צילום: אלכס סימפסון, Unsplash

הביקורת היא חלק מסדרה שבועית של ביקורות על סיפורי האוסף הקלאסי "מבחר הסיפורת הבדיונית", בעריכת רוברט סילברברג.

ספינת חלל ובה שישה עשר אנשי צוות נוחתת על מאדים. כולם נדרכים לקראת הנחיתה – רגע מכריע שהכל יכול להשתבש בו. תורמת למתח העובדה ששתי המשלחות הקודמות לכוכב הלכת לא שבו (לא בכדי השם שניתן לאותו סיפור כשפורסם מחדש בספר "רשימות מן המאדים" היה "אפריל 2000: המשלחת השלישית"). והנה אפשר לנשום לרווחה: הנחיתה עלתה יפה, הספינה הגיעה בשלום ליעדה ואנשי הצוות הנרגשים מתכוננים לצאת לעולם עוין ולא מוכר.

אך הפלא ופלא, בצאתם מקדמת את פניהם מדשאה מוקפת בתים בלב עיירה אמריקאית ציורית של ראשית המאה ה-20. הבתים והרהיטים נראים כאילו נלקחו בשלמותם מהמערב התיכון. מפקד הספינה ג'ון בלאק ושניים מאנשיו תוהים מה לכל הרוחות קרה כאן. האם טעו טעות קטסטרופלית בניווט ונחתו בחזרה בכדור הארץ? הסיכוי לזה קלוש. וגם אם כן, מדוע העיירה נראית כאילו קפאה בזמן לפני עשרות שנים. האם היה כאן מסע בזמן במקום בחלל? האם התפתחו במקביל בכדור הארץ ובמאדים שתי תרבויות שבונות בתים זהים בעיירות זהות? הסיכוי קלוש עוד יותר. האם שתי המשלחות הקודמות שלא שבו התיישבו במאדים ובנו עיירה זהה לכדור הארץ? הרי זה לא ייתכן. וגם אם כן, איך הצליחו לבנות תוך שנה העתקים מושלמים של בתים ויקטוריאניים ועצים בני מאה שנה ויותר – ואפילו הקיפו כל חצרבגדר עץ לבנה?

התמיהה גוברת כשכל חבר צוות טוען בתוקף שהעיירה נראית בדיוק כמו המקום שהוא עצמו גדל בו, באיווה או באילינוי, והופכת להלם מוחלט כשמהבתים יוצאים בני משפחתם של אנשי הצוות, מחייכים ומזמינים. איך זה ייתכן? הרי מקבלי הפנים מתו על כדור הארץ לפני שנים.

קפטן בלאק חושד שמשהו כאן לא כשר ופוקד על אחדים מאנשיו להישאר בספינה, אבל לשווא. אין דרך לעצור אדם שמוצא את עצמו פתאום מול הבית של סבא וסבתא, והם פורשים ידיים לקראתו וסבתא מבטיחה לו עוגיות.

וכך כולם מתפזרים לבתי משפחותיהם, וקפטן בלאק פוגש בבית הוריו את אחיו המנוח. רק כעבור כמה שעות של נחת הוא מתעשת ומבין מה קרה כאן: הם נפלו בפח. במאדים חי גזע טלפתי שתופר לכל אדם אשליה פרטית משלו של זיכרונות אהובים ובני משפחה יקרים שכבר אינם, ומושך אותם למלכודת כדי לחסל אותם ולגנוב את הספינה. הוא מנסה למצוא את אנשי צוותו, אבל מאוחר מדי. עוד משלחת הצטרפה לסטטיסטיקה העגומה של הספינות שהגיעו למאדים ולא שבו.

הבוקר שאחרי הביקור הוא עגום – שש עשרה הלוויות, עיירה דומעת ובני משפחה אבלים. הסיפור מסתיים בייאוש מוחלט. אין בו ניצחון של המוח האנושי על חייזרים עוינים, פתרונות מבריקים מול טכנולוגיות זרות או הרוח האנושית המוכרת והאהובה שבאמצעותה נכבוש כל פינה בחלל. בדומה לסיפור אחר באסופה, "החיים כל כך טובים", הוא מתחיל באשליה של נורמליות שכולנו יודעים שתתנפץ, ממשיך באימה גוברת ומסתיים באישור שכל מה שחששנו ממנו אכן קרה.

צוות הספינה נופל בפח בגלל זיקתם לבני משפחתם וערגתם לזיכרונות הילדות, שגוברים על השכל הישר אשר זועק להם, "לא ייתכן שהעיירה שגדלתם בה תופיע במאדים". הטכנולוגיה המתקדמת שלהם לא תגן עליהם מאנשי המאדים כל עוד נקודת התורפה שלהם – הנוסטלגיה לעבר – חשופה. גם כעת, שבעים שנה אחרי כתיבת הסיפור, המתח התמידי בין הישגי הטכנולוגיה לבין הרגשות האנושיים הבסיסיים ממשיך לספק חומר לסופרי מדע בדיוני.

גן העדן שבשמיים

הסיפור אופייני לתקופתו ולצורך העניין יכולתי לחזור על הביקורת שחוזרת ונשנית כמעט בכל הסיפורים שסקרנו עד כה, כולם משנות ה-40: הגיבור הוא כמובן גבר לבן, אמריקאי, לא  צעיר מדי ולא מבוגר מדי, רצוי מעיירה קטנה במערב התיכון. בלט לעיניי שאף אחד מאנשי הצוות לא מצא את עצמו חוזר דווקא לשיכון בפילדלפיה או בשיקגו שרוב הדיירים בו שחורים והיספנים, או לשטעטל בפולין. הרי כולם הגיעו מעיירה קטנה במערב התיכון, תמצית האמריקאיות. ואולי המדגם הלא מייצג של הכובש כגבר לבן מלב ליבה של אמריקה הוא מכוון?

שם הסיפור אירוני ורומז במפורש על סיומו: גן העדן יכול להתפרש כמקום שבו כל מאווייך מתגשמים, או כמקום שאליו מגיעים אחרי המוות. עבורנו הקוראים, ההפתעה הגדולה היא דווקא החייזרים, שבמקום להוריד את המסכות מיד אחרי שרצחו את אנשי הצוות הם ממשיכים לעטות עור אנושי ואפילו מארגנים מסיבה לא ברורה טקסי הלוויה, בסגנון אנושי מאוד. ואנחנו תוהים אם הם הושפעו עד כדי כך מבני האנוש כשהשתלטו על מחשבותיהם. נראה שברדבורי רומז שמאדים ותושביו אינם חסינים מפני השפעותיהם של המבקרים מכדור הארץ: המשלחות הראשונות אולי כשלו, אבל שינו בתוך כך את החברה המאדימאית וזרעו את זרעי הטמעתה באימפריה האנושית. מה שנדמה לנו כניצחון לאנשי המאדים, לא יחזיק מעמד.

הסיפור אומנם עומד בפני עצמו, אבל הוא חלק מסדרת סיפורי מאדים של הסופר, ריי ברדבורי, שקובצו ב-1959  בספרו "רשימות מן המאדים". מדובר ספק באוסף סיפורים קצרים המסודרים בסדר כרונולוגי, ספק ברומן באורך מלא. הסיפורים מובילים זה לזה ומצטרפים יחד לסיפורה של ההתיישבות האנושית על מאדים, שכמו כל קולוניאליזם ידוע מראש יהיה רווי טרגדיות, אובדן וסבל לכל הצדדים, אבל בעיקר לצד הנכבש.

"מאדים הוא גן עדן" הוא הסיפור השישי בכרונולוגיה של סיפורי מאדים. קודמיו סיפרו על גורלן העגום של שתי המשלחות הראשונות, ותיארו את חייהם של תושבי המאדים המקוריים, המתקשרים באופן טלפתי. היכולת הזאת חרצה את גורלה של המשלחת השלישית, כיוון שאנשי המאדים אספו מידע רב ממוחם של האסטרונאוטים הקודמים והשתמשו בו כדי ליצור את האשליות שהקסימו את ג'ון בלאק וצוותו.

מכל הסיפורים בקובץ הוא איננו בולט ברעיון יוצא דופן או כמפנה בתולדות ההתיישבות. בסיפורים הבאים בני האנוש יתקדמו מניסיונות סרק להגיע למאדים להשתלטות מוחלטת של  בני האדם על כוכב הלכת השכן. ההמשך אינו מבשר טובות למאדימאים: מתברר שהם נדבקו באבעבועות רוח מאחת המשלחות הראשונות, וכשהמשלחת הרביעית מגיעה היא מוצאת עולם כמעט ריק ומיד תוקעת בו יתד ומתחילה להשתלט עליו. האנלוגיה להתיישבות האירופית באמריקה ולחיסולם השיטתי של הילידים לא מסתתרת רחוק מדי.

הסיפורים הבאים עוסקים במתיישבים מכדור הארץ: תמונות קצרות שחוזרות בהן דמויות מהמשלחות הראשונות ששרדו, מתיישבים חדשים ותמונות מכדור הארץ הגווע לאחר שואה גרעינית. הסיפור האחרון, "הפיקניק של מיליון השנה", סוגר מעגל ומתאר איך משפחת מתיישבים משמידה בשיטתיות כל זכר לחייהם הקודמים בכדור הארץ – מאדים, שהיה יעד בלתי מושג בסיפורים הראשונים, הופך להיות הבית הראשון והיחיד.