"סנוקראש" של ניל סטיבנסון הוא ספר חשוב. הוא התפרסם בתחילת שנות התשעים, בשיא תקופת הסייברפאנק, ויש שטוענים שהיה זה שסתם את הגולל על התנועה רבת ההשפעה הזאת. הספר לקח את רוב המאפיינים של ספרות הסייברפאנק, כגון העיסוק בטכנולוגיות מידע עדכניות ובעתיד הקרוב, סביבה עירונית צפופה מנוכרת ונשלטת בידי תאגידים, והקצין אותם עד כדי פרודיה. את התאגידים, למשל, הוא החליף בארגוני פשע כמו המאפיה או הכנסיות ונתן להם לנהל את העולם. כמו כן הוא הביא לעולם את המושג "אווטאר" המתאר עד היום דמות וירטואלית שמייצגת את המשתמש.

מעבר לחשיבותו, הספר גם נחשב במשך שנים רבות ליצירה בלי ניתנת לתרגום, בגלל ריבוי משחקי המילים, השמות רבי המשמעות ועוד. די אם אזכיר ששמו של הגיבור הוא Hero Protagonist – שם שמורכב משתי מילים שמשמעותן בעברית היא "גיבור" או "גיבור ספרותי". הוצאת סיאל החליטה השנה להתמודד עם האתגר הזה למרות הכל ופרסמה מהדורה ראשונה שלו בעברית, בתרגומו של יונתן בר, שכבר התמודד בעבר עם אתגרים תרגומיים לא פשוטים כשהעביר לעברית ספרים של טרי פראצ'ט.

בר עמד באתגר הזה היטב, אך לא בלי מחיר. בשונה מתרגומי סייברפאנק אחרים לעברית, כמו "נוירומאנסר" הבלתי קריא, סנוקראש כתוב בעברית רהוטה ויצירתית והקריאה שלו מושכת. ועם זאת, נראה שחלק מההומור שמבקרי המהדורה האנגלית מרבים לדבר עליו הלך לאיבוד בגרסה העברית, שלפחות עבורי הייתה הרבה יותר רצינית מכפי שציפיתי והמרכיב הפרודי בה כמעט שלא הורגש בקריאה ראשונה. אם יש לכם עותק זמין באנגלית, עדיין סביר להניח שתקבלו ממנו יותר, אבל המהדורה העברית ראויה אף היא.

העלילה? הירואי פרוטגוניסט (כך תורגם שמו בסופו של דבר) הוא אמן לחימה בחרבות ואחרון ההאקרים החופשיים בעידן שבו התאגידים השתלטו על הכל. ארצות הברית התפרקה לאלפי מובלעות בשליטת תאגידים, ארגוני פשע, כנסיות ורודנים אחרים, שלכל אחת מהן חוקים משלה וגבולות שמורים היטב. ארצות הברית עצמה הידרדרה והפכה לעוד אחת מאותן מובלעות זניחות, מעין עיר מדינה בירוקרטית ומיושנת ברוחב של כמה רחובות בתוך עיר גדולה.

הירואי מתחיל את העלילה כשליח פיצה בשליחות המאפיה, עבודה שהוא נאלץ לעשות כדי להתפרנס כיוון שהדרישה לשירותי האקינג פרטיים איננה מספיקה. הוא מעביר את חייו בין דהרה במכונית הפיצות בכל רחבי העיר לבין מעלליו הרבים במרחבים וירטואליים המוניים שאת הקוד של חלקם הוא כתב בעצמו.

המשבר קורה כשסנוקראש, סם חדש שנכנס לשוק, מערער את הגבולות בין המציאות האמיתית והווירטואלית והירואי מוצא את עצמו בתוך ביצה ממאירה שורצת פושעים, בעלי הון, פליטים ולוחמי על, שלכל אחד מהם אינטרסים משלו ולחלקם גם אידיאולוגיות מסוכנות ואמצעים לקדם אותן. יחד עם שותפתו, הבדלרית (כמו בלדרית, אבל על גלשן) בת החמש-עשרה ת"ן, ששמה הוא ראשי תיבות של "תמיד נאמנה" אך לדבריה זה לא אומר שום דבר, הוא יוצא לחשוף את מקור הסם החדש שמאיים להשתלט על העולם ולמנוע ממנו להרוס את עצמו ואת חבריו ההאקרים.

הייחוד של סנוקראש היא שהוא לא סתם סם אלא וירוס מחשבים שפועל על מוחות ביולוגיים של בני אדם, ובמיוחד על האקרים. כדי להסביר איך זה אפשרי סטיבנסון נדרש ללהטוטים לוגיים מופרכים למדי שמשלבים ארכיאולוגיה אשורית, תיאוריה שמשווה בין שפות אנושיות לקוד מחשב והרבה מלל חמוץ-מתוק. כביכול הוא אומר לנו, "אל תנסו להבין – העיקר שזה נשמע מגניב ומשלב את כל הדברים הנכונים". ומה שהכי משונה זה שהוא צודק.

הוא צודק, כי "סנוקראש" הוא ספר מאוד מודע לעצמו, שלא פחות משהוא רצה לספר סיפור הוא מערער את יסודות הז'אנר שבו הוא פועל – ועושה את זה בהצלחה רבה. סטיבנסון ניסה להציב בו מראה מול היומרות הביקורתיות והספריתיות של חבריו כותבי הסייברפאנק ועשה מהן חוכא ואטלולא בכלים שלהם.

באופן מאוד בולט, "סנוקראש" מתאר עולם מגניב מאוד אבל בלתי סביר בעליל. המסגרות המדיניות שלו התפרקו לחלוטין, אבל משום מה הטכנולוגיה דווקא לא, ויש אספקת דלק סדירה לכל ערי המדינה הקטנות, דרכים פחות או יותר מתוחזקות, חשמל, מים וצבאות קטנים וסופר-מתקדמים שנעזרים בכלבים אנדרואידיים, כלי נשק מתוחכמים ועוד כהנה וכהנה. כל מה שלא יכול באמת להתקיים בחברה שאמורה להיות בבירור פוסטאפוקליפטית ומבוזרת בצורה קיצונית.

סטיבנסון מתעלם במפגיע מחוסר הסבירות של העולם שהוא יצר ומבהיר היטב שהסגנון והרעיונות חשובים לו הרבה יותר מההיגיון. כל עוד מקבלים את ההנחה הזאת, המציאות של הספר עובדת. אבל כל ניסיון להתעמק בה והיא קורסת לתוך עצמה, כפי שקרה לז'אנר הסייברפאנק כולו.

על העלילה אין טעם שארחיב עוד – היא מורכבת, מפותלת וכוללת המון שחקנים ודמויות משנה. היא גם שופעת רעיונות, ספרותיים וטכנולוגיים גם יחד, ויוצרת ספר דחוס, יצירתי ו"אסתטי" מאוד. אם גם אותי, כמי שבדרך כלל לא סובל סייברפאנק, הוא הצליח להרשים, יש כנראה סיבה להשפעה האדירה שהייתה לו על המדע הבדיוני.

(הוצאת סיאל, 2015. מאנגלית: יונתן בר. 433 עמודים).

ביקורת מאת מיכאל גרוסברג

פרק ראשון