השוואה בין גיבורי בבל 17 והדרור

מטרת המאמר הנוכחי היא עימות בין שתי דמויות בעלות כישורים דומים (גם אם לא זהים), בשני ספרים שונים לחלוטין – רידרה וונג מ"בבל 17 " של דילייני, ואמיליו מ"הדרור" של מארי דוריה ראסל.

למרות היות הדמויות שונות, בעלות מניעים שונים, יכולות אחרות ומציאות אחרת לחיות בה, הן דומות לפחות בשני אופנים – שתיהן בעלות כשרון לשוני יוצא דופן, ושתיהן יוצאות בעקבות כישרון זה כנציגות האנושות למשימה שכרוכה בהבנת לשון וקודים זרים.

תחילה – תיאור הדמויות: אמיליו הוא כומר שיוצא כחבר בכיר במשלחת ישועית לעולם זר, שנתגלה זה עתה. היתה לו ילדות קשה ממנה נחלץ בעזרת דמות אב דתית, ודרכו הובילה אותו לכהן בכנסיה. הישועים גילו את כשרון השפות שלו וסייעו לו לפתח אותו לצורכיהם בעבודתם המיסיונרית, כך, כשנקרתה ההזדמנות לתקשר עם גזע אחר, הוא היה הכוח המניע במבצע ושימש כמתורגמן של המשלחת. יכולתו להבין את שפת הזרים היוותה עבורו שיא בדרך להתגלות האלוהית, והיתה גם הנקודה שממנה התחילה נפילתו. עצם גילוי השפה היה בשבילו, ובשביל חבריו הישועים, גילוי דתי מלהיב – עדות לקיום ילדיו האחרים של האלוהים.

דמותו של אמיליו היא של קדוש מעונה. מניעיו דתיים, והסיפור שבתוכו יש לו זכות קיום הוא כזה, שממוקד בשאלות על דת ואמונה. הקוראים נתקלים בו לאחר הנפילה, וכל הספר נע סביב הנסיון להבין איך הדרדר למצב, שבו הוא נמצא לאחר כשלון המשלחת.

רידרה וונג, גיבורת "בבל 17" היא דמות שמשולבים בה נקודות דמיון רבות לאמיליו, יחד עם ניגודים מוחלטים באישיותה ובמניעיה. היא נולדה לאם מתורגמנית ולאב מהנדס תקשורת, ואיבדה אותם בגיל צעיר. כמו אמיליו, גם היא גדלה תחת חסות של דמות אב סמכותית (נוירולוג/פסיכולוג ששיקם אותה לאחר מחלה), וגם אצלה התגלתה הגאונות הלשונית בגיל צעיר. היא הפכה למשוררת נערצת בשל יכולתה לתרגם רגשות של אחרים למלים, סייעה לצבא בפענוח צפנים ועשתה גם קריירה כקברניט(ה) של ספינת חלל. מוקד הספר הוא נסיונותיה לפענח שפה סודית של האויב, "בבל 17", שבעזרתה מבוצעות חבלות באינטרסים חיוניים של "הברית" שכדור הארץ הוא חלק ממנה.

לכאורה וונג היא דמות מושלמת וכמעט לא אנושית – כולם אוהבים אותה, היא מוכשרת, שולטת באנשים ובספינת חלל, מפענחת לבדה שפה שאף אדם אחר לא התקרב להבין, מנצחת קרבות "על ימין ועל שמאל". אמיליו לעומתה הוא דמות פגיעה, בעלת לבטים, מאבקים פנימיים קשים וכל מה שניתן לצפות מדמות ספרותית טובה. האמנם?

אמיליו אמנם נמצא במאבק מתמיד, אבל אין זה מאבק אנושי אלא מלחמתו של קדוש מעונה. כל מניעיו נובעים מאמונתו הדתית, כל היחס של אנשים כלפיו נע סביב נגיעתו החפוזה בקדושה. יחסו למין נגזר אך ורק מאמונתו הדתית. פענוח שפות זרות מעניק לו אושר רק (או כמעט רק) בגלל התקשורת עם בניו האחרים של אלוהים, וכך הלאה. אין לו שום מצוקות, שאדם שאינו דתי יכול להזדהות איתן. לא אהבה נכזבת, לא גאווה פשוטה על השגים, לא שאפתנות אישית. הדמות שלו חד ממדית לחלוטין ואין לה שום קיום מחוץ להקשר הדתי.

וונג, בניגוד לו, היא דמות מעניינת הרבה יותר. הצלחותיה מתסכלות אותה. את כשרונותיה היא מכחישה אפילו בפני עצמה, ומנמקת אותם בדרכים שלא יכריחו אותה להודות, שהיא מה שהיא. היא נבונה, מוכשרת, לבבית, אנשיה אוהבים ומעריצים אותה, אבל זה לא מונע ממנה לראות פגמים בעצמה, לחתור להשגים חדשים, ולהבנה עמוקה יותר של המציאות. היא מסוגלת לתקשר היטב עם דמויות ה"אחרים" (ועם קוראי הספר), להתחבב ולהיות מובנת לחלוטין. אפילו התרגום המאוד לא מבריק של הספר לא מצליח לגרוע מדמותה.

המחוננות הלשונית של שתי הדמויות באה לידי ביטוי בעלילה כמובן – שתיהן נמצאות במשימה שמתבססת על כשרונן הסמנטי, ושתיהן נכוות בדרך. אמיליו מנסה להבין את שפת חיזרים והצלחתו מהווה צעד ראשון לכישלונו, בשל אי הבנת התרבות, שמתוכה השפה הזאת צמחה. וונג מפענחת את בבל 17, והשפה הזאת כופה עצמה עליה ועל אחדים מהקרובים אליה. לכאורה דומה, אבל ההתמודדות של שניהם עם הבעיה שונה לחלוטין: בעוד שאמיליו תקוע בעולם הדיכוטומי של המחשבה הדתית, ולא מסוגל להתמודד עם אי ההבנה, וונג מצליחה לספק לידידיה את הכלים לעזור לה. כשם שחשיבתו החד-ממדית של אמיליו (ושל "הדרור" בכלל) מביאה אותו משיאי ההתעלות לתהום הביזוי העצמי המוחלט, דמותה המורכבת של וונג מאפשרת לה להיאבק לכל אורך הספר. בלי הקתרזיס של ההתגלות שלה זוכה אמיליו, אבל גם בלי הטוטאליות של הכישלון.

שני הגיבורים מונעים על ידי חיפוש אחר הגדולה: וונג שואפת "לחרוג מזמנה" ולהפוך למשהו גדול יותר, ואצל אמיליו מדובר בגדולה דתית – התאחדות עם האלוהים. אבל וונג מודעת יותר למגבלותיה וחיה איתן בשלום. היא מבינה שהיא בת זמנה, מודעת להיותה אדם לא מושלם, ומסתדרת עם זה עד כמה שניתן. במקביל לשאיפתה להיות מוצלחת וטובה מאחרים, יש בה גם חרדה מגילויים חריגים לגבי עצמה, ובעיקר בכל הנוגע ליכולת להבין את מחשבותיהם של אנשים אחרים.

שלא כמו וונג, אמיליו לא מסוגל להתמודד עם חוסר השלמות של עצמו ושל המציאות. התפיסה שלו היא של הכל או לא-כלום. מגבלותיו גורמות לו להלקאה עצמית; כישלונותיו – להתמוטטות מוחלטת. הגדולה שאליה הוא שואף היא בלתי נתפסת ואינה ניתנת להמרה בהישגים מציאותיים יותר – אנושיים יותר.

גם המשימות עצמן נבדלות. "הדרור" מושך הכל לעבר המטרות הטוטאליות – הבנת גזע אחר שיצר האלוהים היא מטרה שלא ניתן לצפות מאף אדם להשיג לבדו (או אפילו להתקרב אליה). דילייני מציב בפני גיבוריו משימות הרבה יותר סבירות – לפענח קוד בלתי מובן, למצוא אסטרטגיות מוצלחות בקרב, להבין אדם שלא מכיר את מושג ה"אני" – כולן מטרות קשות אבל כאלה שאפשר להזדהות איתן.

התקשורת בשני הספרים היא, אם כן, עניין שונה לחלוטין. "הדרור" מתבסס על ההנחה שתקשורת היא דבר אפשרי – כל מה שצריך זה לתרגם מלים משפה אחת לשניה, להבין את המבנה התחבירי, ואז נשארים עם הבעיה הנפרדת לחלוטין של הבנת התרבות, שמתוכה השפה צמחה. התרבות עצמה היא קוד מסובך ביותר, אבל היא לא מהווה מחסום לעצם האפשרות לתקשר. השפה שולטת כאן בעיקר על הניואנסים הדקים שבהבנה בין גזע לגזע, בין קוד לקוד.

התקשורת אצל דילייני הרבה יותר מסובכת. תשעת הגזעים הטכנולוגיים שקיימים ביקום שלו, כמעט שלא מסוגלים להידבר ביניהם. כשהם נאלצים, התקשורת נתקלת במכשולים מוצקים שנובעים קודם כל מהשפה. כך, למשל, כשבברית בין האנושות לצ'יריבים נכתב: "עלינו להגן על בתינו ומשפחותינו", הדבר ארך 45 דקות בצ'יריבית, בשל העדר המושג "בית" בשפתם. באותו אופן, עקרונות תרמו-דינמיים, שמתוארים בשפתם בתשע מלים דורשים ספר הדרכה ארוך בשפות האנושיות. השפה אצל דילייני מבנה את החשיבה וקובעת את גבולותיה. תרגום בין שפות שצמחו בגזעים שונים ובפלנטות שונות הוא אמנם אפשרי, אבל גם מסובך ביותר. לשפה יש כח משלה ושני הצדדים משתמשים בה (כפי שקורה עם השפה "המהודקת" במיוחד שמכונה "בבל 17") במלחמה ביניהם.

היחס לשפה בשני הספרים הוא כמעט מנוגד. מארי דוריה ראסל מספקת ב"הדרור" גישה אופטימית לגבי עצם יכולת התרגום, אבל שוללת כמעט לחלוטין את היכולת לתקשר ולהבין גזע אחר. דילייני, למרות הספקנות התהומית שלו לגבי תרגום שפות של גזעים שונים אופטימי למדי לגבי עצם היכולת להבין. המכשולים הם שם, אבל יש להם פתרונות. כשחסר מושג ניתן לבנות אותו, כשאין הבנה – ניתן לגלות את המכשול אי שם בשפה.

"הדרור" ו"בבל 17" עוסקים בתופעה דומה, אבל מחפשים דברים אחרים. "הדרור" מונע מתוך החיפוש של ראסל אחר עקרונות תיאולוגיים. "בבל 17" ממוקד בשאלת השפה וכוחה בהכוונת המחשבה והמציאות. מכאן גם נובעים רבים מההבדלים בין הדמויות הראשיות ובין הפרספקטיבות שבאמצעותן כל אחד מהספרים מתבונן במציאות. הגיוס המוחלט של ראסל להבנת שאלות דתיות מתאים את הדמויות שלה לרוח השאלות האלה – גיבור ראשי נוקשה וקיצוני במחשבתו ובמעשיו – קדוש מעונה שמופעל ע"י שאלות דתיות קשות, ושאין לו קיום בלעדיהן. בניגוד לראסל, דילייני לא נותן לשאלות העקרוניות שבהן הוא עוסק לכפות עצמן על הסיפור או על הדמויות. רידרה וונג משרתת את נסיונותיו להבין את קשרי השפה והמחשבה, אבל יש לה אישיות מורכבת, מעניינת ורב-ממדית, ושאיפות וחרדות שלא מוגבלות רק לשאלות הגדולות שמעלה הסופר. שתי הדמויות, וונג ואמיליו, יכולות לעניין כדמויות ספרותיות. וונג, שלא כמו אמיליו, היא אדם שהייתי שמח להכיר גם במציאות הלא ספרותית.