
"ומהו?"
"איידן. שבע שתיים מאה-וארבע. למה אני פה? חשבתי שהכשרתי הסתיימה?"
"אתה מוכן, איידן. אבל לפני שתצא לדרך, הם רצו שתנוח קצת".
"אני נח שש שעות ביום לפני צלצול ההשכמה. זה לא מספיק?"
מיה חייכה וחלפה על פניו על מרפסת הכניסה.
"מספיק לגופך, איש קטן, אבל לא לנשמתך. כעת אסוף את חפציך והכנס פנימה".
איידן ציית, הניף קיטבג חדש ומרשרש ובא בעקבותיה למטבח.
"אתה רעב?"
"אכלתי את מנות הבוקר".
מיה הורידה ופתחה צנצנת של ממתקים קשים בצבעים שמחים.
"נסה אחד מאלה".
איידן דגם בקפידה חתיכה של אדום דובדבן. הוא טמן את היתר בכיס בחזהו.
"תודה לך, גברת. אהבתי את זה".
מיה תהתה כמה ממתקים הוא קיבל במחנה האימונים. אולי כמה בשבוע, מועשרים בויטמינים לאיזון הארוחה. השעה עוד היתה מוקדמת. מיה נתנה לו כריך, וגם אותו הוא טמן מאחורי הרוכסן של כיס אחר. לאחר מכן עזבה אותו מיה לנפשו, כדי שיוכל לשוטט בבית ולחקור את סביבתו החדשה.
הגישה הטובה ביותר בדברים האלה, היא ידעה, היתה לא להאיץ בדברים. שהכל יתרחש בטבעיות. בעוד איידן מסייר בביתה מיה הלכה לנמנם.
הוא העיר אותה.
"סליחה, גברתי…"
"קרא לי מיה".
"גב… מיה. יש חרב בטרקלין, מותר לי להסתכל עליה?"
הם תמיד נמשכו אל החרב, חשבה מיה. זה נתן להם נקודת אחיזה.
"בבקשה, תרגיש חופשי".
מיה הלכה בעקבות איידן אל המטבח, וממנו אל הטרקלין. איידן נשא את מבטו אל החרב, ולאחר מכן זינק והסיר אותה מהווים שהחזיקו אותה בתנועה יחידה וזורמת. הוא נחת על רגליו כחתול ושלף אותה מנדנה.
"קיטאנה". הוא רקד מסביב לכסא, רודף אחרי אויב בלתי נראה. הוא התנודד עם החרב בתנועות קלות וחלקות. "היא יפהפיה".
הוא איזן אותה בשתי אצבעות, ולבסוף הניח אותה.
"האם עלי להמשיך להתאמן עכשיו?"
"לא ,פשוט תהנה".
מיה הניחה לו להתאמן עם החרב בגינה, לאחר שהבטיח לא לקצץ אף אחד מהצמחים. לאחר ארוחת הערב היא הובילה אותו לחדרו הקטן והניחה לו לפרוק את חפציו.
האור בחדרו של איידן כבה בנקישה בשעה שמונה בדיוק.
מיה התעוררה למחרת למשמע נשיפות מאמץ קטנות. היא מצאה את איידן עושה שכיבות סמיכה במרפסת הכניסה. היא המתינה בסבלנות עד שיסיים.
"ארוחת בוקר?"
"בבקשה, גברתי"
"מיה".
היא התקדמה לאטה אל המטבח וטיגנה ביצים מקושקשות. ליד השולחן איידן ניגש לאכול.
"אני אוהב את זה… מיה", הוא אמר.
"אני שמחה", מיה קרנה אליו. משסיים, איידן שטף את הכלים בהם אכל ולקח את החרב החוצה.
מיה פנתה אל הסלון ונמנמה לה על הספה.
"מיה", העיר אותה איידן. "הגיע הזמן לארוחת הצהריים. את רוצה שאני אבשל?"
"לא, תודה, ילד. אני עדיין יכולה לעשות את זה". מיה התגלגלה מהספה ונעמדה. איידן נראה כאילו משהו מטריד אותו מאוד, ואז דיבר.
"את ישנה הרבה מאוד".
מיה צחקה.
"כן, זה נכון. מזדקנים. מתעייפים. אין לי אפילו שמץ מהמרץ שלך".
היא הכינה כריכי הודו קר לארוחת הצהריים. סביב השולחן הפינתי הקטן היא החלה לשוחח.
"אתה זוכר את הוריך, איידן?"
"הורי מסרו אותי לאימונים בלידה. אין לי כל זיכרון מהם".
"אתה חושב עליהם לפעמים?"
"לא." איידן אמר זאת ללא כל שינוי בגוון קולו.
"אני נמצאת כאן במקום הוריך", הסבירה מיה. "רק לשבוע אחד. זאת לא חווית ילדות משמעותית, אך היא עדיפה על פני שום דבר".
הבעת פניו של איידן לא השתנתה כלל; מבט חודר, קשה ותחת שליטה.
"אני אשטוף את הכלים", הוא אמר, וקם ממקומו.
"לא, אני אעשה זאת. אתה יכול לקחת את החרב לגינה וליהנות לך".
לא יותר משעה אחרי כן, מיה שמעה יללה. היא הניחה את הכלים מידיה ומיהרה החוצה כדי לראות את איידן מתרומם לו מהמשעול הסלעי, כשהחרב מוטלת לרגליו.
"אני מצטער, מיה", הוא אמר. "טעיתי בשיפוט".
מיה ניערה את הזרד שטפטף ממיצו על שולי החרב.
"אתה בסדר?"
"כן. ראיתי ציפורים… אין כאלה בבסיס. שכחתי לשמור על איזון".
מיה אספה אותו לחיקה וחיבקה אותו. איידן לא דחף אותה מעליו ולא התנגד. הוא המתין עד שסיימה, ואז צעד לאחור.
"אני אלך לנקות את חתכיי".
מיה התבוננה בדמותו הקטנה נכנסת הביתה.
למרות האימונים הגופניים שהוא עבר, לא זה מה שעתיד לשמש אותו בקרב. הנכס הגדול ביותר של הילד היה כושר ההמצאה שלו, הרפלקסים, והצייתנות. מכונות הדמיה ומחשבים ניהלו את המלחמות. הלוחמים המתקדמים נזדקקו לתיאום יד-עין מהיר, מהסוג שרק הצעירים ביותר מסוגלים לספק.
והגופים הקטנים אפשרו ניצולת דלק טובה יותר. מיה נאנחה. הגופים הקטנים נחו כפסולת חלל על פני הרִיק של שדות הקרב השחורים כדיו.
איידן אולי יודע לנהל ספינת חלל בקרב פנים אל פנים, אך הוא עדיין לא התרגל לגופו שלו.
למחרת בבוקר היא דחקה בו לעזור לה בגינה. להשקות צמחים, לחפור ולחפש צמחים חדשים, לשנות את סידור הסלעים מסביב למפל. איידן ניחן בדקדקנות רבת חן. עד שסיים, כל אבן הוצמדה לחברתה בזווית ישרה, לאחר שהניח כל אחת ואחת מהן בידיו הדייקניות אך החזקות.
"אני אוהב את הריח שיש לגינה", הוא ציין.
"גם אני".
"אני אוהב את איך שהיא בנויה. המפל מסתיר את המרפסת וכופה על כל מי שנכנס להתקדם בתנועת איגוף. העצים והשיחים מספקים מחסה, אך שומרים אותו בנתיב, המקום הרצוי ביותר, ומכוונים אותו לכיוון הנכון".
"אני לא בדיוק רואה את זה באותו אופן", ענתה מיה, אם כי יש להודות שהיא שמעה את הניתוח הזה לא פעם בעבר.
לאיידן עבר משהו אחר בראש. הוא עיווה את פניו. "היכן נמצאים כאן הילדים האחרים?" הוא שאל לבסוף.
מיה קמה על רגליה.
"למה אתה מתכוון?"
"הקולונל ציין שיש כאן חוף. אני יודע שאני שונה, ושיש שם ילדים אחרים. האם אני יכול לראות אותם?" מיה חייכה בתוך תוכה.
"ודאי שכן. אקח אותך לשם מחר".
מיה יצאה עם איידן מוקדם, ולקחה אותו לקצה המרוחק של החוף, שם הם יכלו לשבת בשקט ולראות את החול המשנה לאטו צורה. צווחות הנאה רחוקות נישאו לעברם על פני המלח לעברם.
"אבל לא תרשי לי ללכת ולשחק איתם?" שאל איידן.
"לא". השיבה מיה.
איידן ישב בשקט והביט בילדים הרצים אל תוך הגלים המתעקלים וגולשים בחזרה אל החוף. הורים רגועים ישבו תחת שמשיות, נושאים מפעם לפעם את מבטם מספריהם.
"עלי להגן עליהם", אמר איידן. "בגללם אני יוצא לקרב".
"כן".
איידן נשא את מבטו אל השמים, והצביע על שובל העשן האפור שנותר משיגור.
"אני אטיס אחד כזה, לכך אימנו אותי. גיחות ארוכות בספינות-אם מהירות בעלות קפיצת-על מאפשרות תקיפה כמעט מיידית. ההפתעה היא תמיד השיטה הטובה ביותר". הוא החל לדקלם מנטרה שיצאה בקלות משפתיו. "הניחו לאויב להאמין שאתם רבים יותר ממה שאתם במציאות, הכו והרגו כל עוד הוא מבולבל, ואז הסתלקו משם". הוא הניע את ידיו בתנועות בלתי מודעות, נותן פקודות שרק דמיונו ציית להן. אך ללא ציוד החישה, לא קרה דבר. פצצות מגהטון לא השמידו את הסובב אותם. שחפים המשיכו להסתחרר ולהתכתש באוויר.
איידן מצמץ בעיניו והניח לידיו לצנוח על הסלע החמים.
"מיה?"
"כן".
"לכל הילדים האלה שם יש הורים. האם את ההורה שלי?"
"אפשר לומר שכן. לשבוע".
"אני שמח שאת ההורה שלי, מיה. האם מותר לי לשחק במים, רק פה, בעצמי?"
מיה הניחה לו, תוך מראית עין של חוסר רצון, אך ליבה החסיר פעימה למראהו, בעודו צולל אל תוך הגלים, בדיוק כמו כל הילדים האחרים במעלה ובמורד החוף.
זה היה שבוע בו איידן למד איך להיות ילד. הם התכרבלו לפני האח וצפו בסרטים מצויירים. הם אפו עוגיות. ולפעמים, כאשר היה רגוע, הוא צחק.
היום השביעי הגיע לצליל מנועי סילון, ומיה יצאה לגינה כדי לפגוש שוב את הקולונל הודג'ס. איידן עמד עם הקיטבג שלו ליד המפל, וחיכה בסבלנות שיאספו אותו.
לפני שהספיק לעזוב, מיה חיבקה את איידן בחוזקה.
"תודה שהיית פה", אמרה, מנסה לעצור את הלחלוחית שבעיניה.
"תודה לך", הוא ענה. "תודה שהיית אמא שלי". הוא הרים את מבטו אל השמיים. "תמיד אזכור זאת. כאשר אהיה שם בחוץ, תמיד יהיה גם מקום אחר, לא משנה כמה רע יהיה". הוא נשק ללחייה, מגע מדויק ומכוון, מחושב בקפידה, אך עם זאת המשוחרר ביותר שיוכל אי פעם להרשות לעצמו.
החייל הקטן שחרר את עצמו מהחיבוק ויצא מהגינה לעבר ספינת האיסוף.
קולונל הודג'ס הושיט למיה כרטיס קטן. תשלום תמורת עבודתה כמשגיחה.
"המאמנים ביקשו שאודה לך על העבודה המוצלחת. הפסיכולוגים תמיד התרשמו מהתוצאות שאת משיגה".
מיה חשבה רק על מכונות האדם הקטנות, שמהן היא יצרה בני אדם. היא לא השיגה תוצאות עבורם; היא נתנה להם דבר אחר, שהיה נחוץ הרבה יותר מאשר השורה התחתונה.
"אני אוהבת אותם, קולונל".
קולונל הודג'ס העיף מבט בגינה.
"אני זוכר את אמא שלי", הוא אמר בטון מהורהר. "היא מתה לפני עשר שנים".
מיה חייכה וליטפה את לחיו ברכות.
"אף פעם לא תזיק לי עזרה בגינה, ילד, אם אתה במקרה לא בתפקיד".
רגע ארוך, הקולונל עמד ללא תגובה. לבסוף חדר דבר מה מבעד לתווי הברזל של פניו.
"ברשותך, גברתי. ברשותך".
קולונל הודג'ס הצדיע ועשה את דרכו חזרה מסביב למפל.
מיה הקשיבה למנועי הסילון המאיצים את סיבובם, וצפתה בספינת-האיסוף הקטנה בעודה ממריאה השמיימה ומאיצה. לא משנה כמה פעמים ראתה את זה קורה, עדיין כאב לה להניח לילדיה. עדיין כאב לשחרר אותם אל העולם ההוא.
יום שלישי, 30 בינואר 2007 בשעה 14:58 קישור לתגובה
מקסים, פשוט ונוגע.