אנחנו / יבגני זמיאטין
הדיסטופיה הקלאסית של יבגני זמיאטין מתארת מציאות קשה בה הפרטיות והזהות האישים אינם עוד. התוצאה מעניינת, אך בעיקר עבור המתעניינים בספרות בדיונית פוליטית ולא במיוחד מבדרת.
לא מזמן חיפשתי בספריית מדעי החברה והרוח באוניברסיטה העברית את כל ספרי המדע-הבדיוני שיש להם בעברית – החיפוש תחת הגדרה זו העלה שני ספרים בלבד . קצת אחרי כן, כשחיפשתי שם את "אנחנו" של זמיאטין, הופתעתי לגלות שני עותקים חדשים – ושניהם מושאלים.
חובבי מדע-בדיוני נהנים להתלונן על כך שהם נדחקים לשוליים כז'אנר נחות או המוני. "אנחנו", שובר את הסטריאוטיפ מהקצה לקצה – ספר מעוצב מאוד, יוצא בהוצאה שמתמחה בתרגום ספרי איכות, פונה לקהל שאינו בהכרח זהה לקוראי המד"ב המסורתיים, ובכל זאת נותן עלילת מד"ב פוליטי-חברתי קלאסי.
קצת רקע: "אנחנו" נכתב בתחילת שנות העשרים ברוסיה של אחרי המהפיכה הקומוניסטית. הוא כולל בתוכו ביקורת נוקבת על האידיאלים המהפכניים, ועל יישומם בפועל. זמיאטין, שגורש למערב זמן קצר אחרי כתיבת הספר, נאלץ להוציא אותו לאור מחוץ למולדתו, והספר לא יצא בברית-המועצות כמעט עד נפילתה. הספר נחשב כאחת ההשפעות העיקריות על אורוול בכתיבת "1984", ונטען שגם אלדוס הקסלי שאב ממנו השראה ב"עולם חדש מופלא".
הספר, כמו הדיסטופיות שהושפעו ממנו, מספר על עולם עתידני טוטליטרי וקודר. הגיבור הוא D-503 שמתפקד כמתמטיקאי/מהנדס שאחראי לבניית "האינטגרל" – החללית שבאמצעותה מדינת האחדות תכפה על שאר היקום את אידיאל האושר המתימטי המושלם שלה.
ההיסטוריה שמתאר זמיאטין היא כזו – לאחר מלחמה בת 200 שנים, העולם נשלט בידי שלטון טוטליטרי יחיד. כל האנשים מרוכזים בערים שמנותקות זו מזו ע"י גדרות של צמחיה עבותה, ומהווים כולם חלק ממכונה אחת אדירה. בעולם של "אנחנו" אין אינדיבידואליות – כולם מספרים חסרי ייחוד. מקורו היחיד של האושר הוא בשיתוף ובויתור על החופש האישי. האנשים מוצפים בתעמולה המשכנעת אותם שבשל הדאגה לאושר של הכלל מותר לעשות ליחיד כל מה שרוצים.
האושר, בחזון המחריד של זמיאטין, מנוגד לחופש, ושניהם לא יכולים להתקיים בכפיפה אחת. במקום זה, אנשים זוכים לחיות, כולם ביחד, על פי לוחות זמנים מדויקים וזהים. לקום באותה שעה, לעבוד ביחד, יחסי מין ופעולות "אישיות" אחרות שלא ניתן למנוע, זוכים אף הם לשעות מוגדרות וקבועות. בעיר, שבנויה כולה מזכוכית, אין פרטיות למעט השעה שבה מותר לסגור תריסים לצרכי סקס. הכל גלוי, הכל חשוף, וכל זה נתפס כמצב חיובי ומתקדם לעומת הפרימיטיביות הברברית של החופש. הרי לא יעלה על הדעת שמספר יחפש פרטיות ואינדיבידואליות.
העלילה בנויה במתכונת שכבר מוכרת מהרבה דיסטופיות אחרות: הגיבור חי לו בשקט ומשרת את האינטרסים של הממסד, עד שגורם חיצוני (במקרה הזה – אישה בשם I-330 ) מערער את שלוות עולמו, ומכניס אותו למערבולת שבמהלכה אנחנו לומדים את המבנה הפוליטי והחברתי בעולם שהסופר יצר עבורנו. קצת לפני הסוף מגיע הקתרזיס, שלפעמים הוא רע, ולפעמים משאיר טיפת תקווה לעתיד טוב יותר; במקרה שלנו… טוב, זה באמת לא חשוב.
הספר מעניין מאוד, מעורר מחשבה, אבל לא תמיד קל לקריאה. אינני מסוגל לקבוע אם זה רק בגלל הסגנון ה"מתמטי" והמדויק שבו הסופר בחר להשתמש , או אולי גם בגלל התרגום. לא ניתן גם לקרוא את הספר בלי להתייחס ליצירות המפורסמות יותר שנכתבו בעקבותיו ובהשפעתו – ספריהם של אורוול והקסלי. את המסקנות בהשוואה הזאת אני מעדיף להשאיר לכם.
סגנונו של הספר, כפי שכבר הזכרתי, הולם את העולם שאותו הוא מתאר ואת העובר בנפשו של הגיבור (ואכן, אחד המשברים העיקריים שעוברים על הגיבור בספר הוא הגילוי שצמחה לו נפש עצמאית – גדר בינו לבין קולקטיב המספרים). הכתיבה קרה, מדויקת, נקיה מאוד; הפואטיות של הדובר מתמקדת, לפחות בהתחלה, בהתלהבות מהיופי שבקווים הישרים, במכונות הפועלות באופן מושלם וטהור ובשמים הנקיים מעננים. ככל שהגיבור מסתבך עם עצמו, גם השפה מסתבכת ומופיעות בה מטאפורות אנושיות יותר, וכתיבה כאוטית ולא פשוטה להבנה.
נחזור ל"מדינת האחדות": מלחמת 200 השנים הפסיקה את התנועה בדרכים שבין הערים. המדינה האחת מורכבת מערים שפזורות בעולם ומוקפות כולן בחומה של צמחיה עבותה. במה שמזכיר קצת את "מערות הפלדה" האסימוביות, האנושות סגורה בעריה ולא מסתכלת כלל אל העולם שמחוץ להן. המדינה הזאת, שלכאורה הכל בה שקוף וגלוי, בנויה בעצם מגבולות מוכחשים – "החומה הירוקה" שמגדירה את גבולות העיר, הקירות השקופים של הבתים, והגבולות הסמויים שמפרידים בכל זאת בין מספר למספר, בין הפרט אל הכלל.
מדינת האחדות היא יותר מאשר שלטון פוליטי – היא דת שלמה שמבטלת לחלוטין את כל הפולחנים הקודמים. החיים סובבים סביב חגים מתוזמנים היטב בעלי אופי דתי מובהק. בכך מחליפה, כפי שמגדיר זאת הגיבור, דת מטופשת ומסודרת, את הדתות המטופשות והכאוטיות של העבר.
בראש המדינה עומד "המיטיב" – איש/מכונה שההצבעה למענו היא החג העיקרי של המספרים החיים במדינת האחדות. לא ממש ברור מי הוא או מה הוא "המיטיב", ולא נראה שזה אמור להיות מובן. אחרי הכל – במדינת קולקטיב, אסור שיהיה מישהו שעומד במוצהר מעל כולם. המיטיב הוא מי שנשבעים בשמו, מספרים לו את הסודות הכמוסים (או ההלשנות הכואבות) ביותר, ושממנו באה הסמכות. מהרבה בחינות הוא מקביל ל"אח הגדול" של אורוול, אם כי אני חייב להודות שאורוול נותן הסבר מפורט ומעניין הרבה יותר למבנה הפוליטי במדינת "אוקיאניה" שלו.
הספר נכתב כביקורת על מימוש הקומוניזם על-ידי לנין ושותפיו, והביקורת אכן נוקבת. העולם המוקצן של זמיאטין הוא מטריאליסטי לחלוטין והשוויון בו בין אנשים הוא מוחלט. הכל חייב להיות שימושי, כמותי ומוגדר, ומה שאין לו שימוש, אין לו גם משמעות. השירה הופכת מכנית, התרבות אינה קיימת למעשה, והאנשים הם מספרים. את האידיאל "הטהור" הזה, המדינה מנסה להפיץ בכל היקום – תופעה ואידיאולוגיה המאפיינת את המרקסיזם-לניניזם של ברית המועצות.
הספר מומלץ לקריאה, אבל לא לכל אחד. "אנחנו" אינו ספר קליל או מבדר, אבל הוא בהחלט מסוגל לעורר מחשבה ולהאיר באור אחר את "1984" ואת "עולם חדש מופלא". יש לציין גם, שהביקורת הפוליטית שלו לא תמיד רלבנטית למציאות הפוליטית המאוד קפיטליסטית שבה אנחנו חיים כיום, בין השאר משום שהביקורת של זמיאטין מופנית אל הצד האחר של המשוואה הכלכלית-חברתית.
הקריאה ב”אנחנו“ אינה באמת קשה. לטעמי זהו רומן כתוב היטב, העולה מבחינה זו ומבחינות נוספות הן על 1984″" הן על ”עולם חדש מופלא“. אני ממליץ עליו בחום לאלה שאהבו את שני אלה.
חבל שאתה משווה בין אסימוב לזמיאטין- אנחנו אינו ממש ספר מדע בדיוני. אלא רומן אוטופסטי ביקורתי על המודרנה ובעיקר על ברה"מ של סטאלין.
אם כבר הוא נמצא בספרה של יוצרים כמו פלטונוב, 1984 של אורוול ועולם חדש ומופלא. זה לא ספר מדע בדיוני ממש.
לא נורא הכוונות שלך טובות
יבגני – הספרות הדיסטופית היא חלק בלתי נפרד ממסורת המדע הבדיוני. כל הפרדה בין השניים תהיה מלאכותית, ולכן מגוחכת.
עוד על מקומו של אנחנו בתוך ז'אנר הדיסטופיה, ועל הקשר בינו למדע הבדיוני, כאן.
קראתי את הסקירה המאד רחבה שלך מהלינק. קודם כל יפה ישר כוח. לא ראיתי שם הסבר לגבי המקור האטימולוגי של המילה. שמשמעותה ביוונית בעצם אין מקום.
אין הבדל בין אוטופיה ובין דיסאוטופיה- בעצם כל אוטופיה מעצם היותה מקום שאינו קיים היא גם דיסאוטופיה.
לגבי הפרדה מלאכותית – כל ז'אנר הוא הכללה מהעצם היותם חיצוניים או מוכלים על מספר מסוים של ספרים הוא בעצם רעיון מלאכותי, שעוזר לקורא לקטלג את הספר תחת איזה רעיון מסוים. אבל זאת לא הבעיה כי זה בעצם צורך של האדם המודרני.
גם לא ירדת לסוף דעתי הכוונה הייתה להבדל בין ספרים שהם בעלי קונטקסט פוליטי רלוונטי, שללא ספק נוצרו מחוץ לאותה ספרה שניתן לכנות אותה מדע בדיוני.
כמו עולם חדש ומופלא אנחנו ו1984
ובין ספרים קלאסיים של התחום כמו אסימוב ודומיו שלרוב מנסים לדמות עתיד אבל אין שם רפרנס חזק לפוליטי.
בכל מקרה אני שמח לראות שיש מישהו שעוסק בנושא.
בברכת יום טוב
זמי אטאין
עליך לזכור שאטימולוגיה אינה הגדרה, כך שכשם שכשאנחנו מדברים על סרט קולנוע אנחנו מתייחסים בדרך כלל ליצירה עצמה ולא לצלולואיד שממנו נלקח השם, כך גם אוטופיה היא קודם כל ז'אנר ספרותי, וככזה היא נבדלת מהדיסטופיה.
יש בין שני הז'אנרים הללו לא מעט נקודות דמיון, אבל הם נבדלים מאוד בנקודת המבט של המחבר, כשבראשון המחבר מבקש להציע חלופה למצב הקיים ובשני הוא תוקף באמצעות הקצנה את מגרעותיו של המצב הזה.