הקריירה של דיוויד לוין כסופר מקצועי נמצאת עדיין בחיתוליה, אך כבר עתה הספיק להיות מועמד לשני פרסי הוגו על סיפוריו "סיפורו של העיט הזהוב" ו"צק'צק'צק", לזכות בפרס ג'יימס ווייט ולהיות מועמד לפרס קמפבל. סיפוריו הקצרים מגוונים מאוד באופיים, אך ברובם ניכר הטון הלירי המאפיין גם את סיפורו הנוכחי, וכך גם הדיאלוג המתמיד שהוא מקיים עם סופרים וז'אנרים קודמים. סיפורו הנוכחי מחזיר אותנו לז'אנר ישן ומוכר – חנות המציאות המסתורית.

"טטרזינסקי", אמר, והושיט את ידו. "קרֶל טטרזינסקי". עיניו הכחולות נצצו מתחת לגבות לבנות עבותות, בתוך פנים ורודים עגולים. אניצי שיער לבנים ניסו ללא הועיל לכסות קרקפת ורודה בוהקת. הראש הוורוד-לבן הנקי הגיח מתוך הסרבל המטונף ביותר בעולם. הניגוד היה מרתק; חשבתי שהוא יכול להיות רישום נהדר בעפרונות צבעוניים. חיבבתי אותו מיד.

אחזתי ביד ולחצתי אותה. "נעים מאוד, מר טט… אה…"

"ט-טר-זינ-סקי", חזר על דבריו. "קרא לי קרל. מה אתה מחפש, מר…?"

"ג'יימס. פיל ג'יימס. קצת קשה להסביר. אני אדע כשאראה".

"טוב", אמר, ופרש את ידיו להחוות על ערמות החפצים שסבבו אותו מכל עבר, "מה שזה לא יהיה, יש לי". לא התקשיתי להאמין לו.

דברים למכירה היה כתוב על השלט מעל השער, כמו במודעה בת השורה האחת בדפי זהב שהובילה אותי אל המקום הזה. היה זה חור נידח; שמחתי שצלצלתי מראש כדי לשאול איך מגיעים.

השם היה הולם. בית חסר יומרות משנות העשרים בעל גג משולש, עם פגם חיצוני מעציב בדמות חיפוי רעפי אספלט צהובים משנות השבעים, ניצב באמצע תלי תלים של… דברים. ערימות של כיורים. מצבורי טלוויזיות. שלוש חביות מלאות נעליים. ארונות תיוק עם תוויות: שרשראות, ידיות לדלתות, אלטרנטורים. מבנה מאולתר למראה עשוי צינורות ויריעות פלסטיק כחולות הגן על החפצים הפגיעים יותר מפני הגשם, אבל שורת אסלות שניצבה ליד הגדר עטתה זקן של טחב. הערימות נמשכו עוד ועוד… אני בטוח שהיו לו לפחות שמונה דונם. דרך חלון ראיתי שהבית צפוף לא פחות בפנים.

"אני אמן מסחרי", הסברתי. "אני מכין סדרה של איורים שאני מכנה 'גרוטאונים' – מתקנים מגרוטאות. הם מיועדים למסע פרסום חדש. החברה רוצה להראות עד כמה היא חדשנית ומלאת המצאות. אז מה שאני צריך זה דברים שנראים מעניינים, דברים שאני יכול לחבר לדברים אחרים באיורים שלי. לא משנה מה זה, או אם זה עובד". שלפתי את המצלמה הדיגיטלית שלי מכיס המעיל. "למען האמת, אני צריך רק תמונות, בשביל ההשראה. אבל אני יכול לשלם לך על הזמן שתקדיש לי".

"אין צורך. אני תמיד שמח לעזור לאמן". הוא גרד את סנטרו ביד מצופה שכבת טינופת. העור הנוקשה מרוב עמל התחכך בזיפי הזקן. "בו'נראה. אני חושב שהיה לי ציוד ישן של רופא שיניים…" לפתע הוא פרץ בתנועה ונאלצתי להזדרז כדי ללכת אתו.

במורד שדרת מקררים, פניה ימינה ליד פריג'ידר משנות השלושים עם יחידת קירור עליונה, פניה חדה שמאלה ליד מכונת קוקה-קולה עתיקה עם חזית מזכוכית, והגענו לחבית של מקדחי שיניים מתחילת המאה העשרים. הם היו אוסף של מפרקים וכבלים ויתדות מתכת שחורות בגימור קמוט, ונראו כמו כנס משפחתי של עכבישים ארוכי רגליים. "זה נהדר!" אמרתי. צילמתי תריסר תמונות של החבית כפי שהיא, ואז ביקשתי ממנו להוציא כמה פריטים נבחרים לבחינה מדוקדקת יותר. רציתי עשרות זרועות בעלות מפרקים בשביל מכונת קשירת השרוכים שלי, והפרטים שמצא התאימו בדיוק. "מה עוד יש לך באותו סגנון? דברים מכניים. מתחילת המאה העשרים".

"הממ. בוא אתי". והוא יצא שוב לדרך, עבר על פני ערימות של דלתות וחלונות, כשאני משתרך אחריו. כעבור רגע הוא הרים יריעת ברזנט כחולה מעל יחידת מדפים ענקית, וחשף שורות של מקלטי רדיו: אמרסונים מעוגלי קווים מבקליט, בנדיקסים מבהיקים מכרום, מוטורולות גוצות ומרובעות. יבול של עיצוב משנות העשרים עד החמישים.

"הם מדהימים! אני מת על מקלטי רדיו ישנים!"

"רובם כבר לא עובדים, לצערי…"

"לא אכפת לי". הרמתי אמרסון חלק משנות השלושים. גימור השנהב המקורי הצהיב, אבל הוא היה במצב משגע. "היום כבר לא מעצבים ככה דברים. כמה אתה רוצה בשבילו?"

"עשרים וחמש. לא, שיהיה עשרים ושתיים וחצי".

"אני לוקח אותו". תחבתי את הרדיו מתחת לזרועי. "אבל. אלה יותר מדי… שלמים. בשביל הגרוטאונים אני צריך חלקים. חלקים נעים".

"יש לי משהו בדיוק בשבילך". הוא חלף במהירות דרך רווח בין שתי ערימות צמיגים. ניסיתי להסתדר עם הרדיו והמצלמה ועקבתי אחריו כמיטב יכולתי.

כל אחר הצהריים התנהל כך. מילאתי את זכרון המצלמה – יותר משלוש מאות תמונות – ובסופו של דבר גם לקחתי הביתה שני ארגזים של דברים. לא שהייתי צריך משהו מהם, לא שהיה לי מקום בשביל משהו מהם, אבל כולם היו פשוט מדהימים. איך יכולתי להשאיר שם את מטרף הביצים הקטן והחמוד? מעולם לא ראיתי אחד כמוהו. שמתי את רוב המציאות על מדפי הפיצ'פקס שלי ברגע שהגעתי הביתה.

אחרי ארוחת הערב העברתי את התמונות למחשב, ואז התחלתי למיין, לארגן ולהרהר. הצילינדר ההידראולי מהמלגזה הישנה יכול להחזיק את מושב הכסא המשרדי הזה, ואוכל להוסיף גם את לוח הבקרה של הגנרטור האדום. כשכיביתי בחוסר רצון את המחשב בשלוש לפנות בוקר כבר היו לי תמונות לתריסר גרוטאונים ממויינות לתיקיות.

השכם בבוקר המחרת – כלומר בצהריים – הפעלתי שוב את המחשב והנחתי בלוק גדול של נייר עיתון על לוח השרטוט שלי. כל אחר הצהריים שרטטתי רישומים, והעליתי תמונות על צג המחשב בכל פעם שהייתי צריך לראות פרטים או לקבל השראה. רוב החברים שלי חושבים שאני מוזר, מכיוון שאני משתמש בנייר ובעיפרון כדי לצייר תמונות ממסך מחשב, אבל ככה מתאים לי. אף פעם לא היה לי נוח לצייר עם עכבר או עט אלקטרוני, אבל עיון בתמונות להתייחסות בעזרת מחשב נוח יותר מדפדוף בערמות הדפסים.

שלושה ימים לאחר מכן חזרתי שוב אל "דברים למכירה". "קרל, התמונות שצילמתי בפעם הקודמת היו נהדרות. אני צריך עוד. מה יש לך גדול, שטוח, כבד ומסתובב?"

"מה, כמו פטיפון ישן?"

"כן, אבל גדול יותר".

"אני חושב שאולי יש לי משהו בשבילך". הוא לקח אותי למשטח מסתובב ענק ששקל בטח טונה, עשוי מברזל חלוד בתבנית משבצות. לא הצלחנו לנחש למה שימש במקור, אבל הוא יהיה בסיס מושלם למכונת הטיוח שלי. בזמן שפינינו מהדרך כמה בובות חלון ראווה כדי שאוכל להתרחק מספיק בשביל לצלם תמונה טובה, הפעמון בשער הכניסה צלצל. "תסלח לי, אני צריך לטפל בלקוח משלם", אמר קרל.

"אל תמהר", השבתי. "אני יכול להסתובב לבד". קרל נעלם במורד שדרת כונניות ספרים.

אחרי שסיימתי עם המשטח, שוטטתי. הייתי זקוק לגוף גדול ושמנמן בשביל הסַפָּר האוטומטי, כמה שפופרות וצינורות בשביל משקה העציצים, והמון מגהצים בשביל מכונת הגיהוץ. אבל בכל מקום אליו פניתי, כל מה שמצאתי היה… זבל. מכונות כביסה מרובעות ומשעממות. בקבוקי מים סדוקים. מאות ארגזי תחמושת בצבע חאקי. מדפי מתכת חלודים. צילמתי שורת מכונות מכירה אוטומטיות כי חשבתי שהקומפוזיציה נאה, אבל לא ראיתי שום דבר שיש סיכוי כלשהו שיועיל לעבודה שלי. כשקרל חזר כבר הייתי די מתוסכל.

"לא מצאתי שום דבר. איפה הדברים הטובים?"

"כל הדברים פה טובים, לאדם הנכון. מה אתה מחפש?"

"טוב, קודם כל, משהו עם גוף עגול ושמנמן. בגודל אדם".

"יש לי בדיוק". הוא רץ במורד שורת מכונות הכביסה, פנה שמאלה. "איך זה?" שאל, והצביע על מתקן מים בולבוסי משנות החמישים בצבע כרום.

"מושלם!" התחלתי לצלם, אבל משהו הטריד אותי. "רק רגע. הייתי כאן לפני דקה. עמדתי במקום הזה ממש וצילמתי את מכונות המכירה האוטומטיות האלה שם. אתה רואה?" דפדפתי לאחור בתמונות השמורות, והראיתי לו את מכונות המכירה על צג המצלמה. "מתקן המים הזה הוא בדיוק מה שחיפשתי. למה לא ראיתי אותו קודם?"

"לא יודע. הוא לא זז לאחרונה". ואכן, עשב צמח דרך החורים בתחתיתו. איך יכולתי לפספס אותו? "לפעמים אנשים לא מצליחים למצוא את מה שהם מחפשים אפילו אם הוא עומד להם מתחת לאף. לפעמים הם צריכים קצת עזרה. ואם כבר מדברים על זה, אני יכול לעזור לך למצוא עוד משהו?"

"אה, כן. מגהצים".

"הנה כאן". אבל כשהלכתי אחריו, לא יכולתי שלא להביט מעבר לכתפי אל מתקן המים. יכולתי להישבע שלא היה שום דבר מעניין בכל האזור הזה.

ביקרתי ב"דברים למכירה" פעמיים נוספות בשלושת השבועות הבאים. קרל תמיד מצא בדיוק את הפיצ'פקע, השמיציק או המה-שמו שהייתי צריך להשלמת האיורים שלי, ואני תמיד קניתי משהו. הוצאתי כמעט מאתיים דולר רק על מכשירי רדיו ישנים. אבל זה היה שווה. היו לי תמונות של כל הדוגמאות הנחוצות לי. היתה לי השראה; הייתי מאושר. יצרתי עבודות רבות וטובות יותר בפרק הזמן הקצר ביותר מאז לימודי האמנות.

זו היתה רק ההתחלה. משרד הפרסום אהב מאוד את הגרוטאונים שלי. הלקוח אהב מאוד את הגרוטאונים שלי. השוק אהב את הגרוטאונים שלי; אפילו כתבו עלי ב'עידן הפרסום'. הלקוח הזמין סדרה נוספת של גרוטאונים, ואז עוד אחת. הם השתמשו בספּר האוטומטי שלי כתמונת רקע לניירת של החברה.

הפרסום הרב הציף אותי בלקוחות חדשים. עד מהרה היתה לי עבודה רבה משהייתי מסוגל לעשות ויותר כסף משהעליתי אי פעם בדמיוני. אבל ידעתי שאני רק הלהיט התורן. ראיתי אמנים אחרים ממריאים כמו מטאורים ונעלמים מהר לא פחות. לכן העסקתי יועץ פיננסי, הקפדתי להמשיך באותו אורח חיים חסכני (טוב, פחות או יותר), והשקעתי את הכסף העודף בקרנות השקעות.

כולם רצו גרוטאונים, או משהו שדומה לגרוטאונים. היה לי צורך קבוע בתמונות מכניות נוספות, השראה נוספת. לפעמים ביקרתי אצל קרל שלוש פעמים בשבוע. הפכנו להיות חברים.

יום אחד ישבנו במטבח של קרל, שתינו יחד בירה אחרי אחר צהריים חם וארוך של שוטטות בחצר הגרוטאות. "תגיד לי, פיל", הוא אמר, "איך בכלל נכנסת לעולם המשוגע הזה של הפרסום?"

חשבתי על זה לרגע. "נראה לי שאבא שלי אשם. הוא היה מעצב רכב בפורד. כשהייתי ילד נהגתי לבקר אותו במשרד בקיץ; הוא תמיד נתן לי לשחק בעפרונות הצבעוניים שלו. כנראה שם נדבקתי בחיידק האמנות".

"פורד, מה? אבא שלך עיצב משהו שאולי ראיתי?"

"הוא היה בצוות שעשה את הפרליין מודל 66'. אבל הוא עשה בעיקר עיצובים קונספטואליים. הוא אהב להיות מעבר לחזית הטכנולוגיה, אבל תמיד היה מאוכזב כי אף אחד מהדגמים שהוא עיצב לא הגיע לייצור". לגמתי מהבירה. "הוא עבד על הנוקלאון".

קרל הניח את הבירה שלו. "נוקלאון?"

"זאת היתה מכונית קונספט ליריד העולמי, או משהו כזה. מכונית עם הנעה גרעינית, אתה מאמין? כוח גרעין לשלום".

קרל עטה ארשת משונה על פניו. "יש לי משהו בחוץ שאני חושב שאתה צריך לראות".

השמש עמדה נמוך בשמים, התיזה ניצוצות בכתום זוהר מעל מכסי המנוע של שורת מכוניות ישנות ממש באחורי החצר, במקום אליו מיעטנו מאוד להגיע בעבר. דבורים זמזמו בשיחים שצמחו לאורך הגדר. קרוב לקצה השורה עמד גוש מגושם עטוף ברזנט חאקי מכוסה טחב. "תעזור לי להוריד אותו, בסדר?"

משכנו את הברזנט וחשפנו את אחת המכוניות המשונות ביותר שנראו מעולם. היא נראתה כשילוב בין קדילק ישנה עם סנפירים גדולים ומחודדים לבין טנדר, ובמקום בו היה אמור להיות אזור המטען היה חור מרובע גדול שהגיע עד הקרקע. היא נראתה כמכונית עם בריכת שחיה.

היא היתה צבועה באותו טורקיז מזעזע שהיה פופולרי כל כך בשנות החמישים.

על הדופן האחורית היה שם באותיות כרום: נוקלאון.

"בנזונה! השגת את הדגם! אפילו לא ידעתי שבנו אותו!"

"תסתכל יותר טוב".

הסתכלתי. זה לא היה דגם מפיברגלס. המכונית היתה עשויה פלדה אמיתית, חלודה במקצת. הדלתות היו מצולקות ממכות קטנות ממגרשי חניה. הצמיגים היו קרחים. המושבים וההגה היו שחוקים משימוש. מד המרחק הראה למעלה משבעים ואחד אלף מייל.

לא היה מד דלק.

פתאום היתה לי הרגשה מוזרה בתחתית הבטן. "קרל… יש לך, במקרה… מונה גייגר…?"

"אתה יודע מה, יכול להיות. חכה רגע".

עמדתי ובהיתי בדבר הזה בפה פעור בזמן שקרל הלך וחזר.

"הנה".

"תבדוק קודם מאחור. הכור היה כבד מאוד, היו לו גלגלים משלו. הוא נסע בחור הזה, כמו קרון נגרר, אבל מוקף בגוף המכונית". קרל נופף את מטה מונה הגייגר בתוך החור. היתה עליה קלה בקרקוש שהוא השמיע, אבל קלה בלבד. "יש לך מושג כמה קרינה זה יותר מדי?"

"ממש לא".

"בכל מקרה, זה לא נראה נורא כל כך".

"לא".

"אבל זה לא אפס. זאת אומרת שלמכונית הזאת היה פעם כור גרעיני. בחיי, זאת היתה מכונית גרעינית!"

"אלוהים".

ישבנו על הדשא, נשענו על מכונית קמארו סמוכה, והסתכלנו על האוויר שהבליח מעל גג הנוקלאון שהתחמם בשמש. צרצרים צרצרו. קרל תלש גבעול עשב ארוך ולעס אותו בהרהור.

"מאיפה בכלל השגת את הדבר הזה?" שאלתי.

הוא בהה זמן מה לעבר השמש השוקעת, ואז נד בראשו. "מצטער, אני לא זוכר. אני יודע שהיא לא היתה כאן כשקניתי את המגרש ב-48'".

"איך אתה יכול לשכוח שקנית מכונית אטומית? אתה זוכר כל דבר אחר בקשר למקום הזה".

"זה מוזר". הוא השפיל מבט אל ידיו החפונות. "בדרך כלל זה די פשוט. למשל, נניח שהיית רוצה קרבורטור למרקורי משנת 52'. הייתי יודע איפה לחפש, והייתי מוצא כזה או שלא. אבל לפעמים, כמו עם הנוקלאון הזו" – הוא החווה לעברה בגבעול – "אני זוכר בדיוק איפה זה נמצא, אבל אני לא זוכר שזכרתי את זה קודם, אם אתה מבין את ההבדל". הוא הביט בי אז ישירות, מבט מרוכז בעיניו. "אני מספר לך את זה רק כי אתה אמן. אם הייתי מספר לחברים שלי בארגון ותיקי המלחמות היו זורקים אותי לבית משוגעים".

"שפתי חתומות".

"ידעתי שתבין".

השמש שקעה מאחורי הנוקלאון, והרוח הקלה התקררה. "מה נעשה עם הדבר הזה?" שאלתי. "לי אין מקום חניה בשבילו, זה בטוח".

"נכסה אותה מחדש בברזנט, כנראה. אולי היא תהיה כאן מחר, אולי לא. אי אפשר לדעת".

גררנו את הברזנט בחזרה מעל המכונית הבלתי אפשרית וחזרנו אל השער בשתיקה. ואז פניתי אליו ואמרתי בפשטות, "תודה".

"אין בעד מה", השיב. הוא סגר את השער מאחורי, וכשנסעתי משם ראיתי אותו יושב על המרפסת, בוהה אל תוך השמים המאפילים.

אחרי כשנה נוספת דעך כוכבי וכבר לא הייתי הדבר החדש והלוהט. וטוב שכך, בעצם; כבר נמאס לי מגרוטאונים, נמאס לי ללהטט בין משימות, נמאס לי משדות תעופה. שקעתי בקריירה שהיתה דומה מאוד למה שהיה קודם, אלא שעכשיו הייתי מסודר עם השקעות שבזכותן לא הייתי צריך להתרוצץ בקדחתנות כזאת בין עבודות. הייתי מאושר למדי, אני מניח, אם כי לפעמים התגעגעתי לימי הגרוטאונים המטורפים.

עשיתי הרבה דברים שהיו מבוססים על צורות טבעיות ונופים, השגתי תמונות להשראה מטיולים בטבע, ולא פגשתי את קרל לעתים קרובות. אבל תמיד שלחנו זה לזה כרטיסי ברכה בחג המולד. ואז יום אחד קיבלתי ממנו הודעה טלפונית: האם אני יכול בבקשה לבוא למגרש, בהקדם האפשרי?

"אני שמח שהצלחת להגיע", אמר כשעליתי למחרת במדרגות המרפסת שלו. הוא ישב על ארגז חלב חבוט מחוטי תיל, ונראה כמטריה אפורה שבורה. בריאותו היתה לקויה מזה חודשים, אם כי הוא מיעט מאוד להתלונן.

"אין בעיה", אמרתי. "איך השגת את הטלפון שלי?" זו היתה הפעם הראשונה שהוא צלצל.

"הוא היה רשום על הצ'קים שלך. שמע, אני יודע שזה יראה מוזר, אבל מצאתי את זה בתחתית פחית קפה מלאה ברגים ומשום מה ידעתי שזה שייך לך". הוא הושיט לי חפץ מתכתי קטן.

זה היה מפתח, חפץ מצולק מפליז, מסוג המפתחות שנראים אותו הדבר משני הצדדים. קטן יותר ממפתח של מכונית, גדול יותר ממפתח של מזוודה. "אני לא מזהה אותו".

"אתה בטוח? אין לי תחושות כאלה לעתים קרובות, וכשיש לי הן בדרך כלל נכונות".

"אני די בטוח. מצטער".

"טוב, קח אותו בכל מקרה. מזכרת משגיונותיו של זקן. אני מצטער שגררתי אותך עד לכאן בלי סיבה".

"זה בסדר, חשבתי לבוא לבקר ממילא". בילינו שעה נעימה על המרפסת, צפינו בעלים נושרים ודיברנו על עדשות מגע, מזון מהיר ומזג האוויר. ואז קניתי כמה עציצים ונסעתי הביתה.

כעבור שבועיים קיבלתי טלפון מלורל הרננדז, עורכת הדין של קרל. קרל נפטר בשנתו, בגיל 78, ואני מופיע בצוואה שלו. הלוויה תערך ביום שלישי; הצוואה תיקרא בשבוע שלאחר מכן.

פגשתי עשרות אנשים בלוויה, בחיי כולם קרל נגע בדרך משמעותית כלשהי. אישה שקרל מצא עבורה כורסה רוטטת שהיתה הדבר היחיד שבזכותו כאב הגב שלה היה נסבל. אדם שהפעיל צי של משאיות משלוחים בעזרת חלקי חילוף מן המגרש של קרל. משפחה ששיפצה בית ישן ועלוב והפכה אותו לבית לדוגמה בעזרת חומרים ואביזרים שסיפק לה קרל, ובכך עזרה להחיות שכונה שלמה. העברנו את אחר הצהריים בסיפורים על קרל; האירוע היה עצוב, אבל לא קודר.

קריאת הצוואה היתה הרבה פחות צפופה. היינו אני, גברת הרננדז, פקיד וכמה בני דודים. בני הדודים קיבלו את ההשקעות, שלא היו פעוטות. אני קיבלתי את מגרש הגרוטאות.

אמרתי לגברת הרננדז שאני צריך כמה ימים לחשוב על האפשרויות הפתוחות בפני. אבל כבר באמצע המדרגות ביציאה ממשרדה הבנתי שאני בעצם יודע בדיוק מה לעשות. התיישבתי על המדרגות ובכיתי, המום מנדיבות מתנתו האחרונה של קרל.

גברת הרננדז הסיעה אותי אל המגרש אחרי העברת הבעלות, טקס מסובך שכלל חתימה על מסמכים רבים יותר משראיתי בכל ימי חיי. "אתה בטוח שאתה לא רוצה שאמצא חברת ניהול שתנהל עבורך את העסק?" שאלה כשיצאנו מהמכונית.

"אני בטוח. אני מתכנן להמשיך לעבוד כאמן מסחרי במשרה חלקית, לפחות למשך זמן מה, אבל זה מה שאני רוצה לעשות. כאן אני רוצה להיות. אבל אשמח להיעזר בשרותיה של עורכת דין מנוסה בתחום העסקי".

"אשמח לעזור לך".

השער היה נעול. מעולם לא ראיתי עליו מנעול בעבר.

עמדתי שם לרגע, ולא ידעתי מה לעשות, ואז הכנסתי ידיים לכיסי המקטורן והרגשתי משהו קשה. זה היה המפתח שקרל נתן לי בפעם הקודמת שראיתי אותו, שהיתה גם הפעם האחרונה שלבשתי את המקטורן הזה.

מתוך דחף, ניסיתי אותו במנעול.

הוא התאים.

נכנסנו ושוטטנו במגרש. גברת הרננדז לא חשבה שזה מוזר שהיה לי מפתח לשער, והחלטתי לא לציין את הנסיבות שבהן קיבלתי אותו.

נעצרנו לפני שורת שואבי אבק, קשת דהויה של פלסטיק בצבעי תכלת, ורוד ובז'. "מר טטרזינסקי היה אחד הלקוחות האהובים עלי", אמרה גברת הרננדז. "הוא נתן לי פסל של קנדי ליום ההולדת שלי פעם. קנדי היה הגיבור שלי, אבל אני לא חושבת שאי פעם סיפרתי לו את זה. איכשהו הוא ידע תמיד בדיוק מה צריך לעשות".

"אולי הוא לא ידע. אולי מגרש הגרוטאות ידע".

"מה?"

"לא משנה. רגע, בדיוק נזכרתי במשהו". הלכתי עד לסוף שדרת מכשירי החשמל, נעצרתי לרגע, ופניתי שמאלה. שם, על שולחן אוכל חבוט מכרום, היתה צנצנת של כפתורים. פתחתי אותה וחיטטתי לרגע. "בבקשה. אני חושב שקרל היה רוצה שתקבלי את זה".

היתה זו סיכת תעמולה בצבעי אדום, לבן וכחול. היא היתה קצת דהויה, אבל עדיין אפשר היה לקרוא בבירור את הכתוב עליה: קנדי לכהונה שניה ב-64'.

"זו היתה כנראה בדיחה", אמרה גברת הרננדז.

"אולי. או שאולי זאת מזכרת קטנה מתקופה שמעולם לא היתה. תקופה שהיתה טובה יותר מזאת".

"איזו… מחשבה נחמדה. בכל מקרה, אילו הייתי עורכת הדין שלך הייתי מזהירה אותך שאסור לתת סחורה לחברים וקרובים. זו בעיה נפוצה בקרב בעלי עסקים חדשים".

"בסדר, אני אקח בשבילה שלושה דולרים. לא, שיהיה שניים וחצי".

"עשינו עסק".

עמדנו זה לצד זה וצפינו בשמש השוקעת על מגרש הגרוטאות.

---

דיוויד ד' לוין

סיפורו של העיט הזהוב

צק'צק'צק