צילום: ג'ואן יו, Unsplash

ב-28 באוקטובר 2000 נוסד "בלי פאניקה", בתחילה כ"עיתון פורום" שבו חברי קהילת המדע הבדיוני והפנטזיה של פורום אורט פרסמו את הגיגיהם ויצירותיהם, ובהמשך אתר עצמאי. ואין טוב יותר מלחגוג 20 שנה לאתר בפרסום סיפורים שמוקדשים לנושא "20 שנה".

חוטם כשל חזיר מרחרח בחושך בינות לצמחים. החוטם צומח מפניו של יצור קטן, שנראה כמו קופיף עירום חסר זנב. שני חיילים הולכים אחרי היצור, העוקב אחרי חוט בלתי נראה. הם עייפים, הם הולכים אחריו כבר שבועות, אך הננס אינו מתעייף לעולם. מרחוק הם רואים מדורה, הסימן הראשון לאדם אחר שהם רואים מזה ימים רבים. הננס מתקרב אליה, ושני החיילים אחריו, כידונים בידם. האש מטילה צללים מהאבנים והצמחים המעטים שסובבים אותה, והם רועדים בריקוד קל, עדין. על אבן לבנה ליד האש יושב זקן, עורו נוזל על עצמותיו, שיערו לבן, ארוך ופרוע, והוא לובש אדרת העשויה משכבות-שכבות של חוטים גסים, קלועים. הננס מסרב להתקרב עוד, הוא משמיע קול שהוא בין נחרה ליבבה.

החייל המבוגר מתקדם אל האיש. "איש שיבה", הוא פונה בכבוד, אך אינו מוריד את כידון העץ, "האם אתה הוא בעל החלומות מהכפר בולמדי?"

הזקן מרים את מבטו מהאש. הוא לא ראה אותם באים, אבל אינו מופתע מבואם. הוא מניד את כל גופו בעצב. "בולמדי. את השם הזה לא שמעתי כבר עשרים שנה". הוא נועץ מבט בחייל המבוגר, "מה אתם צריכים מבעל החלומות?"

המבט מקפיא את החייל במקומו. החיילת, הצעירה ממנו, קצה בהמתנה, וגם היא מתקדמת, כידונה בידה. "אנחנו זקוקים לו, סיוטים פלשו לעירנו, גאבאקנג שבעמק ארבעת הצבעים. שמועות מספרות על הכפר בולמדי, שבורך בבעל חלומות. האם אתה הוא האיש, זקן?"

הזקן מהרהר מעט, ואז עוצם את עיניו, והחייל המבוגר חוזר לנשום. "שבו". אומר הזקן, עיניו עדיין עצומות, ומחווה לעבר שני סלעים גדולים מצידה השני של המדורה. "אני אספר לכם על בעל החלומות ועל בולמדי. אחרי שתשמעו את סיפורי, אם עדיין תרצו, אומר לכם איך למצוא אותו".

החיילים מתיישבים, ומניחים את הכידונים בחיקם.

אני אינני חולם. ודאי שמעתם על אנשים שאינם זוכרים את חלומותיהם, לא לזאת הכוונה. איני חולם כלל. אימי נהגה לומר שקדחת קשה שלקיתי בה בילדות היא שלקחה ממני את החלומות. היא אמרה גם שאין בזה כל נזק, ואולי אפילו יועיל. אימי הייתה אישה חכמה, אפילו בין האמהות. גרתי בביתה עד שהלכה מעולמנו ונאספה אל אבותיה בבור הקבורה השָלֵו בשולי בולמדי, מוקפת בכל אנשי הכפר. היה זה היום העצוב בחיי. משתם טקס האשכבה, תהלוכת הקבורה חזרה אל הכפר דרך חורש עצי הקוץ השורק, שענפיו משתרגים ומקלים את חום השמש. במרכז הכפר היה מעגל אבנים לְבנות שחבלים קשורים ביניהם כדי להשאיר את החיות בחוץ, והאנשים התכנסו במרכזו ושרו שירי פרידה לאימי. חלק ניגנו, חלק מחאו כף.

מקץ שעה ארוכה החלו אנשי הכפר להתפזר, לאחר שחיבקו אותי לשלום. נשארתי עם לויאן, שהיה חברי הטוב ביותר, וקדוו, שהייתה אהובת נעוריי ואישתו, בסדר הזה. הם הציעו לי לבוא לביתם, לאכול ארוחת ערב. עמדתי להודות להם ולהתנצל, קדוו איבדה לא מזמן את הריונה הראשון ועדיין שרר מתח בביתם. אולם לפני שהספקתי, הבחנתי במבטם נע אל מאחורי כתפי. הסתובבתי וראיתי את בעל החלומות, הוא צעד אל מרכז הכפר, לבוש סחבות וחבלים, יחף, מטונף. קשה היה לראות היכן נגמר שיערו הארוך והפרוע ומתחילים בגדיו הבלויים, שחוטיהם הפרומים נשרכו אחריו. הוא מלמל ללא הפסקה, ריר זב מזווית פיו. משהתקרב שמענו שהוא חוזר אחר שירי הפרידה ששרנו, אך טועה במילותיהם.

קדוו נזכרה בנימוסיה ראשונה. היא בירכה את הזר לשלום והציעה לו משקה, אוכל ומחסה ללילה, כנהוג. מקצת מהאנשים, שהחלו כבר להתפזר, התאספו בחזרה סביב הזר, אך הוא המשיך למלמל, כאילו לא ראה אותם, כמו לא שמע את קדוו. לויאן חזר על הצעתה של קדוו, ומשלא נענה, הניח ידו על כתפו של האיש ושאל בקול רם יותר אם הוא זקוק למשהו. הפעם שטף המלמולים נעצר והזר הביט בידו של לויאן כמנסה להבין מה משותף ליד, לזרוע, לכתף ולקול ששמע. "קפה", אמר לבסוף. לויאן הנהן, ובלי  להסיר את ידו מכתפו של האיש, הוליך אותו אל ביתם, כשבעקבותיהם אני וקבוצת אנשים.

לויאן הושיב אותו, רחץ את רגליו, וקדוו ניגשה להכין משקה ומזון לאורח. הוא שתה את הקפה, ואז אכל לחם תמרים שקדוו אפתה ופלחי מלון. לאחר מכן שתה עוד כוס קפה. סביב הבית התכנס כבר קהל רב. נראה שהשמועה התפשטה מהר. לאחר שנח מעט, מסרה לו קדוו כד מים לרחוץ את גופו והוא עשה דרכו אל מאחורי הבקתה. אני נפרדתי מהם, והלכתי אל ביתי בינות לסקרנים. אני זוכר ששמעתי אותם מתלחשים ששום דבר טוב לא יצא מהכנסת האורחים הזו. הם צדקו, אך לא לגמרי – בלילה התכסה הכפר בפרחים.

כשאני אומר התכסה, איני מתכוון לפריחה עם בוא גשמי הסתיו. הכל, עצים, דרכים, בתים, כוסה פרחים. פרחים נבטו מהחמר עצמו, במרבד עבה. כל חיה וכלי שהושארו בחוץ באותו לילה הנצו פרחים, מסוגים שלא ראינו כמותם מעולם. הכבשים והכלבים לא אהבו זאת כלל, ואנו בירכנו את מזלנו שהלילה עוד היה צונן ואיש לא נם בערסל. לא הייתה זו כמובן הפעם הראשונה שחזינו בתופעות של חלימה, אך אנשי הכפר היו אנשים פשוטים וחלימותיהם פשוטות, ומעולם לא נבהלו מחלום. אולי אנשי כפר אחר היו מרימים נשק ויוצאים לפגוע בזר, ואולי אנשי בולמדי היו תמימים. אך הם הבינו נכונה שמרבד הפרחים קשור לבואו של בעל החלומות, וקבוצה גדולה עשתה את דרכה אל ביתם של קדוו ולויאן, כדי להפציר בבעל החלומות שיעזוב.

לויאן לא הסכים בשום אופן שיגרשו את אורחו. לא כך חיכו אותו הוריו, אמר. משהוויכוח התארך, יצא בעל החלומות עצמו אל הקהל, שנאלם דום. הוא הודה לכפר על האירוח, והתנצל עמוקות. הוא הסביר שלא חש בטוב, שאיבד שליטה לרגע. מעתה, הבטיח, הוא ישלוט בחלימותיו. ובעודו מדבר נעלמו רוב הפרחים כלא היו, ונותרו רק אלה שנבטו בצידי הדרכים ועל גגות הבתים. דעתם של אנשי הכפר נחה לעת עתה. בעל החלומות הורשה להישאר.

שבועיים ימים עברו, ומצבו של בעל החלומות הלך והשתפר. הוא התנקה, שיערו נקלע לצמה, אפילו החוטים הפרומים בבגדיו נארגו מחדש. ההייתה זו ידה הטובה של קדוו שעשתה זאת, או שמא חלימה? לא ידעתי ולא העזתי לשאול. אז גם ראינו שכל גופו מקועקע – לא, מצולק – בדוגמאות סבוכות. הן רישתו את עורו, ארוגות ופרומות כמו בגדיו, כמו קורי עכביש או קנוקנות של גפן שחורת העין. ערב אחד בכיכר הכפר שאלתי אותו עליהן. הילדים שיחקו ממבה במעגל האבנים, אחזו זה בזה בנחש ארוך וצחקו עד לב השמיים. האוויר היה מלא קולות תופים וחלילים, קדוו רקדה, הרימה ידיה ונענעה בראשה, וגם לויאן איתה, אני נשארתי להשגיח על הזר.

הוא שם לב שאני בוחן את הצלקות על עורו. היו אלה רק הצלקות שבחוץ, סיפר לי, הגבעה שמעל קן הנמלים. את שאר הרשתות הוא חרץ בנפשו, או בהווייתו, כמו שקרא לה. ברשתות האלו היה לוכד חלומות, אך רק סיוטים, ציין. הוא סיפר לי מעט על הסיוטים שלכד, וקולו רעד ודעך מדי פעם, כאילו הסיפור עצמו שואב את כוחותיו. הוא סיפר איך רדף אחרי סיוטים, השמיד וכלא אותם כדי שלא יפגעו באיש. הוא סיפר לי איך משקל הסיוטים הלך וגדל, כיצד הרשתות גדלו והכבידו עליו עוד ועוד. איך שפיותו החלה לזלוג ממנו, טיפה אחר טיפה, עד שהחל לברוח מסיוטיו. אך כל שיכול לעשות, כתאו שקרניו הסתבכו בצמחייה, היה לגרור אותם אחריו.

בעודו מדבר החלו אנשים להסתופף סביבנו, לגמוע את סיפוריו על דברים שראה ועל סיוטים שצד, והותירו את מעגל הרוקדים מאחור. חלקם היו מבקרים שהגיעו לאחרונה אל כפרנו הנידח, במיוחד כדי לדרוש בשלום בעל החלומות ולשמוע את סיפוריו. הוא נהנה מתשומת הלב, חשבתי. לכל הפחות נדמה שרוחו התעודדה.

בשבועות הבאים החל בעל החלומות להעניק לאנשי הכפר מתנות. לפעמים היו אלה חפצים שטווה מהאוויר, פעמים אחרות חָלַק עם הילדים מראות משונים וצלילים זרים, מנגינות ממקומות רחוקים ונופים נוכריים. הוא הצטנע ואמר שזה המעט שביכולתו לעשות כדי להחזיר טובה על הכנסת האורחים. קדוו קיבלה ממנו שרשרת שחוטיה מבריקים, והם משתרגים כמו ענני נוצה ברוח הבוקר. היא למדה ממנו ריקודים משונים, ממקומות רחוקים. לויאן שתל בשדה מין פקעות כתומות כהות, תוך ימים ספורים הן החלו להניץ גבעולים. הוא טעם מהן, אמר לי, וטעמן מתוק וסיבי.

במשך ימים התלבטתי, ולבסוף ניגשתי אליו וסיפרתי לו על הקדחת שלקיתי בה, שלקחה ממני את החלומות. הוא חייך והבטיחני שמוטב לי כך. הוא הציע לי מין בד קל, לתלות מעל מיטתי, על מנת שלפחות היתושים לא יפריעו את שנת הישרים שלי. אני רוצה רק להרגיש, הפצרתי בו, לחוש זאת פעם יחידה. אני רוצה לדעת. הוא התרצה אז. על מה תרצה לחלום, שאל. לא ידעתי מה להשיב, מעולם לא חשבתי שיהיה זה אי פעם בהישג ידי, וכעת, משהיה, לא ידעתי מה לעשות בו. הוא קרב אלי ולחש באוזני, נמצא משהו יחד.

כשאמר זאת, חשתי כאילו אני צולל לתוך עיניו, נשאב לתוכן, הנימים האדומים מתמזגים עם רשת הצלקות המכסה את פניו ואת גופו. בתהום שמאחורי עיניו זיהיתי עוד רשתות, לא, כי אם אותה רשת, מקופלת ומלופפת אל תוך עצמה, נקלעת עוד ועוד. מצאתי את עצמי נופל אל תוך חלל עצום, משורג בחוטים מתפתלים, וביניהם נורו אלי הבזקים של מקומות, של אנשים, של דברים לא ברורים. לבשתי ופשטתי צורות, הייתי אנשים אחרים, במצבים אחרים, נדמה היה כאילו יש היגיון במעשים, בדברים שראיתי ושמעתי, חוט מקשר, אך כשניסיתי לגעת בו הוא חמק מידיי. הרגשתי עצב ושמחה, פחד ורוגע, ויותר מדי תחושות מכדי שאדע להבדיל ביניהן. ואז הרגשתי באנשים. המון אדם, חולמים, סבוכים ברשת גדולה, המון אדיר של חלומות משורגים, חלקם קטנים, קלילים, שמחים, עוברים בקלילות בינות לרשתות, ואחרים אפלים יותר, כענני גשם, נתפסים בינות לרשתות, נצברים, נהיים סמיכים, כמו פיח, כמו דיו, הרגשתי שאני נחנק. ואז הייתי שוב בחוץ, בגופי שנראה לי פתאום זר ומוזר, סחרחר מתחושות. לא ביקשתי לחלום עוד, אך מאותו היום והלאה, רגע לפני שהייתי נרדם הרגשתי את אותה תחושת נפילה, וידיי נשלחו לעצור את החבטה שלא הגיעה מעולם.

שאר אנשי הכפר לא היו שותפים לתחושותיי. נראה היה כי החלימה, שהייתה רחוקה מאיתנו, לקוחה מאגדות וממקרים נדירים, הולכת ומתקרבת, תופסת מקום, נעשית ממשית יותר. אולי היו אלה סיפוריו המהפנטים של בעל החלומות, אולי עצם נוכחותו טשטשה את הגבולות בין חלום למציאות, או שמא חשף בפניהם את כוחם של החלומות. אנשים עלו על משכבם מוקדם יותר, ונמו עד שעות מאוחרות. ההתכנסויות, הנגינה והריקודים פסקו כמעט לגמרי. את לויאן ראיתי יוצא לשדה בבוקר, משקה בזריזות את הפקעות הכתומות, מאכיל את החיות בקוצר רוח וחוזר לנום בצהריים. בערב קם, ישב איתי לאכול מעט, ותמיד סיפר לי על מקומות שיצר בחלומותיו ועל דברים שעשה בהם. משקץ באוכל ושיחה, שב אל ביתו, לישון. קדוו ישנה כל היום והקיצה רק בלילה. כל הלילה ישבה מחוץ לביתה וצפתה בכוכבים מעל, כמנסה להיזכר במשהו. הייתי צריך להזכיר לה לאכול, כמעט להגיש את האוכל לפיה. ניסיתי לשיר לה מהשירים שהיינו שרים, אך לא הייתי מבעלי הקולות הערֵבים, והיא רק חייכה חיוך סלחני וביקשה שאפסיק.

באחד הערבים, כשליוויתי את לויאן לביתו, ראיתי יציר חלימה מופיע. הוא נראה מעט כמו נדל ענק, בהיר כמו החול בשמש, לוע אדום בקצה גופו, ובתוכו זרועות קטנות, מגששות. לויאן לא הבחין בו כלל, דחפתי אותו לאחור וחיפשתי ענף שבו אוכל לגרש את היציר, אך באותו רגע הגיח בעל החלומות והטיל עליו אלומת חבלים שנכרכו סביבו, עטפו אותו ומשכו אותו אליו, עד שנעלם בצווחה מיוסרת בשרוול בגדו של בעל החלומות.

נשמתי לרווחה, ומיד נזכרתי שחיפשתי את בעל החלומות כבר ימים רבים אך לא מצאתיו. רציתי להטיח בו את מה שעולל לכפר שלנו, לבקש שיעזוב, אך אז הבחנתי במבט המטורף ששב לעיניו, והבנתי כמה נורא הוא גורלו. נגזר עליו לפתוח את הפתח, אך גם להיות שומר הסף. אולי לולא שמר עלינו, אילו היינו נחשפים כבר אז לצידם האפל של החלומות, ייתכן שעוד היה בנו הכוח להפסיק, לחזור לחיינו. אבל סברתי שלא, ופחדתי לבדוק.

אנשינו הוסיפו לחלום, והחלומות, כמו על קרקע פורייה, גדלו והלכו. הם הפרו זה את זה, השתלבו ונפרדו, עלו ופרחו ושגשגו, בעוד בעל החלומות מנכש את העשבים, מדשן את האדמה בעצם נוכחותו. הכפר דמה לחיזיון ההוא שראיתי בחלומי היחיד, בעל החלומות טווה את קוריו בכל הכפר, לכד בהם סיוטים וספח אותם אליו. הייתה זו רק שאלה של זמן מתי כוחו לא יעמוד לו עוד. אנשי הכפר הלכו והשתעבדו לחלומותיהם, ולא קמו עוד. או שמא נאמר שגם כשקמו הוסיפו להתהלך כבתוך חלום, בלי להבחין כלל בכפר המתפורר מתחת רגליהם, בחבריהם, במשפחותיהם.

נשארתי האדם הערני היחיד בכפר, החיות עזבו את מכלאותיהן, זקנים וילדים נמו במיטותיהם. ניסיתי להעיר את לויאן ואת קדוו, אך ללא הועיל. השבעתי את לויאן בכל השבועות שנשבענו כשהיינו ילדים, ולקדוו סיפרתי שאהבתי אותה תמיד. הם אפילו לא ראו אותי. עקבתי אחרי הרשתות אל מרכז הכפר, אל מעגל האבנים, שם היה בעל החלומות, מטורף, צווח מכאב, סופג לתוכו עוד ועוד סיוטים. שמחתי מעט כשראיתי אותו מתייסר שם, אך כעבור זמן מה הבחנתי שהרשתות שפרש הולכות ונפרמות, שהחורים ביניהן גדלים. ידעתי שבעל החלומות לא יוכל להמשיך כך, ושהוא אינו מסוגל עוד לקום ולגרור אחרי את רשת סיוטיו. ניחשתי גם מה יקרה כשיעלה על גדותיו, וידעתי מה עלי לעשות.

בחרתי בסכין החד ביותר, הסכין שאימי שחטה בו את בהמותיה. אחזתי בו בידי בדרכי למרכז הכפר, חתכתי קורים וקנוקנות שחסמו את דרכי, את החבלים שבין האבנים הלבנות. סביבי שמעתי את קולותיהם של חולמים החיים איש-איש בעולמו, ולפני חסם את דרכי קן פועם ומצווח. טיפסתי עליו, מתעלם מהשאון הנורא, מתעלם מחוטי הפיח שהחלו לנשב, מתעלם מהיצורים שרחשו בתוכו. רק חלום, מלמלתי לעצמי, זה רק חלום. חוטי הפיח השתרגו על ידיי ועל רגליי, נכרכו עליי כמנסים לעצור בעדי, להחדיר חלומות לראשי, לבלבל אותי בחזיונות שווא: הנה אני ולויאן, זקנים, משחקים זאמה באבנים ובמקלות על החול, נשות הכפר רוקדות במרחק, וילדי הכפר באים להציק לנו. הנה אני וקדוו, חבוקים ביום נישואינו, הכפר כולו מריע לזוג הצעיר, היא מנשקת אותי, גופה צמוד לגופי. והנה אימי, החכמה בנשים, יושבת לצידי, ואני ילד רך, מלטפת את ראשי הקודח.

התנערתי לזכר אימי, אזרתי את שארית כוחותיי ושבתי לקרוע קורים, קנוקנות, חוטי פיח, בכיוון קולות הייסורים. לבסוף מצאתי אותו, מייבב, קולו ניחר מצרחות. ניגשתי אליו והקמתי אותו על רגליו. לרגע הוא זיהה אותי. נתתי את הסכין בידו. עשה זאת, אמרתי.

זה כאב יותר משהעליתי בדעתי, וגם כעת איני נפשי מתחלחלת מהכאב הזה. בעל החלומות חרט בעורי, ארג קורים בהווייתי. הוא מיזג בי את קוריו וקנוקנותיו, תוך שהוא מתקן ומחזק את המארג העדין, כמו הייתה זו ידה הטובה של קדוו. עימם הוא שילב גם את סיוטיו, את כל אותן זוועות שהוא הציל מפניהן את העולם, עד שהן הכריעו אותו. הוא היה גיבור, הוא היה קדוש מעונה, ובאותו רגע הוא היה מטורף החוצב בבשרו ובנפשו של אחר, מטורף כמותו. משסיים, הוא הרים את הסכין אל מעל לראשו וחתך עוד קור אחד, בלתי נראה, ואז פלט אנחת רווחה אחת אחרונה ונפל ללא רוח חיים.

באותו רגע הרגשתי אלפי קורים מתהדקים סביבי ואיבדתי את הכרתי. כשהתעוררתי, הכפר לא היה עוד. לא מעגל האבנים, לא חורשת עצי הקוץ השורק, לא הבתים והחיות, לא האנשים. קולות בראשי מלחשים לפעמים שהיא לא הייתה אלא חלום, שלא היו ריקודים ומשחקים, לא היו לויאן וקדוו, אבל אני מתעלם מהקולות. היא הייתה אמיתית. הרי אינני חולם.

הזקן משתתק, והחיילים, הצעירה והמבוגר, שותקים גם הם שעה ארוכה. הצעירה רואה בין להבות המדורה אנשים רוקדים, ובהם אישה יפה שמחזירה אליה מבט. המבוגר אינו מסתכל.

"שיקרת לנו", אומר המבוגר, ידו עדיין מונחת על כידונו. "אינך יכול לומר לנו היכן בעל החלומות".

הזקן מחייך, עיניו עדיין עצומות. "סלח לאדם זקן על חצאי אמיתות. עשרים שנה לא סיפרתי לאיש על בולמדי, ורציתי לחלוק מעט מהנטל. לא תוכלו למצוא את בעל החלומות, הוא מת. גורלו טוב מגורל אנשי הכפר, הם נמצאים כעת רק בחלומות, ודרכם חזרה חסומה".

החיילת לוטשת מבט כועס. "בזבוז זמן, פטפוטים ואגדות". היא רוצה לקום, אך הזקן פוקח את עיניו ומביט בה, והחיילת מתאבנת במקומה.

"אמרתי שהוא לא יוכל לעזור לכם, אבל אני אוכל. בניגוד אליו, אני לא נידונתי לפתוח את השער. אין לי חלק בעולם החלומות ואינני לוכד את הסיוטים. אני מפריד בין העולמות. אני יכול להעלים את הסיוטים מעירכם, גאבאקנג שבעמק ארבעת הצבעים. אנשיה יחלמו חלומות פשוטים, לא מזיקים, ולא יחזו עוד לעולם בדבר חלימה, טוב או רע".

הפעם החיילת הצעירה מצליחה לקום. "לעולם לא, זקן. אנחנו נפתור את הבעיה, נמצא עוד בעל חלומות".

הזקן מחייך במרירות. "לא תמצאו. אני עקבתי אחרי החוטים, שנה אחר שנה, כמו יציר החלום שלכם", הוא מחווה בידו והננס נמוג כערפל. "אני מצאתי את כולם עד האחרון שבהם. סגרתי אותם בעולם החלימה. גוללתי אבנים, קשרתי חבלים, הם לא יחזרו. מזה עשרים שנה אני מקים גדר בין העולמות, ולא אשקוט עד שייפרדו. וגאבאקנג, היא תהיה כאן, או שם. חיזרו לעמק ארבעת הצבעים, וספרו להם, הם יכולים להצטרף אל הכפר שלי ואנשיו בצד החלום, או להישאר, אך עולמנו ייפרד מהחלימה            ".

החיילת מניפה את כידונה, אך קופאת במקומה, מתפזרת לענן של אבק ונגוזה, כחלום בהקיץ. החייל המבוגר מניח אט-אט את כידונו על הארץ. "אמסור את דבריך לתושבי העיר", הוא אומר. "אנחנו נצפה לבואך, עם משקה, אוכל, ומחסה ללילה, כנהוג". ובזאת הוא עוזב.