סיפורי קומיקס במדע הבדיוני והפנטזיה מתארים פעמים רבות מציאות חלופית או עולם אחר המתקיים בממד מקביל לשלנו. אותו דבר נכון גם לקומיקס הישראלי בעברית. אולם מבט מעמיק מגלה כי קומיקס המדע הבדיוני והפנטזיה הישראלי שונה מאחיו הגדולים. שלא כמו במסורות הקומיקס הזרות, שמרבות להתרחק מהנחות היסוד ומהנורמות החברתיות המקובלות בתקופה שבה נכתבו, הקומיקס הישראלי שומר על זיקה עזה למציאות הישראלית של הכאן והעכשיו וממעט מאוד להתנתק ממנה באופן משמעותי.

זיקה זו מביאה לידי כך שבמקום שיצמיח יצירות נון-קונפורמיסטיות, ליברליות ויצירתיות, הקומיקס הספקולטיבי הישראלי הופך לשלוחת חִברוּת נוספת של הממסד, שמסייעת להנצחת רעיונות התנועה הציונית וההסדרים החברתיים שביקשה לכונן. עובדה זו משמעותית במיוחד לאור הפער החד לעומת מה שמתרחש בסוגות עלילתיות אחרות שבהן פועל הקומיקס הישראלי. אלו הזדהו בתחילה עם ערכי הציונות אך משנות ה-80 ואילך החלו לסטות לעבר יתר הדגשה של ערכי האינדיבידואליזם והגלובליות ואף לביקורת אנטי-ממסדית, בעוד שהקומיקס הז'אנר שמר על מערכת הערכים הקודמת.

מאמר זה בא לבחון את המסרים האידיאולוגיים-פוליטיים המשתקפים בסיפורי קומיקס ישראליים שעלילתם כולל מרכיב משמעותי של מציאות חלופית או של נגזרות צורניות שלה. דרכם ייבחנו שתי תופעות הנוגעות להעברת מסרים אידיאולוגיים בקומיקס. ראשית, האופן שבו גם סוגה חתרנית לכאורה זו משרתת למעשה את האידיאולוגיה הממוסדת בדרכה המיוחדת; שנית – הסיבות האפשריות להיווצרות תופעה זו.

אדירי התכלת, גליון 1. כור היתוך של גיבורי-על

עולם ציוני גאה

רעיון המציאות החלופית מופיע רבות בסיפורי קומיקס בעברית העוסקים בחיים היהודיים/ציוניים בישראל ומתפרש על תקופה ארוכה, מתקופת המנדט הבריטי ועד זמננו. על פי מודל שפיתחו החוקרים אולנדר, גרינברג וווריק באמצע שנות השבעים, את הביצוע שלו ניתן לחלק לשלושה סוגים שונים של סיפורים: סיפורי עולמות מקבילים, מציאויות חלופיות וסיפורי "מה היה אילו".

העולמות המקבילים הם ממשויות שבהן חלק מהעקרונות של העולם המוכר לנו נשמרו בעוד שאחרים הוחלפו. דוגמה לכך יכולה להיות כוכב לכת שנראה בדיוק כמו כדור הארץ, אולם במקום בני אדם צורת החיים התבונית השלטת היא דווקא הדולפינים. למרות הבדל מהותי זה בין העולמות, גם במצב היפותטי זה נשמרו עקרונות פיזיקליים בסיסיים כמו הרכב האטמוספרה, הכבידה, הגיאוגרפיה של כדור הארץ, אקלימו וכיוצא בזה, כך שאילו היו נוחתים בעולם כזה בני אדם, הם היו יכולים לנהל בו את חייהם כאילו היה כדור הארץ עצמו.

עולם מקביל יכול להיות קרוב לממשות האנושית המוכרת או רחוק ממנה. הדוגמה שהבאנו זה עתה קרובה מאוד לקוטב השני, מאחר שמעצם מהותה היא שוללת את מעמדם של בני האדם כיצורים הנבונים ביותר על פני כדור הארץ. בקוטב הראשון ניתן למצוא למשל את סוגת גיבורי-העל המוכרת, שסיפוריה מתרחשים בעולם שנבדל מעולמנו בכך שייתכנו בו כוחות על-אנושיים, אך יתר החוקים המניעים אותו זהים לגמרי.

אף שסוגת גיבורי העל לא זכתה לפופולריות רבה בתרבות הישראלית, ניתן למצוא כמה דוגמאות לסיפורים כאלה בקומיקס הישראלי. דוגמאות לכך הם "אדירי התכלת" או "פרופיל 107" שבהם נדון מיד. בשני המקרים מדובר בסיפורים המנציחים את גישות כור ההיתוך ואת העמדה הממסדית המקובלת ביחס לעימות הטריטוריאלי בין ישראל לעולם הערבי, ונמנעים מלנצל את המציאות החלופית לבדיקה חתרנית יותר של הקיום הישראלי.

אדירי התכלת (2010-2004) הוא שמה של סדרת קומיקס ישראלית שיצר עופר זנזורי. הסדרה שואבת השראה רבה מעלילות גיבורי-העל האמריקאיים ומתאפיינת במבט מפוכח ומציאותי על החברה הישראלית ועל ההיסטוריה היהודית בעת החדשה. במקביל היא מציגה מציאות חדשה שבה יחידים בעלי כוחות-על משתלבים בתוך החברה הישראלית.

הסדרה מתארת את התמודדותן של דמויות ישראליות סטריאוטיפיות עם כוחות העל שקיבלו עקב חשיפה לקרינה רדיואקטיבית שנפלטה בניסוי כושל שנערך בקריה למחקר גרעיני בנחל שורק. אחת מהדמויות הבולטות בסדרה היא פרופסור להט (פרופ' אריאל פידלמן), מדען גרעין ניצול שואה שלהיטות היתר שלו להשיג תוצאות משמעותיות בניסוי היתה אחד מהגורמים העיקריים לתקלה הגרעינית. דמות מרכזית אחרת היא "עצום" (עופר מוקלבי), בן לעולים ותיקים מגיאורגיה שמטפל לבדו באביו הנכה, לאחר שאמו הלכה לעולמה. גם "הדר" (קרן אבוטבול), הדמות הנשית הדומיננטית בסדרה, מוסיפה לסיפור גוונים ישראלים אותנטיים, בהיותה בת להורים גרושים ממוצא צפון-אפריקאי, תלמידה בינונית הגדלה במשפחה קשת יום. אמה אלכוהוליסטית ואביה החוזר בתשובה שגר בנפרד מהן הוא נהג מונית שמחזיק במשמורת את שני אחיה הקטנים.

רוב הדמויות בסדרה גרות בערי מישור החוף הדרומי, דבר שמאפשר לזנזורי להחיות בסדרה את הוויית כור ההיתוך הישראלית. הסביבה שבה בחר שונה מהותית מהאווירה המזוהה כל כך עם התל-אביביות היאפית השולטת בקומיקס הישראלי בן-זמננו. וכך, לצד ההתמודדות היומיומית עם בעיות קיום כלכליות וחברתיות אופייניות ועם לבטי גיל ההתבגרות, הסדרה מעמידה את הגיבורים גם בפני הצורך לחולל פעולות גבורה במסגרת המלחמה נגד גורמים פליליים וחבלניים.

נקודת המוצא העיקרית של הסדרה היא האיומים הפנימיים (חברתיים) והחיצוניים (לאומיים) על אופייה של מדינת ישראל ועל עצם קיומה. האיומים הללו משקפים היטב את הסכסוך הישראלי-ערבי ואת האיומים הפנימיים על החברה בארץ, כגון הפשע המאורגן והשחיתות השלטונית. בסצנות הרקע מוצגת ישראל כמדינה ששואפת להטמיע בתוכה עולים חדשים באמצעות המרת תרבותם המקורית בתרבות "ישראלית". הערך הזה מודגם פעמים רבות באמצעות פעולות קוסמטיות כמו עברות שמות או בדיונים על חשיבותה של ההתנדבות לשירות צבאי קרבי, הצידוקים המוסריים הציוניים לכינונה של מדינת ישראל כמדינה יהודית וכמובן שימוש נרחב שנעשה בסדרה בסמלים לאומיים.

פרופיל 107. לא רק אתנחתה קומית

לעומת הנימה הרצינית והשאיפה לריאליזם ולעדכניות אקטואלית שמאפיינות את "אדירי התכלת", "פרופיל 107" של אורי פינק, קורן שדמי ומיכאל נצר (1998) נראה כאתנחתה קומית קלה. קומיקס זה מביא את סיפורו של סא"ל דן (בר-און) ברנס, גיבור-על ישראלי המשרת בצה"ל ומשמש ככוח הרתעה כלפי כל מי שמאיים על מדינת ישראל. אולם בפועל כוחותיו אינם מופעלים משום שישראל חתומה על אמנות המונעות שימוש בחיילי-על לצרכי מלחמה. בסופו של דבר, כאשר בר-און נאלץ להוציא את כוחותיו אל הפועל מול נבל-על טרוריסט אסלאמי פלסטיני, הוא נדרש לפעול תחת עיניה הפקוחות של מפקחת אמריקאית בדמות גיבורת-העל ליברטי מה-CIA.

בדומה ל"אדירי התכלת", גם "פרופיל 107" יוצא מתוך ההנחה שקיימים יחידי סגולה בעלי כוחות-על, וכמוהו הוא מאמץ את התפיסה הטריטוריאלית והלאומית המקובלת בישראל. הגישה הזו גורסת שישראל, מדינת העם היהודי, נמצאת תחת איום רב-מערכתי ממשי מצד מדינות ערב, הפלסטינים וההבנה השגויה של האמריקנים את המצב המורכב שלה.

לא פחות מכך מתייחס הסיפור לסיכון הקיומי הצפון לישראל לאור דעיכת האכפתיות והאחריות לאומית ולנוכח צמיחת האידיאולוגית השמה את הפרט מעל החברה וכך מעודדת עצלנות ונצלנות באוכלוסיה היהודית-ישראלית. בעוד שהעיסוק החברתי הפנימי אכן מעמיד שיח ביקורתי שמבקש להצביע על המצב החברתי הרצוי לדעת היוצרים, העיסוק הטריטוריאלי-לאומי אינו כזה. חסרה בו אמירה אלטרנטיבית, ובמקום שיבקש לערער על המצב הקיים הוא מזדהה עמו ומנציח אותו.

מעניין לציין גם שקיים מתח בין ההזדהות הגלויה של הסיפורים הללו עם ערכי הציונות והלאומיות הישראלית לבין העובדה שסוגה זו היא הסוגה הכי פחות שכיחה כיום בקרב היוצרים המקומיים. במידת מה נתפסת סוגת העולמות המקבילים כבחירה החתרנית ביותר, לפחות ברמה האמנותית, למרות הממסדיות המתבטאת בתכניה. ראוי גם לציין שלמרות משקלם הזעום של הסיפורים מטיפוס "הממשות הקרובה" במכלול היצירה המקומית הישראלית, מצבם טוב מאלו המזוהים עם טיפוס "הממשות הרחוקה" (קרי – מציאות לא-אנושית), שנכון להיום אינם קיימים כלל במכלול היצירה הישראלית נכון לכתיבת שורות אלו.

מציאות חלופית

מציאות חלופית מוסברת כהתפתחות היסטורית שהתפצלה מההיסטוריה האנושית המוכרת לנו. לדוגמה: איך ייראה עולם שבו הנצרות הקתולית לא הצליחה לבלום את פשיטות ההונים מאסיה, עד שהוכחדה לבסוף בידי כוחותיו של ג'ינגיס חאן? יש להניח שבעולם כזה תתפתחנה התרבויות השונות באופנים בלתי צפויים ואין לדעת לאן תוביל אותן דרכן עד למאה ה-21.

להלכה ייתכן שבשלב זה הגזע האנושי כבר ינהל מסעות חלל לכוכבים מרוחקים, או שאולי דווקא ימשיך לחיות בחברה הפיאודלית החשוכה של ימי הביניים. אולם בניגוד לשינוי המאוד מוקדם ומהותי שעליו מתבססות עלילות יקומים מקבילים, במציאות הזו הפיצול חל מאוחר יחסית, לאחר שהגזע האנושי ותרבויות מסוימות בו השיגו עליונות על שאר החיים בכדור הארץ.

גם כאן, ראוי להבחין בין שני טיפוסים הופכיים: "שינוי קטן – הבדל גדול" ו"שינוי גדול – הבדל קטן". הטיפוס הראשון הוא זה שהוזכר כרגע. בסיפורי הטיפוס השני, לעומת זאת, האנושות עוברת במסלול שונה מהותית מהקו ההיסטורי והמוסרי המוכר לנו, אך בכל זאת מגיע לאותה נקודה תרבותית, כך שבפועל השפעת השינוי על התרבות ועל ההיסטוריה האנושית מזערית

יוסקה מאיור. גבורה ציונית עם טוויסט

מהגדול לקטן

את עבודותיהם של דב זיגלמן וגיורא רוטמן בשבועון הילדים "הארץ שלנו", ובמיוחד "יוסקה מאיור" (1972) ו"אבירי הכותל המערבי" (1974), ניתן לזהות כסיפורי "שינוי גדול – הבדל קטן" מובהקים.

גיבור הקומיקס הראשון, יוסקה מאיור, הוא פרטיזן לשעבר שהיה לוחם בפלמ"ח ועם קום המדינה ופירוק המחתרות הצטרף לצה"ל. סיפורי עלילותיו ההרואיים מלווים את התקופה הסוערת עם טוויסט קטן.

אחת מנקודות החוזק אשר בזכותן זכה הקומיקס הזה לפופולריות מיוחדת היתה ההקפדה הרבה של היוצרים על אמינות גבוהה, הן ברמה ההיסטורית-עלילתית והן בזו הוויזואלית-אמנותית. עם זאת זיגלמן ורוטמן הרשו לעצמם לשכתב מעט את המציאות, בעיקר על ידי המצאת עלילות בדיוניות המשתלבות היטב עם הפרטים ההיסטוריים האמיתיים. במקרים מעטים אף נטלו לעצמם היוצרים חירות אמנותית ושילבו את דמותו של יוסקה במאורעות ההיסטוריים עצמם. כזה הוא למשל סיפור פריצת דרך בורמה כפי שהוא מתואר בקומיקס זה (הארץ שלנו 53-50).

דרך בורמה שימשה נתיב חילופי להעברת אספקה ותחמושת לירושלים הנצורה במלחמת העצמאות, אולם הנסיבות שהובילו לגילוי הנתיב וזהות האחראים למציאתו נותרו עמומות גם כיום. הסיפור המקובל הוא ששלושה מחיילי חטיבת הראל מצאו את הדרך בשעה שמסיבות אישיות הם ניסו להגיע ברגל מהרי ירושלים למישור החוף. כששמעו על כך מפקדיהם הם מיהרו לשלוח משאיות והדרך לירושלים נפתחה.

זהותם העמומה של החיילים שימשה מפלט נוח ליוצרי הקומיקס, ששכתבו קלות את הפרטים ההיסטוריים וטוו לתוכם את יוסקה ואת חבריו אבי ויאיר, שבגרסת הקומיקס יצאו בכוונה תחילה לחפש את הנתיב בידיעה שחייבים למצוא פתרון לבעיית המצור על ירושלים. למרות השינויים העובדתיים, ברור שתוצאת המהלך נותרה זהה בקומיקס ובמציאות האמיתית. כלומר, לא משנה כלל מי הם אלה שהביאו למציאת דרך בורמה, העיקר הוא שלוחמי חטיבת הראל היו גיבורי המערכה שהצילו את ירושלים מרעב ומבידוד.

גם בסיפור אבירי הכותל המערבי נקט צמד היוצרים גישה דומה. כאן הם הביאו את סיפור קורותיו של נער יהודי המצטרף אל אחד ממסעות הצלב תוך שהוא מסתיר את זהותו האמיתית ממפקדיו ומעמיתיו. כעונש על מעשיו הבלתי מוסריים נידונה רוחו להסתובב בעיר ולשמור בה על השרידים היהודיים עד שתשוב לשליטת עם ישראל. במלחמת ששת-הימים מגיעה משימתו של האביר אל סופה כשהוא מסייע לכוחות צה"ל להשתלט על העיר העתיקה.

בנקודה זו ממש ניצלו היוצרים את ההזדמנות לקשור את העבר ואת העתיד ולהעניק לסיפור משנה תוקף ויזואלי. הפריים האחרון בסיפור הוא פרפרזה על התמונה המפורסמת של "הצנחנים בכותל" ממלחמת ששת הימים, אך הפעם מופיעים בה רק שני צנחנים, בעוד שהחייל השלישי, זה שעד היום חלוקות הדעות באשר לזהותו, הוא רוח הרפאים של אביר הכותל. גם סיפור זה, בדומה לקודמו ובמידת מה בדומה לעלילות קומיקס גיבורי העל מטפל באתוס הציוני ובערכים הציוניים באופן הממסדי והמקובל.

הסוגה השניה, שבה שינוי קטן הופך להבדל גדול, מבקשת להתרחק מהמציאות המוכרת לנו באופן הרבה יותר מודגש. לכן אין זה מפתיע שאין דוגמאות רבות לכך בקומיקס הישראלי, על רקע חוסר הנכונות של היוצרים הישראלים להתנתק מהמציאות המוכרת ומהנרטיב ההיסטורי המקובל. נכון למועד כתיבת שורות אלה יוצא הדופן יחיד בזירה זו הוא הסיפור החדש יחסית "מרד" (2010), מאת מושיק גולסט.

הנחת היסוד של מרד היא שממלכת יהודה הצליחה להתעלות מעל מחלוקותיה הפנימיות ולהתנתק מהאימפריה הרומית במרד הגדול. זאת ועוד, צאצאיהם של המורדים עמדו גם בפני הפרץ הממלוכי-ערבי וממלכתם ונותרה על כנה להתמודד בכוחות עצמה עם מסעות הצלב, כאלף שנים אחרי המרד הגדול.

בעוד ההתפתחות ההיסטורית מתרחקת מרחק רב מהמהלך ההיסטורי המוכר לנו, השינוי כשלעצמו אינו כה גדול כשבוחנים אותו במונחי התרבות העברית המצטיירת בקומיקס ומקורות ההשראה השונים שהשפיעו עליה רעיונית וויזואלית.

דוגמה לכך הם הלבוש, האלמנטים פולחניים וכלי הנשק של ממלכת יהודה השנייה, שמזכירים בקומיקס את העיצובים הפרסיים והמצריים שרווחו באזור בתקופות קדומות. בה בעת גולסט הכניס ליצירתו גם כלי נשק מודרניים יותר וכן אלמנטים של בניה וקישוט שמצביעים על השפעות רומיות וביזנטיות מוקדמות. אולי האלמנט העיצובי הבולט ביותר הוא התכשיטים ויתר העיטורים, כגון פסיפסים, שמזוהים עם האמנות של תקופת בית שני וממלכת החשמונאים. ולהשלמת הסגנון בחר גולסט בגופן אות המבוסס על הטיפוגרפיה של העברית העתיקה.

מבחינה עלילתית, אחת מהנחותיו של גולסט היתה שכדי לשמור על עצמאותה היתה ממלכת יהודה השנייה חייבת לבצר את עצמה היטב ולהחזיק בכוח צבאי מאומן ומקצועי כדי למנוע את כיבושה בידי האימפריות החזקות הסובבות אותה. הנחה נוספת שלו היא שהצדוקים, הפרושים ויתר הכתות של היהדות והנצרות הקדומה המשיכו להתקיים והפערים ביניהם אף העמיקו בחלוף השנים. אולם הסיאוב שהביא עמו השלטון הוביל לכך שגם צאצאי הקנאים הגדולים של המרד הגדול הפכו בסופו של דבר לחבורת נהנתנים שמנצלים את פשוטי העם.

אם כן, אף שהפיצול ההיסטורי עשוי להיחשב שינוי מהותי, הרי שמבחינת ההשפעה שלו על סגנון החיים, על התפתחות הערים בארץ וכדומה מדובר בהבדל קטן יחסית. השאלה העיקרית שנותרה פתוחה בעלילה זו היא אם וכיצד ישפיע הדבר על ארץ ישראל העתידית.

מאחר שגולסט הניח שממלכת יהודה יכלה גם לפלישת הממלוכים ולעליית האסלאם – התמונה המצטיירת היא שהפתרון האלטרנטיבי שהסיפור יציע בסופו של דבר למציאות בעולמנו הוא שלילת קיומה של האומה הערבית, או לפחות שזו תתקיים במתכונת שונה מזו המוכרת לנו כיום. פתרון בעייתי משהו.

סיפורי "מה היה אילו"

סיפורי "מה היה אילו", הם סיפורים המעלים הרהורים על האופן שבו סוגיה כלשהי היתה יכולה להשפיע על הקיום האנושי ועל המציאות העכשווית. דוגמה לכך יכולה להיות "הנשיא טרומן החליט לא להפציץ את הירושימה אלא רק את נגסקי".

יש שרואים בסיפורי "מה היה אילו" תת-קבוצה של סיפורי המציאות המקבילה, אולם זה לא מדויק. ההבדל המהותי ביניהם טמון בכל שסיפורי "מה היה אילו" נוטים להיצמד לסיפור היסטורי או לעלילה מוכרת במיוחד עד לרגע הפיצול, בעוד שסיפורי המציאות המקבילה אינם מוגבלים בדרך כלל לנרטיבים קיימים.

רוב סיפורי ה"מה היה אילו" כוללים אלמנטים הומוריסטיים משום שנבנו מלכתחילה כהלצה משועשעת התוהה על משמעות החיים. מיעוטם הם סיפורים בעלי אופי הגותי ומוסרי שמציעים אמירה חברתית נוקבת.

בזירת היצירה הישראלית נשמר לקומיקס ההומוריסטי מקום של כבוד, ומקומו בזירת סיפורי ה"מה היה אילו" מרכזי אף יותר. דוגמאות לכך הן רצועות קומיקס קצרות כ"אורי כדורי" (1938), "עולם הפוך" (1938) ו"קטינא החייל" (1941) מאת לאה גולדברג ואריה נבון, שפורסמו ב"דבר לילדים" עוד לפני קום המדינה. כולם היו מגויסים לקידום המטרה הציונית כיאה למדורים בעיתונות הארץ-ישראלית של תקופת המנדט, אך בה בעת לא נמנעו מלהשתעשע במצבים אבסורדיים הנגזרים מאירועי השעה.

כך יכול היה קטינא לסייע לבריטים לנצח את הצבא הנאצי בצפון אפריקה בזכות סופת חול שיצר בעזרת מאוורר ביתי פשוט; או שאורי כדורי התגייס לסייע לישובים היהודים הנצורים בגליל תוך שימוש במפת הארץ ככלי תחבורה.

זאת ועוד, הקומיקס שיצרו גולדברג ונבון פורסם בפורמט של רצועות קצרות בנות ארבעה ריבועים לכל היותר ולכן לא היה ניתן לבסס בו עולם עמוק ומלא רבדים בדומה לעבודות אחרות שהזכרתי קודם לכן. מה שנותר לקורא היה בעיקר פרטי שלד עלילתי בסיסיים ביותר וסטריאוטיפים מקובלים שעליהם התבססו היוצרים כ"קיצורי דרך" להעברת רעיונותיהם.

דווקא הסטריאוטיפים הללו העבירו את המסרים הממסדיים הציוניים באופן החזק ביותר. האמריקאים, למשל, עשירים ומפונקים אך לא באמת "ציוניים"; הערבים טיפשים, חמדנים ואלימים; ואילו הבריטים מלאי חשיבות עצמית אך חסרי הבנה במתרחש סביבם; היהודי הציוני, ובמיוחד "הצבר" יליד ישראל, הוא חכם ופעלתן והוא זה שבזכותו נפתרים הקשיים והדברים מסתדרים על הצד הטוב ביותר.

לעומת זאת, הסיפור "מלאכים" (2002) מאת מתן כהן עומד כמעט יחיד מסוגו בקטגוריית הסיפורים ההגותיים. במרכזו עומדת השאלה "מה היה קורה אילו יצחק רבין לא היה נהרג בידי מתנקש?"

נקודת הפתיחה של יצירה זו היא העצרת בכיכר מלכי ישראל ב-4 בנובמבר 1995, שבה מתערב מלאך במהלך האירועים ומונע בגופו את פגיעת כדורי המתנקש בראש הממשלה. זו רק ההתחלה. במהלך השנה הבאה ממשיך המלאך לסכל שוב ושוב אירועים אלימים. הוא מונע פיגועים באוטובוס בירושלים ובכניסה לדיזנגוף סנטר בתל אביב, מתערב בפעילות הצבאית במבצע "ענבי זעם" בלבנון ומציל נער מרצח.

מלאכים: פיגועים בשמי תל אביב

כשלעצמו אין בסיפור הזה מסרים פוליטיים או אידיאולוגיים מרשימים. ביסודו של דבר מדובר כאן בנסיון לספר סיפור פשוט שמבטא את השאיפה למנוע אירועים אלימים וכואבים. אולם קריאה ביקורתית של עלילתו מצביעה על כך שגם יוצר הקומיקס הזה, כמו קודמיו, אינו מצליח לזהות הוויה מציאותית שונה מזו המוכרת לנו בחיי היומיום.

כך קורה שאף על פי שלכאורה יצחק רבין ניצל מהתנקשות, הרי שכל המאורעות האחרים שהתרחשו במציאות קרו בכל זאת גם בסיפור הבדיוני. אסונות לא נמנעו כלל, אלא התערבותו של המלאך המסתורי רק הקהתה את תוצאותיהם. מבצע "ענבי זעם" יצא אל הפועל, גם אם יש להניח שמי שניהל אותו היה ראש הממשלה רבין ולא מחליפו במציאות שמעון פרס. גם גל הפיגועים המשיך ועמו המהמורות בתהליך השלום עם הפלסטינים והאלימות המשתוללת בחברה הישראלית. לפיכך, ייתכן שניתן היה לסווג את הסיפור הזה דווקא כדוגמה נוספת לסוגת ה"הבדל גדול – שינוי קטן", אולם במהותו אני מאמין שבכל זאת יש לראות בו סיפור "מה היה אילו".

וכך, גם סיפורי קבוצה זו מנציחים את התפיסות הציוניות המקובלות של הטוב הציוני/ישראלי/חילוני שמנצח את הרע הערבי/גלותי/מיסטי-דתי. בין אם זה קטינא החייל או אורי המלאך, המהות היא אותה מהות והאלמנטים הבדיוניים שעודדו פעמים רבות חשיבה אלטרנטיבית מקורית בספרות הבינלאומית לא באו עד כה לידי ביטוי עלילתי משמעותי ביצירה הישראלית.

מה זה אומר עלינו?

בעוד שאיני מתיימר לספק הסברים מלאים לקיומו של קיבעון מחשבתי ציוני בסיפורי קומיקס ישראליים ולהתעלמות מגישות ביקורתיות לשיח זה, אין ספק שלמציאות זו יש משמעויות רחבות לתרבות הישראלית. במאמר משנת 1974 טוענים אולנדר, גרינברג וווריק כי הכתיבה הבדיונית משחקת תפקיד תרבותי חשוב בהיותם "מעין ארגז חול שבו ניתן לשחק ברעיונות ולדמיין את השפעתם על החברה האנושית". כשהיא יצירתית ומשוחררת מעכבות ערכיות ופוליטיות, הכתיבה הבדיונית יכולה לגבש תובנות חברתיות חדשות, להפיץ אותן לקהל הקוראים וכך להוביל תהליכי שינוי רחבי היקף. הדבר נכון במיוחד כשהיצירה פונה לקהל צעיר שטרם גיבש את עמדותיו ודעותיו – בדומה לקהל קוראי הקומיקס.

הימנעותם של יוצרי קומיקס ישראלים מחיפוש אחרי חלופות לאומיות, פוליטיות וערכיות למציאות חיינו, מצביעה על תופעה נפוצה בחברה הישראלית כולה: האמונה שאין ולא ניתן לדמיין תחליף פוליטי מעשי החורג מגבולות גבול הפרדיגמה הציונית. כך נוצר מעגל הקסמים: בחירותיהם של היוצרים נובעות מהנורמות הדומיננטיות בחברה ובה בעת מחזקות אותן וחוזר חלילה.

באבחנה זו איני בא להביע עמדה כלשהי בוויכוח האידיאולוגי בין הפרדיגמה הציונית לגישות הפוסט-ציוניות והאנטי-ציוניות., אלא רק להעיד על המצב הקיים, המתאפיין בחד-קוליות. המשמעות של כך רבה: מחקרים חדשים על אודות תהליכי פיוס והשלמה מגלים כי יש חשיבות רבה לשינוי הנרטיבים הקיימים או לפחות להכרה בקיומם של נרטיבים כאלה. התרבות הפופולרית היא אחד השופרות המרכזיים התורמים לעיצוב תפיסות העולם הללו ולהפצתם. את זה הקומיקס הישראלי כיום לא מספק.

יצירות שמוזכרות במאמר

1. אבירי הכותל המערבי (1974). כתיבה: דב זיגלמן וגיורא רוטמן. איור: גיורא רוטמן. תל-אביב: הארץ שלנו – הוצאת עיתון הארץ בע"מ.
2. אדירי התכלת 1#-6# – אתה אף פעם לא יכול לדעת באיזה צד אתה (2009-2004). כתיבה: עופר זנזורי; איור: עופר זנזורי ומשה זנזורי; עריכה: עופר ברנשטיין. אשדוד: הוצאת זנזוריה קומיקס.
3. אורי מורי (1936). כתיבה: לאה גולדברג ואריה נבון; איור: אריה נבון. תל-אביב: דבר ילדים – דבר חב' מניות בע"מ.
4. דרך בורמה (1967). כתיבה ואיור: מרדכי אלון. תל-אביב: הארץ שלנו – הוצאת עיתון הארץ בע"מ.
5. הרוח מח'רבת אל-ג'את (1975). כתיבה ואיור: גיורא רוטמן. תל-אביב: הארץ שלנו – הוצאת עיתון הארץ בע"מ.
6. יוסקה מאיור (1974-1972). כתיבה: דב זיגלמן וגיורא רוטמן. איור: גיורא רוטמן. תל-אביב: הארץ שלנו – הוצאת עיתון הארץ בע"מ.
7. מלאכים (2002). כתיבה ואיור: מתן כהן. הוצאה עצמית.
8. מרד 1# (2010). כתיבה ואיור: מושיק גולסט. הוצאה עצמית.
9. עולם הפוך (1938). כתיבה: לאה גולדברג ואריה נבון; איור: אריה נבון. תל-אביב: דבר לילדים – "דבר" חב' מניות בע"מ.
10. פרופיל 107 (1998). כתיבה: אורי פינק ומיכאל נצר; איור: אורי פינק, קורן שדמי ומיכאל נצר; צביעה ולטרינג: קורן שדמי. בן-שמן: מודן.
11. קטינא החייל (1941). כתיבה: לאה גולדברג ואריה נבון; איור: אריה נבון. תל-אביב: דבר לילדים – "דבר" חב' מניות בע"מ.

לקריאה נוספת

1. אורבך י. (2010). נרטיבים לאומיים ביישוב סכסוך בעל אופי זהותי. בתוך יעקב בר-סימן-טוב (עורך), חסמים לשלום בסכסוך הישראלי-פלסטיני – מחקרי מכון ירושלים לחקר ישראל מס' 401 (עמ' 187-158). ירושלים: מכון ירושלים לחקר ישראל וקרן קונרד אדנאואר ישראל.
2. אנגלמאיר ז. (29/3/2010). תריסר הרהורים על קומיקס אלטרנטיבי.
3. אשד א. (7/12/2006). דרושים: שוטרי-על.
4. אשד א. (19/1/2009). יוסקה מאיור: הקומיקס הישראלי כאפוס היסטורי.
5. אשד א. (2002). מטרזן ועד זבנג – הסיפור של הספרות הפופולרית העברית. תל-אביב: הוצאת בבל.
6. גאון ג. (2008). "הקומיקס הישראלי – הקדמה". בתוך גלית גאון (אוצרת ראשית), צחי פרבר (אוצר אחראי), אלי אשד (עורך), קומיקס ישראלי/ חלק א' – השנים הראשונות (1975-1935) – קטלוג התערוכה. חולון: המוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס.
7. דובדבני ש. (2009). ריאליזם מאגי בקולנוע הישראלי. בתוך הגר ינאי ודניאלה גורביץ' (עורכות), עם שתי הרגלים עמוק בעננים: פנטסיה בספרות העברית – מבחר מאמרים, עמ' 81-61. תל-אביב: הוצאת גרף.
8. הדס, נ. ופרנקל, ע. (21/11/2008). אתה מדבר אלי? היסטוריה של אלימות.
9. הראבן ג. (2009). על דברים שלא יעלו על הדעת. בתוך הגר ינאי ודניאלה גורביץ' (עורכות), עם שתי הרגלים עמוק בעננים: פנטסיה בספרות העברית – מבחר מאמרים, עמ' 58-43. תל-אביב: הוצאת גרף.
10. זנזורי ע. (2009). אמות מידה בקומיקס עברי.
11. חיימוביץ' ח. (30/7/2004). ראיון עם עופר זנזורי.
12. ינאי ה. (2009). מותר לדמיין בעברית? – הקדמה. בתוך הגר ינאי ודניאלה גורביץ' (עורכות), עם שתי הרגלים עמוק בעננים: פנטסיה בספרות העברית – מבחר מאמרים, עמ' 12-7. תל-אביב: הוצאת גרף.
13. לנדמן ש. (2010). ערכים מוגנים כחסם ביישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בתוך יעקב בר-סימן-טוב (עורך), חסמים לשלום בסכסוך הישראלי-פלסטיני – מחקרי מכון ירושלים לחקר ישראל מס' 401, עמ' 224-188. ירושלים: מכון ירושלים לחקר ישראל וקרן קונרד אדנאואר ישראל.
14. מעוז י. (2005). פשרה עם הפלסטינים: השפעתם של גורמים פסיכולוגיים. תל-אביב: מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות.
15. נויברגר ב. (1998). הקול הערבי: בין אינטגרציה לדה-לגיטימציה. בתוך א. רכס (עורך), הערבים בפוליטיקה הישראלית: דילמות של זהות, עמ' 39-31. תל-אביב: הוצאת אוניברסיטת תל-אביב.
16. סמוחה ס. (1999). אופציית הסטטוס-קוו: ישראל כדמוקרטיה אתנית – מדינה יהודית-דמוקרטית. בתוך ש. אוסצקי-לזר א. גאנם וא. פפה (עורכים), 7 דרכים – אופציות תיאורטיות למעמד הערבים בישראל, עמ' 77-23. גבעת-חביבה: הוצאת המכון לחקר השלום.
17. פינק א. (1998). מכתב מהיוצרים – אחרית דבר. בתוך א. פינק ק. שדמי ומ. נצר (יוצרים), פרופיל 107. בן-שמן: מודן.
18. שמיר ש. (1994). בכל מחיר – לירושלים. תל-אביב: הוצאת מערכות.
19. Bar-Tal, D. (2000). From Intractable Conflict through Conflict Resoution to Reconciliation: Psychological Analysis. Political Psychology , 21, 761-770.
20. Benton, M. (1992). Science Fiction Comics: The Illustrated History. Dallas, TX: Taylor Publishing Company.
21. Coogan, P. (2006). Superhero: The Secret Origin of a Genre. Austin, TX: Monkeybrain Books.
22. Merlock–Jackson, K. & Arnold, M.D. (2007). Baby-Boom Children and Harvey Comics after the Code: A Neighborhood of Little Girls and Boys. ImageText: Interdisciplinary comics studies 3 (3).
23. Olander, J.D. Greenberg, M.H. & Warrick, P. (1974). American Government through Science Fiction. Chicago, Il: Rand McNally College Pub. Co.
24. Raab, A. (2008). Ben Gurion's Golem and Jewish Lesbians: Subverting Hegemonic History in two Israeli Graphic Novels. In S. Baskind & R. Omer-Sherman (Eds.), The Jewish Graphic Novel: Critical Approaches, 214-233). Rutgers: The State Univeristy.