הספרות המודרני, ובפרט זו הז'אנרית, מתהדרים בשבירת מוסכמות, בחדשנות, בהפרת טאבואים וכן הלאה. עם זאת, טאבו אחד נשמר בקפדנות: שפת הספר עשויה להכיל סלנג או מילים מומצאות, אך חייבת להיות נקיה משגיאות כתיב. אם אלה מגיעות אל הנוסח הסופי, כמעט תמיד הן תהיינה תוצאה של הזנחה ראויה לגנאי. במקרים הבודדים שבהם הן נעשות בכוונה תחילה, השימוש בהן זהיר ובמשורה: למשל "בית כברות לחיות". יוצא דופן כמעט יחיד הוא "פרחים לאלג'רנון", ששיחק עם הטאבו הזה כשהציג את יומנו רצוף-השגיאות של הגיבור המפגר צ'רלי, אך השגיאות בו פחתו עם התקדמות העלילה.

לא כך ב"רידלי ווקר". הספר בועט בטאבו הזה ללא רחמים: מראשית הספר ועד סופו, כמעט כל מילה שאפשר לאיית בשגיאות אכן מאויתת כך. הדבר הופך אותו לאחד הספרים הקשים ביותר לקריאה – ובה בעת מעניק לו יופי וקסם נדירים, בזכות הכוונה והמחשבה המדוקדקת העומדות מאחורי השגיאות הללו.

אם נתאמץ ונתעלם לרגע מהשפה המשונה – ה-RiddleySpeak – שבה הספר כתוב, מה שנמצא הוא סיפור פוסט-אפוקליפטי שגרתי יחסית. שנים רבות מאד אחרי שואה גרעינית כלל-עולמית, במקום שנודע פעם בשם מחוז קנט שבאנגליה, צאצאיהם הרחוקים של הניצולים חיים בחברה פרימיטיבית ונחשלת למדי. הם מתגוררים במתחמים מוקפי גדרות מאימת להקות כלבי הפרא, נושאים חצים וקשתות ומחזיקים ברפרטואר של שירים, אגדות ומיתוסים המספרים על גדולתו של המין האנושי בימים שלפני המלחמה. נציגי השלטון הרופף מרביצים את תורתם באוכלוסיה האנלפביתית ברובה באמצעות מופעי בובות ניידים נוסח פאנץ' וג'ודי. בה בעת, המשכילים ותאבי השררה מנסים לשחזר את תהילת העבר באמצעות המיתולוגיות ששרדו, אך אלה שובשו עם השנים, איבדו כל תועלת שאולי היתה בהן במקור, ופרשנותן גולשת בהכרח לכיוונים מיסטיים.

עלילת הספר, המסופר בגוף ראשון, מתארת ימים גורליים בחייו של רידלי בן ה-12 שעבר זה עתה את טקס הבגרות. עקב צירוף מסתורי של נסיבות, רידלי מוצא את עצמו בסכנת חיים, בורח ונרדף, ובסופו של דבר לוקח חלק בגילויו של חומר אגדי שעשוי לקדם את החברה ולהוציאה מקפאונה רב השנים… או להשמידה. מסלול מסעו והאנשים שיפגוש בדרכו יובילו אותו לגילויים מפתיעים ומסוכנים על עצמו ועל העולם שבו הוא חי.

עד כאן אין בספר דבר שיפתיע קוראים ותיקים בז'אנר. למעשה, אילו לשון הספר היתה שגרתית, איכות העלילה לבדה לא היתה מצדיקה תשומת לב מיוחדת. בזכותה, הקריאה ב"רידלי ווקר" היא חוויה מהממת על פי כל קנה מידה.

התירוץ הרשמי שהעניק המחבר לשימוש בשגיאות הכתיב הוא שהן מאטות את הקורא למהירות המחשבה של רידלי עצמו. בפועל, ה-RiddleySpeak הוא הרבה יותר מזה. ראשית, השגיאות אינן אקראיות: כך בערך היה עשוי לכתוב משמיעה אדם שמכיר את צלילי האותיות הלטיניות, אך מעולם לא למד לאיית. בשל כך, קורא שהצליח להתגבר על תגובת הדחיה הראשונית יגלה אט-אט שהוא אינו קורא אלא מאזין. כמו צפיה בסרט ללא תרגום, המילים צריכות לעבור משוכה נוספת של פענוח לפני שניתן יהיה להבינן. מצד אחד הדבר יוצר תחושה משונה של ריחוק מהדובר ומהטקסט הכתוב; מצד שני הוא מעניק אינטימיות מסוימת, כאילו הקורא ממש מקשיב לרידלי, במקום רק לקרוא את סיפורו.

לא רק זה, השפה של בני האדם בעולמו של רידלי לא סתם קלוקלת – היא שונה. אוצר המילים אחר, הביטויים והתחביר אחרים ואפילו דרך המחשבה שלהם אינה בהכרח דומה לזו שלנו. בעניין זה חייבים להוריד את הכובע בפני המחבר: במקום לקחת תרבות מודרנית או תרבות מוכרת אחרת ולהעלות אותה אל הטקסט בשינויים קוסמטיים קלים, הובאן המציא תרבות שלמה: אנושית ופשוטה, מבוססת על אלמנטים מהעולם המוכר לנו, ועם זאת מקורית, מפתיעה ואמינה ביותר.

עיקר ההנאה שהסב לי הספר נובע בדיוק מכאן. לא מסיפורו של רידלי, אם כי גם בו יש עניין, אלא מההבנה ומהגילויים ההדרגתיים של המשמעויות הטמונות בשפה, בשמות ובמנהגים. מקסים במיוחד הוא הסיפור של יוסה (The Eusa Story) שמשמש בסיס לרוב עלילת הספר. הוא מתאר בצורה מיתית וסימבולית, משובשת להחריד, איך מצא יוסה את האדם הקטן והזוהר ששמו אדום (Addom) ופיצל אותו לשניים כדי לפענח את הסוד ליצירת "האחת הגדולה" (1 Big 1) שהביאה ל"שינויים הגדולים".

בספר משובצים סיפורים נוספים, חלקם לא רלוונטים כלל לעלילה אך כולם מרתקים. הטקסט היחיד שכתוב באנגלית תקנית, שכמובן מתמיהה את הדמויות ומעוררת שלל פרשנויות יצירתיות, הוא תיאורו של הציור The Legend of St. Eustace מקתדרלת קנטרברי. חשוב לציין גם שציור זה, שאותו ראה הובאן בעת ביקור במקום בשנת 1974, הוא זה שהתחיל את כדור השלג הרעיוני שהוביל לכתיבת הספר.

פרט לכך שהוא מתרחש בעתיד הרחוק, "רידלי ווקר" דל במאפיינים ז'אנריים. פה ושם דמויות מבצעות דברים שמזכירים טלפתיה או ראיית הנולד, אך נושא זה מעורפל עד כדי כך שלא ברור אם הוא אכן אמיתי או שניתן להסבירו בדרכים ארציות יותר. עיקר תשומת הלב מוקדשת לעולם, לדמויות וליחסי הכוחות ביניהן. למרבה הצער, הובאן – שגם כמה מספריו האחרים נשקו לז'אנר – גולש לעתים למונולוגים אינטרוספקטיביים מתפתלים ולהתפלספויות טרחניות מהסוג המאפיין את ספרות המיינסטרים.

"רידלי ווקר" היה מועמד לפרס נבולה בשנת 1981, וזכה בפרס ג'ון וו' קמפבל לספר המדע הבדיוני הטוב ביותר לשנת 1982 – פרס שבו זכו גם ספרים מוכרים הרבה יותר, כגון "שער" של פרדריק פול, "מפגש עם ראמה" של קלארק ועוד. שלא כמותם, הוא לא זכה לפרסום רחב. הקושי בקריאתו – שלא לדבר על בעיית התרגום – מרחיקים אותו אף יותר מהקהל הישראלי. הקריאה בו דורשת השקעה וריכוז, והתמורה אולי גדולה, אך אינה מיידית וישירה. כלומר, אלא אם כן הקורא נהנה פשוט לראות את הטאבו האחרון מתפתל על הרצפה בייסורים.