מלחמת הרובוטים / דניאל ה' וילסון

כולנו מכירים את התופעה הזאת: מישהו פותח חנות, וברגע שהיא מצליחה נפתחות לידה עוד חמש חנויות דומות. ראינו את זה בגל הפרוזן יוגורט בשנות ה-90, במתקפת ה"קפה בחמישה שקלים" כיום ובעוד הרבה מופעי חקיינות אחרים. אחרי זמן מה רוב החיקויים נסגרים ורק מי שטוב מספיק או שיצר חנות עם זהות משלה וניהול נכון – שורד.

אותו דבר אנחנו רואים לא פעם גם בשוק הספרות: כשהארי פוטר הצליח, כל ההוצאות חיפשו עוד מאותו דבר; כש"משחקי הרעב" הפך ללהיט הוצפנו בעשרות דיסטופיות לנוער, רובן חסרות כל ערך ספרותי. הספרים המעטים שהצליחו להתבלט מתוך גל החיקויים היו אלה ששילבו כתיבה טובה ומקורית וטוויסט כלשהו על התבנית שאפשר לסופר או לסופרת לחדש.

יש גם חיקויים שמגיעים באיחור, במקרה הזה של "מלחמת העולם Z" (או במהדורה השנייה שלו בעברית: "מלחמת הזומבים הגדולה") שכתב מקס ברוקס בשנת 2006. "מלחמת הרובוטים" הוא חיקוי מאוד נאמן לקודמו המצליח, שנכתב אולי מתוך כוונה לרכוב על גל ההצלחה של הסרט שהופק על פי מלחמת הזומבים, ואולי סתם בתקווה לשחזר את הצלחת הספר. כך או כך, מדובר בחיקוי חיוור ורע.

"מלחמת העולם Z" נבנה כלקט של רשומות שנאספו אחרי מלחמת הזומבים הגדולה שכמעט השמידה את האנושות. יחד, בקולות רבים ומגוונים מכל רחבי העולם, הן מתארות את התפרצות מחלת הזומבים, אובדן השליטה, ההתעשתות ולבסוף ניצחון האנושות על המבקשים להשמידה. הכותב הוא סוכן מטעם האומות המאוחדות שמונה לחקור את השתלשלות המאורעות שהובילה למלחמה, כעשור אחריה.

 "מלחמת הרובוטים", לעומת זאת, נבנה כלקט של רשומות שנאספו אחרי מלחמת הרובוטים הגדולה שכמעט השמידה את האנושות. יחד, בקול אחד אך מבעד לכמה עיניים, הן מתארות את מרד הרובוטים, אובדן השליטה, ההתעשתות ולבסוף ניצחון האנושות על המבקשים להשמידה. הכותב הוא סמל בצבא המאולתר שהצליח לגבור על הרובוטים בקרב האחרון, ומשחזר מיד אחרי הקרב המכריע את תולדות המלחמה על פי רשומות שארכוס, המוח הרובוטי הראשי דאג להשאיר לו מסיבה עלומה.

כמה דומה, ובכל זאת כמה שונה.

מקס ברוקס יודע לספר סיפור. הוא מתאר בספרו את התפרצות מגפת הזומבים ואת ההתמודדות איתה בצורה חיה מאוד, מפחידה לפרקים, מעוררת הזדהות לפרקים, ומשתמש היטב בריבוי נקודות המבט כדי ליצור תחושה של איום שאורב לכולנו, כבני אדם.

גם אופיו של האיום מסייע לו – מיתוס הזומבים נבנה על החרדה הקמאית שלנו כבני אדם מפני השד שבתוכנו, זה שמאיים תמיד להתפרץ ולגבור עלינו. הזומבי אינו אויב חיצוני – הוא אנחנו, בני משפחתנו הנגועים, בני עמנו, בני מיננו, שרוח רעה תפסה אותם ועכשיו הם מאיימים לעשות את אותו דבר לנו. ברוקס מודע היטב למיתוס הזה ומשתמש בו היטב.

וילסון, לעומתו, עושה את זה הרבה פחות טוב. כבר המעבר מזומבים לרובוטים מחליש את הסיפור. טכנולוגיה שיצאה משליטה היא אמנם סכנה שהמדע הבדיוני עסק בה רבות משחר ימיו, דרך סדרת הרובוטים של אסימוב ופארק היורה ועד ימינו, אבל היא איום חיצוני. היא האל שיצא מהמכונה ומאיים להשמיד אותנו. בניגוד לזומבים, שהם שדים שמסתתרים בצללים של מוחנו, את הטכנולוגיה אנחנו מכירים היטב ובדרך כלל חיים איתה בשלום. אנחנו יודעים מה מסוכן בה ומה ידידותי, וצריך כישרון ועבודה כדי לשכנע אותנו לפחד ממנה. מלכתחילה נקודת הפתיחה שלו חלשה יותר.

העובדה שווילסון לא מצליח לשכנע באמיתות האיום היא בעיה גדולה לא פחות. גם אם מקבלים את נקודת המוצא הבסיסית, שהמחשבים רוצים להשמיד אותנו, אי אפשר להתעלם מכך שהטכנולוגיה זקוקה לשם קיומה לחברה מסודרת עם אספקה זמינה של אנרגיה וחומרי גלם. אלה לא אל-מתים פראיים שאינם זקוקים לדבר כדי להמשיך באי-חייהם וגם לא יצורים חסרי בינה או תודעה שפועלים מתוך אינסטינקט חייתי טהור. להיפך – רובוטים הם התגלמות הרציונליות, ודרוש מניע טוב במיוחד שיגרום להם למוטט מרצונם את הבסיס לקיומם, או תוכנית טובה מספיק שתאפשר להם ליצור חברה מסודרת חדשה. כאוס הוא האויב הגדול שלהם.

אז כן, לארכוס יש אמנם תוכנית כלשהי, אבל היא ממוקדת כל כולה בהשמדת האנושות. מחשב העל הזדוני לא מקדיש שמץ של מחשבה לשיקום החברה לצרכי הרובוטים, וגם לא ברור מאין הוא משיג את המתכות והאנרגיה לכל הרובוטים החדשים שהוא מייצר. אם הוא הפעיל מחדש את המכרות ואת מפעלי הפלדה, זה בפירוש לא מצוין בספר. לכל היותר יש מחנות כפייה שבהם בני אדם שבויים מייצרים רובוטים חדשים. מאיפה חומרי הגלם? מאין מגיע האוכל לכל אותם מיליוני עובדי כפייה? הספר לא מגלה.

כאן טמונה אחת מנקודות התורפה הגדולות של הספר, ובוודאי לעומת המודל שאותו הוא ניסה לחקות. ברוקס ידע להשתמש בפרטים הקטנים כדי ליצור לקורא תחושה שהוא חווה את מלחמת הזומבים על כל הבטיה ומבין מה קרה. וילסון, מתוך עצלות או חוסר מחשבה, לא טורח. באף אחד מ-380 עמודי הספר לא הרגשתי שאני באמת מבין את מהלך המלחמה, או שהאירועים שהוא מתאר הם האירועים הסבירים שצריכים לקרות בכל תרחיש סביר של מרד מכונות. וכשעצם פריצת המלחמה אינה הגיונית, וגם המהלך שלה אינו משכנע, מה הטעם לקרוא?

אבל הבעיה הגדולה ביותר של הספר היא פשוט הכתיבה שלו. וילסון עוקב אחרי כעשרה סיפורים נפרדים של דמויות שמשתלבים בסופו של דבר יחד ומביאים את הניצחון על הרובוטים, אבל אין שום הבדלי סגנון משמעותיים או אופי נפרד ועצמאי. השפה נשארת במשך כל הספר שטוחה וחסרת מורכבות, בלי גוונים ובלי אפיונים משמעותיים שיעוררו הזדהות. האקר פורע חוק נשמע בדיוק כמו סמל בצבא אינדיאני, קשיש יפני, ילדה ניצולה או חייל אמריקאי באפגניסטן. כולם חושבים ומתנהגים כמעט אותו דבר.

אפילו סיפור המסגרת לא משכנע. ב"מלחמת העולם Z" הייתה למספר סיבה טובה ללקט את כל הרשומות. כאן קורמאק, המספר, יושב בלי סיבה ברורה באוהל אחרי הקרב המכריע, כדי לרשום בלי סיבה ברורה את תולדות המלחמה על פי תמונות ותיעוד שהשאיר לו המחשב בלי סיבה ברורה. הוא עושה את זה בסביבה מסוכנת, בשעה שלו ולחבריו עוד מחכה מלאכה מפרכת לשקם את החברה אנושית ולהשמיד את המלכודות הרובוטיות הרבות שנותרו גם אחרי התבוסה.

לקורמאק אין סיבה לעשות את מה שהוא עושה, והסופר גם לא ממש מתאמץ לתת לו סיבה כזאת. הכל נעשה "משום מה", כדי לשחזר תבנית שעבדה היטב לסופר אחר שדווקא כן ידע מה הוא עושה. אבל וילסון הוא חקיין רשלן שלא מבין את המדיום  וההשלכות של זה מורגשות היטב. הפרוזן יוגורט הזה יצא תפל.

 (הוצאת כנרת, 2014. מאנגלית: אורי שגיא. 380 עמודים).