גנה, גודלו ככף ידה
מאת יוקימי אוגווה
תרגום: ענבר גרינשטיין
יוקימי אוגווה גרה בעיירה קטנה באזור טוקיו, שם היא כותבת באנגלית אבל מדברת יפנית. סיפוריה התפרסמו ב-F&SF, בכתב העת המקוון Strange Horizons ואסופות של ספרות ספקולטיבית. כתיבתה, ששואבת רבות מהפולקלור היפני, מציגה גישה יוצאת דופן, המבוססת על שילוב ודו-קיום בין העולם העל-טבעי לעולם בני האדם – תפיסה שמייחדת אותה מהכתיבה המערבית. על המקור של סיפורה החדש, העשיר והמשונה להפליא, היא אומרת, "שמתי לב שבעבר כתבתי רק מעט סיפורים שמתרחשים בחלל, והייתי צריכה לתקן את זה". האופן החדשני שבו אוגאווה מתארת וחוקרת את החלל – העולמות שמעבר לנו והעולמות שבתוכנו – הוא תענוג של ממש.
צילום: veeterzy, Unsplash
יצא שיותר מכל דבר הוקל לי כשגיליתי שאבא שלי בזבז את הכסף שאמי המנוחה חסכה ללימודי הקולג' שלי. הוא התחיל עם פצ'ינקו, ואז מרוצים כדי לכסות את ההפסדים, ואז חזר לפצ'ינקו כדי לפצות על עוד הפסדים. הייתי מאוכזבת, אבל גם הוקל לי. החיים שלי היו מבולגנים, מבולגנים ללא תקנה, ולא באשמתי. לא היה שום דבר שיכולתי לעשות כדי לתקן אותם. אבא שלי, לאחר שהתלונן כמה הפצ'ינקו לא הוגן, אמר לי לחפש עבודה; חינוך, לדעתו, הוא בכל מקרה מותרות לבָּנוֹת. אז יצאתי מהבית, הצלחתי להגיע ללשכת התעסוקה. מרוב שהתאמצתי לא לצרוח או לבכות כל השעה שביליתי שם נותרה טשטוש אחד גדול שגם עכשיו איני מצליחה לפענח. איכשהו, הייתה לי עבודה עכשיו, עם חדר לישון בו, הרחק, הרחק מהבית שלנו – רחוק מכדי שאבא שלי יוכל להגיע ולקחת את הכסף שלי לעוד הימורים.
לא היה לי אפילו זמן לארוז, אבל למען האמת לא היה מה לארוז. הם אמרו לי ללכת לקצה העיר, למקום שהיה בו עץ. הם גם אמרו שאצטרך לעשות בדיקת דם, אבל לא היה שם אף אחד שייקח אותה. מתחת לעץ היה מרווח, בין האדמה לשורשים שלו. זה אולי נשמע מוזר, אבל בזמנו נראה לי טבעי לחלוטין, ובכלל לא הרפתקה, להשתלשל לתוכו.
זה היה חור התולעת הראשון. בצידו השני היה בית קטן ומסביר פנים עם גן ועם סבתא שחיכו לי.
סבתא לא הייתה סבתא רגילה. קודם כל, היו לה ראשים רבים. כשהקשתי לראשונה על דלתה היא הייתה בעיצומה של החלפת ראשים, והחזיקה אחד בכל יד (עכשיו אני חושדת שהיא תזמנה את זה בכוונה לזמן הגעתי). אם יש משהו שאבא שלי כן לימד אותי, זה שאם תגיבי לאחרים כפי שהם רוצים שתגיבי, הם ירגישו שהם יכולים לתמרן אותך כרצונם, דבר שלא יעשה לך חיים קלים. אז שתקתי לרגע, ואז קדתי ואמרתי שלום.
היא סיפקה לי הצצה לתוך פלג גופה העליון מבעד לפתח הצוואר הקטוע, וראיתי שעון בתוך כלוב הצלעות שלה. ואז היא חבשה את אחד הראשים שלה וחייכה.
הבית שלה, והגן שהקיף אותו, נראו כמו כדור שלג. כשהיינו במסלול סביב כוכב לכת בחלל אחר, עיניה של סבתא הפכו למקרן ששיקף אזור מסוים באותו כוכב אל תוך הגן שלה. כשזה קרה, יכולתי לתקשר עם יצורים בשטחו של אותו כוכב לכת. העבודה שלי הייתה בעיקר לצוד יצורים מכוכבי לכת אחרים בחללים אחרים, צמחים וחיות, וכל מה שביניהם.
זכרתי במעורפל שתיאור התפקיד כלל משהו על עזרה לקשישה בעבודות גינון.
איזה חוסר דיוק, חשבתי בזמן שטלטלתי את רשת הפרפרים שלי כאילו חיי תלויים בכך. הרשת לא סיפקה הגנה רבה, כמובן – בעיקר לא כשהמטרה יורה עליי חומר בלתי מזוהה מלמעלה, מתוך העלווה הסבוכה. העלים ניסו לדקור את עיניי בכל הנפת זרוע שלי. ו… רגע, לאן הוא נעלם?
מבעד לאוזנייה שלה באוזני שמעתי את צחוקה הרועם.
נשמע קול מציצה, והרגשתי את העולם מתהפך כשכוח המשיכה השתנה. נחתתי בכבדות על מצע הדשא בגנה, ובקושי הצלחתי להימנע מלפגוע בקשת הוורדים שלה; מרוב שהייתי מרוכזת במרדף העיוור אחר הטרף שלי, כפי שפקדה עליי, לא הייתי מודעת בכלל לכך שעליתי כל כך גבוה. כעבור רגע האוויר חזר סוף סוף לריאותיי והתחלתי להשתעל. הייתי מכוסה בלכלוך; הלוואי שגם הוא היה פשוט מתפוגג, יחד עם היער המוזר והחרק יקר הערך.
"איך זה שפרפר יורק?" שאלתי, כמעט בבכי.
"זה עש, טיפשונת. אל תשכחי לשמור דוגמיות מהרוק", אמרה. היא הייתה שעונה על אדן החלון וקולה הגיע אלי ישירות מהאוויר. כעת נראתה כמו מלומדת קשישה, או כפי שדמיינתי שמלומדת עשויה להיראות – תווי פנים רכים ועיניים רציניות תחת קארה מעט מנופח. "קדימה, על הרגליים! לא משכתי אותך חזרה למטה כדי שתוכלי לצאת להפסקה!"
נעמדתי באיטיות למרות המחאות שהשמיעו הגב והשוקיים שלי, והצצתי פנימה מבעד לחלון. מחדר העבודה של סבתא נשקף נוף בלתי אפשרי של כל חלון בבית, ואכן ראיתי את החרק רובץ בנוחות על אחד הענפים הנמוכים בחלקה הצפונית מאחור. אז בזמן שאני הסתערתי על הצמחייה לשווא, הוא חמק לצד השני של הבית.
לקחתי את הרשת שלי ורצתי, דרך המסדרון והחוצה מהדלת האחורית של המטבח.
הרגשתי את האוויר משתנה והכל זז בהילוך איטי; החמצן התעבה, ניחוח המנטה בחלקה הצפונית נגוז בהדרגה ופינה את מקומו לריח מחניק יותר, קצת כמו עשן, של צמחיית הפרא של כוכב הלכת. העש המקולל המריא מהענף בדממה ועשה את דרכו אל השיחים הרחוקים ביותר, שבגן של סבתא סימנו את קצהו של הכדור הקטן שלנו.
מעבר לשיחים שכן היער, בלתי נגיש.
כף הרגל שלי מצאה אדמה רטובה, מכוסה עשב. בעטתי הכי חזק שיכולתי, הרמתי את הרשת שלי וצעקתי בלי להתכוון. העש צווח בזעם כשהרשת צנחה על ראשו.
"כל הכבוד", אמרה סבתא. "עכשיו את יכולה לעשות אמבטיה נורמלית". והיא המשיכה לגחך אליי, כמעט משותקת, מכוסה לחלוטין ברוק הרירי של העש.
חדר הרחצה היה מול המטבח, והאמבטיה הייתה קטנה מעט, אבל לסבתא ולי היא הייתה די והותר. נכנסתי למים החמים בלי לטרוח להוריד קודם את הריר. למים היה ריח נהדר, עם עשבים מהגן שלה ועוד דברים שהברחתי בהוראתה מכוכבי לכת אחרים. ליד התקרה היה חלון קטן, ולרגע עצמתי עיניים, וברגע שאחריו השמיים הוצפו כוכבים מסתחררים.
שמעתי את סבתא שרה. ההמהום שלה, ותקתוקי השעון שלה, נשאו אותנו מבעד לחור התולעת.
כשרוב הלכלוך יצא סוף סוף מהשיער שלי, חזרתי אל המטבח, שם סבתא הצליחה איכשהו להצמיד את העש השמן אל שולחן העץ בעודו בחיים. עכשיו היא גרפה משהו מתוך צנצנת זכוכית שנראתה לי ריקה, ורוקנה את התכולה הבלתי נראית למסננת שהיא החזיקה מעל החרק. אבקה כסופה התפזרה מהרשת על פני העש, ואחרי כמה כפות היצור היה מכוסה בשכבה מבריקה. היא הפכה אותו וחזרה על הפעולה בצד השני.
ואז היה נדמה כאילו מונח על השולחן שלה פסל כסוף של עש.
סבתא תפסה אותו כלאחר יד והשליכה אותו לעברי. נאלצתי לתפוס אותו עם החולצה שלי – אף פעם לא הצטיינתי בלתפוס דברים. "לכי למכור את זה", אמרה והצביעה על החרק. "תדאגי לחלץ כמה שיותר מהמנוול הזה".
אף אחד לא טרח להסביר לי שום דבר, אפילו לא סבתא, אז את זה הייתי צריכה להבין בעצמי: היה חלל שבו התאספו מדי פעם כדורים כמו שלנו, ובמרכזו ריחפה תחנת חלל גדולה במיוחד, שבה התגורר "המנוול הזה".
השתופפתי מבעד לקשת הוורדים של סבתא ומצאתי את עצמי מול הדלת שלו. כרגיל, רגע לפני שהספקתי להקיש בדלת, הוא אמר "היכנסי".
היה נראה שהוא עשוי מחומר דומה לזה של סבתא, אף שלעולם לא ארגיש בנוח לקרוא לאיש הזה סבא. "אדוני", אמרתי כשנכנסתי. "יום טוב".
הוא החווה לעבר השולחן שלו. הנחתי שם את הצרור שלי, ונתתי לו לפתוח אותו.
הוא בחן את החרק הכסוף כאילו היה יצירת אמנות מופלאה ואבודה. הוא לא נגע בו, אבל הביט בו מכל זווית אפשרית. "את תפסת אותו?" הוא שאל אותי כאילו לא היה מסוגל להאמין בזה.
"כן, אדוני?"
"הוא לא תקף אותך, כלומר במין חומר דביק שכזה?"
"כן, אדוני. אבל שום דבר רע לא קרה בעקבות זה".
הוא הביט בי, קצת דומה לאופן שבו הביט בעש הכסוף. "כמה זמן את כבר עובדת עבורה?"
"אממ", פתאום תקף אותי גירוד בקרקפת, "שישה חודשים, אדוני".
"את מתגעגעת הביתה?"
הביתה? "אתה מתכוון לכדור הארץ, אדוני?"
הוא הנהן.
"לא, לא ממש. יש סיבה שאתגעגע?"
האיש היטה את ראשו ונראה משועשע. "היא בחרה אותך היטב".
לא התאפקתי והעוויתי את פניי; לא בחרנו זו בזו, זה פשוט… קרה. לא הגבתי .
"תראי", האצבעות שלו כמעט נגעו בעש, אבל רק כמעט, ונותרו מרחפות מעליו. "אולי תעבדי במקום זה בשבילי".
נו, מה עכשיו? "אדוני?"
"תגלי שהחיים הרבה יותר קלים וטובים אצלי. ראשית, הרבה יותר מרווח כאן, ויש הרבה יותר אפשרויות לבידור. ותרכשי כאן חברים. הכדור שלה הרבה יותר מדי קטן בשביל מישהי צעירה ומבטיחה כמוך".
הגבות שלי התחילו לכאוב. "אני… אדוני, אני לא מבינה".
הוא סימן לי לחכות, הקיף שולחן עבודה שעמד ליד החלון, פתח מגירה, ואז שב עם קופסת עץ קטנה. "קחי את זה", אמר. "מובן שאת צריכה זמן לחשוב. כשתחליטי, תפתחי את הקופסה. היא תדריך אותך".
היססתי, אבל הוא אילץ אותי לקחת את הקופסה. מאוחר יותר, כשעברתי תחת קשת הוורדים, טמנתי את הקופסה עמוק בכיס.
"מה זאת אומרת 'בלי אש'?" שאלתי, ותהיתי אם היא בכלל שמעה את המילים מבעד לנקישות השיניים שלי.
"איך יכולה להיות משמעות אחרת, אלה רק שתי מילים. בלי אש. על כוכב הלכת הזה. אנחנו צריכות להימנע מפיצוץ אבק בכל מחיר".
לבשתי שכבות על שכבות של בגדים ועדיין רעדתי, בשעה שסבתא, שחבשה ראש מכשפה מוארך, עמדה לצד השולחן במטבח לבושה רק בשמלה סרוגה וצעיף. "אני לא יכולה לעבוד ככה בחוץ", אמרתי. "אני צריכה לפחות להיות בתוך הבית כדי להתחמם. אני עלולה לקפוא למוות, או סתם לחלות בדלקת ריאות ולסבול ולמות לאט אם יהיה לי מזל – או חוסר מזל".
בחוץ, לפי החלונות של סבתא, סופה שכמוה לא ראיתי מעולם כנראה עשתה כמיטב יכולתה למוטט את הבית הקטן הזה. למרבה הפליאה, לא הייתה בה כל אלימות – האטמוספרה נראתה כאילו היא מלאה בפתיתי קשת קטנטנים, כאילו אינספור מנסרות היו תלויות מהשמיים, רק שהן עצמן בלתי נראות. הפתיתים רקדו וקיפצו, ואז… חלק מהם, פתאום, הותירו צלקות מכוערות באדמה, ולקחו ממנה נתחים עצומים. היצורים כאן נראו חוטיים או פתיליים, והם בצבצו מהאדמה הלבנה והאבקתית כמו צלופחי גינה מנוקדים, ולעולם לא אדע בוודאות אם הם זזו בגלל סופת הקשתות או מעצמם. נכון לעכשיו לא היה מגע ממשי בין הגן הזה לכוכב הלכת שהיה אי שם מתחתינו או מעלינו, אבל כשסבתא הקרינה את העולם החיצוני לתוך הגן שלה –
– הקור היה קטלני כבר בשלב הזה, של השקפה מהחלון – מה יקרה כשממש אצא לשם?
סבתא נחרה בבוז והאישונים שלה תקתקו כשהיא חישבה את חישוביה. "כמו שאמרתי, כל מה שאת צריכה מפה הוא מלוא השקית אוויר". היא מצמצה פעמיים. "טוב, שלוש שקיות, כמובן. פשוט תתפסי אותם מהמדרגות בחזית. אל תטרחי אפילו לצאת לגן".
"מה הן בכלל? הקשתות האלה?"
"אוויר, כמו שאמרתי. ואין לנו כאן חיידקי דלקת ריאות, אז את יכולה להירגע".
רטנתי בעל כורחי, אבל לא הייתה לי ברירה אלא לעטות עוד ברדס על הראש ולמשוך בחוט שהידק אותו. לקחתי שלוש שקיות ואקום מהארון במטבח ויצאתי ברקיעה מהדלת בחזית.
ומיד, כל האוויר עזב את ריאותיי. אפילו לא חשתי יותר בקור. זה היה שונה לחלוטין מכל חורף שהכרתי. לראשונה בחיי התגעגעתי לבית הסובטרופי שלי. כאב לי. העור שלי, הנחיריים, הריאות, והדמעות שלי התחילו להתגבש ממש בקצות העיניים.
קילפתי שקית אחת מהאחרות ופתחתי אותה לרווחה. פרשתי אותה באוויר ככל שיכולתי עם זרועותיי הקצרות ואז אטמתי את פיה. נראה שחלק מהקשתות ניסו לברוח והשמיעו צלילי נפץ כשל סוכריות קופצות כנגד החומר של השקית. זרקתי את השקית מבעד לדלת הכניסה מאחוריי, לתוך הבית.
חזרתי על הפעולה עם שקית נוספת. אי שם בבית, סבתא תקתקה. הפרצוף שלי החל להפוך לגוש קרח.
עוד שקית אחת וזהו.
ממש מולי, חוט שחור בקע מהאדמה הלבנה. חלקיק קשת גדול אחד נחת על הקצה שלו ונראה היה שהחוט השחור מוצץ אותו לתוכו.
השתעלתי ומתחתי את הצעיף כך שיכסה את פי.
עוד פתית קשת, הפעם קטן בהרבה. הדבר השחור נמתח לכיוונו. אוויר. ידעתי שבטח לא כדאי שאשאף אותו, אבל עבור היצורים כאן הוא היה חלק חיוני מהחיים.
אבל כשהגרעין הזעיר הזה נגע בקצה החוט, הוא התפוצץ.
החוט השחור נקרע להרבה חוטים דקים יותר והם התפזרו מעגלית על האדמה ונעלמו לתוך הלובן המוחלט שלה.
רציתי לצרוח, אבל יצא לי רק צליל עמום. לא שמתי לב שרכנתי קדימה כדי לראות אותו טוב יותר; איבדתי את שיווי המשקל והחלקתי במורד שתי המדרגות שהפרידו בין הבית לבין האדמה. פיתלתי את גופי כדי ליפול על הישבן, ולשנות את כיוון התנופה כדי להפסיק להחליק. הכאב והקור הקשו עלי לנשום, אבל כשהסתכלתי, ראיתי שמצבי בטוח למדי, ורק כף רגל אחת שקעה באדמה האבקתית.
הכרחתי את עצמי לשאוף ולנשוף לאט, וניסיתי לשחרר את כף הרגל שלי.
אבל לא, היא לא יצאה באותה קלות שבה היא נכנסה. רק לפני שנייה האדמה הייתה אבקתית, אבל היא הפכה לצמיגית ברגע שניסיתי לזוז בתוכה. ככל שנענעתי את הרגל יותר, כך הלובן נדמה כבד יותר, כאילו הרגל שלי נלכדה בבריכת בטון.
מעליי, עשרות אלפי מיליונים של קשתות קטלניות רקדו את ריקודן התזזיתי.
עוד יצור חוטי התעורר לחיים ממש ליד כף הרגל הקבורה שלי. חלקיק קשת אחד ריחף למטה, לעבר היצור החוטי. אסור לי לשאוף חזק מדי, הסחף עלול לשאוב את הקשת אלי במקום אליו. אבל בכל שנייה שנותרתי שם, הנשימות שלי נהיו מהירות יותר והכתפיים שלי רעדו בכוח.
אי שם, סבתא תקתקה.
סבתא. סבתא. סבתא.
לא אתחנן לעזרה; העניין הוא שלא הייתי מסוגלת. אבא שלי דאג לזה. לא האוויר הבלתי מוכר היה מה שסתם לי את הפה, ומנע ממני לקרוא לה.
בזווית העין ראיתי את הקשת מתפרצת…
לבסוף, כולן נעלמו. כולן. הייתי בגן שלה והרגל שלי התנדנדה מעל האדמה המכוסה בעשב.
חיבקתי את הספל שלי והרחתי את תה העשבים עם הדבש והזנגביל. שאפתי את האדים ואז השתעלתי וצווחתי כששני שברי קשת נפלטו לי מהגרון.
"תירגעי, טיפשונת קטנה". סבתא חבטה בשברי הקשת בכף ידה כאילו היו חרקים זעירים ושפשפה את הכתמים מהידיים מעל הכיור. "כמה שעות מנוחה ותהיי בסדר".
"היית צריכה להזהיר אותי", אמרתי, עדיין המומה. "זה הרבה יותר מדי מסוכן בשבילי".
השעון של סבתא תקתק בקול יותר רם מהרגיל, והיא עמדה לרגע בלי נוע, ידיה על מותניה. "משהו פה לא בסדר", אמרה אחרי זמן מה. "אני חושבת שקיבלתי מידע שגוי על המקום הזה. או לפחות מידע לא מדויק. הכול כאן פשוט שונה מדי". היא הנידה את הראש. "משהו פה לא בסדר", אמרה שנית.
לא ממש הקשבתי. "לא אכפת לך", אמרתי. "אני דבר שולי מבחינתך. ציוד שקל להחליף, בורֵג או משהו". אי שם בראשי ידעתי שאני לא מדברת בהיגיון – לא ביקשתי את עזרתה. דמעות ונוזלים אחרים זרמו במורד פניי ההולכים ומפשירים. "לא אכפת לך".
"את יודעת שזה לא נכון –"
"אני לא!" קמתי ותוך כדי כך הפלתי את הכיסא שלי. "היית צריכה להזהיר אותי, והיית צריכה…" הנדתי בראשי. "לא רציתי להישאר בכדור הארץ, אבל זה לא אומר שאני רוצה למות כאן!"
יצאתי בריצה מהמטבח. היא לא באה בעקבותיי, כמובן.
מקום המפלט הקבוע שלי היה חדר האמבטיה. הרי סבתא לא באמת נזקקה לאמבטיה. היה לי חדר שינה משלי, אבל לא היה מנעול על הדלת. לא שחשבתי שקיים מנעול שיעצור אותה אם היא תרצה להיכנס. משכתי באף והרמתי את מבטי.
מבעד לחלון שליד התקרה, הכוכבים קרצו אליי. שוב משכתי באף, ניגבתי את הדמעות, וזזתי כדי לשקוע עמוק יותר באמבטיה הריקה. משהו התחפר לי בירך.
העוויתי את פניי ונגעתי בכיס. הקופסה שהקונה ההוא נתן לי.
לאור הכוכבים העמום נראה שחלק מהרווחים בין לוחות התיבה זהרו כשהחזקתי אותה באוויר. כאילו הגיבו לכוכבים. קמתי וקירבתי אותה אל החלון. בתוך מרקם העץ היה סיב אחד שהיה זוהר יתר מכל המרווחים. נקשתי על המקום הזה.
הקופסה נפרשה בכפות ידי כמו פאזל שנפתר, וחשפה חתיכה גדולה של אבן אדולריה. זה נראה כמו פרח לוטוס מעץ שבמרכזו טיפת טל מוזרה. האבן האירה בעוצמה שלא ניתן היה להסביר באור הכוכבים הקלוש שהגיע מלמעלה. בלעתי רוק.
אפילו האבן התחילה להיפתח…
האדולריה נמסה לנוזל, והאור החליק על פני השטח המתנועעים שלה כשניתזה מצד לצד. רשת האורות התחילה לתקתק כמו מחוגים גמישים מדי, והלב שלי דילג לפי הקצב.
אני לא אמורה, אמרתי לעצמי, אבל תוך כדי כך יצאתי מהאמבטיה. מחוגי השעון פתחו לי את הדלת. אחרי זמן מה שצפיתי באור, מצאתי את עצמי בגן בקדמת הבית, מול קשת הוורדים.
מיקום הכוכבים לא השתנה במידה רבה, אז ניחשתי שאנחנו עדיין במסלול סביב אותו כוכב לכת. היא תכננה להשיג את שקית האוויר האחרונה, היא תכננה לשלוח אותי שוב. נרעדתי כשנזכרתי: הסחת דעת של שבריר שנייה בלבד.
קשת הוורדים הייתה רק קשת ורדים כשסבתא לא שרה את השיר הנכון. לא שמעתי אותה עכשיו, אבל בצד השני שרר חושך מוחלט, לא הגדר החיה הקטנה של ורד הבנקסיה בקצה הגן שלה.
בצד השני של הקשת היה כל כך חמים. הריח היה נעים, אף על פי שלא זיהיתי את מקור הניחוח. נדרש לי זמן להבין שזה אחד הכדורים שמחוברים לתחנה של הקונה. אף פעם לא הייתי צריכה לעבור דרך אחד מכדורי הביניים האלה – תמיד מצאתי את עצמי מול הדלת שלו מיד כשהגעתי. תהיתי אם סבתא משנה את הדברים סביבי באמצעות השירים שלה, כדי לא לתת לי הזדמנות להכיר את הסביבהלחקור. כי עכשיו, לנגד עיניי, היה המקום הכי מעניין, הכי מסקרן והכי מוזר שהייתי בו מימיי.
האם היה זה מוזיאון, או אולי ספרייה? מחסן? חנות? לא יכולתי לדעת. במבט חטוף, המקום נראה כמו גן בוטני, אבל בשלב הזה כבר פיתחתי עין לדברים האלה: פירות שמעמידים פנים שהם אש; ציפורים עם קשקשים ואחיהן הדגים המנוצים. דברים שלא היו שונים לחלוטין, אבל כן במידה כלשהי, מהמקבילים שלהם בכדור הארץ, כאילו אני רואה אותם מזוויות משונות. דברים שישויות כמו סבתא אספו ומכרו לאיש ההוא.
אז זה היה המקום שעזרנו לבנות? כזה גן יפה – לא כמו יופיו של הגן המטופח אך הצנוע של סבתא, אלא הרבה הרבה יותר מפואר. לא היה לי מושג כמה יצורים כמו סבתא קיימים, אבל רבים מהדברים שהוצגו פה לא הגיעו מאתנו. ידיים רבות, כמו שלנו, כמו שלי, הוסיפו כל אחת בתורה פיסת יופי, שהצטברו יחד לדבר הנפלא הזה.
"יא". קול מאחוריי, ולא יכולתי שלא לקפוץ. "מבקרת נדירה כל כך. בשעות הקטנות האלה".
הסתובבתי ולוטוס העץ רטט בין כפות ידיי. נערה, בערך בגילי, עמדה וחייכה. לא יכולתי לשפשף את העיניים, כי ידי היו מלאות, אז נאלצתי למצמץ הרבה פעמים. היה בה… משהו מוזר, אבל לא באופן בלתי נעים. "אני מצטערת שפלשתי לכאן", אמרתי בשקט. "אני בטח מפריעה".
הפנים שלה זרחו. "כיוונתי את הזמן שלי כששלך יצר איתי קשר, זה ממש שום דבר", היא אמרה והנידה את ראשה לעבר לוטוס העץ שלי.
שוב מצמצתי. ליטפתי במבוכה את הפרח עם האגודל שלי. "אני… מצטערת, יש הרבה דברים שאני לא מבינה. איפה אני?"
היא הרעימה בצחוק שלא היה שונה מאוד משל סבתא. "בגן של הרב-אומן, כמובן. את אחת מהתורמים שלו, אני מניחה?"
תורמים. "ומי את?"
"אני עוזרת הגנן. את רוצה שאראה לך את המקום?"
הנהנתי בלי לשלוט בעצמי, והיא צלחה את המרחק בינינו כפי שאף אחד לא התקרב אלי בעבר: במהירות, ללא כל היסוס בתנועה. נאלצתי לעצור את הנשימה כדי שהיא לא תריח את הבל הפה שלי.
ידיה רפרפו מעל הלוטוס, והיא הפנתה את פניה את השעון. היא נשאה אליי רק את עיניה: "אפשר?"
לא היה לי מושג על מה היא מדברת, אבל בכל זאת הנהנתי שוב.
עוזרת הגנן הרימה את קצות המחוגים של השעון, שהיו עשויים מאור, וסובבה אותם בכל מיני כיוונים. אז היא נקשה ממש במרכז אבן האדולריה. האבן רטטה, וכמוה כל הלוטוס, וכשהיא נשפה עליו הוא החליק על פני היד שלי כמו עלה על מים, ונעלם בתוך החזה שלי.
התנשפתי.
הגננית תלתה בי מבט שחציו חיוך וחציו הזעפת פנים. "את בסדר? הרי זה בטח היה פחות בטוח, איך שהחזקת אותו ככה מחוץ לגוף".
נגעתי בחזה וחשתי את המחוגים מתקתקים בתוכו. זאת ההרגשה להיות סבתא?
סבתא? מי הייתה סבתא? "הוא עדיין קצת קר". העברתי את היד על המקום שבו השעון נכנס לתוכי.
"כמה זמן שמרת אותו באוויר בחוץ? זה משוגע", היא אמרה וצחקה. להפתעתי, לא הייתי לי תשובה לזה. היא משכה בכתפיים בקצרה ואז הושיטה יד. "שנלך?" לקחתי אותה ללא היסוס.
מים לא יכולים לזרום מעצמם, ואני הייתי מוקסמת מגלגלי השיניים והמסבים הזעירים שהותקנו באפיק הזרימה ובבריכה, והניעו בדרך זו או אחרת את הנוזל ברחבי המקום. הם תקתקו וזהרו כמו מנגנון מכני מוזר באופן נעים. עלי כותרת התפתלו בזרם. דבורה עם כנפיים גדולות מדי רפרפה למטה ופיזרה אבקנים על המים, ועלי הכותרת והמנגנון המכני סחררו את האבקה בפיתולים מורכבים שכעבור זמן מה חגו אל האוויר והתמזגו עם אור השמש.
הכול היה יפהפה, כמו שהכול היה אמור להיות.
"נכון?" אמרה הנערה. היא אחזה בשתי ידיי ואילצה אותי להביט בפניה.
מצמצתי. "סליחה, מה אמרת?"
היא גלגלה עיניים. "אמרתי, הוא איש דגול, נכון?"
"הרב-אומן? כמובן".
הכול נבנה על פי החישובים הדקדקניים שלו. המקום בו נוצר אור השמש המלאכותי, המקור שממנו זרזפו המים, כל הזוויות חושבו באופן מושלם כך שכל דבר שיזדקק להם יקבל את חלקו. לא כל דבר שגשג בתנאים האלה, כמובן, ונבנו גם מקומות מסתור יפהפיים לפטריות הקטיפתיות הגליות, והמצבורים הצנועים של חומר דמוי טחב. הבחנתי במנגנונים מכניים גם בעלים – לא הייתה רוח, כמובן, אז העלים האלה שרו במקומותיהם. כל דבר כאן עבד כמו שהוא תכנן אותו. ובכל זאת משהו כאב לי בחזה. כאילו אני חשה אשמה על משהו – כאילו שאני לוקחת את כל היופי הזה כמובן מאליו.
הזעפתי פנים.
"את בסדר?" שאלה הגננית. "למה את נראית כל כך מודאגת? אין לך שום סיבה לדאוג".
דקירה בחזה. מחוגי השעון פגעו במשהו בתוכי וגרמו לי להתנשף ולהשתנק. "אני לא יודעת", הצלחתי להגיד. "למה צריך את המקום הזה?"
היא הנידה את ראשה בחיוך – חיוך שהיה כל כך יפהפה להחריד, שהשעון שלי עצר לרגע מלכת. "אפילו את זה היא לא לימדה אותך?" קולה נשמע שונה ממה שהיה לפני רגע – אפילו הצורה שבה שרירי הפנים שלה זזו כאילו השתנתה.
"היא?"
"את רואה את השמש שם למעלה?" הוא הצביע על קצה הגבול השמיימי של הכדור. "הכול התחיל כשהמצאתי אותה. שילבתי בתוכה פיסות קטנות של יסודות מכל שמש בכל יקום שיש בו חיים. הדברים האלה שהחיילים – כמו המעסיקה שלך – תורמים, הם יכולים לשרוד רק תחת אור השמש המדומה הזאת. והאנשים ביקומים שהדברים האלה מגיעים מהם, הם יכולים לשרוד רק בנוכחות הדברים האלה; כולנו צריכים קצת יסודות מהבית, אבל היסודות האלה לא יכולים להיכנס בכדור אחד אם הם שונים מדי זה מזה. אני יצרתי בכדור הזה את מיזוג היקומים המושלם, ואני עדיין עובד כל יום כדי לשפר אותו, כדי שהנציגים יוכלו להתאסף בלי שבריאותם תיפגע".
זה נשמע מוכר מאוד וחדש לגמרי בו זמנית. "ולאיזה צורך הם מתאספים פה?"
"עסקים, כמובן". הוא משך בכתפיים באיטיות, במחווה שכל כך לא התאימה לדמות הנערית שלה. "ואולי מלחמה, במועד כלשהו בהמשך. מה שלא יגיע, הכול פה מאורגן כמו שאני אוהב. אני תמיד אנצח". והעיניים שלו, שהשקיפו עליי מתוך עיניה היפות של הנערה – יכולתי רק לרעוד. "הצטרפי אליי. אני הצד הנכון, תמיד אהיה. אני אאכיל אותך היטב ואלביש אותך היטב. אטפל בך כראוי".
מחוגי השעון שוב פגעו במשהו בתוך החזה שלי, חזק יותר הפעם. העיניים שלי צרבו. "אני מבינה. זאת הסיבה שהיא לא אוהבת אותך".
הרב-אומן כיווץ את מצחו באמצעות הגבות של הנערה. "מה?"
"סבתא". המילה יצאה כמו שריקה. ניסיתי שוב: "סבתא, הצילו!"
לוטוס העץ נקרע מתוכי, ואני צרחתי. העובדה שהוא היה חנוק בקנוקנות קוצניות, הפתיעה אותי יותר מהכאב או מהחלל שהוא השאיר לי בגוף. אפילו הרב-אומן צעק וצעד לאחור. חיפויי העץ של הלוטוס נבקעו, ואבן האדולריה נסדקה וירתה עוד קנוקנות. קשת הוורדים של סבתא צמחה מתוכה וחצצה בינינו – גרסה קטנה יותר, אומנם.
סבתא מאוד זעופה, עם הפנים הכי זקנות שלה, הזדחלה ממנה. "נתת לי נקודות ציון לא נכונות". היא סידרה את המשקפיים שלה ואמרה לרב-אומן, "הייתי צריכה לדעת שאסור לבטוח בך".
פניה של הגננית התעוותו, וכבר לא היו שלוות או תמימות. "את פולשת לאדמה המתוכננת לכדי שלמות שלי".
"הכדור המושלם שלך, שלא היה בא לכדי קיום בלעדי כולנו, הא?" סבתא פלטה אנחה ואז הביטה בי. "טיפשונת. הלב שלך היה הופך לאחת המכונות שלו אם לא הייתי נועצת בו קוץ. היית הופכת לאחת הבובות שלו".
נעצתי ברב-אומן מבט נוקב. "רצית לגייס אותי כי נראיתי צייתנית מספיק כדי להפוך לבובה שלך מרצון?"
"כמובן". הוא צחק, ובקולו נמזגו שעשוע ובוז. "מי עוד היה תופס את העש יורק הרעל ההוא ללא תלונות, ואז עוד נושא אותו בידיים חשופות, אפילו שהוא אפוי בכסף?"
השמעתי מעין נביחה. לא ידעתי איך לעכל את הדברים הרבים שהתפרעו בראשי. הוצאתי בקבוקון מכיס החזה הקטן בחולצה שלי, שברתי אותו לשני חצאים וזרקתי את כל העסק לתוך הבריכה. מיד, צבע המים התקלקל.
הוא צרח, עכשיו. הגננית צנחה על הקרקע מיד כשסיים לצרוח.
"הוא חזר אל הגוף של עצמו", אמרה סבתא. "בואי. בואי נסתלק מפה".
הקשת הייתה קצת קטנה בשבילי, כך שיצאתי עם הרבה שריטות וקרעים בחולצה. כשהייתי כולי בתוך הגן שלה, סבתא גזמה את רוב הוורדים שבקשת. הפרחים צנחו על הקרקע, כמו הגננית ההיא. רעדתי וחיבקתי את עצמי. "הקשת שלך הרוסה", אמרתי לאחר הפוגה ארוכה.
"כן". היא השליכה את המספריים ליד קצה הגן. "אהבתי אותה במיוחד. אבל זה לא שלא אוכל אי פעם לתקן אותה".
הוורדים התערפלו ונדמו בעיניי לדם שניגר מהקשת שכה אהבה. ניסיתי להגיד משהו, אבל שום דבר לא יצא לי.
ואז היא גיחכה. "למה החבאת את דגימת הרוק של העש בכיס שלך?"
"אני…" השתעלתי. "אממ…"
"חשבת להרעיל אותי או משהו?"
הרגשתי שהפנים שלי בוערות. "לא! זאת אומרת, אפילו לא ידעתי מה זה, אבל היה לזה טעם נוראי, אז חשבתי שאולי אוכל להשתמש בזה כדי לקלקל לך את התה –"
סבתא צחקה. "יידרש לו הרבה זמן לתקן את המים. אין ספק שהוא יתקן אותם בסופו של דבר, אבל הוא שונא שמסיטים אותו ככה מדרכו. הוא יכעס, ואין ספק שהוא ירדוף אותנו, אבל רק אחרי שיסיים להחזיר את הכול לשלמות. כך שבינתיים, אנחנו בטוחות". היא נאנחה, והתחילה ללכת לאט לעבר דלת הכניסה. "הוא אמר לי שהוא רוצה לעשות מהגן מוזיאון, מקום בטוח לכל מי שזקוק לו. לא חדר מלחמה".
"ובגלל זה את עוזרת לו".
"עזרתי לו. בלשון עבר. לעולם לא אעשה את זה שוב".
החזקתי את זרועה ותמכתי בה כשהלכה. "מתי נעצת את הקוץ הזה בחזה שלי?"
סבתא עצרה והביטה בי. הבנתי באיזו מומחיות היא יודעת להשתמש בגרסאות של עצמה. לא יכולתי להתווכח עם אדם כל כך קטן ושברירי למראה. "כשרק הגעת לכאן, כמובן". היא אמרה. "תאמיני לי – אני יודעת שאת לא סומכת עליי ושאת נוטה לעשות דברים טיפשיים. התקנתי בך הרבה מנגנוני אל-כשל. אבל שום דבר שיאפשר לי לשלוט בך, כמו שהוא עושה לעובדים הצעירים שלו. ועכשיו בואי נכין לך כוס תה".
במטבח, שאפתי את אדי תה הדבש-זנגוויל והרגשתי כאילו עברו מיליון שנה מאז הפעם האחרונה ששתיתי אותו כאן, כועסת ואומללה. "סבתא?" קראתי לעבר גבה הכפוף של האישה.
"כן?"
"כל הזמן ידעת שהרוק של העש רעיל?"
היא חייכה – באופן כזה שמערכת הליבה שלה כמעט נראתה לעיני מבעד לשכבה המתעתעת של האישה הקשישה. "ידעתי. אבל גם ידעתי שאת מחוסנת בפניו. הרי עברת את בדיקת הדם".
"באמת, סבתא!"
"שרדת". היא המשיכה ללכת, בלי להשיב אליי מבט. "זה העיקר".
מאנגלית: ענבר גרינשטיין
כל הזכויות שמורות © יוקימי אוגווה, 2021. פורסם במקור בגיליון יולי-אוגוסט 2021 של כתב העת Fantasy and Science Fiction
יום חמישי, 28 באוקטובר 2021 בשעה 9:15 קישור לתגובה
מקורי מאד. נהדר