1

כשסוקרים את הכל מהכל, קשה לומר שיש לי סיבה להתלונן. אינני מוטרד ממזג האוויר, מהרעם המרעיד את תקרת חדרי ומבשר על יום סגרירי נוסף המגיח כאן למטה. לו הייתי מתאמץ אולי הייתי מבחין בניצוצות בוקר אדומים מגיחים בין העבים – הבלחים מהירים ורפים במסך שחור הממטיר אפר כבד שאינו מרפה. אך מחדרי התת-קרקעי איני מבקש לתור אחר סימני האודם ברקיע. העששית על שולחני מפיצה שפע של אור, שדי בו להאיר את השולחן ואת המדף הקטן שלצדו. מתוך הרגל ישן מבטי שב ופוקד שעון חול קטן המונח על המדף. בצדו העליון נותרו גרגרים ספורים, וגם הם ייכנעו בקרוב לכבידה. אני עוקב אחר נפילתם בתשומת לב. הפיכת שעון החול דורשת קפדנות מחמירה ודיוק חסר פשרות. השעון נוטה לנטור טינה, לצבור את הטעויות הקטנות שאני עושה, וכך לאיים על מהימנותו של לוח השנה שלי. לכן אני מחכה, ידי באוויר. ובדיוק מופתי של אצבעות מנוסות אני הופך את השעון ונושם לרווחה. הלחישות, שמסיבה נסתרת חביבה עליהן השעה הזאת לעלות ממעמקי הגיהינום ולרדוף אותי, פסחו עלי היום.

יום נוסף מסומן במניין הימים, ולצידו טווח טעות מחמיר. מניין הימים אינו משרת תכלית או מטרה מוגדרת, אך תמיד סברתי שלבלר, בהיותו משרת, נדרש להקפיד הקפדה יתרה בענייני זמנים. ההשקפה הזו תקפה שבעתיים כאן למטה, מקום שבו הזמן מתקשה לשמור על צורתו. בהינתן הזדמנות הוא יחלחל למטה ללא קושי וייבלע בחרכי רצפת האבן היבשה.

את עול המחויבות ללוח השנה אני נושא לבדי. מעולם, בכל 3,612 שנות שירותי, לא פגשתי לבלר אחר, וככל הידוע לי גם לא ירשתי את תפקידי. אך הארכיון משתרע הרחק ועמוק לכל כיוון, ואינני מתיימר להכיר ולו את מקצתו. מלבד זאת מנקרת בי ידיעה ברורה שלעולם איני לבד כאן למטה.

הן מגיעות לרוב שעה קלה לפני סיבוב השעון. נדמה שהן עולות ממעמקי הארכיון החשוכים, מאותם חללי אבן שהאור אינו חודר אליהם, סדורים במסלול עקלתוני המסתחרר הרחק מטה. משם הן מטפסות, חלושות בתחילה, שקטות. אט אט עוצמתן גוברת, והן תוקפות במקצבים פרועים. לחישות של שפה שאבדה לפני עידן ועידנים, נרקבת לה בפינה מאובקת, נשכחת.

לכן, לפני עלות השחר אני מטה אוזן לדממה. בהישמע הצליל הראשון, האוושה הראשונה, אני עוצר את נשימתי ועוצם את עיניי; איני יודע מהו טיבן של הלחישות, מדוע ולאן הן הולכות, וגם אין חפצי לגלות. על כן אני רק משתופף בכיסא, מחניק יבבה חלושה עד יעבור זעמן. וכשהרגע חולף אני מזדקף ושב לעבודתי.

אני לבלר. עבודתי כרוכה במיון, בתיעוד ובתיוק. מעלות השחר ועד חצות הליל אני טרוד במעקב עיקש אחר מסלול העסקאות השוטפות שנחתמות איתו. מדי בוקר אני מוצא אותן על שולחני: עסקאות אתמול, או עסקאות השנה שעברה, או היום. מיליארדי דפים נצברים בערימות גבוהות. הגיהינום אדיש למשקלים ולמידות.

אנשים נוטים להמעיט בתפוצתם של אותם חוזים אפלים בין מעלה ומטה. הם רואים בהם תופעת ביבים שולית, הרודפת רק את השפלים והנופלים. יש הרואים בהם שלט אזהרה לישרים ולתמימים, לבל ידבק הרוע גם בנפשם. לשווא, הם נגועים כולם, מקטן ועד גדול, מהזקנה הזורה מלח מעל כתפה באדישות יומיומית, ועד לאב אחוז האמונה הבוערת המקריב את בנו למולך בעבור שנת יבול פורייה. אין זה משנה אם ההבטחה נעשתה קבל עם ועדה, או שמא לא היה זה אלא מלמול נשכח. כל פולחן טקסי, כל אמונה תפלה וכל הבטחה עצמית כלאחר יד – משקל כל החוזים זהה, והוא מתועד ונשמר כאן במרחבים האינסופיים של הארכיב.

איני צריך לומר אינסופיים. הוא אינו רואה בעין יפה אי-דיוקים.

המגילות והנייר כבר ממתינים לטיפולי על השולחן. כמו תמיד, במגירת השולחן מונחים לשימושי קולמוס, אזמל לתיקונים וקסת דיו מלאה. כהרגלי אני נובר תחילה בערימות, ממיין את המקרים. מדי פעם אני עוצר לסמן במחברתי את פרטיו של חוזה שעשוי לעניין אותי בהמשך. אני נוטה לטפל בהם ראשונים. השבוע משך את עיניי חוזה אחד בלבד, ואני מאתר בזריזות את מקומו האחרון הידוע של המסמך, רק כדי לגלות לחרדתי שהוא חסר. נדיר, אבל לא חסר תקדים. אני אנושי, במידה זו או אחרת. אנשים טועים.

כעבור שעה של חיפושים קדחתניים מתחילה לחלחל דאגה מקצועית. שעה נוספת חולפת לפני שהמסמך הסורר נחשף בתחתיתה של מגירה צדדית. הוא שונה. הדיו דהוי, מופיע ונעלם לסירוגין בקלף שהצהיב בין לילה וקצותיו מתפוררים לאבק. כעבור רגע מכה בי ההבנה, ואני משליך את המסמך בבוז.

חוזים חתומים מחייבים ללא עוררין. המציאות עצמה נאנקת תחת העול המצטבר של אינספור תנאים ועונשים המוכתבים לה בשחור ססגוני וקטנוני. חוזים שטרם הבשילו הם עניין אחר. במקרים נדירים התהוותו של חוזה עלולה לקרוס תחתיו, ואז החוזה, ועמו התיעוד היחיד למציאותו, יתבטל וידיר את עצמו מכלל קיום.

אני מנסה לשוב לעבודתי, אך אובדן החוזה טורד אותי. אחרי תיקון אזמל של שגיאת הכתיב השלישית במחברתי אני עוצר וחושב. המקרים שאני מוצא מעניינים, מעניינים רק אותי. בתוכנית הגדולה שלו כולם שווים. אם אעתור, אציג את הדברים כחובתי המקצועית, הוא ימצא את פנייתי סרת טעם, מטרד שלא יעבור ללא מחיר. ידוע היטב שהוא אינו מפלה בין החוזים. מרמש השדה ועד גדול הנפילים, לכל הבריות תביעה שווה כאן למטה. אחרי הכל, חלקו של מדור בני האדם בארכיון זעיר. יש שיאמרו זניח.

עבודתי נמשכת אך ידי עוד נוברת בהסכמים הקרובים לחוזה המדובר, מחפשת רמזים בין שברי המשפטים והתיאורים החלקיים שיובילו אותי להבין את הפסד העיסקה הנדירה. נתוני היום מתערבלים בראשי ובהערותיי המסורבלות לעצמי. אני מנסה לתקן שגיאת כתיב נוספת, לגרד את הדיו, אך האזמל שבידי חותך עמוק מדי בבשר המחברת והדף נפער כפצע פתוח, חושף כתמי דיו בדף פנימי אחר. אני משליך גם את המחברת ממני והלאה.

לו פעלתי רק מתוך ההיגיון, אולי היה היעדר הטיעונים בדיון שבראשי מרפה את ידי. אך אין להתעלם מהעובדה הטורדנית שאין לבלרים אחרים בארכיון. אף שיצרתי סדר מופתי במדור החוזים האנושיים, לא החלפתי אחר בתפקיד. שאר המדורים נחים בשלווה בארגזי הניירת הלא סדורה, ומעט מעליב להיווכח שאף פורענות לא תקפה אותם מעולם. אם אניח לחוזה, הלא אהיה אלא מעביר דפים חולף, מחליף לפי טוב עיני אי-סדר אחד באחר?

תידרש כאן תשובה, גם אם אין לי עילה ראויה לשאלה.

---

סופת אבק רוגשת על פני השטח שמעל לארכיון. ברקים אדומים מבליחים מאחורי עפעפיי הסגורים, ורעמים מרעידים את איבריי החרוכים בעודי נאבק לחצות את השממה. אני נזהר בצעדיי. נקיקים תלולים ועמוקים חורצים קווים חדים באדמה, כלסתות אבן קפואות בהמתנה נצחית לממטרים ממשיים.

לבסוף אני דוחק את עצמי כנגד הרוח אל בין חומותיה של טירה מתפוררת. האבן השחורה מפיח מנחה אותי דרך חצרות עקרות, חדרים ומרתפים, עד שכעבור שעות רבות אני מוצא עצמי מעפיל במעלה מדרגות לולייניות שנמשכות עוד ועוד. הן מסתיימות לבסוף ברחבה חשופה המזכירה פסגה שטוחה ורחבה. ענני הסערה משתרעים לכל עבר מתחתיי ומתפתלים בזעם סביב רכסי ההרים באופק.

במרכז הרחבה ניצב כס שחור גדול. תחת השמיים האדומים גם צלליתו על הכס שחורה. כשאני קרב אליו, עיניו השחורות, הכלואות במסגרת פנים בוהקות באדום, פונות מן האופק אליי, ואני חש את עצמי קמל תחת מבטן.

מעודי לא ראיתי אותו מפגין את כוחו. אין לו צורך בכך. מאז ומעולם היה לו די במילים, ומילותיו חרצו דינים ורקמו חוזים. תחת המבט הזה קל להאמין בשמועה שבראשית הייתה המילה, והמילה הייתה השורה הראשונה בחוזה. אך גם אם נכון הדבר, היה זה לפני זמן רב, לפני שהוא לבש צורה והתהדר באדום.

הוא מתעב אדום. למעשה, הוא מתעב את כל הצבעים.

אני מנסה להשקיט את התיעוב והפחד. אלו תחושות מוכרות לי היטב, אשר לא קהו כהוא זה במשך אלפי שנים, חדות כפי שהיו ביום שבו עתרתי לפניו לראשונה.

סברתי אז שהובאתי מטה בשוגג. אספתי את מעט האומץ שברשותי ובתום מסע ארוך במעלה אותן מדרגות ניצבתי מולו, ובקול רועד מלמלתי, "איני שייך לכאן".

הוא חייך מבלי להביט בי, וקולו העמוק והצרוד השיב, "אם כך, אתה רשאי לעזוב". ידו החוותה אל עבר האופק, אל פתח מערה בהרים הרחוקים. ובאותו רגע ידעתי את טיב המערה, את טיבם של השבילים התת-קרקעיים שבהם שוררת עלטה מוחלטת, שמליטה על כל אותן נשמות אומללות שאיבדו שם את צלמן.

וכך נסוגותי בחזרה אל הסופה, ובבוא היום מצאתי את הארכיון. לו גורל נסתר היה אמור לחלץ אותי מן התופת, הרי שהוא ממשיך להתמהמה, או שמא אבד בסערה. במהלך המאות הבאות עתרתי בענייני פעמים ספורות נוספות, תמיד במפח נפש עמוק.

"באת לשאול". קולו מעיר אותי משרעפיי.

"סבורני, במחילה מכבודו, ששאלתי היא עתירה".

"ומתי שאלה אינה שאלה?" הוא משיב. "אחרי הכל, בתשובה חפצת. לך לְךָ, אם כן. לך מעלה והבא פתרון לשאלה שמייסרת אותך".

אני נאלם. במשך שעות הפכתי שוב ושוב בנימוקים שבגינם עלי לחקור את הנושא. ציפיתי למאבק מילולי קצר, ציפיתי שאפסיד. וכך, רק לרגע, נדמה לי שניצחתי. אך ההקלה שלי מתחלפת כמעט מיד בחשד. הוא מגחך, והתיעוב הראשוני, אותו תיעוב שחשתי כשפגשתי בו לפני עידנים, שב ומציף אותי.

"אתה חושש מהתשלום. אתה חושש לשוב למשרדך ולמצוא חוזה נוסף על שולחנך, עם שמך בכותרתו וחתימתך בתחתיתו. אל תתייסר במחשבות. חתמת עליו ברגע שהתחלת לחקור את הנושא. ייתכן שטרם נתקלת בו בעבודת המיון". מבטו פונה אלי וחיוכו מתרחב. "וייתכן, אפילו סביר להניח, שפסחת עליו. הוא נראה דל, ואתה רפרפת עליו והמשכת הלאה".

הוא מסמן לי בידו לצאת. "תקבל לילה אחד לחוג סביב שאלתך".

2

ערפילי חצות ממסכים את פנסי הנפט ואת הירח המלא שמעלי. מדרכת הלבנים תחת רגליי רטובה מלחות שחורה ומאובקת. האוויר הקר חותך בריאותיי ואני משתעל בכבדות. השיעול מהדהד ברחוב הצר והריק, בין חלונות הראווה של בנייני לבנים אדומות. מדרגות עץ צרות וחורקות מובילות אל הקומה השנייה של בניין דו-קומתי, צר ורעוע. חזית הבניין היא כל כולו, וחלון גדול, שממלא את חלק הארי של הקומה הראשונה, מציג לראווה נעלי עור זולים בתפזורת דלה. במעלה המדרגות נפתחת דלת עץ פשוטה, ושיכור אפור זקן מדדה מטה בזהירות, מנסה להתאים את קצב סחרור המדרגות לצעדיו.

המסבאה, אם אפשר לקרוא כך לשמונה כיסאות דחוסים בין קיר לדלפק עץ צר, ריקה כמעט לחלוטין. על הכיסא הרחוק ביותר שפוף שתיין, פניו השלדיות טמונות בחפתי מעיל מסע ארוך. את הכיסא הקרוב לדלת ממלא עלם צעיר, שידו משרבטת בהיסח הדעת על מפית בעודו בוהה בריקנות בכוס בירה חצי ריקה המונחת על דלפק העץ הפשוט, המכוסה בציפוי מתכתי מבריק אך שרוט, ועליו כדי ארד חלולים וכבדים היוצרים חומה איתנה עם פרצות קטנות למעבר האלכוהול. בקבוקי משקאות אקזוטיים ריקים בשלל שפות זרות מסודרים על מדף עליון שבקצהו מראה מאובקת. מראות כה רבות, והמקום עדיין קודר ואפלולי יותר מן הרחוב הצונן.

די לי במבט חטוף כדי לדעת. למדתי שעות ארוכות את קורותיו, את הרגליו. הכתבים בארכיון מפורטים למדי ומאירי עיניים. אני יודע איפה נולד והיכן ניצב הבית על גבול היער, שם התגורר בילדותו. שפת גופו השתנתה מאז רק מעט. אני מזהה את היד המשרבטת בעיפרון הפחם, ואת המבט האטום המתנדנד בין הקנקן לשרבוט.

אני מתיישב ליד הצעיר. השתיין במעיל המסע הארוך רוכן לעברי, אולי כדי לומר דבר מה, אך חוזר במקום זאת לבהות בכוס הוודקה שלו. הצעיר מהנהן לעברי ומחייך קלות, כאילו הוא מזהה אותי מהעיירה.

"ערב טוב", אני אומר.

הוא מהנהן שנית.

"אתה שוהה כאן כבר זמן מה", אני מגשש. "כמה שבועות, אם אינני טועה".

הצעיר מהרהר לרגע. "חודש", הוא משיב לבסוף.

"אם כן, בוודאי כבר גיבשת דעה על העיירה".

שפתיו חוזרות חרש על מילותיי, כמנסה לפענח שפה שאינו בקיא בה. אינני בטוח אם הוא שוקל את מילותיי, או שמא הופך בהברות כשעשוע סתמי.

"מה דעתך על המקום?" אני שואל שוב, בסבלנות.

הוא מגחך. "אצלי הכל בסדר", הוא אומר לבסוף, אף על פי שלא זו הייתה שאלתי.

צלילי השיחה, הנדירים באווירת הנכאים של המקום, כנראה חדרו אל המחסן האחורי, שכן ראשו של בעל המסבאה מגיח מאחורי המדפים, כחיה חשדנית הבוחנת את האחו, ומשהוא רואה שלא נשקפת כל סכנה הוא יוצא ממחבואו, כשבעיניו טרוניה ברורה על הלקוח המאוחר.

אני מזמין בירה מקומית. "ומאיפה אתה מגיע?" שואל אותי בעל המקום, אך אין זה אלא לצאת ידי חובת הנימוס, שכן ניכר בו שהשתיקה הכבדה כבר מאיצה בו לשוב אל מחסהו.

"רחוק", אני עונה, וחושף את חוסר המקומיות המשווע שלי. בעל המסבאה רוטן דבר מה בתשובה. הצעיר, שהבין עתה כי נפל בתרמית ההתחזות הקטנה שלי, מעלה חיוך מריר, מנוצח.

"היית צריך להבין את זה", מגחך השיכור שבפינה, כמו היה שותף לבדיחה פרטית בינינו. "הוא מדבר מוזר".

אני מתנער מחיוכו של השיכור ומרים את ידי במחוות פיוס. "נראה אפוא שאנו שניים בחבל ארץ נוכרי".

בעל המקום ממלא את כוסו הריקה של השתיין. מבטו משתהה בכיווני, ראשו מוטה מעט, תוהה.

"נשמע שאתה מגיע ממקום שונה מאוד", אומר הצעיר.

"עברתי כברת דרך ארוכה עד לכאן", אני אומר, "והייתה זו יד המקרה בלבד. אך אני מנחש שאתה כאן מתוקף אימה אחרת". אני מביט בצעיר. הוא ממשיך לשרבט על הנייר בלי להרים את מבטו, אך אני מבחין שמשהו בו דרוך יותר עתה.

"ומה עלי אדמות ירדוף בחור שכמותך?" אני שואל.

הוא מצייר קובייה, מורכבת מתריסר קווים ישרים ושחורים. "יהיו אשר יהיו", הוא משיב.

"יהיו אשר יהיו, נראה כי לא נמלטת די רחוק".

נראה שהדברים מלבים את מורת רוחו של הצעיר. "לא אמרת את שמך", הוא מתפרץ.

"חוששני כי שמי אבד לפני זמן רב". אני יודע שאני נשמע מתחמק, אולי אף מתנשא, אך זו האמת. כמו חוזים, גם שמות נוטים להתפורר בהיעדר תכלית. הצעיר אינו חוקר הלאה. ייתכן שתשובתי אינה ראויה בעיניו למענה, או שמא לא באמת התעניין. לראשונה אני חש בייאוש נרקם בי. אני זר. מרחקים וזמנים בלתי נתפסים מפרידים ביני לבין המסבאה. באותה מידה יכולתי להישאר בלשכתי. ואי-שם בחשכת מוחי אני נזכר בחיוך יודע דבר, זדוני ואדום. אני נועץ את מבטי בציפוי השרוט של הדלפק ואומר, "נראה אפוא כי שנינו אבודים כאן".

"אני לא אבוד", מתפרץ הצעיר. הוא מהרהר מעט ואז מוסיף, "מה גורם לך לומר שאני אבוד?"

"זה ברור למדי", אני אומר מבלי להתיק את מבטי מהברק העמום של הציפוי. "אינך מחבב את המקום, ובהתחשב בגילך, סביר להניח שאינך כבול אליו, ובכל זאת אתה כאן, מארח חברה לזר באישון לילה".

הצעיר מנענע קלות את שאריות הבירה בכוסו. "טעות בידך. אני אדריכל. נשלחתי לכאן מטעם המשרד שלי".

"נשלחת?"

"מחוץ לעיירה בונים מפעל צינורות. הלקוח מתעקש שנעשו טעויות בקירות החיצוניים. לפני חצי שנה הוא התלונן על היסודות. בעל המפעל…" הוא מנענע בראשו. "ובכן, אם הגעת מרחוק לא נראה לי שפגשת אותו".

לא פגשתי, אך אני בהחלט מכיר את בעל המפעל הזקן. אדם רדוף אימה, שמקהה את מחשבתו. הוא נאחז באמונה שביום שבו מניין חבריו המתים יעלה על מניין החיים, יבוא גם סופו, ושעת הפירעון קרבה והולכת. מעל הכל הוא חרד למורשתו.

"אז הם היו צריכים לשלוח לכאן מישהו", הוא ממשיך, "מישהו שיפקח אישית על הבנייה ויוודא שאין חריגות או רשלנות – ואני התנדבתי. אני כאן כבר חודש ובינתיים איש לא התלונן או ביקש שאחזור".

על גג הקובייה המשורבטת הוא מוסיף מנסרה חלולה. שתיקה מעיקה משתררת. העיפרון בידו של הצעיר ממשיך לנוע הלוך ושוב, מדגיש את הקווים המשורטטים על גב המפית.

"אני לא אוהב מפעלים", מוסיף הצעיר. "מבנים מפלצתיים, חסרי פרופורציות". הוא שוקע שוב במחשבותיו, ולבסוף, כאילו נדרש להוסיף הערה חיובית, אומר, "אבל המבנה קרוב מאוד ליער, ויש בו חלונות גדולים שפונים החוצה, אל העצים. אז לפחות הנוף יהיה נחמד". הוא מסתובב לעברי. "אתה אוהב יערות?"

השאלה הפתאומית מערערת אותי לרגע. יערות? אינני מכיר יערות. אך בטרם אוכל להשיב, הוא מסתייג, "זה לא חשוב. רק תהיתי אם ראית את היער כאן, אם יש לך דעה עליו. זה יער צפוף ועתיק, והמקומיים נזהרים ממנו. אבל לי הוא מזכיר את היער שלידו גדלתי".

"גרת סמוך ליער?" אני מתעניין, אף שאני יודע את התשובה.

"כן, רוב ילדותי", אומר הצעיר. "העצים היו אורנים גבוהים וזקנים, וביניהם היו מערות גדולות. במקומות מסוימים אור השקיעה צבע אותם באדום. זה היה מראה יפה מאוד". המיקוד חוזר למבטו כשהוא מושך בכתפיו. "הייתי הולך לשם הרבה. לא ללא מחיר, כמובן, כי הייתי צריך לחזור הביתה לפני השקיעה. אמא הזהירה אותי תמיד לא לשוטט ביער אחרי השקיעה".

"כל האימהות כאלה", מתערב השתיין שבצד. "והן צודקות. היער מביא רק צרות".

אני מתעלם ממנו. "לא חששת לטייל שם לבדך?" אני שואל.

"לא. לפחות לא ביום", מודה האדריכל, "אבל כמו כל יער עתיק, גם עליו היו סיפורי רוחות". הוא מביט בעיניי. "אתה יודע, הסיפורים הרגילים. נשמות תועות שנלכדו בין העצים. רוב הרוחות היו זקנות מאוד, וכמעט אף פעם לא הטרידו איש.

"בבית היחיד שהיה קרוב אלינו גר זקן אחד", הוא מקמט את מצחו לרגע, "יאנוס אטווד, ככה קראו לו. אמרו לנו שהוא מאמריקה. כילד הוא הזכיר לי בעיקר מסטיק ישן. פניו היו קמוטים כל כך עד שנראו כמעט כאילו מישהו לעס אותם. הוא גם לעס את המילים בדרך מוזרה. הוא מת כשהייתי בן חמש או שש. החלון שלי פנה ליער, ואחרי מותו דמיינתי שאני רואה אותו שם, ממשיך לשוטט אחרי השקיעה. אמא שלי התייחסה לזה בכל הרצינות. היא פתחה את חלון החדר שלי והכריזה בפני היער, הסתלק מכאן, יאנוס אטווד. בשמו של אור היום הכל יהיה בסדר, ולא תטריד עוד את הבית הזה'. ובאמת יאנוס הפסיק לשוטט ליד הבית שלנו."

הצעיר משתתק. השתיין תולה מבט מהורהר באוויר.

"לא חששת מהיער בעקבות התקרית?" אני מדרבן אותו.

"לא!" הוא משיב. "כמו שאמרתי, כל עוד חזרתי הביתה לפני השקיעה, העצים לא הטרידו אותי. חמש או שש שנים אחר כך עדיין ביליתי את רוב היום ביער, ובמיוחד במערה אחת. בשעות שהעברתי בה הייתי חושב על דרכים להרחיב אותה. לפסל בסלע, לעצב בעץ, בברזל ובזכוכית".

"אז כבר בתקופה ההיא התעניינת באדריכלות", אני אומר. הוא מזדקף מעט, הד קלוש של חיוך מזדחל מזווית פיו.

"אני מניח", הוא הצעיר. "כילד לא הקדשתי לכך מחשבה רבה. פשוט אהבתי את המשחק הזה. לקבוע את גובה הקורות, את מיקום המרפסת. החלקים אף פעם לא מתאימים זה לזה לגמרי. תמיד יש בעיות של מיקום ופרופורציה. השקעתי המון שעות כדי למצוא את הפתרונות המתאימים".

"אני יכול לחשוב על מקומות מגורים נוחים יותר ממערה ביער", אני מעיר.

האדריכל משחק בעצבנות בעיפרון שבידו. קצהו קהה ומשאיר כתמים כהים על אצבעותיו. "אני מעדיף פשטות", הוא אומר. "הבנתי את זה כבר כילד. אתה צריך להבין שלא חיפשתי לבנות סתם בית. רציתי לבנות את הבית האידיאלי, בלי כל הסרבול של הפאר. בית מוחלט שבו אהיה האדון".

"והיית?"

"כן", הוא אומר בלי היסוס, אך בקול נחרץ פחות מוסיף, "עד שכבר לא הייתי". הוא נראה פוסח על שתי הסעיפים, ואני יודע שאלמלא האלכוהול הוא היה שותק. לבסוף הוא משפיל את מבטו. "זה קרה בערך שנתיים אחרי שהתחלתי לשבת במערה ההיא, באחד מסופי השבוע. נכנסתי למערה בצהריים. עצמתי את העיניים ופניתי למרתפי הבית שבמחשבות. חצבתי אותם בסלע של רצפת המערה. גם המרתפים היו קטנים ופשוטים, לפחות בהתחלה. משטחי אכסון וארון יינות קטן. אבל אז נפער חור גדול באמצע אחד מקירות המרתף. הרחבתי את המרתף והוספתי חצובות, אבל קירות המרתף המשיכו להיסדק, ואני המשכתי להרחיב ולייצב".

הוא מושך בכתפיו ומביט בעיניי. "זה נשמע מגוחך, נכון? אחרי הכל זה הבית שלי, וכולו בדמיון. אבל יש מחשבות שנוטות להיות עקשניות יותר מאחרות, וכל פעם שנזכרתי שהיה חור בקיר המרתף, היה מופיע חור בקיר המרתף. בסופו של דבר שיניתי גישה. חסמתי את הקיר הסדוק בשכבה של לבנים אדומות ישנות. הייתי מרוצה מקיר הלבנים שלי. הוא היה אלגנטי מאוד, והקיר הממוטט שמאחוריו הוסיף נופך של מסתורין לבית. בית צריך להיות קצת מסתורי".

הוא שותה לגימה דקה מהבירה, מדודה היטב. לא להשאיר לבעל המסבאה סיבה לשוב.

"באמת?" אני תוהה.

"בהחלט!" אומר הצעיר. המבט בעיניו לא משאיר מקום לוויכוח. "ורק לרגע, הייתי גאה בעצמי באמת. ואז פקחתי את העיניים והמערה בהקה סביבי באדום. לא יודע להסביר לגמרי למה, אבל זה הפחיד אותי יותר מכל. לבי פעם בפראות. לא כי פחדתי מהעונש אם אחזור הביתה מאוחר – זה קרה כל הזמן – אלא בגלל האובדן המוחלט של תחושת הזמן. אתה מבין, הייתי בטוח שעצמתי את העיניים רק לדקות ספורות. במקום כלשהו במוח הילד שלי הבנתי שמשהו שעשיתי השתבש לגמרי, גם אם לא ידעתי לומר אז מה בדיוק", הוא נאנח. "וכמובן היער לא הקל על ההרגשה שלי. זה לא כמו החורשים הדלילים ליד הערים הגדולות. יערות אמיתיים נהיים שונים בלילה, מנוכרים. כולם יודעים את זה".

הוא מתבונן בי, אך לא מחכה לאישור. "לא חזרתי למערה אחרי התקרית ההיא. אבל המשכתי לפקוד את הבית הדמיוני מחדרי הבטוח. בית המערה היה שונה אחרי התקרית. אני חושב שזה היה הרגע שבו הבנתי שהבית רדוף".

"רדוף?"

"אין לי הגדרה טובה יותר". הוא רוכן קדימה ומצמצם את עיניו. אצבעותיו נעות בעצבנות. "משהו… רע יצא מהמרתפים, מהחור שמאחורי קיר הלבנים האדומות. הבית נשאר כפי שהיה, אבל אני ידעתי. הרגשתי את הניכור בחדרים, ברהיטים, בדלתות האלון הכבדות. בלילות זזו סביבי דברים שחורים בפינות החדרים, בזוויות העין. הכרחתי את עצמי להפסיק לבקר בבית המערה גם במחשבות. השארתי על אדן החלון שלי עלים ופקעות יבשים של לבנדר ושום, וגם בוצין. כל הצמחים שהכרתי להרחקת רוחות רעות. מובן שדבר לא עזר. הייתה להם עכשיו גישה אלי, ידעתי, מעבר דרך המרתף. יותר מכל הייתי מבועת מהאפשרות שהדברים יתחילו לרדוף אותי גם מחוץ לבית הדמיוני".

"וזה קרה?"

הצעיר לא משיב. הוא משפיל מבטו אל הקנקן שלו. נראה שהוא מתחרט ששיתף כך זר בזיכרונות ילדותו. הוא פוצה את פיו, אך סוגר אותו מיד. אני מתאזר בסבלנות, גומע את הבירה שלי באיטיות.

"אולי הייתי צריך לספר למישהו", הוא אומר אחרי הפוגה ארוכה, "אבל גם אז לא היה הרבה לומר, אתה מבין?" חצי חיוך קפוץ עולה בזווית פיו. "אני מתכוון, זה נשמע מגוחך. הייתי כבר ילד גדול, ידעתי שלכולם יש בעיות. וכשחושבים על זה, זו גם לא הייתה באמת בעיה. רק מחשבות סורחות".

מחשבות סורחות. ניכר בו שהמחשבות הסורחות הללו שבו לאחרונה לרדוף אותו. אולי שנה, אולי יותר. אני יכול לראות אותו בדירתו העירונית סורק בלילות את צללי חדריו בחשדנות. אולי הוא התחיל לראות אותם גם בימים.

הוא גוחן לעברי בעיניים מעורפלות. אני משתומם נוכח יכולתו להמשיך להתנהל במשפטים שלמים. "זה מקום דפוק", הוא אומר.

אני זוקר גבה. "אני מסכים. זו לא עיירת נופש".

"לא". הצעיר מניד בראשו נמרצות. "אני מתכוון, העיירה הזו, המקום הזה. משהו כאן ממש דפוק". הוא מנמיך את קולו, נאבק לברור מילים שבבירור אבדו לשארית הערב בין אדי האלכוהול. "זה מקום שכוח, מוצף באנשים שכוחים". קולו יורד ללחישה, "בעל המסבאה שפגשת איבד הכל. פעמיים. הבחור ההוא שלא שותק בקצה נמצא כאן לבדו כמעט כל ערב. בסוף הלילה, כשנדמה לו שאף אחד לא מביט, הוא טובל את אצבעותיו החבושות באלכוהול הזול שהוא שותה תמיד. נראה שזה מקל עליו".

הוא גומע את שארית הבירה. "מה שאני מתכוון לומר זה שאני לא מחפש רחמים. התנדבתי לבוא הנה כי הייתי צריך הפסקה, אבל אני לא שייך לכאן, למקום הזה שמצחין מנשמות אבודות וחלומות כוזבים". קולו השקט נבוך ויש בו תחינה אילמת. הוא רוצה שאמחה על דבריו, אם כי איני בטוח בדיוק על מה. אני גוחן בזהירות לעבר השתיין המתנמנם. צחנה אכן עולה ממנו, צחנה של חלומות כוזבים ושל דברים אחרים, ריחניים יותר. ראשו מחליק רגע לאחר מכן ממשענת ידו ואפו נחבט בדופן הכוס. אני מביט בו פוקח עין אחת ומתבונן בבלבול בטיפות הדם הזב מאפו ומכתים את תחבושות אצבעותיו.

"מקום דפוק", מוסיף הצעיר בקול, שמא הנקודה לא הייתה ברורה דיה.

"ראיתי מקומות גרועים יותר".

הוא מכווץ את גבותיו. "אמרת הרבה אבל לא אמרת דבר על הסיבה שבגללה אתה כאן", הוא אומר. השתיין, אדיש לאפו החבול, מזדקף בכיסאו.

"השתלמות", אני משיב ביובש.

"זה טיפשי, אני לא צריך לדבר על כל זה", האדריכל מניד בראשו וקם, "ובטח שלא עם זר". לרגע נדמה שהוא עומד להסב אלי את גבו, אך הוא עוצר את עצמו בחדות. בתחילה אני סבור שהוא פשוט איבד לרגע את שיווי המשקל, אך אז אני רואה את הבהלה בעיניו. משהו אורב לו מעבר לדלת.

"אני מבין מדוע אתה נרתע. אינך מכיר אותי. אבל אני מאזין טוב. מחר אמשיך בדרכי ואניח לך לנפשך", אני אומר.

השתיין מצטרף למאמץ, מושך בשרוולו של הצעיר. "עוד קצת, בבקשה. אני אקנה לך עוד בירה".

הצעיר נרתע מעט ממגע האצבעות החבושות, אך לא נסוג.

"כשנסיים", מוסיף השתיין, "נלך כולנו אלי לארוחת בוקר".

3

"ויש את המערות. המערות ביערות האמיתיים", מסביר השתיין לכוס הוודקה המרועננת שלו. "מערכת של מערות תת-קרקעיות, מחוברות, והשבילים שלהן יורדים עד לגיהינום. והן מסוכנות – מסוכנות באמת, כי כל אחד יכול לחפש אותן, וכל אחד יכול למצוא אותן". הוא חוזר על דבריו גם בשלזית, למקרה שכוס הוודקה לא הבינה את דבריו. בעל המקום ממלא את הקנקנים של האדריכל ואת שלי ופונה שוב לענייניו.

כף ידו של הצעיר לופתת את קנקן הבירה. מבטו אינו מש מהנוזל הזהוב שבקנקן. הוא פוצה את פיו כדי לדבר, אך מיד נסוג, מניד בראשו כדי לבטל דברים שלא נאמרו.

מהחדר האחורי נשמע טפטוף ברז קלוש. דרוש ריכוז כדי לשמוע אותו. בין טיפה לטיפה אפשר לשמוע את החריקה החרישית של העץ בקירות ובתקרה. אף לא אחד מהצלילים מעפיל לכדי רעש של ממש, כמו נכנעו למוסכמות השתיקה של המקום. אפילו המלמולים הלא-קרואים של השתיין אינם יריב ראוי לדממה. היא ממשיכה בשלה, אדישה למאמציי לחדש את השיחה.

"זהו לילה שקט", אני אומר.

הצעיר מניד קלות בראשו, באופן כמעט בלתי מורגש.

"אינך מסכים?"

"זה לא הלילה המסוים הזה", הוא מסביר "האוויר… הרבה יותר שקט כאן".

"זה מקום שליו. מצאת כאן נחת?"

"כשהגעתי לעיירה בהתחלה, כן", אומר הצעיר. "גם המרחק עשה את שלו, ושעות העבודה הנוחות. בשבועיים הראשונים בניתי לעצמי שגרה די רגועה". הוא מחייך מעט. "הייתי צריך להיות באתר הבנייה שלוש-ארבע שעות ביום – יש שם סככת קש מאולתרת עם שלושה-ארבעה כיסאות. אחר כך הייתי חוזר הביתה ומעשן שתי סיגריות על המרפסת."

"אך משהו השתנה".

מבטו נודד לעבר הבקבוקים הגבוהים על המדף. "זה קרה לפני שבועיים בערך. הסככה הייתה מיותרת באותו יום. השעה עוד הייתה מוקדמת ואני והציוד שלי היינו ספוגים מים מהערפל. הלכתי סביב אתר הבנייה כדי להתחמם קצת, ואז ראיתי אותה. היה לה שיער שחור, ועיניים ירוקות, בורקות. היא שוחחה זמן קצר עם הבנאים, נפרדה מהם בנפנוף ונעלמה כמעט מיד ביער".

"מי היא הייתה?" אני שואל.

"אני לא לגמרי יודע. למדתי עליה דבר או שניים מאנשים בעיירה. היא גדלה כאן ללא משפחה של ממש. כמו צעירים רבים בגילה היא עזבה את העיירה, אך בשונה מהם היא חזרה לבקר. היער הוא משאת נפשה העיקרית, וכמעט כל זמנה מוקדש לו בביקוריה. סיפרו שיש לה עבודה חדשה, וכנראה יעבור זמן מה עד שתשוב פעם נוספת".

"נשמע כמעט שמדובר בחיזיון חולף".

"זה בדיוק מה שחשבתי. חיזיון חולף שיישכח במהרה. אבל כעבור יומיים מצאתי אותה שוב". הוא משפיל לרגע את מבטו. "טוב, לא בדיוק אותה. הלכתי לארכיון העירייה כדי לאסוף את תוכניות הבנייה שנזקקו לתיקון. על אחד המדפים הייתה קופסת עץ קטנה וכבדה עם תפזורת תמונות מהשנה האחרונה. צילומים של אירועים מטעם העירייה שאיש לא טרח למיין או לתלות. גזירת סרטים, ביקורים ממלכתיים וכדומה. כנראה גם הצלם הבחין שהיה בה משהו מיוחד, כי היו שם שתיים-שלוש תמונות שלה, חלקן בתקריב. באותו רגע התגבש בי הרעיון לנסות לרשום את דמותה. רוב הזמן שלי ממילא פנוי, וזה יכול להפר מעט את השגרה.

"אני יודע, זה נשמע רע", הוא מעווה את פניו, "אבל אמרתי לעצמי שהיא הופיעה פעמיים בשלושה ימים. וגם העובדה שדווקא בחרתי להסתכל בתוך קופסת העץ ההיא, אתה יודע? חייבת להיות לכל זה משמעות".

"אז התחלת לצייר".

הוא מהנהן. "כן. אין בזה נזק, חשבתי. היה נראה שהיא כבר עזבה את העיירה. לא הייתה לי סיבה ממשית להתחיל לצייר, אבל פשוט הרגשתי שיהיה זה עוול להתעלם משרשרת האירועים. אז שאלתי חלק מהצילומים, בחרתי נייר כבד ואיכותי ששמרתי למקרים מיוחדים והתחלתי לעבוד. די מהר הבנתי שזו תהיה משימה קשה משחשבתי". אותו חיוך מנוצח שכבר פגשתי שב ועולה על שפתיו. "יש לי ניסיון ברישום בגרפיט ובפחם, ובכל זאת מצאתי את עצמי שקוע משעות הצהריים המאוחרות ועד חצות בניסיון להעביר אפילו את הפרטים הפשוטים ביותר אל הנייר. משהו מהותי בה סירב בתוקף לעבור אל שני הממדים של הנייר. הקווים הגליים של השיער השחור על החולצה הלבנה. הטיית הראש המדויקת. דברים כאלה. הייתי מתוסכל, אבל גם הייתי סבלני. אחרי הכל היה לי שפע של זמן". הוא עוצר לשקול את מילותיו, ושותה בלגימה ארוכה את מרבית הבירה שנותרה בקנקנו.

"אז זנחתי את הצילומים. התחלתי לעבוד עד לפנות בוקר, עוצר רק כדי לעשן מדי פעם. השעות הללו שלפני הזריחה היו השעות הטובות ביותר שחוויתי מזה שנים. היה משהו משכר בתחושה שאני קרוב ללכוד משהו ממשי מדמותה." לראשונה אני מבחין בלהט בעיניו. "התחושה הזו הייתה ממשיכה עד עלות הבוקר. בבוקר תמיד הייתי מוצא חריגות שגרמו לי אי-נחת".

"חריגות?"

"אולי זאת איננה המילה הנכונה", הוא מסתייג. אצבעותיו חוזרות ללפות בכוח את קנקן הבירה, מותירות כתמי פחם על הזכוכית. הוא מוחה את הכתמים באגודלו לפסים עבים ומטושטשים ומנגב את אצבעותיו הלחות בשולי חולצתו. מפית השרטוט שלו נותרת על השולחן, נקייה. "אולי מוטב לומר 'שינויים'".

"אינני מבין. במה התבטא השוני?" אני שואל.

"פרטים קטנים", הוא אומר. "אבל הם סתרו לחלוטין את מה שזכרתי מהצילומים ומהאתר. האישונים הפכו ברישום לקווים אנכיים וצרים. החיוך שלה – בכל הצילומים היא מחייכת בזווית הפה, אבל ברישום רואים בבירור שיניים מבליחות בין השפתיים. היה ברור שהדמות שהצטיירה ברישום הייתה של מישהי שונה". הוא מרוקן את קנקנו. אחרי השתהות קלה הוא ממשיך, "הימים הבאים היו קצת… משונים. אני לא זוכר שפקדתי את אתר הבנייה, אבל איש לא שם לב שנעדרתי. הפסקתי לישון. כל מה שרציתי היה לסיים את הרישום. וכל הזמן הזה הם סבבו אותי. הדברים מהמרתף".

"לדברים שעולים ממרתפים יש פנים ארוכות ועיניים כמו חרוזים קטנים", משתף השתיין את הידוע לו. "ורגליים… רגליים של תרנגול. אבל לא תמיד", הוא אומר במחשבה שנייה. "יש להם הרבה צורות שונות. בגלל זה קשה להיפטר מהם".

"אני לא חושב שיש להם צורה", מוחה הצעיר. הוא מקמט את מצחו. "לפחות לא צורה שמוכרת לי. הם… נוכחות… מופשטת מכל מאפייני העולם הזה. היו ימים שחשבתי שאם רק אסתובב אוכל לראות אותם – אולי באור נדיר, אולי דרך הזכוכית הנכונה". הוא מישיר אלי את מבטו. "אני שמח שאני לא רואה אותם. זה יוצר אשליה של מרחק ביני לבינם. לפעמים הייתי מרגיש אותם קרובים מדי – נושפים בעורפי, כמו שאומרים – ואז הייתי מנסה לסלק אותם. הייתי אומר לאוויר, הסתלקו מכאן. בשמו של אור היום הכל יהיה בסדר, ולא תטרידו עוד את הבית הזה'. הם התעלמו ממני כאילו לא שמעו דבר. אולי באמת לא שמעו. אולי זה לא עבד כי אין לי שם עבורם".

הוא נועץ בי מבט רב משמעות. "שמות הם דבר חשוב", הוא מדגיש. "בלעדיהם המשפט נשאר חלול. ואחרי כמה זמן רק דקלמתי את המילים 'הכל בסדר', כאילו קימוץ המילים יחדד את המסר".

"אומרים", מעיר השתיין בידענות, "שאם אתה חוזר מספיק פעמים על מילה, היא מאבדת את המשמעות. כשאני הולך לעבוד ביער אני לוקח איתי את כל המילים שאני לא אוהב, וחוזר עליהם עד שהן נשחקות לגמרי".

עיני הצעיר מתרוצצות, אך הוא לא פונה לעברו. "אז אולי לא הכל באמת בסדר", הוא משיב. "אני לא זוכר הרבה מהימים האחרונים, גם אם מעולם לא הרגשתי צלול יותר. זה היה כאילו הלכתי בחושך, בערפל צמיגי, ועדיין ראיתי את כל הדברים בבהירות." הוא קובר את אצבעות ידו בשיערו, ראשו נטוי מטה בחדות וקולו שקט מאוד, כמבקש לקבור גם את מילותיו ברווח שבין ראשו לדלפק. אני מטה את ראשי כדי להמשיך לדלות את המילים. "ידעתי שהם סוגרים עלי, שאין לי עוד זמן רב ושעלי להשלים את הרישום. החריגות כבר לא הפריעו לי. כשציירתי, משהו אצלי חלחל ברווחים שבין פעימות הרעש הצפוף, חדר למקום אחר. זה היה המקום שלה, צונן ושקט, והוא היה שונה מכל מקום אחר. ושם הבנתי משהו". עווית החיוך חוזרת אל זווית פיו. "זה השירות שהמקום הזה עשה עבורי. פעם חשבתי שהדברים האלה שעולים מהמערות באים והולכים, מתרבים בלילות, במרתפים. מתמעטים באור היום, במקומות השלווים. אבל זה העניין, הם לעולם לא הולכים לשום מקום.

"אני מרגיש אותם כל הזמן עכשיו, אפילו כאן. בשנים הקודמות הם זרמו לכאן בהמוניהם, התפשטו בהדרגה מהבית שבמערה, הציפו את המציאות. עכשיו הם ניצבים סביבי תמיד במרחק נשימה, כמו זקיפים אפלים שממלאים את החלל בצפיפות. אבל הם משאירים שביל צר ומתפתל ללכת בינם, ואין דבר מחוץ לו. אם חלילה תתעה בדרכך כמוני, תוכל להגיע רק אל אותו מקום חשוך וחסר שם".

הוא משתתק, ואני מבחין עתה שהמקום ריק זולתנו. מתי בדיוק עזבו הנכבדים האחרים את המקום, אינני יודע. תשומת ליבי הייתה נתונה במלואה לדברי האדריכל. "אתמול בלילה לא חזרתי מאתר הבנייה לבית השכור", הוא אומר. "אני חושב שפחדתי להיכנס. שוטטתי כמה שעות ביער ובאתי לכאן. העברתי את שארית היום במסבאה. אני לא זוכר איך חזרתי באותו לילה הביתה, אבל שם התעוררתי. בחושך מוחלט, בחיקה. אני יודע שזה בלתי אפשרי. לעזאזל, ידעתי את זה גם אז. אבל זה היה אמיתי, אמיתי כמו השיחה הזאת איתך. ראשי על ירכיה, היד שלה, כל כך עדינה, חורשת בשערי". הוא שותק לרגע לפני שהוא מוסיף חרש, "אני חושב שבגלל זה אני מחכה הלילה לשחר לפני שאשוב הביתה".

"אז מי היא? האישה שברישום?" אני שואל. "אתה חושב שאולי היא באה מן היער?"

"לא", אומרת עווית החיוך שבזווית פיו, "היא באה מלמטה. מהמרתפים. מהמערות החשוכות שבין כאן לשם. אולי, לאחר שהייתי נחלש מספיק, היא הייתה גוררת גם אותי לשם".

"והרישום?"

"אני לא יודע. הוא לא היה בבית כשחזרתי לשם הבוקר. הדבר הראשון שהרגשתי היה הקלה, ולמען האמת, אני גם לא רוצה לדעת איפה הוא נמצא כרגע. אני רק רוצה לצאת מכאן".

זה רגע עדין, ואני בורר את דבריי בקפידה. "כולנו עורכים הסכמים", אני אומר בשקט. "יש כה רבים מהם. ברייה זקנה כמוני ויתרה לפני זמן רב על האשליה שאוכל לדעת את פשרם, אם קיים כזה, בתוך התוהו הכולל של המציאות". אני מעביר אצבע על הדלפק המתכתי. הוא לח, וללחות שלו יש נפח של אבק רטוב. "לו היית שואל לדעתי הייתי אומר לך שכל החוזים החתומים הללו מתקיימים ללא רבב, אך רק בודדים מהם מממשים באמת את מאווייהם של החותמים. ברוב המקרים השכר והתשלום שונים לחלוטין מציפיות החותמים, ובסעיפים הרבים הנכתבים בפועל על עור המגילה משתקפת היטב התנשאותו המוכרת והמבזה של הקיום על פני אותם בני אנוש רפים". אני מישיר מבט כן אל הצעיר. מבטו עדיין נעוץ בדלפק, ואי-הנוחות ניכרת בו.

"החותמים נותרים כמעט תמיד תלויים באוויר", אני ממשיך בקצב יציב, שוקל מילה אחרי מילה. "הם תוהים בתסכול מייסר היכן ואיך שגו, ומדוע השתבש החוזה. אך האשמה אינה תלויה באיש. זה טבע הדברים בחוזים הכתובים בשפה שאיש אינו קורא היטב.

"אבל יש גם מקרים אחרים. מעניינים, נדירים. אלה שמתממשים בהתאם לציפיות החותם, ונושאים אותו בדרך שחיפש. אתה מבין לאן אני חותר?"

הוא מטה קלות את ראשו לעברי, מבטו תלוי באוויר ואינו מסגיר דבר.

"אני מגיע מארץ רחוקה", אני אומר, "מקום של אש ואפר, והחברה שם גרועה בהרבה מפנים המסבאה הזו. שם אני אוסף ומתעד את קורותיהם של בני המזל שהמציאות ניאותה לקבל את דעתם. אני מצטיין במלאכתי. אני יודע לזהות את אלה שאינם מעניינים איש זולתי, ובוחן אותם לעומק. אך עם כל ניסיוני עדיין איני מבין מדוע התרצה הגורל להתחשב דווקא בך", אני מהרהר בקול. "וגם איני מבין מדוע ויתרת על החיפוש אחריה".

עיניו של הצעיר ממוקדות עתה, בוחנות את דמותי מחדש, לשווא. מאז ומעולם לא הייתי אלא לבלר.

"אני לא יכול לענות לך בשם הגורל", הוא אומר לבסוף, "אלא רק מדוע נטשתי. זה פשוט, הייתי מבועת. יש קו מפריד חד בעולם בין אור לחושך, ושום דבר טוב לא חי בתווך שביניהם".

"אבל שניכם כבר הייתם שם, בתווך. אולי אתם עדיין שם", אני מקשה. "אתם זקוקים זו לזה, היא ואתה. אחרי הכל אמרת בעצמך שאור היום לא יציל אותך".

"אולי, אבל גם בחושך לא אמצא תשובה".

"אינני יכול לשכנע אותך. ההחלטה נעשתה, החוזה התפורר". אני נאנח. "לו רק ידעת כמה זה נדיר…" אני מרוקן את הבירה בקנקני בלגימה אחת, ומיד מתחרט. זו הבירה האחרונה שאשתה עוד זמן רב.

"לשם ההגינות אודה שלו היית ממשיך במסלולו שהתווה החוזה, מותך היה מוצא אותך", אני מוסיף כעבור זמן מה. "כך קורה בדרך כלל למי שקיבלו את מבוקשם".

האדריכל שותק. אני ממתין למוצא פיו, עוקב אחרי תנועת עיניו, תולה תקווה נואשת אחרונה לזהות את חוט המחשבה שפורר לאבק את החוזה המבטיח, לתשובה. אבל אחרי שעה ארוכה הוא רק משיב בקול חלול, "אני חושב שאני לא מחבב אותך".

שברי אור כתמתם מגיחים אל המקום. צליל נעילת דלת אחורית נשמע מהחדר הסמוך. בחוץ רוח שחר קרירה חולפת והדלת הדהויה חורקת, דוחקת אף בנו להסתלק. רק ידידי הצעיר מהסס לפני כללי הטקס, ממאן לעזוב את המפלט הארעי. הוא שולח את מבטו אל דלת העץ, לא בערגה, אלא בכאב מפני העתיד לבוא. אילו הייתי נענה לבקשתו הדמומה וממשיך את השיחה, הייתי חוטא לברורה שבמסקנות, שלא נותר דבר לומר כאן.

פרט לשאלה אחת.

"לאן מועדות פניך עכשיו?" אני שואל, ובעודי הוגה את המילים אני רואה שדבר מה כבר השתנה בעיניו. נראה שהוא מצא בו אומץ ארעי. הוא מקמט את המפית שעליה שרטט, לחה וממורטת אך נקייה מכתמים, ותוחב אותה לכיסו. אחר כך הוא קם, מתנודד, ופוסע בצעדים מחושבים אל עבר הדלת.

"אתה חוזר לדרך", אני מהרהר בקול.

"כן. אל שביל הצללים שלי", הוא מהנהן. "מי יודע, אולי יום אחד אמצא גם אני צומת דרכים".

"אבל בינתיים אתה משחק לידיהם", אני מוחה. "הרי אתה זה שהסיק, בצדק, שאין דרכים אחרות זולת השביל שלהם".

"זה לא משנה", עונה האדריכל, רגלו על מפתן הדלת. "גם לכאן אני לא שייך". הוא מניד בראשו ואז מוסיף בקול תקיף, "הכל יהיה בסדר". ואני יודע שהוא צודק, תהיה משמעותו של בסדר אשר תהיה.

הוא מרים את ידו רק מעט, מחווה לשלום בתנועה צוננת, כמעט אקראית, לפני שהוא נעלם מבעד למפתן הדלת. אני משתהה רגע נוסף, שולח מבט אחרון, נוגה, בכוס הבירה הריקה, ויוצא.

---

על גרם המדרגות אני מוצא את השתיין במעיל הארוך. הוא שעון על הקיר, דם קרוש מכסה את זיפי שפמו וזרזיף שתן זולג במורד מכנסיו. הוא נושא עיני עגל אדומות אלי. "אפשר לבוא איתך?" הוא שואל בקול צרוד.

"אתה יודע מאין אני בא?" אני תוהה כמה מהשיחה שמע, וכמה השלימה עבורו הוודקה.

"אני יודע די". יש תחינה מאחורי הצרידות בקולו. "אני יכול לבוא?"

אני מושך בכתפיי.

---

גרם המדרגות מטה ארוך ומתפתל. נבערים מדעת כמוני יכולים לשעשע עצמם לזמן מה במניית צעדיהם, אך הספירה תמיד תאבד בסופו של דבר. גם השתיין שבעקבותיי יאבד בקרוב. לעת עתה הוא מדביק בצעדים מגושמים את קצב הליכתי. "אני זה שלקח את הציור, אתה יודע", הוא אומר. "זה כפר קטן, והוא מדבר הרבה. שמעתי שהוא חקר לגביה ושמעתי אותו ממלמל כל לילה על הציור שלו. זה באמת היה ציור יפה. לקחתי אותו ליער, למערה שלה". הוא מתאר את הרישום. הוא נעזר במילים כמו עזות וחן, מילים שנוטות לנוח ללא מעש על גבולות לשונו, וניכר שרק לאחרונה ניער מעליהם את האבק. "גלגלתי את הציור והשארתי אותו בתוך גזע עץ חלול. אני חושב שהיער זה המקום הנכון בשבילו".

"אני יודע. אני מכיר גם את החוזה שלך", אני נאנח. "דבר מזה איננו משנה. החוזה המשמעותי היחיד היה החוזה שלהם, שלה ושלו, ואתה לא היית בו אלא שורת הקדמה דלה".

"היא הלכה ליער, אל המערות", אומר השתיין, קולו חורק כקלף ישן. "היא אהבה את היער. אי אפשר להאשים אותה, כי מה כבר יש לאהוב בעיירה הזו? גם אני נמצא ביער רוב היום, אוסף שם פטריות וגרגירים, ולפעמים דברים אחרים. ראיתי אותה מטיילת שם ביום כמה פעמים, הולכת בשבילים ובמערות. היא טיילה שם לפעמים גם בלילה. זה לא חכם לטייל בלילה". השתיין מניד בראשו. "אני לא זוכר הכל. זה היה לפנות בוקר. הלכתי באחד השבילים כדי להעביר את הבחילה, והמשכתי ללכת עוד הרבה. ראיתי אותה יוצאת ממערה, הולכת על השביל, מתקרבת אלי. היה חשוך, אבל ידעתי שזו היא. אף אחד אחר לא מטייל כאן. לא בשעה כזו. ואני זוכר שהכל פתאום נראה לי אז… ברור. הנה אנחנו נפגשים כאן באמצע, ביער. היא חיה, אבל בו בזמן רק רוצה להיות חלק מהמקום. ואני כבר עם רגל אחת בקבר, אבל רק רוצה להימלט מכאן. ואני חשבתי מחשבה לא יפה, שחייבת להיות… משמעות לרגע הזה, למקום הזה, לסיפורים של היער. שאם אני אחליף את החיים שלי בשלה הכל יסתדר בשבילי, אתה מבין?"

עיניו מחפשות את אישורי. "זה לא בסדר, אני יודע, אבל זאת הייתה רק מחשבה. וכל הזמן הזה היא הולכת ומתקרבת אליי, ואני עומד לי בשקט, שקוע במחשבות האלו, החולות. כנראה הבהלתי אותה, והיא החליקה, ונפלה, וזהו, נגמר". השתיין מרים יד אחת ומגרד מאפו קרישי דם יבשים. התחבושות שסביב אצבעותיו נפרמות ונעלמות ברוח. כבר אין בשר תחתן שיחזיק אותן במקומן. "אני יודע שגם זאת מחשבה רעה, אבל הדבר היחיד שעבר לי בראש מאז היה מתי יתממש הצד השני בעסקה, ואני אמלט מהעיירה הזאת, שלם. זאת אומרת, שלמרות שלא רציתי בזה, הסחר קרה, והוא היה הוגן. שולמו חיים בשביל חיים. זה היה אמור לעבוד".

"זה אף פעם לא עובד כמו שרוצים", אני אומר בשקט.

"אתה חושב שהיא עכשיו שם למטה? במקום שאליו אנחנו הולכים?"

"לא".

"באמת שלא הייתה לי כוונה רעה". השתיין תולה בי מבט ריקני. אני צופה בתוויי פניו דוהים כדיו ישן, נבלעים בעור צהוב ויבש שקצותיו מתפוררים. "רק חיפשתי גם לי דרך החוצה".

אך הדרך אינה נוטה חסד לאיש. צעדיי מהדהדים אל התהומות העמוקים, מלוות בריח הביתי המתחזק של גופרית וקלף שרוף.

4

שמש אדומה מאירה יום נוסף בגיהינום. היא מבליחה לרגע בין העבים, כדור אש רושף של חרון משתולל. אני מישיר מבט מעלה אל אישון השמש, וסערת האש מטה את זעמה ישירות אלי. אני מנסה לקרוא את תנועתה. אולי היא אינה נשמעת תמיד ללוחות הזמנים, אך גם היא כלואה במחול קצוב משל עצמה. החמה ממצמצת, והאישון נע ממני והלאה.

פסיעותיי הולמות חרש על גשר אבן ארוך. נהר הלהבות משתלח תחתיי, זורם בלהט מן המישורים המטפסים במתינות אל אגם אש מרוחק. אפשר לראות את טבעת האור שלו מכאן, וכן צללית זעירה וכהה דמוית בהמה של טורף עומדת על גדת האגם וראשה מופנה אלי.

בקצה הרחוק של הגשר נופל האור האדום על דמות גבוהה ומוכרת. "רוחך שקטה מעט", הוא אומר.

"ייתכן", אני נאנח, "וייתכן שעייפתי מתשובות מעורפלות".

אני חושב על יער מרוחק מאוד, ועל שבילים צרים המתפתלים בין מערות בוהקות, ואני יודע שבמורד אחד השבילים הללו חוסה צללית אדם, שרויה בצינת העלווה. אני מפנה את מחשבותיי לארכיב. בעיני רוחי אני רואה בבירור את חדרי הקט והחם, המנחם, את שולחן העץ הכבד שבמגירתו נחים שיירי אבק מחוזה אבוד. היה זה חוזה יוצא דופן, ישיר וטוב. פעם הוא גולל בנאמנות את סיפורו של עלם צעיר שיצא לחפש עלמה אחת, ובאותה נאמנות הדיר החוזה את עצמו מן הקיום כשהצעיר חדל מחיפושיו.

שאון הנהר משיב אותי אל הגשר. תחת מבטו אני משפיל את עיניי אל האבן המפוחמת, ומפרש את השקט שהשתרר כאות לעזוב. אך טרם צאתי מעליו אני מעז לשאול פעם אחת ויחידה – "האם עלו בך אי פעם מחשבות על העבר, על זמנך שם למעלה?"

עיניו סוטות ממני אל האופק, במקום שבו האדום והשחור נפגשים. מבטו היודע-כל מהבהב לרגע בבת שחוק של אש נצחית. "מעטות המחשבות שאינן עולות בי, יקירי, אך משמעות הזמן דלה כאן למטה. העבר אינו אלא תהליך ההתכנסות לכאן, וזהו תהליך רציף ועקבי שלא חדל מרגע הבריאה, ולא יחדל עד תום כל הדברים". חיוך של שיניים חדות עולה שפתיו. "אלה החוקים החלים על כולנו, בין שאנו חוצצים בין המעלה והמטה ובין שלא. כולנו מתכנסים לכאן". רעם מתגלגל במרחקים. "כולנו", הוא מוסיף חרש, "שהרי אף הוא חתם על חוזה איתי. לא הייתי מניח לו לברוא את העולם אחרת".

---

וכך אני חוזר אל שגרת עבודתי, ואל החוזים, והלחישות השקטות.

יש כאן סדר. אני נאחז באמונת קיומו בדבקות כמעט דתית. חוט שני נסתר שחייב לאגד את כל החוזים יחד במבנה חף מן החוקים שאני ושכמותי כופים עלינו, ויום אחד הוא יישיר מבטו אלי בין הדפים. אני קרוב. אולי לא להבנת האמת כולה – אין בי שאיפות כאלה – אלא לנדבך זעום מתוכה. צעד ממשי בדרך אינסופית. אז אני מתעד, וחוקר, ורושם לי הערות שוליים קצרות וקטנוניות ליד תאריכים משוערים וטווחי טעות מחמירים.

אין לי סיבה להתלונן. אך כשהרהוריי מתחילים להכביד עלי עד מועקה לפנות בוקר, כשהלחישות צרות עלי ללא רחם, אני חוזר ופותח בספרים ובמגילות. מחפש ונובר בין הסתמי לגורלי, ומקיש בין השורות לשלומו של אותו אדריכל צעיר.

הוא לא סטה שנית מדרך הישר. כמעט דומה שמצא שלווה, כשטייל בנחת עם ילדיו ונכדיו בינות הכתום והירוק של הפרדסים לאפור והכסוף של מסילת הרכבת הנסללת. כשאני חושב עליו בתמונה הפסטורלית הזו של טיול כפרי, אני יכול רק לתהות. לו היה בוחר באחד מטיוליו להסב את מבטו ולהניח לעיניו לשוטט אל מעמקי החורש העבות, האם היה מזהה את דמותה השברירית חוסה שם בין העצים. שערה השחור מלטף את הקוצים, עיני הנחש הירוקות שלה נשואות תמיד אליו, שואלות.