בקבוק בירצפת


פורסם ביום יום שישי, 18 בספטמבר 2015, בשעה 10:11
שייך למדור סיפורי מקור, שומרי הערים

מאת

הסיפור הוא חלק מפרויקט "קצרערים" – סיפורים קצרים שנועדו להרחיב את עולם "שומרי הערים", על ידי חיבור בין המיתוס של רוחות הערים ושומרי הערים לבין נקודות ציון בהיסטוריה. הפרויקט פורסם במקור בפייסבוק ויעלה בהדרגה ל"בלי פאניקה".

 Beerzefet

הרחובות של מרכז תל אביב בערב חמישי פקוקים, עמוסים ונטולי חניה, כרגיל. מה שפחות רגיל הוא הזמן שנדרש לי למצוא חניה ליד הבית. חמש עשרה דקות – חמש עשרה יותר מהרגיל. בשלב הזה אני עדיין לא מייחס לזה חשיבות רבה. אני מוצא חניה, גורר את רגליי במעלה שתי הקומות לדירה שלנו ופותח את הדלת. עוד לפני שאני בודק אני יודע שהיא לא בבית. גם זו לא סיבה אמיתית לדאגה. אבל העצבים שלי מרוטים אחרי יום ארוך, שנגמר בהפגנה בלוד עם מפוטרים של אחד המפעלים. לוד עצמה, זועמת, נפוחת עיניים ואומללה, החזיקה שלטים לידי וצרחה כאילו מישהו היה מסוגל לזכור, או לשמוע. התסכול וחוסר האונים שחשנו שנינו היו חזקים מתמיד.

אני רוצה מקלחת, שינה, ובעיקר, אני רוצה חיבוק ממנה. אני פותח את החלון, לתת לאוויר הים לקרר את פניי הלוהטות. ואז אני מתרכז, וחושב, "אביב?"

אין תשובה. והפעם הדאגה מתחזקת. אני מחפש פתק, על המקרר, ליד המיטה שלנו, מעל אחד הספרים שאני קורא או ליד המחשב שלה. אין פתק.

אני מקלל ויורד למטה. הרחוב. ברחוב היא תשמע אותי. אני כורע על ברכיי, מצמיד יד למדרכה ומנסה שוב, הפעם בקול. "אביב?"

אין תגובה, חוץ מזקנה אחת שמעיפה בי מבט משונה כשהיא חולפת על פניי עם עגלת קניות עמוסה בדרך חזרה משוק הכרמל. אני לא מאשים אותה.

אני נשען על קיר הבניין, מנסה לנשום, להתגבר על הבהלה שאוחזת בי פתאום. היא רוח עיר. כמעט שום דבר לא יכול לפגוע בה. היא עסוקה. זה הכול. לא צריך להגיב בקיצוניות.

לעזאזל.

אני עוצם עיניים. אני לא צריך לזמן את דמותה אל מול עיניי. היא תמיד שם. "תל אביב!"

הקריאה מספיקה להדהד שנייה אחת בלבד לפני שהיא מופיעה, ממש מולי, פעורת עיניים ומבוהלת – וכמובן בריאה ושלמה. ההקלה ששוטפת אותי משאירה אותי חלש ואני מרגיש מטופש מאוד.

"יונתן! מה קרה?" היא תופסת בכתפיי. "אתה בסדר?"

"אני…" אני בולע את רוקי ומעביר את משקלי מרגל לרגל. "לא הצלחתי למצוא אותך. חיפשתי אותך, ו…"

עיניה מצטמצמות. "אתה רציני? השתמשת בקריאה רק כי לא עניתי לך?"

אני מתכווץ, נמנע ממבטה. "חשבתי שאת בצרה".

היא שותקת, וכשאני מביט שוב בעיניה נדמה לי שהיא עומדת לחבוט בי. אבל אז היא פורצת בצחוק, מושכת אותי אליה בצווארון חולצתי ומדביקה נשיקה על שפתיי. "מפגר".

אני מבחין סוף סוף בשמלה המשונה שאביב לובשת. צבעה כחול עז, נפוחה ומלאת שכבות ומלמלות כאילו היתה גבירה מימי הביניים. במבט שני הבגד אפילו משונה יותר – חלקה העליון מכוסה בהדפסים של חלונות, ואת המראה משלים כובע קטנטן ומשונה שנח על קודקוד ראשה  ומהבהב במרווחים קבועים כמו פנס איתות. "את… בטוחה שאת בסדר?"

"למה שלא אהיה בסדר?" ואז היא מחייכת כשהיא עוקבת אחרי מבטי. "אה, זה. זה קוספליי".

"זה מה?"

"תחפושת!" היא מחווה לעבר השמלה. "אני טארדיס".

"מה…?"

היא נאנחת. "בסדר. אני אראה לך. אבל תנסה לא להגיד שום דבר מביך. כולם ממילא יצחקו עליי שאני מביאה את החבר המוגל שלי".

"ה… מה?" אני מרגיש, ולא בפעם הראשונה, שאנחנו מדברים בשתי שפות שונות.

"נגיד, את זה. אל תגיד". והיא תופסת בידי ומושכת אותי אחריה.


האווירה סביבנו צבעונית, חיה, שמחה, ויותר מכל – עמוסה. אנשים מתרוצצים בתחפושות ובמסכות ובגלימות, ילדים מחזיקים צעצועים יפניים, מוכרי משחקי קופסה וקומיקס וספרים מציעים לי להביט בדוכנים שלהם. היא נותנת לי לעמוד לכמה דקות במרכז כל זה  ורק מזיזה מדי פעם את שולי השמלה האימתנית שלה כדי שמישהו מחופש או מישהי בחולצה מודפסת יצליחו לחלוף על פניה בלי להיתקל בה.

"נו?" היא שואלת לבסוף.

"זה… אה… נחמד מאוד", אני אומר. אני לא בטוח למה היא מצפה ממני. כנס מדע בדיוני הוא לא בדיוק אירוע שהייתי בוחר ללכת אליו בעצמי, אבל אני גם לא הולך לפסטיבל הקולנוע הפולני או לטורנירי הקטרגל שהיא מארחת מדי שנה ומתייצבת בהם בקביעות.

"אתה שם לב למשהו מוזר?" היא שואלת.

בחורה לבושה כערפדית חולפת על פנינו, כל צווארה וסנטרה מרוחים בדם, ומחייכת אליה.

"את צוחקת, נכון?"

היא מגלגלת את עיניה. "אל תתנשא. אתה לא רואה שכולם שמים לב אלי?"

לסתי נשמטת ואני בוהה בה לרגע. כן. היא צודקת. אנשים חולפים על פניה ומברכים אותה לשלום, או מנידים בראשם, או מחייכים, או נותנים לה כיפים כאילו הם מכירים אותה זמן רב. "איך?"

"אני לא יודעת". היא מושכת בכתפיה. "זה תמיד ככה פה. אני חושבת שזה קשור למה שהם אוהבים".

"אביב – להאמין בערפדים זה לא כמו להאמין ברוחות ערים", אני אומר.

"הם לא מאמינים בערפדים, אידיוט", היא מביטה סביבה, כמבקשת לוודא שאיש לא שומע את הדברים המביכים שאני אומר. "הם אנשים עם דמיון. הם נהנים לחלום ולדמיין, לקרוא ולחשוב. לכן קל להם יותר לראות אותי".

אני מביט סביבי ומנסה לעכל את הרעיון המוזר. עד היום לא הצלחתי לזהות חוקיות באנשים שמצליחים להכיר ברוחות ערים, לדבר איתן. אולי כי בדרך כלל הם כל כל מעטים. אבל כאן יש מאות מהם, אולי אלפים. "הם יזכרו אותך?"

"רובם לא", היא מודה. "אולי חלק קטן. הם לא יודעים איך קוראים לי. אבל מספיק לי גם סתם להיות כאן לכמה ימים בשנה".

היא מתייחסת לזה באגביות, אבל היא סמוקה, ואני רואה את ההתרגשות על פניה. לא פלא שהיא לא הקשיבה כשקראתי לה. כמה פעמים היא יכולה לדבר עם אנשים רגילים סתם ככה? לנהל שיחה אמיתית בלי שישכחו כעבור רגע את מה שאמרה?

אני מסתכל לה בעיניים. "זה נפלא", אני אומר לבסוף.

החיוך על שפתיה מאיים לבלוע אותי. היא מושכת אותי אליה ומנשקת אותי. "אולי אתה לא מפגר שלא מבין כלום", היא מודה.

"היי", אומר קול זר מאחוריה. אנחנו נפרדים ומביטים בנערה ממושקפת במדי בית ספר בריטי וצעיף אדום-צהוב. "אני לא רוצה להפריע, אבל מספיק צפוף פה גם בלי זוגות מתמזמזים. קחי את המוגל שלך החוצה לרחבה, בסדר?"

"ה… המה?" אני שואל.

אביב רק צוחקת ומושכת אותי משם.

"תגידי", אני אומר כשאנחנו פוסעים בין עשרות הדוכנים שבחוץ, "את חושבת שאפשר להביא כנסי מדע בדיוני ופנטזיה ללוד?"


הסיפור נכתב במסגרת משחק כתיבה פייסבוקי ומוקדש למרים קרייסל שביקשה אותו במקור.

בואו לפסטיבל "אייקון 2015: הרפתקאות".



תגובות

  1. מאת דן עופר:

    Nice pic :D

  2. מאת אריק:

    לא מעניין. במיוחד כשאני משווה לסיפור הנפלא על המכשף והיונים :-)

הוספת תגובה