פתיחה: היסטוריה שבעל פה של סינדרום היידן / ג'ון סקאלזי

לנובלות מעולם לא היה שוק בישראל. שוק הספרים התמחה ברומנים, מעט כתבי העת שמפרסמים סיפורת קצרה יותר העדיפו מאז ומתמיד סיפורים קצרים, ומה שבפורמט ה"בינוני", של כל מה שארוך יותר מכמה אלפי מילים וקצר יותר מ-60 אלף מילים, נפל בין הכיסאות.

לנישה הזאת נכנסה בשנתיים האחרונות הוצאת טרה ספרים, שהחלה לפרסם נובלות של סופרי מדע בדיוני בפורמט דיגיטלי. עד כה הם פרסמו שני אוספי סיפורים של פיליפ ק' דיק, כמה נובלות וסיפורים קצרים יותר של טד צ'יאנג, נובלות של פיליפ גיבסון וסטיבן טאלטי, וכעת יצאה נובלה שלישית בהוצאה של ג'ון סקאלזי, מחבר "מלחמת האדם הזקן".

הסיפור "פתיחה", עם כותרת המשנה הקומפקטית "היסטוריה שבעל פה של סינדרום היידן", מתאר התפרצות של מגפה עולמית בשם "סינדרום היידן". המחלה מתחילה כשפעת חזקה שרוב האנשים מחלימים ממנה ומיעוטם מתים – ואז היא חוזרת אצל חלק מהחולים כסוג של דלקת קרום המוח. גם ממנה מתים רבים, אחרים מחלימים, וקבוצה קטנה של חולים נשארים כלואים בגופם – בריאים לגמרי מבחינה קוגניטיבית אבל אינם יכולים להזיז אפילו שריר אחד בגופם. מכאן והלאה הסיפור סוקר את התמודדות של החברה בארה"ב עם המגפה ועם השלכותיה.

הסיפור נכתב בז'אנר התיעודי הבדיוני, שזוכה לפריחה יחסית בשנים האחרונות. הוא בנוי כאוסף כרונולוגי ומסודר של עדויות על התפרצות המגפה, ההתפתחות שלה, והתגובות הטכנולוגיות והחברתיות אליה.

בשונה מ"מלחמת העולם Z", שהיה הספר המצליח ביותר בז'אנר הזה, כאן לא מדובר באירוע אפוקליפטי. המגפה מתפרצת, קוטלת מיליארדי אנשים, אבל החברה ממשיכה לתפקד ובסופו של דבר מסתגלת למצב ולומדת לחיות בשלום עם המחלה. למעשה, הספר מוקדש במידה רבה ליכולת ההסתגלות של החברה האנושית, ובמיוחד של ארה"ב, לאיומים חיצוניים. מהבחינה הזאת סקאלזי מבטא היטב את עידן פוסט-בוש, שבו האיום החיצוני על המערב אינו זומבים רצחניים אלא איום קודר שאפשר להתמודד איתו בלי "לשבור את הכלים".

לפי הנוכמות הספרותיות המקובלות, ז'אנר הכתיבה התיעודית לא אמור לכאורה לפעול – אלה ספרים בלי גיבורים, עם דמויות מתחלפות חסרות עומק או קונפליקטים, ואין כמובן מה לדבר על פסיכולוגיה מורכבת. אין לי ספק שבחוגים לספרות יגנו את הכתיבה הזאת בכל לשון של גינוי. ובכל זאת נראה שהיא עובדת. כשספרים כאלה כתובים היטב, כמו "פתיחה", הכרוניקה של "מה יקרה הלאה" מספיקה כדי לעניין. אפשר לצורך העניין לטעון שהגיבור של הסיפור אינו דמות ספציפית אלא האנושות כולה, שמתמודדת עם קונפליקט חיצוני ומשתנה איתו.

במקרה של "פתיחה" האנושות היא ארצות הברית, כפי שקורה לא פעם בספרות אמריקאית. סקלאזי אמנם מזכיר פה ושם כלאחר יד את המשבר הכבד שהמגפה חוללה במדינות העולם השלישי, אבל זה לא באמת חשוב. ארצות הברית היא מרכז העולם ומה שקורה מחוץ לגבולותיה לא חשוב ולא מעניין את הסופר. התקציבים למלחמה במגפה באים מארה"ב, הפתרונות גם, ושום דבר לא קורה בחוץ. לא באירופה, לא במזרח הרחוק ובטח לא ברוסיה, אוסטרליה או ישראל הקטנה. שאר העולם לא קיים, ובעיניי זה פגם מהותי.

כל זה לא משנה לעניין העיקרי של הספר, שהוא השאלה איך תתמודד האנושות עם מגפה עולמית כשהמנגנונים שנועדו לטפל בזה מתפקדים כראוי. סקאלזי בוחן מה אפשר לעשות בתקציב כמעט בלתי מוגבל ועם פרוטוקולים רפואיים מסודרים כדי להתמודד עם איום בקנה מידה אפוקליפטי, מה צריך לעשות כדי לנצח, ומה בכלל נחשב ניצחון כשהאויב הוא וירוס.

סקלאזי בודק ב"פתיחה" בדיוק את זה – בשישה חלקים הוא עובר משלב זיהוי המחלה, דרך הטיפול בהתפרצות ועד לחיפוש אחרי הפתרונות לקורבנות המגפה "הכלואים" וההשלכות החברתיות של הפתרונות הטכנולוגיים הללו. התוצאה מעניינת, והדבר היחיד שהפריע לי היה שהסופר התמקד בפתרונות טיפוליים והתעלם מהמאמץ הכל כך מתבקש למצוא חיסון יעיל.

"פתיחה" אינו סיפור גדול. הוא תיאור מורכב במידה סבירה של התפרצות מגפה עולמית, שמצליח לחדש ולעניין – וזה בהחלט מספיק. אוהביו של סקאלזי ימצאו בו את הכתיבה המיומנת שכבר למדו להכיר, לצד חזרה מזווית אחרת לאחד מהנושאים שעניינו אותו גם בסדרת "מלחמת העולם הזקן" – פיתוחים רפואיים נוירוביולוגיים וחידוש גופים. עם זאת, מי שמחפשים עומק רגשי ודמויות מורכבות לא ימצאו אותם כאן – הסיפור מיועד הרבה יותר לאוהבי הרעיונות. בתור שכזה הוא יצירה מוצלחת בהחלט.

(הוצאת טרה ספרים, 2015. מאנגלית: דידי חנוך. 60 עמודים).