שנים-עשר המחוזות של פּאנֶם, ארצות הברית עתידנית שלאחר אסון, נשלטים ביד ברזל על ידי "הקפיטול". פעם בשנה נערכים "משחקי הרעב", שבהם עשרים וארבעה נערים ונערות בגיל 18-12, נער ונערה מכל מחוז, מוגרלים להילחם זה בזה בזירה עצומה. האחרון מביניהם שיישאר בחיים יזכה את המחוז שלו בהקצבה גדולה יותר של מזון, ויזכה בעצמו בתהילת עולם ובתנאי חיים משופרים. המשחקים, שעבור המתחרים וחלק מהמחוזות הם עניין של חיים ומוות, הם צורת הבידור האולטימטיבית של "הקפיטול" – העיר המנוונת, המושחתת והרקובה.

גיבורת הספר קטניס היא נערה בת 16 ממחוז 12 העני, שתושביו מתקיימים בעיקר מכריית פחם בהרי האפלצ'ים. כאשר עולה בגורל שמה של אחותה הצעירה והאהובה הצעירה ממנה בארבע שנים, קטניס מתנדבת לתפוס את מקומה במשחקי הרעב. קטניס אינה חסרת אונים – היא ציידת מיומנת, אשפית בקליעה בקשת, אבל סיכוייה אינם מזהירים. לעתים נדמה שהיא סובלת מכל נחיתות אפשרית. זהו הרקע לסיפור ההתבגרות של קטניס, והסיפור הזה מסופר היטב.

למעשה, מדובר בכמה סיפורים. האחד היא סיפור אקשן-הרפתקאות רגיל שבמרכזו עומדת השאלה אם קטניס תשרוד ותנצח, וכיצד תעשה זאת? במישור הזה הספר טוב מאוד – הוא מותח וקולינס מגלגלת את הגיבורה שלה ממצוקה למצוקה במהירות שלא מאפשרת לעניין להתפוגג.

הסיפור האחר, האישי, מורכב יותר. זהו סיפור ההתפתחות של קטניס וסיפור מערכות היחסים שלה עם האנשים הסובבים אותה. הבחירה לכתוב את הספר בגוף ראשון מאפשרת לסופרת להראות לקורא רק את החלקים הרלוונטיים של הדמויות הללו, אלה שקשורים ליחסיהן עם הגיבורה, בלי לתת את ההרגשה שבעצם אין לדמויות הרבה עומק. בה בעת היא מצליחה ליצור מתח בין מה שקטניס רואה לבין מה שהיא מבינה, כאשר לצופה מן החוץ ברור שיש עוד דברים בגו. לעתים בא לצרוח עליה בתסכול, "אבל את לא מבינה שהוא כך וכך?". גם הצלחתה של קטניס להבין לקראת סוף הספר את הדברים שלא קלטה לפני כן מאפשרת לדמותה להתפתח רוב הזמן באופן טבעי ולא מאולץ.

דמויות המשנה כתובות גם הן היטב. אפי, הממונה מטעם הקפיטול על המתחרים של מחוז 12, מייצגת נאמנה את האדישות ואת האכזריות האגבית של המשחקים. הזוכה האחרון ממחוז 12 ומדריכם של קטניס ופיטה, היימיטץ', משמש את קולינס להמחשת הדילמה של הניצחון ומחירו. יתר המתחרים מוצגים בדרך כלל בצורה סטריאוטיפית למדי, אך כך הם אמורים להיות והם מספקים רקע טוב למאבק החיצוני והפנימי שקטניס מתנהלת. אפילו דמותו של מנחה שעשועון הריאליטי הוותיק, סיזר פליקרמן, משורטטת היטב ומשרתת את הניגוד שבין המאבק לחיים ולמוות במשחקים לבין היותם בידור להמונים.

עם זאת, הספר סובל משתי בעיות מהותיות. האחת היא העולם הפוליטי שקולינס בחרה לתאר. בקריאה ראשונה פחות שמתי לב לכך, אבל בקריאה שנייה בלט לעין עד כמה העולם הזה מצומצם ולעתים לא הגיוני. על פניו, נראה כאילו בכל מחוז יש רק יישוב אחד ולא לגמרי ברור איך "הקפיטול" מצליח לשלוט במחוזות ביד כה רמה. אפילו העובדה שהעולם מוצג דרך עיניה של נערה בת 16 אינה מצליחה לתקן לחלוטין את הרושם שהעולם קיים אך ורק כדי לשרת את הסיפור.

נושא חשוב יותר בהקשר הפוליטי הוא הטענה של קולינס (וקטניס) שהמשחקים אמורים להיות כלי לשליטה פוליטית של "הקפיטול" במחוזות. תוספת המזון אולי חשובה למחוז 12 העני, אבל חלק מהמחוזות האחרים נראים עשירים ומשגשגים, ושם לא יראים מהמשחקים אלא מגדלים בהם נערים ונערות שכל מטרתם היא לזכות בתהילת הנצחון. לא ברור איך בדיוק פועלים הגזר והמקל הפוליטיים של המשחקים, או התעמולה הפוליטית.

עוד עניין בעייתי הוא שקולינס שולפת יותר מדי שפנים מהכובע כדי להציל את קטניס מבעיות אמיתיות. הכוונה פה אינה רק למצוקה הפיזית במאבק שלה מול המתמודדים האחרים, אלא לבעיות האמיתיות שבפניהן היא ניצבת ביחסיה עם האנשים הקרובים לה ביותר.

הנחת היסוד המתבקשת מאליה במצב כמו משחקי הרעב, היא שחלק מהמתחרים יצרו קואליציות ביניהם, עד שייאלצו בסופו של דבר להרוג את בני בריתם כדי לנצח במשחקים. קטניס אינה יוצאת דופן בכך, גם אם אצלה הבריתות הן התפתחות טבעית של המשחק ולא אסטרטגיה מחושבת. הדילמה הרגשית הזו היתה יכולה לעמוד בלב-לבו של הספר ולשמש מבחן אמיתי לדמותה, למצפונה ולרגשותיה, אילו רק היתה קולינס מוכנה ללכת עם הדילמה עד הסוף. במקום זה היא בחרה שוב ושוב למצוא או להמציא גורם חיצוני שיפטור את קטניס מהצורך לקבל החלטות קשות.

מילא אם זה היה מקרה חד-פעמי, אך כאן מדובר בעניין שיטתי שחוזר שוב ושוב לאורך הספר. לא ברור לי אם קולינס בחרה לנהוג כך משום שהיא אינה מאמינה שהגיבורה או הקוראים שלה (הספר מוגדר כספר נוער) אינם מסוגלים להתמודד רגשית עם מלוא האכזריות שמצריך המצב שאותו יצרה, או שמא זה היה תכתיב שנכפה עליה בעריכה. תהיה הסיבה אשר תהיה, הדבר פוגם מאוד בדמותה של קטניס ומעקר את הדילמה המרכזית של הספר ושל הדמות.

"משחקי הרעב" הוא ספר ראשון בטרילוגיה. הוא עומד בפני עצמו, אך הסוף שלו הוא סוף פתוח שהשאיר בי רצון לקרוא את הספר הבא בסדרה. רק חשש אחד מקנן בי – המצב שבו קולינס מסיימת את הספר מותיר פיתוי עז להפוך אותו לרומן רומנטי של גיל ההתבגרות ולהעלים לחלוטין את המסרים המשמעותיים יותר, הרגשיים והפוליטיים, של הסדרה. כולי תקווה שלא כך יהיה.