התלקחות / סוזן קולינס

(הביקורת חושפת פרטים מהותיים מעלילת הספר הקודם בסדרה, "משחקי הרעב").

בסוף ספרה הקודם של סוזן קולינס, "משחקי הרעב", עזבנו את קטניס בת ה-16 במצב עדין. זה עתה היא ניצחה ב"משחקי הרעב" – השיטה האכזרית שבאמצעותה הקפיטול שולט באזרחי פאנם. היא ופיטה, נער נוסף מהמחוז שלה, נשלחו לקרב לחיים ולמוות מול עוד 22 נציגים מן המחוזות האחרים, כשעליהם לקטול את שאר המתמודדים וזה את זה. בדרך לא דרך השניים הצליחו לשבור את הכללים ולנצח במשחקים כזוג.

בתחילת "התלקחות" אנחנו חוזרים אל קטניס, קצת יותר מבוגרת, קצת יותר שבעה, אבל לא מאושרת. בכלל לא. אמנם כעת חייה בטוחים מאימת ההגרלה והיא יודעת שלעולם לא תיבחר שוב למשחקים, אבל הם מבולבלים מאי-פעם. מי שהיתה בעבר אינה קיימת עוד, ואילו בחייה החדשים כצעירה עשירה נטולת דאגות כפי שמצפים ממנה להיות היא לא מוצאת אחיזה. ואז, כמובן, הדברים מתחילים להידרדר.

חציו הראשון של הספר מוקדש לערעור חייה של קטניס ולבניית העלילה שהולכת ומאיצה ככל שמתקדמים. הבעיה הגדולה בכתיבת ביקורת על "התלקחות" היא שקשה מאוד למסור פרטי עלילה בלי להרוס לקוראים פוטנציאלים את ההנאה מהגילוי שלהם. הנאה – במובן של "דבר מטריד ומזעזע שלא מאפשר לנוח בשקט בלילה", כמובן. די אם אומר שהנחות הבסיס של קטניס נכזבות כולן עד מהרה. מאחר שאנו רואים את הדברים רק מנקודת מבטה, גם אנחנו נוטים ללכת שולל על ידי קו המחשבה שלה.

העולם המוצג ב"התלקחות" רחב בהרבה מזה שראינו בקודמו, בין השאר בזכות נקודת המבט של קטניס שכעת לא טרודה רק בהישרדות היומיומית אלא יכולה להבין חלק מן המורכבות של הכוחות הפוליטיים המשפיעים על חייה ועל חיי הסובבים אותה.

עם זאת, דווקא הפירוט הנוסף גורם למערכת הפוליטית של פאנם, על חוסר היציבות הטבוע בה, לאבד חלק ניכר מאמינותה בספר השני. ככל שהספר מתקדם קשה יותר ויותר להאמין שניתן לשלוט ברבבות אזרחים בעזרת משחקים שנתיים מחרידים שבהם נרצחים ילדיהם. לעומת זאת, הדיכוי השוטף שמשליטה הזרוע המשטרתית/צבאית של הקפיטול דווקא הגיוני להפליא ומותאם למציאות המוכרת לנו במשטרים טוטליטריים אחרים. המזל הוא שהעלילה מרתקת מספיק כדי שנתעלם בקלות מן החולשה היחסית של המערכת הפוליטית, שממילא נמצאת ברקע הסיפור בעיקר כגורם מניע לעלילה ולא תופסת חלק מרכזי במיוחד.

הספר השני גם מפגיש אותנו עם כמה דמויות חדשות שמסבכות את חייה של קטניס עוד יותר. נפלא לגלות שוב ושוב איך לכל דמות יש כוונות נסתרות שמשפיעות על התנהלותה, וכמובן לחזות בהשלכות של הכוונות הללו על קטניס. שום דמות אינה מיותרת, ואפילו דמות שמוזכרת בחצי משפט בתחילת הספר תקבל בו תפקיד חשוב לקראת סופו. כל זאת בלי להעיק על הקורא עם עשרות דמויות המושלכות לקלחת העלילתית רק כדי לקדם את הסיפור ומוצאות ממנה רגע אחרי שמילאו את תפקידן.

כמו קודמו, גם "התלקחות" מתאר מצד אחד מציאות אכזרית מאוד, אך בה בעת חוסך מהגיבורה את הצורך בפעולות שיעיקו באמת על הקוראים. אחת מהביקורות בולטות על "משחקי הרעב" היתה שבשום שלב לא נדרשה קטניס לרצוח אדם אחר, אלא בכל פעם שנדרשה לכך היא ניצלה בדרך פלא מהצורך בזכות פיתול עלילתי מועיל. גם ב"התלקחות" הדבר חוזר על עצמו. קטניס ניצבת בפני הזדמנויות רבות להרוג אנשים בדם קר, לא פעם היא אף מתכוונת לעשות זאת, אולם כל פעם ופעם קורה משהו שמונע את הצורך להפוך אותה לרוצחת. הסיבה לכך ברורה – סביר להניח שאלמלא כן לא היה ניתן להשאיר את הספר על מדפי ספרי הנוער והיה עליו לשנות את אופיו ולנדוד אל מדפי ספרי הקריאה למבוגרים.

חשוב לציין לטובה את תרגומה של יעל אכמון ואת העריכה שלו – תרגום שקוף לחלוטין שמאפשר ליהנות מהספר בלי להתעכב בגלל מילים צורמות שתורגמו בצורה בעייתית או על משפטים ששמרו על המבנה האנגלי שלהם ולא הומרו טוב לשפת הקריאה. כצרכנית "כבדה" של ספרים מתורגמים ניכרת לטובה ההשקעה שנעשתה בתחום זה בספר הזה ובקודמו.

הדבר המשמח ביותר מבחינתי ב"התלקחות" הוא הצלחתה של קולינס בתיאור נערה בת 17 בעלת חיים ורצונות משלה. היחסים בינה לבין הגברים בחייה אמנם חשובים, אך הם אינם הציר המרכזי שסביבו היא חיה. בניגוד לשלל ספרי הנוער הצצים לאחרונה על המדפים, כאן עיקר מחשבתה של קטניס מוקדש למשפחתה, לידידיה ולעיר שבה היא גדלה, ולאו דווקא למצוקות רומנטיות. נכון שהיא מבולבלת כיאות מהרגשות הסותרים שהיא חשה כלפי גייל ופיטה, אך כאשר היא נדרשת לבחור בין הרומנטיקה לבין המציאות היא מעדיפה שוב ושוב את טובת הכלל על פני יחסים לא ברורים עם אדם אחר.

בשלב זה של חייה של קטניס, הזוגיות היא ממנה והלאה והמשפחה העתידית שלה רחוקה אף יותר. יותר חשוב לה לשרוד ולהציל את אהוביה. יש משהו מרענן בקריאה על נערה שאינה רואה בהבאת ילדים לעולם עם אהבת חייה מטרה הקודמת לכל, אלא מחפשת משמעות רחבה יותר. מעבר לזה, הבחירה הבלתי קונבנציונלית בחיים ללא ילדים מרתקת בעיני. היא מוצגת כהתפתחות מחשבתית טבעית של העולם שבו קטניס גדלה, ומצליחה לשכנע בכנותה.

מהבחינה הזו, הנערה החיה בעולם דמיוני שבו קוטלים ילדים בשביל להכניע מחוזות מרוחקים קרובה אלי יותר מרוב ספרי הנוער שקראתי לאחרונה. ומעבר לכתיבה השוטפת, לעלילה המרתקת ולעולם המלא, די בסיבה זו לבדה כדי להמליץ על הספר בחום.