אנו שמחים להודיע על הזוכים בתחרות התרגום השניה של "בלי פאניקה".

בתחרות התבקשו המתחרים להתמודד עם טקסט בן כאלף מילה מתוך הספר "המלך ישוע" מאת רוברט גרייבס, אשר ראה אור בימים אלה בהוצאת גֹמא (הוצאת בת של הוצאת אודיסיאה). בין האתגרים שהציב הטקסט בפני המתחרים היה הצורך להתמודד עם משלב דיבור המבוסס על העברית של שלהי תקופת בית שני ושמירה על שמותיהם של דמויות אמיתיות בנות התקופה וכן על שמות מקומות ומושגים מהמציאות בארץ ישראל של התקופה. כמו כן היה על המתמודדים למצוא פתרון הדעת לבעיית תרגומו של מזמור מתוך ספר תהילים, אשר הסופר הוסיף לו חריזה משלו ואף שינה בו מושגים חשובים. התחרות היתה פתוחה למתרגמים חובבים בלבד.

19 תרגומים נשלחו הפעם לתחרות – שניים יותר מאשר בתחרות הקודמת. אלה נקראו בעיון בידי שופטי התחרות, אשר התבקשו להתייחס למידת הנאמנות של התרגומים למקור, לזרימת הטקסט בעברית ולהתרשמות הכללית שלהם מהתרגום. השופטים היו:

אהוד מימון: עורך ומתרגם. עורך אתר האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה ואסופת הסיפורים "היה יהיה", ולשעבר עורך כתב העת "המימד העשירי". בין הספרים שתרגם: איליום, אולימפוֹס ועוד.
ענבל שגיב-נקדימון: מתרגמת מאז שנת 1993. בין הספרים שתרגמה: ילד מלחמה, עיר הבקיע ועוד למעלה ממאה נוספים.
רמי שלהבת: עורך "בלי פאניקה", לשעבר עורך התרגומים של כתב העת "המימד העשירי", ומתרגם. תרגם בין השאר את "המלך ישוע".

הזוכים

מקום ראשון: 400 ש"ח, עותק של הספר וחולצה, מתנת הוצאת אודיסיאה – עפר ניימן.
מקום שני: 200 ש"ח, עותק של הספר וחולצה, מתנת הוצאת אודיסיאה – שירי שטורם.
מקום שלישי: עותק של הספר וחולצה, מתנת הוצאת אודיסיאה: דני ליבליך ויעלה פלדמן (תרגום משותף).

כמו כן ראויים לשבח תרגומיהם של איה מלמד, גלית גודובניק ושלי מצא.

במשך חייו הארוכים עקב הורדוס בשימת לב אחר מהלכם של הכוכבים והתווה את מדיניותו בהתאם להנחייתם. על הולדתו בישרה צמידות בין הכוכבים הגדולים צדק ושבתאי, ובשנתו החמישים ושמונה הבטיחה לו הישנותו של מאורע נדיר זה כי תמו שנות ההתכוננות הסבלנית: באה העת למעשים נועזים. בשלוש השנים הבאות כבר עלה בידו להוציא אל הפועל את התכניות המקדמיות, ושיאה של השתלשלות האירועים היה בהתגלות האלוהית שחווה זכריה ובגזירת עונש המוות על בנו אנטיפטרוס. כעת הפציע עידן האלף החמישי והפניקס השלישי, שעת הגאולה שהובטחה כבר לפני זמן רב על ידי יצחק אבינו לבנו עשו, הווה אומר אֱדוֹם, כאילו בישרה על כך תרועת חצוצרות: האות השמימי היה ליקוי ירח מלא. תכניתו הגדולה היתה יכולה סוף כל סוף להתממש – מן ההכרח היה כי תתממש, בטרם יהיה מאוחר מדי. המכאובים והגירודים שתקפו אותו הפכו כמעט בלתי נסבלים והמיטו עליו התקפי זעם בלתי-נשלט, כך שאפילו משרתיו חששו להתקרב אליו. תחושת הבהילות של הורדוס גברה לאור איגרת פרטית ממזכירו של הקיסר לענייני המזרח, שבה התריע כי הנסיכים ארכלאוס ופיליפ מקימים צבא חשאי בשומרון (אמם היתה שומרונית) וכי בכוונתם לתפוס את השלטון מייד לאחר הוצאתו להורג של אנטיפטרוס. המכתב נכתב בעידודה של ליביה, שלא היתה יכולה להימנע מלהוסיף ולסבך את המצב בירושלים: המערכת הקיסרית הרומית מבוססת על מדיניות של הפרד ומשול – "חולל פילוגים בממלכת שכנך, והפק מהם תועלת על ידי תפיסת הריבונות בה". הורדוס לא האמין להאשמות, ואף על פי כן גרם לו המכתב חרדה.

הוא פרסם צו המזמן את כל הכהונה השלטת של ירושלים ואת כל מורי ההלכה בני שבט לוי, מכל רחבי הממלכה, להתכנס בתחום ארמונו ביריחו ביום ראשון הקרוב, ולא – יוצאו להורג. כחמישה עשר אלף איש צייתו להוראתו, לא בלי חשש, אך באמונה כי שלומם של המתכנסים מובטח לאור מספרם הגבוה.

עם רדת הערב, כאשר הכול נאספו במגרש התהלוכות העצום שלפני הארמון, נקהלים ללא סדר כלשהו, הורדוס הופיע על מרפסת ולעג להם בשקט, אך לא יכול היה לשאת את דבריו בשל היובש בגרונו. הוא מסר דף נייר לתַלְמַי, ראש לשכתו, והלה הקריא את תוכנו כדלהלן, כשהוא מצמיד את ידיו אל פיו כמעין חצוצרה וצועק את המילים:

"אלה דבריו של שליטכם הנאצל, הורדוס, מלך היהודים:
"כהני ישראל ומחנכיו! הנכם מתאספים כאן ביומו הראשון של שבוע חדש, שבוע מעולה, שבוע שילדיכם וילדי ילדיכם יזכרו לנצח. רב-המלאכים רפאל הוא המופקד על יום זה, הקרוי יום החַמה. אלו מכם הבקיאים בתורת המלאכים יעידו על צדקתי כאשר אני מכריז כי רב-מלאכים זה הוא שעתיד לרפא סוף-סוף את אפרים – שם שמקובל לפי הנוהג כסִמלם של עשרת שבטי הצפון – בהחזירו אותם למוטב בן רגע מחטאיהם המתמשכים. אך מוטב כי תחילה ידגים רפאל רפואתו על אלו מכם המתפארים בהיותכם בני לוי – שבט שמחמת מְדָניו בימי קדם, לא זכה אפילו בנחלה אחת, אלא התפזר לו במקום זאת בכיסים ובמובלעות של מידות רעות בכל רחבי ארץ ישראל; כה אמרתי: יבוא רפאל וירפא אתכם בקרני ההוויה היוקדת שלשירותה הוא מוקדש.

"זימנתי אתכם לכאן, חבר סוררים, כדי להעלות שוב בזיכרונכם מזמור תהילים שחיבר דוד בן-ישי, קַדמוֹני בממלכה למודת סכסוכים זו. במזמור זה הוא מרומם את הבורא בבתי השיר המוכרים, החל במילים:

בְּכָל-הָאָרֶץ, יָצָא קַוָּם, וּבִקְצֵה תֵבֵל, מִלֵּיהֶם;
לַשֶּׁמֶשׁ, שָׂם-אֹהֶל בָּהֶם.
וְהוּא–כְּחָתָן, יֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ; יָשִׂישׂ כְּגִבּוֹר, לָרוּץ אֹרַח.
מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם, מוֹצָאוֹ–וּתְקוּפָתוֹ עַל-קְצוֹתָם; וְאֵין נִסְתָּר, מֵחַמָּתוֹ.

היה היו זמנים שבהם החזיקו אבות אבותיכם יראי השמיים סוסים לבנים באורוות שעל גבעת המקדש ובכל בוקר רתמו אותם למרכבות זהב שיצאו בהוד והדר לקדם את פני השמש העולה. מיהו זה אשר ציווה עליכם לפנות עורף אל השמש כאשר אתם מתפללים? מיהו זה אשר הסיט אתכם מדרך הישר? האם דליתם מנהג כפירה זה מתעלות בבל המצחינות?

"פתנים חירשים, חפרפרות עיוורות! הן בניתי היפודרום נהדר מתחת למקדש בירושלים, היפודרום שַׁיש ובו שערי ארד מוזהבים ומחיצות מוזהבות, ספסלים מרווחים, וסְפִּינה מקושטת לתפארת – הלא היא המרחב האמצעי התחום על ידי המסלול – שלא היתה מביישת ולו אחת מן הגדולות והעשירות בערי יוון. אך לאיזו תכלית? מפאת דבקותכם העיקשת באמונות טפלות, אינכם פוקדים לעולם מקום נפלא זה. אתם עוצמים את עיניכם נוכח עצם קיומו; בימי חג אתם אוטמים באנינות הדעת את אוזניכם אל מול קריאות החדווה הזורמות בגלים גדולים מן הספסלים, עת דוהרות-מתחרות קבוצות סוסים מרהיבים רתומים למרכבות על המסלול הסגלגל, קריאות דרבון למרכבות המקושטות באדום, בלבן, בכחול ובירוק. הקבוצות שועטות בכיוון תנועת השמש, לכבוד המאור הנשגב שלו העניק האל, כדברי דוד, היפודרום בשמיים ואורוות סוגות בשושנים במזרח. צבעי מרכבותיהן כצבעי ארבע עונות השנה, וזקופי קומה עומדים בהן הרַכָּבים הנחושים.

"בואו, קשי עורף, רפי שכל, הדיוטות, לכו לכם מייד אל ההיפודרום, אל ההיפודרום הנהדר האחר שבניתי כאן ביריחו. לכו לכם מייד, כדרדקים מתרוצצים המובלים לחזות לראשונה בכושי, או בלביא שבוי, או בים הזוהר ורחב הידיים. רוצה אני שתהגו במהלך הלילה הקָרֵב בבית מן המזמור שציטטתי באוזניכם; כי החל ממחר תונחל לכם ההארה, וכל זאת מן ההכרח. אין פירוש הדבר כי מחר יתחרו קבוצות מרכבות ביניהן להנאתכם; אלא כי היות שההיפודרום נטול גג או סכך הוא, תיווכחו, ברצונכם או שלא ברצונכם, בדבר קיומו של הענק הרושף אש שכל בני העולם התרבותי מתענגים על האדרתו, פרט לכם לבדכם: לא תעשו כל מלאכה מחר, לבד מעקיבה צייתנית אחר שלבי מסלולו מזריחה לצהריים, מצהריים לשקיעה, ואותה מלאכה פשוטה תהיה מלאכתכם ביום שאחריו, וביום שאחריו, עד כי תלמדו היטב את הלקח.

"לכבוד החמה הציב שלמה המלך עמודים אלה ונטע בוסתנים אלה, שבקטנוּת לבבכם ובאופל שכלכם אתם מוקיעים כעבודה זרה – שלמה בן-דוד, כה אמרתי, האיש שאתם עצמכם מכנים החכם באדם, למרות זאת! הכיצד, כופרים באמונתכם הקדומה, סוגדים אתם לאלוהינו בצלמה של הלבָנה הנכלולית, הכיצד תוקעים אתם בשופרות בכל חודש לקדם פני בדל כסוף נלעג, שאינו מעניק לבני-אנוש לא אור ולא חמימות? הנביא יונה – באיזה שם קרא הוא לירושלים? האם היה זה בית סין, משכנה של סין, אלת הלבנה המשׂרכת דרכיה, שנואה על ידי כל בר-לבב ברחבי תבל, או נִנוה, משכנו של נמרוד, אדונה הקורן של שנת החמה?"

הסתלקו לכם עתה, מהרו, לכו, כה אמרתי, שוטים מוכי ירח, כי חייליי הם הממונים שילוו אתכם אל היכל המרפא שעל אודותיו נשאתי דבריי!"

במשך כל ימי חייו הארוכים חקר הורדוס את הכוכבים ברוב עניין וניהל את מדיניותו לפי מהלכם. התקבצות של כוכבי הלכת האדירים צדק ושבתאי בישרה על לידתו, ובשנתו החמישים ושמונה חזר והתרחש אירוע נדיר זה, והבטיח לו כי השנים הארוכות בהן התכונן בסבלנות הגיעו לסיומן: הזמן לפעולה נועזת עמד להתחיל. בשלושת השנים הבאות הוא החל בביצוע תוכניותיו המקדימות, ששיאן היה ההתגלות האלוהית לה זכה זכריה הכהן* ונידוי בנו אנטיפטרוס. עכשיו עמד בפתח שחר האלף החמישי, ועידן עוף החול השלישי, ושעת הגאולה שהבטיח יצחק לבנו עשו, הוא אדום, לפני זמן רב, כמו נשמעה בקול תרועת חצוצרות: הסימן השמימי היה ליקוי ירח מלא.

תוכניתו הגדולה עמדה סוף סוף לצאת לפועל – חייבת היתה לצאת לפועל, לפני שיהיה מאוחר מדי. כאביו וגירודיו הפכו לקשים מנשוא כמעט והביאו אותו לידי התקפי זעם בלתי-נשלט, שאפילו משרתיו פחדו להיות בקרבתו. תחושת הבהילות שלו גברה בעקבות מכתב פרטי שקיבל מהשר לענייני המזרח של הקיסר, שהזהיר אותו כי הנסיכים ארכלאוס ופיליפוס מקימים צבא סודי בשומרון (אמם היתה שומרונית) ובכוונתם לתפוס את השלטון ברגע שאנטיפטרוס יוצא להורג. המכתב נשלח בהשפעת ליוויה, שלא הצליחה להתאפק מלסבך את המצב בירושלים עוד יותר: הקיסרות הרומאית התבססה על מדיניות של "הפרד ומשול" – "זרע למחלוקות בממלכת שכנך, ותרוויח מהן בכך שתיקח את השלטון בעצמך". הורדוס לא האמין להאשמות, אך המכתב הדאיג אותו בכול זאת.

הוא הוציא צו שזימן את כל אנשי הכהונה השלטת של ירושלים, ואת כל יודעי התורה הלויים מכל רחבי הממלכה, להתאסף בחצר ארמונו ביריחו ביום ראשון הבא, תחת איום במוות. כחמישה עשר אלף גברים צייתו, לא בלי פחד, אבל במחשבה שבטוח יותר להימצא בקבוצה גדולה.

לקראת ערבו של אותו יום, כשהתאספו כולם בחצר-המצעדים העצומה שלפני הארמון, צפופים יחדיו ללא סדר, הופיע הורדוס על המרפסת ולעג להם בלבו, אך לא הצליח לדבר בשל היובש בגרונו. הוא הושיט את הנייר לתלמי, ראש לשכתו, ותלמי הקריא את הכתוב, צועק את המילים כשידיו קעורות סביב פיו:

"אלו דבריו של ריבונכם מטעם אוגוסטוס, הורדוס, מלך היהודים:
"כוהני ולויי ישראל! התאספתם כאן ביום הפותח שבוע חדש, שבוע גדול, שבוע שבניכם ובני בניכם יזכרו לנצח. מלאך הפנים רפאל הוא שומר היום הזה, הנקרא יום השמש. אלו מביניכם הבקיאים בתורת המלאכים יוכיחו כי דברי אמת, כשאכריז שמלאך זה מיועד לרפא את שבט אפרים – המסמל במסורת את עשרת שבטי הצפון – בכך שיהפוך באחת לבב כולם מעוולותיהם רבות השנים. אך הניחו לרפאל להפליא את אומנות רפואתו לראשונה בכם, המתגאים בהיותכם בני לוי – שבט שבגלל תאוות הדם שלו, בימי קדם, לא ניתנה לו נחלה והוא פוזר בכיסים מבודדים ובמובלעות ברחבי ארץ ישראל; תנו לרפאל, אני אומר, לרפא אתכם בקרני ישות האש שלשירותה הוקדש.

"זימנתי אתכם לכאן, מורדים שכמותכם, כדי להזכיר לכם מזמור שחיבר דויד בן ישי, שמלך לפני על הממלכה רבת-הטורח הזו. הוא מהלל את הבורא בבתים המוכרים שתחילתם:

בקצה תבל, מליהם
לשמש שם אוהל בהם
והוא כחתן,
יוצא מחופתו,
ישיש כגיבור, לרוץ אורח.
מקצה השמיים מוצאו, ותקופתו על קצותם; ואין נסתר מחמתו.

אבותיכם יראי השמיים החזיקו סוסים לבנים באורוות על הר המקדש, ומדי בוקר רתמו אותם למרכבות מוזהבות שנסעו בהוד ובהדר לקראת השמש העולה. מי ציווכם להפנות גבכם אל השמש בתפילותיכם? מי הסיטכם מדרך הישר? האם שליתם את מנהגי הכפירה האלו מתעלות המים המצחינות של בבל?

"פתנים חירשים, חולדים עיוורים! אני בניתי היפודרום יפיפה תחת מקדש ירושלים, היפודרום שיש בעל שערים וגדרות עשויי ארד, ספסלים מרווחים וספּינה – שהיא רחבת האמצע במרכז המסלול – בעלת קישוטים מופלאים, כאלו שלא יביישו אפילו את ערי היוונים הגדולות והעשירות ביותר. אך מה התועלת בכך? אתם לעולם לא מבקרים במקום הנפלא הזה, בגלל עקשנותכם באמונותיכם התפלות. אתם עוצמים עיניכם לעצם קיומו; בימי החגיגות אתם אוטמים אוזניכם לצעקות השמחה הגואות בגלים עצומים מהספסלים, כאשר סביב המסלול הסגלגל מתחרות בריצה נבחרות של סוסים יפיפיים, רתומים למרכבות מקושטות בצבעי אדום, לבן, כחול וירוק. הנבחרות רצות בכיוון מהלך השמש, לכבוד המאור הגדול עבורו שם אלוהים, כפי שהעיד דויד, היפודרום ברקיע ואורוות מוורידות במזרח. צבעי מרכבותיהם הם צבעי ארבע העונות, ועל כל אחת עומד נהג מרכבה זקוף קומה.

"בואו, קשי-עורף, שוטים, בורים, לכו עכשיו אל ההיפודרום, ההיפודרום האחר הנפלא שבניתי כאן ביריחו. לכו עכשיו, כמו ילדים קטנים ופחדנים המובלים לראות בפעם הראשונה כושי, או אריה כלוא, או את הים הרחב והמנצנץ. רצוני שבמשך הלילה הקרוב תהרהרו במזמור שציטטתי לכם; כי מחר הארתכם החדשה חייבת להתחיל. אין זאת שמחר יתחרו נבחרות המרכבות לשעשועכם; אך מאחר וההיפודרום פתוח וחסר גג תזכו סוף סוף, אם תרצו בכך ואם לאו, להכיר בגדולתו של הענק הלוהט אותו ששים לכבד בני העולם המתורבת כולו, פרט לכם: מחר לא תעשו דבר משך כל היום חוץ מלסמן בצייתנות את שלבי מסלולו מזריחה עד צהרים, מצהרים עד שקיעה, ותמלאו את אותה משימה פשוטה למחרת, וביום הבא, עד אשר תלמדו היטב את לקחכם.

"לכבודו של השמש, הקים המלך שלמה עמודים וחורשות שבקטנות לבבכם ובחשכת מחשבתכם אתם מוקיעים כעבודת אלילים – שלמה בן דויד, חי ראשי, אותו אתם מכנים החכם באדם, למרות זאת! איך ייתכן שאתם, בוגדים באמונתכם העתיקה, מעריצים את אלוהינו בדמות הירח המתגנב, ותוקעים בחצוצרות מדי חודש לברך את בדל הכסף המגוחך הזה, שאינו נותן חום או אור לבני האדם? הנביא יונה – איך הוא קרא לירושלים? האם קרא לה בית סין, מעונו של אל-הירח הנלוז סין, השנוא על כל בני האדם טובי הלב בעולם כולו, או נינווה, מעונו של נימרוד, אדון שנת השמש הזוהר?

הסתלקו עכשיו, מהרו, לכו, שוטים מוכי-ירח, כי חיילי הם הזקיפים שילוו אתכם לבנייני המרפא עליהם דיברתי!"

במשך כל חייו הארוכים למד הורדוס בדבקות את הכוכבים, וניהל את מדיניותו על-פי הנחייתם. את לידתו בישרה התקבצות של שני כוכבי הלכת הגדולים, צדק ושבתאי, ובשנתו החמישים ושמונה הבטיחה לו התרחשות חוזרת של אותו אירוע נדיר כי תמו שנות ההכנה הסבלנית: תקופת הפעילות הנועזת עומדת להתחיל. בשלוש השנים שלאחר מכן הוא הוציא לפועל את התכניות המוקדמות, אשר הגיעו לשיאן בהתגלות האלוהית לפני זכריה ובהרשעת בנו אנטיפטרוס. כעת עולה השחר על האלף החמישי ועל עידן עוף החול השלישי, ושעת הגאולה שהבטיח זה מכבר יצחק אבינו לבנו עשיו, הוא אדום, נשמעת כמלוּוָה בתרועת חצוצרות: האות השמימי היה ליקוי ירח מלא. סוף סוף ניתן לבצע את תכניתו הגדולה – ויש לבצעה לפני שיהיה מאוחר מדי. מכאוביו וגירודיו גברו כמעט עד ללא נשוא, וגרמו לו להתקפים של זעם בלתי נשלט, עד שאפילו משרתיו האישיים חששו להיכנס אליו. את תחושת הדחיפות שלו הגביר מכתב פרטי ממזכירו לענייני המזרח של הקיסר, שהזהיר אותו כי הנסיכים ארכילאוס ופיליפוס מקימים צבא סודי בשומרון (אמם היתה שומרונית), ובכוונתם לתפוס את כס המלכות ברגע שאנטיפטרוס יוצא להורג. מאחורי המכתב עמדה ליוויה, שלא יכלה להימנע מלסבך עוד יותר את המצב בירושלים: שיטת הממשל של הקיסרות הרומית מבוססת על מדיניות של "דִיוִידֵה אֵט אִימְפֵּרָה" – "גרום למחלוקות בממלכה השכנה, והפק מהן רווח באמצעות תפיסת השלטון בעצמך". הורדוס לא האמין להאשמות, אך המכתב גרם לו בכל זאת לחרדה.

הוא פרסם צו המזמן – באיומי עונש מוות – את כל ראשי הכהונה של ירושלים ואת כל חכמי התורה מבני לוי שבכל רחבי הממלכה להתכנס בשטחי ארמונו שביריחו ביום ראשון הבא. כחמישה עשר אלף איש צייתו, לא מבלי חשש, אך באמונה שיהיו בטוחים בשל מספרם.

לקראת ערבו של יום, כשכולם התאספו ברחבה העצומה שלפני הארמון, מצטופפים בחוסר סדר, הופיע הורדוס על מרפסת וצחק להם ללא קול, אך לא הצליח לדבר בגלל היובש בגרונו. הוא נתן דף לתלמי, ראש לשכתו, ותלמי קרא אותו כמפורט להלן, כשהוא צועק את המילים מבעד לכפות ידיו המורמות אל פיו כחצוצרה:

"דברי שליטכם הנאצל, הורדוס מלך היהודים:
כהני ישראל וחכמיה! נאספתם כאן ביום הפתיחה של שבוע חדש, של שבוע גדול, של שבוע שבניכם ובני בניכם יזכרו לעד. המלאך העליון רפאל הוא המלאך השומר של היום הזה, הידוע כיום השמש. אלו מכם המיומנים בתורת המלאכים יעידו על צדקתי כשאומר שזה המלאך העליון אשר נועד לרפא סוף סוף את אפרים – שהמסורת תופסת כסמל לעשרת שבטי הצפון – ולהשיב אותו בן רגע מדרכו הרעה הממושכת. אך הבה ניתן לרפאל ליישם את אמנות הריפוי שלו עליכם, המתגאים בהיותכם בני לוי – שבט שבשל צימאונו לדם בימי קדם לא ניתן לו כל שטח אדמה כנחלה, והוא פוזר במובלעות ובכיסים של חבלה ברחבי ארץ ישראל; ניתן לרפאל, אני אומר, לרפא אתכם באמצעות קרניה של הישות היוקדת שלה מוקדש שירותכם.

זימנתי אתכם לכאן, בני מרדות, כדי להזכיר לכם מזמור שחיבר דוד בן ישי, שקדם לי על כס המלכות עתיר הצרות הזה. במזמור זה הוא מקלס את הבורא בשורות המוכרות המתחילות כך:

הרחק בקצה מזרח אורווה
ה' אלהים לשמש קבע,
ואז בצעקה, לפתע פתאום
זינק הטיטאן, בוהק באדום,
כחתן משוח מבית המרחץ,
צוהל ברקיע, במרכבתו הוא רץ.

אבותיכם הצדיקים החזיקו סוסים לבנים באורווה בהר הבית, ובכל בוקר רתמו אותם למרכבות זהובות, שאותן נהגו החוצה לקדם את פני את השמש העולה. מי פקד עליכם להפנות את עורפכם לשמש כשאתם עובדים את אלוהים? מי הסיט אתכם מדרך הישר? האם דליתם את המנהג הטמא הזה מן התעלות המצחינות בבבל?

צפעונים חרשים, חפרפרות עיוורות! בניתי היפודרום יפהפה מתחת למקדש בירושלים, היפודרום שיש עם שערים וגדרות מארד מוזהב, ספסלים רחבי ידיים וספִּינָה – כלומר, חלל מרכזי שאותו מקיף המסלול – מקושטת באופן יוצא מהכלל, שאינה מביישת אף לא אחת מהערים העשירות והגדולות ביותר של היוונים. אך לשם מה? אינכם מרבים לבקר במקום המרהיב ההוא בגלל אמונותיכם התפלות וקשיות עורפכם. אתם עוצמים את עיניכם בפני עצם קיומו; בימי חג אתם אוטמים את אוזניכם בהתנשאות לקריאות השמחה העולות בגלים אדירים מן הספסלים כאשר צוותי סוסים יפהפיים שועטים בתחרות סביב המסלול האליפטי, מושכים מרכבות מעוטרות באדום, בלבן, בכחול ובירוק. הצוותים דוהרים לעבר השמש, לכבוד המאור הגדול שבעבורו, כפי שמעיד דוד, יצר ה' אלהים היפודרום ברקיע ואורוות כעין הוורד במזרח. צבעי מרכבותיהם הם אלו של ארבע העונות, ובכל מרכבה ניצב זקוף הרַכָּב הנחוש.

ועכשיו, קשי עורף, שוטים, הדיוטות, לכו לכם אל ההיפודרום, ההיפודרום הנפלא האחר שבניתי כאן ביריחו. לכו לכם עכשיו, כילדים מתרוצצים קטנים שנלקחו לראות לראשונה כושי, או אריה בכלוב, או להביט לראשונה בים הרחב והבוהק. אני משתוקק שתהרהרו לאורך הלילה הקרוב בשורות המזמור שציטטתי לפניכם; כי מחר ההארה החדשה שלכם חייבת להתחיל. ואין זה אומר שצוותי מרכבות יתחרו מחר כדי לבדר אתכם; אבל מכיוון שלהיפודרום אין גג, ואין בו סוככים, הרי שסוף כל סוף, בלית ברירה, תתוודעו לטיטאן הבוער שאותו כל העולם התרבותי נהנה לכבד – כולו פרט לכם: מחר לא יהיה לכם דבר לעשותו במשך כל היום מלבד לסמן את שלבי מסלולו מזריחה עד חצות היום, מחצות היום ועד שקיעה, ואותה משימה פשוטה תהיה לכם גם ביום הבא, ובזה שאחריו, עד אשר תלמדו היטב את הלקח.

לכבודה של השמש הקים שלמה המלך את העמודים והחורשות הללו, שבקטנות לבבכם ובחשכת תבונתכם גיניתם כעבודה זרה – שלמה בן דוד, חי נפשי, שלו קראתם אף-על-פי כן החכם באדם! כיצד יכולים אתם, שהפניתם עורף לאמונת אבותיכם, לסגוד לאלוהינו בדמותו של הירח הנכלולי, עד שאתם תוקעים בחצוצרות בכל חודש לברך את בדל הכסף המגוחך אשר לא מעניק לאדם לא חום ולא אור? הנביא יונה – באיזה שם הוא קרא לירושלים? האם היה זה "בית סין", משכנו של אל הירח הנלוז סין, השנוא על כל האנשים טובי הלב ברחבי העולם, או "נינווה", משכנו של נמרוד, אדונה הזוהר של שנת השמש?

לכו לכם עכשיו, מהרו ולכו, חי נפשי, שוטים מוכי ירח, כי חיילי הם הסוהרים שילוו אתכם למבנה המַרפֵּא שעליו דיברתי!"

* שלושת התרגומים מופיעים כפי שנשלחו וללא עריכה, זולת תיקוני הגהה בסיסיים ועימוד.