רסיס / וורן פאהי

את הספר 'רסיס' רכשתי בסטימצקי שבמתחם ביג, באיזור התעשיה פולג. המקום נמצא בנתניה, עיר הנמצאת במישור החוף, והוקמה ב-1929. היא נקראת על שם נתן שטראוס, יהודי עשיר אזרח ארה"ב, שתרם את האדמות שעליהן היא קמה. את הספר עצמו קראתי לא רחוק משם, במרפסתי בקומה התשיעית באחד הבניינים ברחוב מוטה גור בעיר. ישבתי על כסא בד כחול, מתוצרת Campout (מתוצרת קל-גב, יצרנית התיקים הידועה, שניסתה לשוות למוצריה ארשת בינלאומית על ידי שימוש בשם לועזי), וקראתי בלילות לאור נורת 75 ואט. תכננתי להחליף אותה לנורה חסכונית בחשמל אולם טרם הגעתי לכך.

לא, איני חושב באמת שהפרטים הללו מעניינים. אך אם הם נראו לכם מוגזמים, יתכן שספרו של וורן פאהי לא יישא חן בעיניכם. הוא עמוס בפרטים ובאזכורים, שאמנם מוכיחים כי הסופר השקיע רבות בתחקיר שלו, אך קשה לומר שרצון להשוויץ בשיעורי הבית הוא תירוץ הולם לירידה לפרטים כמו שמות דגמים של אופניים או של מסוק. הם גם אינם באמת מצדיקים לספר מה אכל המדען שגילה את הטרילוביטים לארוחת הבוקר שלו. מי שעדיין סבור שאני מגזים מוזמן להנות מהפסקה המדגמית הקצרה הבאה:

"פיץ' הרג חייזרים במשחק "הלו 5" והקשיב ל"סבוטג'" של הביסטי בויז באוזניות בזמן שכרסם חטיפי רד הוט פריכים בטעם קינמון חריף בשיניו הטוחנות" (ע' 336).

בחיי.

עם זאת, רבים מהפרטים הטרחניים הללו מעניינים למדי כשהם מגיעים בהקשר הנכון. וההקשר הוא אותו סיפור נושן ומוכר – חבורה מגלה סביבה לא ידועה (במקרה הזה אי בודד), והסביבה הזאת מנסה לאכול את החבורה. החבורה לא רוצה להיאכל והעניינים מסתבכים.

האי אנדרס, אי שם בלב האוקיינוס השקט – גוש סלע קטן, המרוחק אלפי קילומטרים מכל פיסת יבשה אחרת. על חופיו מידפקת יום אחד ספינה מלאת מדענים נאים שמשתתפים בתוכנית ריאליטי בטלויזיה על תקן מדענים על ספינה. אל תטרחו להכיר אותם – עוד רגע יאכלו אותם, לשביעות רצון המפיקים.
שכן האי הוא בית לעדרי יצורים שונים ומשונים פרי אבולוציה מקבילה לשלנו. לשם השוואה ראו את בעלי החיים המוזרים באוסטרליה, שנפרדה משאר היבשות לפני 80 מיליוני שנים. ועכשיו נסו לדמיין עד כמה שונים ומוזרים יהיו חיים שנפרדו מאלו שלנו כ-400 מיליוני שנים קודם לכן.

פאהי ניסה לדמיין את זה והצליח בכל לא רע. הוא מציג, למשל, את נמלת הדיסק (Rotaformica Hendersi): יצור קטן דמוי דסקית שגודלו אינו עולה על סנטימטר אחד. הדסקית הזאת מוקפת בעשרה זוגות רגליים ובשלל כלי נשק מאיימים שנועדו לעיכול מהיר של כל מה שזז. כך גם כל יתר היצורים החיים על האי – כולם אוכלים את כולם, שאוכלים את כולם וחוזר חלילה. המערכת האקולוגית שנבנתה בספר משכנעת למדי, לפחות בהתחשב בידע האבולוציוני הבסיסי שלי – בתנאי שמצליחים לקבל את ההנחה שכל המגוון הביולוגי האדיר הזה הצליח לשרוד ולהמשיך להתפתח באי שקוטרו שלושה קילומטרים בלבד.

אז מה שיש לנו אלה יצורים שונים ומשונים שמנסים לאכול את בני האדם – תחילה את יושבי הספינה ולאחר מכן… ובכן… לא חשבתם ששם זה יגמר, נכון? כל מה שנוגע להם עשוי נהדר. מכל בחינה אחרת אין הרבה מה לחפש בספר הזה. הדמויות סתמיות כל כך עד שלא הצלחתי אפילו לזכור את שמותיהן ולהבדיל ביניהן, כי הרי כולן בשר חסילונים, כך או כך. גם הדיאלוגים משמימים וההרצאות, כאמור, אינן פוסקות לרגע. נדמה כאילו כל פיסת מידע שבה נתקל המחבר בעת הכתיבה מצאה את דרכה פנימה.
מעבר לכך, "רסיס" אינו ממש ספר. מובן שיש בו עיסת נייר ששוטחה לדפים מודפסים שהודבקו יחדיו בסדר מסוים, אבל משהו בתחושה הכללית אומר "אני סרט! אני סרט!". קשה לי להצביע על ההבדל בין הדברים, אולם האקשן הסוער והקפיצה המהירה בין נקודות המבט השונות מעניקים תחושה לחלוטין בלתי ספרותית, כמעט כמו לקרוא תסריט.

למרות כל הביקורת, מדובר בדרך לא רעה להעביר 5-4 שעות. התנאי היחיד הוא שתהיו מוכנים להסתפק בתיאורים מוצלחים של מעבדי מזון ובלנדרים ביולוגיים בפעולתם על בני אדם. דם ישפריץ, איברים פנימיים ייחשפו במלוא רגישותם ומדענים טרחנים יטרחנו. יכול להיות גרוע יותר.

חובבי מייקל קרייטון עשויים ליהנות במיוחד. לפחות בנקודה אחת ייאמר לזכותו של פאהי שהוא מוצלח יותר מקרייטון – אצלו העניינים לא שבים אט אט למסלולם בסוף הספר. התגלית/המצאה/אסון לא נעלמים כלאחר שבאו. העולם משתנה – תסתגלו.