אגדת החליל המכושף
מעשה בנוכל שנזקק לעזרתו של גנב, ובתמורה לעזרה זו העניק לו חליל שהנוכל עצמו לא ידע את סגולותיו. אך כשנודעו לו סגולותיו הפלאיות של החליל, כבר לא היה לו כה פשוט לחזור בו.
א. פושעים
במרחק מה מן הסד קבע איכר כבד גוף סל של עגבניות רקובות, מעלות צחנה ונוטפות עסיס סרוח, והפרחחים התמודדו ביניהם מי הגבר אשר יעלה בידו להטיל את העגבנייה העבשה במרכז פניו של הפושע.
רגליו של פִּיפְּקוֹ הגנב היו נתונות בסד נמוך, ואחוריו מונחים אל האדמה, ידיו בשלשלאות. ראשו של פיפקו הושפל קדימה, וכובעו צר התיתורה היה נטוי ברישול וסרב להסתיר את פניו שעטו ארשת של מכאוב.
כמה אמות לצדו של פיפקו, בסד מאונך, נכבל ברנש אחר, רמאי שהיה ידוע בציבור בשם ג'אול. הלה נתון היה בסד קשה יותר, ראשו נעול במרכז וידיו משני הצדדים, כיאה לנוכל ערמומי ורע לב המפיל בפח סוחרים ואנשים תמימים, עושק את הזקנים ובחכמתו הפתלתולה מתאכזר לכל. אנשים תיעבו את ג'אול וחפצו במותו, גם מי שטרם הכירוהו או שעדיין לא נפלו קורבן למעלליו.
ג'אול נלכד עד כה כמה פעמים, ותמיד הצליח בדרך כלשהי להימלט. הברנש הנכלולי כבר הועמד בפני טביעה, חניקה בבוץ, כריתת הראש באופנים שונים, דריסה בגלגלים, וכל שאר העונשים המשפילים שמחוננים שבדור העלו בדמיונם המופלג. אך תמיד מצא דרך כלשהי לצאת ברגע האחרון ללא עונש.
לא כן היה פיפקו הגנב, טיפוס טוב לב ושבע צער, שהיה מטופל באשה חולנית ובן פיסח, ואמו, אלמנה עיוורת, שגם עול הטיפול בה רבץ עליו. פיפקו לא גנב כדי ליהנות מכספי זרים לשם עונג ושעשוע או צבירת הון, מעולם לא שלח את ידו במותרות. פיפקו היה גונב על מנת לקיים את נפשו ואת נפש משפחתו.
מרחק רב נהג פיפקו להרחיק מכפרו כדי לחפש לו קרקע פוריה לגנוב בה. כך עשה כדי לא להמיט חרפה על משפחתו. כאשר התגלה בכפר אחד, היה ממהר וגונב בכפר אחר, ולא מגלה עוד את פניו בכפרים בהם יצא שמו לרעה.
כמה צעירים מבני הכפר התגודדו סביב האסורים. אשה עבת בשר ניגשה וגידפה ולבסוף רקקה בפניו של ג'אול. "אותך אני מכירה, מפר חוק שפל שכמוך. בן בליעל, אין לב בקרבך". היא בעטה בנעליה בקרקע וחול ניתז. ג'אול עצם את עיניו וניסה להסתיר את פניו. "הלוואי ויערפו את ראשך, וישפדו אותו בשערי הכפר, למען יראו וייראו".
האשה התרחקה והסתודדה עם חברותיה. אחיה נדד לכפר מרוחק, שם התפרנס מבית מרזח שהחזיק עם אחד מידידיו ונפל ברשת רשעתו של ג'אול. באצטלה של סוחר מהוגן הציע לו זה חביות של משקה משובח, ואף הטעים אותו במנות נאות. האח שראה כי טוב, שלשל את דמי ההזמנה, ובעת שהגיע המשלוח, נפתחו החביות והמשקה נמצא ראוי לזבל בו את האדמה, אם לנקוט בלשון נקיה.
השמש עמדה לשקוע. נראה שהרץ שיצא לפני זמן מה לקרוא לאנשי החוק מהעיר הסמוכה התמהמה בדרכו. בני הכפר עמדו להתפזר.
ב. עיסקה
"שלום לך, עמיתי לעמוד הקלון", פתח לפתע ג'אול. "אתה, כזכור לי, נתפסת בגנבה לפני כחודש ימים בכפר טוטו. במו עיני ראיתיך נתון בסד. מה קרה שם? וכיצד זה נחלצת?"
פיפקו נשא את עיניו. "אל תזכיר לי עוונות ראשונים. אתפלל גם עתה להיחלץ".
חיוך צר עלה בפניו המטונפים של ג'אול. "אנא ספר לי", הוא הפליט שיעול. "הריני משול כמת, תן לי את משאלתי זו".
"שמתי בשקי שני תרנגולים דשנים, ובעלת הבית נכנסה פתאום והכרתי בה שאלמנה היא. נכמר לבי עליה ושחררתי לעיניה את התרנגולים. היא פרצה בצעקות והקהילה את השכנים ואת הבריונים שעטו עלי ונתנו אותי בסד".
"לו יכולתי, הייתי מסיר כעת את כובעי בפני אדם רחום שכמוך", אמר ג'אול במתק שפתים. "אנא המשך".
"למרבה מזלי, אך גם לצערי, בקיא אני במלאכת הגנבה, וכל מנעול וכל בריח לא יעמדו כמכשול בפני. בעת שהסירו מעלי את מבטם, עלה בידי לחבל במנעול ולהימלט".
"אה, טוב ויפה. גם לב רחום לך וגם ידי זהב. מי יתן לי ידידים נפלאים כאלה". ג'אול אימץ את צווארו והביט לצדדים. "אמור נא לי, כיצד בכוונתך להימלט הפעם הזו?"
"כה יהיה האל בעזרי, אמלט נפשי באותו אופן כבפעם הקודמת", אמר פיפקו ובקולו לא היתה התנשאות.
"טוב ויפה. טוב ויפה". עיניו של ג'אול אורו. "אכן כך תעשה. נוכל להשתחרר ולהתרחק בחסות החשכה. כן".
"מה? מדוע תאמר 'נוּכל', בעוד איני ממלט מכאן איש זולתי?"
הפליאה נתנה אותותיה בפניו של ג'אול. "אה, אבל, מדוע לא תשחרר אומלל נוסף מפני עונש מר? וכי תוכל לשאת את עריפת ראשי על מצפונך? איש רחום אתה. אנא".
"על אף כל זאת. לא אוכל לשחררך".
"אמור לי לכל הפחות מדוע ולמה תחרוץ כך את גורלי?"
"משום שדרכינו שונות ורחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב".
"הו, דבריך כחידה הם לי, איש רחום. שנינו נתונים בסד משום שפושעים אנו. כל אחד בדרכו הוא".
"לא ולא, טועה אתה. איננו דומים כלל וכלל. אני מלסטם את הבריות מתוך צער, אני חס על אלמנות ועוללים, אני מתפרנס בדרך זו ובדוחק מרובה. לא כן אתה. פניך ידועים בציבור, פניו של פושע רב מעללים. לא אוכל לשחרר אותך, פן אגאל בדם קורבנותיך העתידים לבוא. צר לי", אמר פיפקו ומיד נפנה לפשפש בחרירי המנעולים ובזיזי הצירים.
"הצעה טובה לי אליך, איש רחום".
"אל לך להטריח עצמך. אין לי רצון לחלץ אותך מן המצר הזה. כאן תישאר, הכאב יזכך את נפשך. יושת העונש עליך כי זהו דינך. צר לי".
אולם ג'אול לא שעה לדברי פיפקו בעל ידי הזהב. "שמע", אמר. "אוכל לחלץ אותך ממצבך. לא תגנוב עוד עד סוף ימיך -" הוא השתתק בעת שעברו בסמוך להם שני איכרים מיוזעים, נושאים קלשונות על שכמם, ובידיהם סלי קישואים וכרובים סגולים, מלופפים בעלים נאים לעין.
פיפקו דיבר תוך שהוא טרוד בסילוק המנעול. "כך אתה אומר, הא? תוכל להוציאני מן הגנבה? וכי ייתכן כדבר הזה? אך", אצבעותיו הסתבכו עם המנעול והוא הפטיר, "ספר נא לי".
"עבור ההצלה שתושיט לי, אתן לך דבר מה יקר ערך, צא עמו לעיר וקבל תמורתו הן עתק. לא תזדקק עוד לאומנות שפלה זו של גזל".
"כיצד אוכל לסמוך על דברתו של נוכל נקלה, והרי השקרים והכזבים הם בני לווייתך, הם אינם מרפים ממך ואתה אינך מרפה מהם". שקשוק נשמע באוויר, וחריקות בקעו מלב המנעול. הבריח התעוות ונחלץ באנחת המתכת.
וג'אול רואה ועיניו כלות. "אנא, איש רחום. בהן צדקי. קבל נא בזאת את שבועתי. לא אקפח שכרך, ואעשה ככל אשר דיברתי. וכי אוכל לגמול רעה לאיש אשר פדה נפשי מן הגרדום? גם לרשעותי יש גבולות".
פיפקו חילץ רגליו מן הסד, וחכך אותן שוב ושוב, נוסך דם חדש. הוא נשען אל הצירים בסד השני, והתעסק בהם בחשאי באמצעות וו מן המנעול השבור. הוא השגיח סביבו לראות שאיש מאנשי הכפר אינו צופה בהם.
במאמץ רב שיחק פיפקו בשני מסמרים, עד שעלה בידיו להוציא את הציר האמצעי ובכך לפתוח את נעילת הסד דווקא מגבו. אחר שהשתחרר הוציא ג'אול כפיס עץ מן הסד ושני הגברים הפכו את פניהם ופתחו במנוסה מהירה אל מרחבי השדות. איכר מחזיק חרמש שהופיע מבין הבתים בשורה האחורית, נאלץ לספוג חבלה בראשו מכפיס העץ שבידי ג'אול.
ג. חליל
השניים התרחקו מן הכפר כפרסה ומחצה אל השדות, וג'אול ביקש לעצור. הם צפו בשקיעה, וקרני השמש האחרונות האדימו והזהיבו על גבי השיבולים הגאות וגבוהות הקומה.
"בקרוב תרד החשכה", אמר ג'אול. "ואנו נדרים עוד אל העיר הסמוכה", הוא החווה באצבעו, "שם אוכל למלא את הבטחתי לך". הוא האט את קצב נשימותיו החפוזות מהריצה. "הבה נמהר לדרכנו", אמר.
וכך הרחיקו השניים והגיעו אל העיר בעת שהעלטה כבר שלטה בכל. ג'אול הוביל את מושיעו בדרכים עקלקלות, בין סמטאות אפלות ובתים רדופי רוחות וחורבות בהן קבעו להם השדים את משכנם והבריות חוששות לעבור בהן אף לאור היום. קול צעדיהם העלה הד, נקישות מדודות. הירח הבהיק והטיל את צלליותיהם אל השביל המרוצף באריחים קטנים ורקועים. הם נעצרו ליד בית חשוך ואדיר ממדים שהתרומם לתוך ערפל הלילה. צרצרים הרעישו בקרבתם.
ג'אול אמר, "שם. האוצר שלך נמצא בפנים, איש רחום". הוא לחש והתווה בידו. "עליך להיכנס וליטול אותו".
"חוששני שאינני יורד לסוף כוונתך, אנא באר לי את דבריך", אמר פיפקו בלחישה.
"זו האכסניה שבקצה העיר. היכנס לשם, ובכניסה תמצא את לשכת הפקיד; בוודאי לא יהיה כעת בקרבתה. תוכל לגשש בידיך עד שתגלה את תיבת שמירת החפצים. בתוך נרתיק של עור תפגוש בחליל, העשוי כולו זהב טהור".
"כוונתך שעלי לגנוב אותו?"
"אכן כך. השכל הישר אומר שלשכתו של פקיד האכסניה אכן נעולה, וכך גם תיבת החפצים. אך הרי מהם מנעול אחד או שניים לידי זהב כשלך".
"זאת לא אמרת לי עד כה. ידעתי שלא אוכל לתת בך את אמוני". פיפקו הסיר את מגבעתו והרוח עברה במחלפותיו. "מדוע לא אמרת לי פרטים אלה עד עתה?"
"ידידי הרחום, הובלתי אותך לגמולך. כל שנותר לך לעשות הוא להיכנס פנימה וליטול את המגיע לך". ג'אול הפסיע קלות. "ואז תוכל לחזור לביתך בידיעה שלא תצריך נפשך לגנוב עוד לעולם. תוכל לפרנס את משפחתך ברווחה ולא תהיה נתון בפחד מתמיד מאימתם של אוכפי החוק".
פיפקו הניח יד על זרועו של ג'אול. "אתה תבוא עמי פנימה, אם אתפס – תילכד אתי". הוא הרהר לרגע. "אה, ואם החליל המובטח לא יהיה במקום, תצטרך לתת בפני דין וחשבון".
וכך היה. הם נכנסו פנימה, ופיפקו הוכיח שוב את כשרונו במנעולים ובבריחים. לא יצאה מחצית השעה והם כבר היו בחוץ, החליל טמון בנרתיקו על ירכו של פיפקו. השניים התרחקו במהירות ונחבאו באפלה שבין הבתים הנטושים.
"שמע נא, איש. הבטוח הנך כי חליל זה עשוי זהב?" אמר פיפקו.
"זהב טהור", אמר ג'אול והרים את זרועו כמוסיף חשיבות.
"אני מקווה, אך איני חושב כך. חליל זה, כמדומני, קל משקל ככל חליל מצוי אחר ואולי אף פחות מכך. רימית אותי לשוא".
"חלילה, לא רימיתיך. אנא, הוצא את החליל מנרתיקו ונחזה בו שנינו ונעמוד על טיבו".
"כך אעשה", אמר פיפקו והוציא את החליל מן הנרתיק. כלי הנשיפה התגולל קלות בכפותיו המעודנות של פיפקו. באור כחלחל הנובע מן הירח העכור, התגלה חליל עץ שדוף, מרקיב, מצחין. עיניו של פיפקו נפערו והוא החניק צווחתו. "רמאי!"
"בלום פיך", אמר ג'אול וחסם את פיו של פיפקו בכף ידו. "לא אוכל להסביר לך עכשיו, אך אל תוסיף עוד דבר". הוא הביט לאחור, אל האכסניה, ואמר, "עלינו להתרחק מכאן בזהירות רבה".
ד. כישוף
צווחה ממושכת ומעוררת פלצות נשמעה בחלל האכסניה החשוכה והגיעה עד למרחקים. ג'אול ופיפקו קפאו בבעתה, אחר התעשתו ופתחו בריצה. כמה עטלפים יצאו משלוותם והיטלטלו הנה והנה.
זבלינה ניתרה ממיטתה מבלי להתחשב בשישים שנותיה. היא חטפה את הרדיד ועטתה אותו על ראשה וכתפיה. נכדתה במיטה הסמוכה התעוררה גם היא ומיהרה לשאול בשלומה.
"החליל שלי. זרים טינפו את החליל הקסום שלי. אני יודעת".
"סבתא, הירגעי. איש לא נגע בחליל שלך", אמרה הנכדה, שהיתה אף שולייתה הנאמנה של סבתה המכשפה.
"אני חייבת לבדוק. בואי, העלי אור בעששית, ילדתי. אני מרגישה אותו. החליל שלי מבוזה. אויה. בואי". הנכדה אחזה בידה הגרומה של הסבתא והגביהה קלות את העששית. האור הצהבהב האיר את פניהן, רועד, מפוספס בצללים.
"כן, כן, כן", המכשפה גנחה. הן ירדו במדרגות העץ וטרוניות קולניות נשמעו מאחורי הדלתות. המארחים התקבצו סביבן בדאגה. "בואו", אמרה המכשפה בקולה הסדוק. "בדקו את החליל שלי, בתיבת השמירה של הפקיד. כן. כן".
אחד המארחים נחפז אל לשכתו של פקיד האכסניה. הוא נהם כשראה שהדלת לא נעולה, וכך גם תיבת שמירת החפצים והכספים. התיבה נפתחה, הם הדליקו את הנרות סביבם.
והחליל איננו.
זבלינה מעדה, ולא היה בכוחה של הנכדה לעצור את נפילתה. המכשפה, שכובה על רצפת העץ, התנשמה כבדות ועצמה את עיניה. שפתיה נעו, אך קולה לא נשמע. היא פיתלה אצבעותיה כמעסה את האוויר, ציפורניה המחודדות נעות לכאן ולכאן.
"עכשיו הסכת לדברי", אמר ג'אול, משמצאו להם מקום מסתור ארעי בעיבורי העיר הקטנה. בעודם רצים הגה הנוכל את המשך דבריו. "החליל הזה שווה לך הרבה יותר מזהב".
מבט מלגלג עלה על פניו של פיפקו. ג'אול אמר, "זהו חליל קסום. רובצת עליו ברכה מיוחדת. לכן הוא חשוב כל כך – הרי לא חשבת שלחינם יניח מישהו חליל זול למראה בתיבת השמירה ויסגור אותו תחת מנעול ובריח".
"כך אתה אומר? איזה סוג של קסם זה?" התמימות שבה לקולו של פיפקו.
"הו, קסם מיוחד במינו. אה, הנה. החליל הזה הוא…" ג'אול היסס, בורר את מילותיו ואת בדיותיו. "זהו חליל השולט בסביבתו".
"כלומר?"
"אם תחלל בו את ניגון הגשם, מיד יתקדרו העבים וארובות השמים ייפתחו. אם תחלל בו את ניגון הזריחה, תפציע השמש מיד, אף בחצות הליל. אם תחלל בו את ניגון האביב, אף בעתות החורף והקרה – "
"הו, כמה חביב", אמר פיפקו, צוהל. "אולם מה לי ולחליל מוזר זה? מה הרווח שלי מכל העניין? כיצד אני מפרנס בעזרתו את משפחתי וחדל מלשלוח ידי ברכוש הזולת?"
"המתן", אמר ג'אול, מרים את ידו. "לא סיימתי את דברי". הוא הפליט שיעול ועיניו הצטמצמו. "קח חליל זה וחלל בו את ניגון הזהב, אזי הרים וגבהות של זהב יתנשאו סביבך, אילנות שיקשיבו לנגינתך יהפכו גזעם זהב ורגבי האדמה שלרגליך ישתנו גם הם למצע של זהב. את עולמך תקנה בחייך, איש רחום".
פיפקו לטש מבטו בחליל הנתון בידיו של ג'אול המעיין בו מקרוב. "אך אויה", אמר פיפקו, "אינני יודע כלל לנשוף בחליל. כיצד אחלל את ניגון הזהב או כל ניגון אחר?"
"מובן שאינך יכול לחלל בחליל זה", אמר ג'אול. הוא הנמיך את קולו, ודיבר אל החליל, כמו לוחש לו. "כדי להוציא לפועל את הקסם, על המחלל להיות עלם תמים שלא מלאו לו עשרים ושתיים שנים ושלא טעם חטא. המקום, מוכרח להיות מוקף אילנות. והזמן, רק בתקופה בה הלבנה מלאה לחלוטין. רק אם יתמלאו תנאים אלה, יפעל הקסם".
ג'אול הנוכל סיים להשמיע את מסכת שקריו באוזני פיפקו התם, והשניים נפרדו לשלום.
ה. הוראות
פיפקו הלך לו וג'אול האמין כי לא יראהו עוד לעולם. הן לא מתקבל על הדעת שיצליח למלא אחר כל ההוראות המדוקדקות, רק כדי לגלות לפתע למגינת לבו, כי החליל שבידו אין בו לא קסם ולא ברכה, אלא רקב וצחנה. וגם אם יצליח למלא אחר כל ההוראות, לא בהכרח יצליח לרדוף אחריו ולקבול בפניו על הכזב.
ג'אול, לעומתו, נותר בעיר. הוא רחרח סביב האכסניה ותהה מה התרחש שם למעשה ומהו סודו האמיתי של החליל. בעבר, קרה שג'אול נאלץ למצוא לו מחסה באכסניה זו, המאוכלסת כולה בטיפוסים מפוקפקים דוגמתו ודוגמת המכשפה זבלינה. והנה, מדי ערב בערבו, ראה איך המכשפה או נכדתה מורידות נרתיק מוארך ומפקידות אותו בתיבת השמירה של הפקיד. באחד הימים ההין לשאול את הפקיד על עניין הנרתיק, והלה השיח לו לתומו כי בתוכו מצוי חליל. ג'אול ישב ושקל, מדוע יפקיד אדם חליל בידי הפקיד? חליל זה, כך חשב, עשוי בודאי זהב טהור, ובעליו מתייראים מגנבים.
ג'אול שם זמן רב את עינו על החליל, אך עד כה לא התמזל לו מזלו. עתה, עלץ בקרבו על שאין החליל עשוי זהב, כי לבו היה מייסרו לעולמים על שנאלץ להעביר חליל כה יקר לפיפקו הפתי.
באותו בוקר עזבה המכשפה את האכסניה בגפה, ג'אול העריך כי היא תחזור עוד כמה שעות, ולכן מיהר ופנה אל נכדתה.
"אמרי נא לי, עלמה", אמר, "האם דבר מה מטריד את סבתך?"
היא נעצה בו את מבטה. "מי אתה, אדון?"
"אני מכר ותיק שלה. שמי ג'אולדו".
"החליל. החליל הקסום שלה נגנב", אמרה הנכדה והידקה את צעיפה על כתפיה. "סבתא עצובה ונרגזת. דברים רעים קורים כשסבתא נרגזת, חוששתני".
"אה, החליל, כן", אמר ג'אול והניד בראשו. "זה נורא. הזכירי נא לי, מהן סגולותיו המיוחדות של החליל".
היא הביטה בו לרגע, ופניו התמימות קנו את לבה. "בלילות יש ללחוש אל החליל ולהורות לו את אשר יעשה. אחר כך, בימים, ממלא החליל את ההוראות שניתנו לו בלילה. ולכן היתה סבתא מפקידה בלילות את החליל בידיו של הפקיד, ושמה אותו בתוך התיבה, למען לא ישמע החליל דברי הבל שלא בכוונה, וכדי שסבתא לא תעשה בו שימושים לא אחראיים מתוך סיוט ושינה רעה".
"אויה, מה נורא הדבר. אויה, אויה. כמה כואב…" אמר ג'אול ועזב את המקום בבושת פנים, נוגס את שפתיו. מה עשיתי, רטן. שוטה שכמוני. נתתי אוצר בידיו של פתי. ואני, במו פי, טבעתי בחליל את תכונותיו. אוויל שכמוני.
הוא ישב והתאבל ימים רבים.
כבר למחרת ישב פיפקו לטכס עצה כיצד יעלה בידו למלא אחר התנאים שניצבו בפניו. פיפקו נאלץ שוב לחזור לאומנותו הבזויה, ומצא לו כמה מערכות בגדים יקרים, כמותם נוהגים ללבוש האצילים ובני המעמד הגבוה שבעיר הגדולה. מלבד הבגדים, שלח את ידו בבהמות והשיג לו סוס נאה ומטופח.
פיפקו נכנס אל הגלב והידר את שיער ראשו ואת זקנו. משם פנה ודהר אל המרחקים. הוא בא לכפר נידח והסתובב בחברת הנערים, התחקה אחריהם ובחן אותם בעיניו. כאשר נדמה היה לו כי מצא את מבוקשו, עלם תמים וטהור עיניים, פנה אל הנער ואל הוריו.
"אני משרתו של אציל נודע מן העיר, ויצאתי בשליחות אדוני לחפש לו צוות חדש ורענן של משרתים. הו, רוב המשרתים בביתו של אדוני, שימשו ושירתו אף את הוריו. מבינים אתם, המשרתים כבר עצלים וחולניים", אמר פיפקו, אשר השתדל לקנות לעצמו הליכות אציליות. "זה זמן רב צפיתי בבנכם ממרחק ונראה כי הוא יכול להתאים לצוות החדש שעלי הופקד לטפחו".
ההורים לא התנגדו, ושמחו על המזל הטוב שנקשר בגורל בנם. פיפקו אמר להם כי הואיל והנער אמנם טוב לב ונאה, אך בור ועם הארץ, ייאלצו לחנך אותו ולהקנות לו נימוסים והליכות. "אה, כן, וגם אמנות, הוא חייב להתמצא באמנות", אמר פיפקו אחרי יום או יומיים. "הוא ילמד לנגן בחליל. כן, מניסיוני, מומלץ הדבר לכל משרת להשתדל לשאת באמתחתו איזה כישרון אמנותי כלשהו, בוודאי יגביר הדבר את חִנוֹ בעיני האדון, ואולי אף יעלה אותו בדרגות במשך הזמן וישפיע עליו רוב טובה ומתנות". פיפקו בחן את העיניים מלאות החדווה של ההורים. "מתנות, שכמובן יוכל לשלוח גם למשפחתו אשר כאן בכפר…"
ו. מצוד
כאשר שבו עשתונותיו פנה ג'אול אל מושל העיר הגדולה וביקש פגישה דחופה. בעיר כבר יצא שמו לדראון עולם, ודווקא משום כך הורשה לבוא אל המושל במהירות, וסביבו עומדים אנשי החוק וחרבותיהם וחניתותיהם בידיהם.
"שמע נא, כבוד המושל", אמר ג'אול. "יודע אני את מקומי וחובתי – "
"כן, הסגרת את עצמך. כך נאה לאיש שמבקש להיטיב את דרכו", אמר המושל ולטף את טבלת שולחנו המהודר. "אנא תלו אותו בתוך הבית פנימה, ולא בכיכר העיר, כמחווה על שהסגיר את עצמו, נמנע ממנו את הבזיון".
אנשי החוק התנפלו על ג'אול ואחזו באצילי ידיו, חרבותיהם וחניתותיהם מקרקשות.
ג'אול נפל על ברכיו והתחנן. "המתינו נא, המתינו. מעלת המושל, במחילה מכבודך, הנח לי לסיים את דברי".
המושל הרים את ידו. "עצרו". הוא פנה אל ג'אול, "דבר נא בחיפזון, כי זמני דוחק".
ג'אול סיפר למושל על דבר החליל הקסום, שבכוחו לשלוט על עולם ומלואו, על החי והצומח וכל היקום. המושל, שהתייחס, כמובן, בפקפוק לדבריו של הנוכל הנודע, ציווה להביא לפניו את זבלינה המכשפה. וזו אישרה את דבריו של ג'אול. תאוות השליטה והבצע בערו בלב המושל והוא ציווה לערוך מצוד רחב אחר פיפקו והחליל שבידו. בתמורה לחליל הובטחו לג'אול ולזבלינה חנינה מלאה, על הפשעים שביצעו במשך השנים. בנוסף ביקש ג'אול משרה ממשלתית כלשהי, וזבלינה דרשה כתבי היתר לעסוק בכישוף כרצונה, לה ולצאצאיה למשך חמשת הדורות הבאים. הם קיבלו את מבוקשם.
פרשים בהולים יצאו בדרכם לחפש בכל כפר ועיירה את פיפקו ואת החליל.
ז. זהב טהור
יום רדף יום, עונה רדפה עונה והעלם למד את אמנות הנגינה בחליל. פיפקו השקיף מדי לילה מחלונו והמתין לזמן בו הירח מתמלא כולו. אזי עלה בהתרגשות עם העלם על סוס, החליל ונרתיקו נתונים ברצועות האוכף. הם דהרו כברת דרך אל היער המרוחק ומשהגיעו, בחר לו פיפקו מקום נוח מוקף עצים וצמחים.
פיפקו הוציא את החליל מנרתיקו והגיש אותו לעלם הטהור. "אבחנך מעט, אראה עד לאן התפתחו כישורי הנגינה שלך בחליל", אמר פיפקו בעיניים בורקות. "חלל נא את ניגון הגשמים".
הגיש העלם את פי החליל אל שפתיו וניגן את ניגון הגשמים. רעם התגלגל מן המרחק ותוך כמה רגעים החל גשם זלעפות שוטף את הארץ. והנער בוהה ותוהה.
פיפקו רגש וחיכך את ידיו. "חלל נא את ניגון השמש", אמר. והעלם קיים את מצוותו. הגשם פסק ושמש נעימה זרחה וליטפה את הכל בקרניה, פרפרים פרחו לכאן ולשם ושירת הציפורים המתה.
"ועכשיו, נערי", אמר פיפקו. הוא גחן וחבק את כתפיו של העלם, אחוז התפעמות. "וכעת, חלל נא את ניגון הזהב…"
למרות שחיפשו בקפידה וחקרו את הרוכלים הנודדים והסוחרים, איש לא ראה את פיפקו הגנב התמים, שהרי הלה החליף את מלבושיו ואת גינוניו ואת שמו, ואין מישהו מכירו כבתחילה. הפרשים חזרו לעירם עייפים וטרודים וחרס בידם.
זבלינה לא נכנעה לייאוש, והיא לחשה לחשים והתייחדה עם עצמות וטבליות עץ מגולפות ופיסות בד ואש. וביקשה מהרוחות והמתים לסייע לה בחיפוש אחר החליל הקסום. יצא זמן מה עד שהצליחה לשלות את החיזיון. לראות את הכיוון ואת המקום. ולשם שלחה את הפרשים.
הפרשים פרצו אל היער, והעמיקו פנימה. נעים סחור-סחור. במעבה היער הבחינו לפתע בדבר לא ברור. משהתקרבו, היה עליהם להסיר מעליו אזוב ירקרק. הם ירדו מסוסיהם ופיותיהם נפערו בעת שגחנו והתבוננו.
היה זה פסל. פסל של שתי דמויות אנוש, אחת של אדם בוגר המחבק את הדמות האחרת, עלם צעיר יותר, חליל צמוד לפיו, ואצבעותיו על נקבי החליל, כמי שמחלל. הדמויות נראו כמחייכות, וארשת של אושר נסוכה על פניהן.
היה זה פסל מרהיב עשוי זהב טהור.
אין מילים!
כרגיל סיפורים מדהימים, סגנון כתיבה מושחז, ומוחצני. בקיצור לכו על זה!
אתה סופר חזק מתחת אותי כל הסיפור עד לסוף המפתיע.
יפה מאד!
מוצלח כמו תמיד..!
איזה סוף… סוף!!
האם שמעת על מלכה גרשונוביץ? (זה שמה הראשון מלפני הנשואין). אנחנו מקיימים כנס מחזור מהתיכון ורוצים מאד שתשתתף.