כמה דברים שלא ידעתם על קוני ויליס (וכמה שכן):

• שמה המלא הוא קונסטנס איליין טרימר ויליס.
• היא החלה לפרסם סיפורים קצרים בשנת 1978.
• ספרה הראשון, Water Witch, התפרסם בשנת 1982.
• שלושה מספריה נכתבו בשיתוף עם סינתיה פליס – Water Witch, Light Raid, ו-Promised Land.
• היא זכתה בשמונה פרסי הוגו וששה פרסי נבולה – יותר מכל סופר אחר.

לאלה יש להוסיף את פרס קמפבל אותו קיבלה על ספרה Lincoln`s Dream, תשעה פרסי לוקוס ושלל פרסים נוספים.

• היא גם היחידה שזכתה בכל ארבע קטגוריות הסיפורת של פרס הוגו.
• היא מרבה להופיע ולהרצות בכנסים.
• בעברית פורסמו חמישה מספריה. אוסף הסיפורים "ארץ לא נודעת" (בו מופיע גם הסיפור עטור השבחים "משמרת אש"), "המשכוכית", "ספר יום הדין", "מלבד הכלב", ולאחרונה, "מעבר".
• ספרה האחרון, "מעבר", עוסק בחוויות שעל סף המוות.
• לאחרונה היא השעתה זמנית את כתיבתו של ספר שהיה אמור לעסוק בצלחות מעופפות, אחרי שאסון מגדלי התאומים שיבש מהיסוד את הנחות היסוד שלה. אחרי הכל, מי יאמין כעת שהצבא האמריקני לא יירט מיד כלי טיס לא מזוהים.
• היא נוהגת לפרסם סיפורים לחג המולד בגליון דצמבר של מגזין הסיפורים "אסימוב'ס".
• היא חיה כל חייה במדינת קולורדו בארצות הברית.
• היא התראיינה ל"בלי פאניקה".

קוני ויליס היא מהבולטים בסופרי המדע הבדיוני של ימינו. היא זכתה ביותר פרסים מכל סופר אחר בתחום, שמור לה מקום של קבע בין אומרי הברכות בכנסי הקהילה השונים בארצות הברית, וגם בארצנו צמח לה קהל גדול של אוהדים. כתיבתה מוגדרת לרוב כמדע בדיוני "רך", או "חברתי", והיא מאופיינת בדגש רב על הדמויות ועל הסגנון ובדחיקת המוטיבים המדעיים או הספקולטיביים לרקע. לרגל צאת המהדורה העברית של "מעבר", ספרה האחרון, היא הסכימה להתראיין ל"בלי פאניקה".

איפה מתחילה הכתיבה שלך? מאין את שואבת השראה?

לרוב אני מקבלת השראה מדברים שמפריעים לי – בין אם מדובר בדבר שהוציא אותי לגמרי מהכלים, ובין אם בנושא שמטריד אותי באמת. ב"ספר יום הדין" זה היה כשמישהו אמר שאין לנו מה לדאוג יותר ממגפות, כיון שהמדע המודרני הכחיד אותן לגמרי. בסיפור "The Sidon in the Mirror" זה היה כיון שראיתי בטלוויזיה זוג תאומים שלא נפגשו מעולם עד גיל בגרות, ובכל זאת עישנו אותן סיגריות, עבדו בעבודות זהות והיו נשואים שניהם לנשים ששמן ג'ני. זה הביא אותי לחשוב (ולדאוג) על כל הנושא של רצון חופשי, ואיך זה שאנו מאמינים שיש לנו שליטה בחיינו.

הכתיבה שלך, בעיקר בספרים הקומיים, מפותלת מאוד ועשירה בפרטים. איך כל זה נבנה? האם תמיד ברור לך מראש היכן הסיפור יתחיל, לאן יגיע ובאיזו דרך?

אני סופרת שמתכננת הכל מראש. לא כל הסופרים עובדים כך – רבים מהם פשוט מוצאים רעיון ויושבים לכתוב – אבל אני חייבת לדעת בדיוק לאן אני הולכת; כך שאני בונה את עלילת הספר כולה לפני תחילת העבודה עליו, ומחברת כרכים על גבי כרכים של הערות, מחקר, תרשימים וכך הלאה, על מנת שאוכל לעקוב אחר כל הפרטים. ב"מעבר" יצרתי לי מפות מפורטות של בית החולים ושל הטיטאניק. ב"ספר יום הדין", שבו תקופת ימי הביניים וההווה פועלים על פי לוחות שנה שונים, ערכתי טורים מקבילים של תאריכים קשורים והתרחשויות.

האם את כותבת מדע בדיוני? ליתר דיוק, מה מקומו של המדע בכתיבתך?

טוענים בפני שוב ושוב שאני לא כותבת מדע-בדיוני, ואני חושב שזה משום שהמדע אינו ממוקם במקום בולט ומרכזי בסיפור. אבל הוא שם. סוג המדע הבדיוני שתמיד משך אותי היה זה שבוחן את השפעתם של המדע והטכנולוגיה על החברה; לא המדע בפני עצמו, אלא איך הוא משפיע על חייהם של אנשים, לא איך מכונת הזמן עובדת אלא איך היא משפיעה על האנשים שמשתמשים בה. זהו סוג ותיק ומכובד של מדע בדיוני – החל מ"אור הימים האחרים" של בוב שואו וכלה ב"פרחים לאלג'רנון" של דניאל קיז – ואני גאה לקחת בו חלק.

ניתן למצוא הומור אפילו בספרים העגומים ביותר שלך, על סף המוות ב"מעבר", מול אימי המגיפה השחורה באנגליה של המאה הארבע-עשרה ותחת ההפצצות בבליץ הגרמני על לונדון. איזה תפקיד ממלא ההומור עבורך?

אני כותבת המון ספרות הומוריסטית, ואני חושבת שזה תחום ההבעה הטבעי שלי. העולם נראה לי מקום מבדח להפליא, ואפילו ברגעיו האפלים הוא גדוש באירוניה. לא פחות מכך, ההומור מונע ממני להתייאש. והוא נוטה לשרוד יפה את מבחן הזמן. ניסית פעם לצפות בסרט עלילתי משנות השלושים? אוי, אלוהים, מלודרמה זוועתית. כמעט בלתי ניתן לצפייה. מצד שני, קומדיות משנות השלושים, כמו "צער גידול חיות", "The Awful Truth", "The Thin Man", או "נערתו ששת", כולם עדיין מצויינים. נראה לי שהריחוק והפרספקטיבה שיש לקומדיה הם מה שהופך אותה אוניברסלית ובלתי תלויה בזמן – היא לא נלכדת בשטויות של היומיום. היא צופה בהן מבחוץ – ובגלל זה אני רוצה לשלב את הקומדיה בכל מה שאני כותבת.

מנגד, את עוסקת המון באובדן. ב"מעבר" זהו כמובן מוקד העלילה, אך יש לו תפקיד גם ב"ספר יום הדין" – לא רק במגיפה, אלא אפילו בחוסר בדמויות אב הן בהווה והן בעבר. האם זה באמת מרכיב כל כך חשוב בחיים?

מוות ואובדן הם הדבר היחיד שראוי לכתוב עליו – הם מצויים במרכז כל המציאויות בהן אנו מוצאים את עצמנו תקועים. למזלנו, המדע הבדיוני מספק דרכים רבות לעסוק בהם. אני מאמינה שמבחינה זו המדע הבדיוני עולה על הספרות הפסיכולוגית המודרנית, שנוטה כל כך הרבה פעמים לעסוק בנושאים קלי-ערך ואף גרוע מכך – לא מבינה שהם טריוויאליים. שייקספיר, לעומת זאת, הבין שנושאים של חיים-ומוות הם הנושאים היחידים הראויים לכתיבה, אפילו בקומדיות שלו. אה, ואהבה כמובן, אשר בגללה החיים והמוות, והאובדן שבא איתם, הופכים בה בעת לדבר נסבל ובלתי נסבל.

האם את מאמינה ב"סופים טובים"?

אני מאמינה בהחלט ב"סופים טובים", אבל אני לא מאמינה בסופים לא אמינים, או סנטימנטליים, או כאלה שמוצמדים לעלילה באופן מלאכותי, ואני חושבת שהקורא תמיד מבחין בהבדל. (טוב, לא תמיד. קח למשל את "הגשרים של מחוז מדיסון", או את הסרט "טיטאניק"). הקומדיות הרומנטיות שלי תמיד נגמרות בסוף טוב, וב"מלבד הכלב" ניסיתי לתת לכולם סוף כזה, אפילו דמויות שלא מגיע להם, כמו טוסי והליידי שרפנל (שמקבלת הן את הקתדרלה שלה והן את גזע הציפורים של ההגמון). היחיד שלא זוכה לסוף טוב הוא הבולדוג סיריל, שנתקע עם הנסיכה ארגומונד, אבל ביססתי את זה על הכלב והחתול שלי, ואני חושדת שבעומק לִבם הם אוהבים זה את זה למרות ההתכתשויות שלהם.

פעמים רבות אמרת שהיינליין הוא הסופר החביב עליך. האם את מוצאת את עצמך מתכתבת איתו בספרייך (כמו, למשל, ההתכתבות הישירה שלך עם ג'רום ק' ג'רום ועם הספרות הוויקטוריאנית ב"מלבד הכלב")?

היינליין הוא ללא ספק הסופר האהוב עלי. הוא מגלם, במיוחד בספריו המוקדמים, את כל מה שאני אוהבת במדע בדיוני – היצירתיות, ההומור, התחושה של "לחיות בתוך זה" המאפיינת כל כך את העתידים שלו, הלהט ללמוד על הכל, החל מאסטרונומיה וכלה בספרי הדרכה להדלקת אש, ומעל הכל ההתלהבות בה הוא מביט ביקום המעניין והמפליא הזה שבו אנו חיים. אני מתעצבנת לפעמים מהקיטורים הפוליטיים שלו (אם כי ככל שאני מתבגרת, אני מגלה שאני עוסקת בעצמי יותר ויותר בקיטורים, במיוחד מאז הבחירות האחרונות – אתה באמת לא רוצה שאתחיל לדבר על זה!), ויש עניינים בספרים המאוחרים שלו שמשגעים אותי, אבל יש לו דרך להקים את העתיד לחיים שאף אחד אחר לא הצליח מעולם להתחרות בה.

אני משוכנעת שהוא השפיע עלי, אם כי אין לי מושג איך בדיוק (כותבים לא מצטיינים במיוחד בהערכת ההשפעות שחדרו לכתיבתם – הם משאירים את זה למבקרים – או לפחות זה מה שהם צריכים לעשות). מה שאני כן יודעת הוא שאני מנסה להעביר כמה מאותם דברים שהוא עשה. וכשהייתי ילדה וקראתי את "חליפת חלל" חלמתי לכתוב לו ספר המשך שבו קיפ ופיווי גדלו ועברו יחד הרפתקה נוספת ובסופו של דבר התאהבו. אני בספק אם זה היה מקרי שנד ב"מלבד הכלב" מתחיל את הספר כשהוא נבוך ומבולבל (בדיוק כמו קיפ ב"חליפת חלל"), ואת כל שארית הספר הוא מבלה בנסיון לעמוד בקצב של ההתרחשויות ואת הקצב של ווריטי, בחורה חכמה ומוכשרת ומשגעת בדיוק כמו שדמיינתי שתהיה פיווי כשתהיה גדולה. אבל לא ישבתי בכוונה לכתוב ספר המשך – זה רק קרה ככה.

מה מעצמך נכנס לסיפורים ולדמויות שלך? האם את מזדהה עם מישהו מהם?

הרבה סופרים מבססים את הדמויות שלהם על אנשים אחרים. כך עשה מארק טווין. הוא אמר "האק פין היה חבר שלי הזה והזה, והדודה פולי היתה הסבתא שלי וג'ים היה…" וכך הלאה. אבל אני לעולם לא עושה כך. אני לעולם לא חושבת על אדם מסוים. לפעמים אני חושבת על טיפוס – כמו פליפ ב"משכוכית", שאותה כולם פגשו בכמה גרסאות, או הגברת גדסון ב"ספר יום הדין", האם המגוננת-מדי; אבל כמעט כל הדמויות שלי הן אני או חלק מסוים ממני. דנוורת'י הוא אני כהורה המודאג ששולח את ילדיו אל העולם הרחב מבלי שיהיו מודעים לכל הסכנות שבו; קיוורין היא אני בגיל עשרים, משוכנעת שאוכל תמיד להסתדר לבד ולא יודעת כלום על העולם; קולין הוא אני בגיל שתים-עשרה, מוכנה לכל הרפתקה.

לאור העיסוק הרב שלך במסעות בזמן – איזו תקופה היסטורית מעניינת אותך יותר מכל?

אני אוהבת את מצרים העתיקה ואת שנות העשרים של המאה העשרים (לא ימי הביניים – מלוכלך מדי, מסוכן, מלא מחלות, שלא להזכיר את זה שאין כמעט ספרים), וגם, כמובן, אנגליה הויקטוריאנית; אבל הבליץ של לונדון מנצח בעיניים עצומות כתקופה ההיסטורית האהובה עלי. אני לא ממש בטוחה למה זה. מישהו באירוע של חתימה על ספרים אמר לי "את חושבת שזה משום שחיית בגלגול הקודם שלך בתקופת הבליץ?" התשובה לכך היא לא חד משמעי! אני אוהבת את הבליץ משום שזו תקופה מרתקת, עם כל כך הרבה סיפורים אישיים מרתקים, ועוצמת סיר הלחץ שבאה מחוסר הידיעה אם אתה הולך לחיות או למות במשך הלילה. והבריטים לא רק היו אמיצים, אלא גם מצחיקים, כמו כששמו שלט על חלון ראווה של חנות שנפגעה מפצצה, "פתוחים לעסקים – וכשאנחנו אומרים פתוחים אנחנו מתכוונים לזה!" או הסיפור על פליט סטריט בלילה – האזור בו ממוקמת תעשיית העיתונות הלונדונית הופצץ. רק עיתון אחד הצליח להפעיל את מכונות הדפוס בזמן כדי להוציא את מהדורת הבוקר למחרת, אבל הכותרת שלהם קראה במפגיע "Bomb Injured in Fall on Fleet Street" (כפל משמעות. "פצצה נפצעה/גרמה לפצועים כשנפלה על פליט סטריט". ר"ש). איך אפשר לא להתלהב מתקופה כזאת?

הכאוס מלווה רבים מספריך ומופיע גם בלא מעט מהסיפורים הקצרים שכתבת. הוא בולט במיוחד ב"משכוכית", כמובן, אך משחק תפקיד חשוב גם ב"מעבר", "ארץ לא נודעת", הסיפור "deck.halls@boughs/holly", "מעבר" וכמובן ב"ספר יום הדין". בכולם הכאוס משמש הן כנושא מרכזי של הספר והן ככלי עלילתי. נראה שאת טוענת שאין חיים ללא כאוס. האמנם?

אני חושבת שהתאהבתי מלכתחילה בתורת הכאוס משום שהיא מתאימה כל כך יפה לחיים שלי. כמו שאומרת דודה אלר ב"אוקלהומה", "עליך להתרגל לכל הדברים שקורים כל הזמן". כסופרת-אמא-עקרת בית-נכדה-נואמת-רעיה ואם חורגת לבולדוג ושני חתולים נבזיים, אני רגילה שכל הדברים קורים כל הזמן, אבל מעולם לא באמת התרגלתי לרעיון, וכתוצאה מכך מרתק אותי לדעת איך כל זה עובד. ברור שתוצאות לא נובעות תמיד מהפעולה באופן ליניארי, ושיש תמיד השלכות לא צפויות, וכוונות טובות שנכשלות או כוונות רעות שמובילות לטוב גדול (וכולם יוצרים סיפורת נפלאה – אם המערכת היתה ליניארית, לא היתה ספרות כלל, החל מסופוקלס. אדיפוס לא היה הורג את אביו כיון שלא היתה נבואה מלכתחילה, או אם היתה, הוא היה יכול להרוג את אביו ולגבור על גורלו, אך לא! העולם הרבה יותר מורכב מזה, ואירוניה היא עובדה מרכזית בחיים). כשהתחלתי לקרוא על תורת הכאוס, חשבתי שהיא משקפת את מה שבאמת קורה יותר טוב מכל תיאוריה אחרת שמנסה להסביר את העולם, כך שהתחלתי לחשוב על איך אפשר ליישם את זה לנושאים שונים כל כך כמו אופנות חולפות והיסטוריה. ומלחמת העולם השניה, שהיא תערובת מרתקת של צירופי מקרים, תוצאות לא מכוונות, לולאות משוב וייחודיויות. אני גם אוהבת את התיאוריה (מה שלא אומר בהכרח שהיא נכונה – למדע לא אכפת אם תיאוריה נשמעת טוב או לא, גם אם איינשטיין אמר שהאמת יפה) כי היא מעמידה את הפרט ואת פעולותיו של הפרט במרכז המערכת, ולא רק פיונים חסרי דעה בתוכה.

פעמים רבות את נותנת לילדים לשאת את האמיתות והתובנות הפשוטות של דברים שהמבוגרים כבר שכחו. נראה שהם מייצגים גם את המשכיות החיים והרגשות הנורמליים בלב כל המהומה שמתרחשת סביבם, דבר שהמבוגרים בוחרים להתעלם ממנו לטובת עניינים דחופים יותר. האם זה אלמנט שאת חוזרת עליו באופן מודע?

אני אוהבת ילדים – הם כנים, כדבריך, ותופסים כמה מהאמיתות הקשות של החיים אשר נוטות לחמוק מעיניהם של מבוגרים רבים. הם גם יכולת להתנהג כפראים קטנים ולהיות אכזריים עד אימה – אני לא רוסויאנית שמאמינה שילדים נושאים תהילה בעקביהם והם נשמות טהורות שהושחתו בידי החברה בה אנו חיים. אבל אני בהחלט חושבת שיש להם נקודת מבט ייחודית והם יצורים מעניינים מאוד. הם גם אאוטסיידרים שמסתכלים מבחוץ על החברה שלנו – כמו עקרות בית ואנשים אחרים שלא מתאימים למסגרות ומוצאים את עצמם מביטים פנימה דרך חלון חיצוני – כך שאני מכניסה רבים מהם לסיפורי.

האם את מתכוונת לכתוב עוד סיפורים על דנוורתי והעולם של "משמרת אש"? מה אנחנו צפויים לראות ממך בזמן הקרוב?

אני אכן כותבת על דנוורת'י והעולם של "משמרת אש" ברגעים אלה ממש. הספר עליו אני עובדת מזה שנתיים (ועוד שנה וחצי אסיים) נקרא "All Clear", והוא מתרחש באנגליה במהלך מלחמת העולם השניה. הפעם יש ארבעה נוסעים בזמן שנמצאים בארבעה מקומות שונים במקביל: עם הילדים המפונים בצפון אנגליה, בעיצומו של הבליץ על לונדון, בדנקירק, ובמלחמת המודיעין המובילה ליום הפלישה לנורמנדי. אינני יכולה לספר לך הרבה יותר, פרט לכך שקורים דברים רעים ושמלחמת העולם השניה היא מקום שמסוכן להיות בו. אה, ויש בו את קתדרלת סנט פול, המקום האהוב עלי בכל העולם.

כמו כן אני עובדת על כמה סיפורים קצרים, אחד עוסק בבובות נייר, באחד מעורב סטשל פייג' (מגיש הבייסבול האפרו-אמריקני שלא זכה מעולם לשחק בליגות הבכירות עד שעבר את שיאו ואשר רבים, כולל אותי, מאמינים שהיה המגיש הטוב ביותר שחי מעולם), וסיפור לחג המולד על סופת-שלג גדולה-גדולה, אשר מיועד להופיע בגליון דצמבר של "אסימוב'ס". השאר יופיעו כשאגמור לכתוב אותם, מה שלא עומד לקרות בקרוב, כל עוד אני שקועה כל כך בעבודה על הספר. ובחיים עצמם.