סיפורו של העיט הזהוב


פורסם ביום יום שלישי, 23 בדצמבר 2003, בשעה 13:51
שייך למדור מומלצי האתר, סיפורים מתורגמים

מאת

דיוויד ד' לוין הוא סופר מבטיח. כל כך מבטיח, שאחד מסיפוריו הראשונים, נוקלאון, הספיק כבר לזכות אותו בפרס ג'יימס ווייט, ונתן לו מועמדות לפרס ג'ון קמפבל בטקס ההוגו האחרון. הספק נאה לסופר שסיים את סדנת קלאריון רק בשנת 2000 ועובד רק כעת על ספרו הראשון באורך מלא. סגנונו הלירי ודמיונו העשיר מביאים אותו הפעם לסיפור אהבה מיוחד במינו עם ניחוח דק של קורדווינר סמית, תיבול עדין של "הספינה המזמרת", והרבה כשרון דיוויד לויני.

eagle
(איור: אבי כץ)

זהו סיפור על ציפור. ציפור, ספינה, מכונה, אישה – היא היתה כל הדברים האלה, ואף לא אחד מהם, אבל בראש ובראשונה ובמהותה, היא היתה ציפור.

זהו גם סיפור על גבר – מהמר, שקרן ורמאי, אבל מסיבות טובות בלבד.

אין ספק שמוכר לך הציור המפורסם דיוקן דֶנַאלִי יוּ, הקרוי גם ההחלטה השלישית, שעיניו תוארו כ"שתי בריכות עצובות מזוּגגות דוֹק של נחישות". זהו הסיפור שמאחורי הציור ההוא.

זהו סיפור אהבה. זהו סיפור עצוב. והוא אמיתי.


הסיפור מתחיל בתקופה שקדמה לחלל ההסטה, לפני קוֹנֶר והוּאָה, אפילו לפני אנשי הגלגלונים. תחילתו של הסיפור בימי ספינות הציפורים.

לפני ספינות הציפורים, רק כדי לעבור מכוכב אחד לאחר, אנשים נאלצו לוותר על חייהם כולם ולקוות שבני-בניהם יזכרו מדוע באו, או להקפיא את עצמם ולקוות שניתן יהיה להפשירם בסופו של המסע. ואז האיש המכונה דוקטור סיס גילה תגלית אדירה ונוראה: הוא נוכח שמוח חי יכול לשנות את צורת החלל. הוא גילה דרך לרתך מוח אנושי לשדרית ספינת חלל, כך שהספינה תוכל לטוס מכוכב לכוכב בתוך חודשים במקום שנים.

אחרי הוצאתו להורג של דוקטור סיס, אנשים גילו שחלק המוח הקרוי קליפת המוח החזותית הוא המפתח לשינוי צורת החלל. והם מצאו יצור שמוחו כמעט כולו קליפת מוח חזותית, Aquila chrysaetos, או כפי שהיה מוכר בימים ההם, העיט הזהוב. ציפור זאת אבדה לנו; כנפיה היו רחבות יותר מגובהו של אדם, נוצותיה חומות-זהובות, ארוכות וקלות כמגע של מאהב, ועיניה שחורות וחדות כליל חורף צלול. אבל לאנשי תקופתה היא היתה סתם עוד בעל חיים, והם לא העריכו אותה כל עוד היתה עִמם.

הם לקחו ביצת עיט זהוב, והם הדגירו אותה בקופסה חמימה, והם הניחו לה לעוף וללמוד ולגדול, ואז הם הרגו אותה. והם לקחו את מוח העיט והציבו אותו בראש מתקן מתוחכם עשוי פלסטיק וסיליקון שהעניק לו תבונת בן אנוש, ואותו ריתכו לשדרית ספינת חלל.

יש שיחשבו שזה אכזרי לתת לציפור תבונת בן אנוש, רק כדי לשעבד את מוחה, כפי שאכזרי לקחת מוח של בן אנוש ולשעבדו. והדבר נכון. אבל אנשי התקופה הזאת הבחינו הבחנה נוקשה בין אנשים ילודי-אישה לבין אנשים מעשה-אדם, ולהם הדבר פשוט נראה ראוי ונכון.

רצה המקרה ומוח אחד של עיט זהוב, ציפור שנקרא שמה נֶרִיסָה זִיבּנֶן-פִירְסִיג, הותקן בספינה יפה לאין שעור. הספינה היתה ראש-חץ אדיר, רחב ונוֹגֵהַּ של מתכת כסופה, משובצת ומקושטת רקמת חוטי זהב, ומלאה מנגנונים מתוחכמים ומורכבים של תענוגות מעודנים.

הספינה נדדה אלפי שנות אור רבים בשירות קברניטים רבים. פרשיות אהבים והתנקשויות נזממו ובוצעו בתוך גופה הכסוף; היא שימשה במשך זמן מה כיאכטה פרטית של קיסר; היא אפילו נשאה את המגיסטר עַי בחלק ממסע המשלחת שלו לעולמות הנשכחים. אבל נריסה מוח הספינה לא ראתה אף שמץ מן הדברים הללו, שהרי ניתנו לה עיניים שראו רק החוצה. היא הכירה את אדוניה רק על-פי צלילי קולם ומגע ידיהם על הגאיה.

כאשר הספינה יצאה לדרך, נריסה חשה בעונג הטיסה, עונג טהור בלא מחשבה שזכרה מימיה כיצור עשוי שרירים ונוצות. אבל רוב זמנה עבר עליה בבחינת הכוכבים הדוממים או קיר מעגן כלשהו, בהמתנה לגחמותיו של בעליה ואדוניה.

במהלך השנים השתנו קולות האדונים. את מקומן של נימות מתורבתות האמונות על פיקוד תפסו קולות גסים יותר, קשוחים יותר, וחמודותיה העשירות של הספינה הופשטו מעליה בזו אחר זו. בבוא הזמן אפילו התחזוקה הבסיסית עוכבה או הוזנחה, ונריסה מצאה את עצמה לעתים קרובות יותר ויותר במקומות הרי אפילה וניוון. היא נאחזה יאוש, אפילו חששה לחייה, אבל למוחות-ספינה לא היו זכויות. המחאה העזה ביותר שהותרה לה היתה, "אדון וריבון, פעולה מסוג זה עשויה להיות בלתי רצויה".

בסופו של דבר הבעלים האחרון והגס ביותר, אדם בעל קול צורמני וידיים קשות וחסרות עידון, תקע את הספינה בלוויין עגינה בנמל מטונף ועלוב. גוף הכסף המוכתם של הספינה קרס, האוויר שטף החוצה, והאיש מת, הותיר אחריו מורשת כה מרופטת ומטונפת עד שאיש לא חפץ לגעת בה. חסר בעלים, חסר אוויר, גוף הספינה נגרר לחצר גרוטאות ונשכח. נריסה בכתה כשכוחה של הספינה כשל, ראייתה דעכה למונוכרום ואז לשחור. היא נאלצה להסתפק בשיירי אנרגיה זעומים, ושקעה בשינה עמוקה וטרופה.

בעודה ישנה השתנה היקום. קונר והואה גילו את חלל ההסטה, ומסע בין כוכבי לכת הפך לדבר שאנשים אמידים בלבד, לא הרבה למעלה מכך, יכלו להרשות לעצמם. התנגשות התרבויות פרצה מיד ולבלבה במלוא פריחתה, כאשר ריבוא אמונות ודתות ופילוסופיות התנגשו והתערבבו זו בזו. היה זה עידן של אלימות ומאבקים, אבל בבוא הזמן רעיונות מספר הגיחו כנקודות הסכמה, ואחת מאותן נקודות היתה שלעיט הזהוב נעשה עוול. ולכן המדגרות נסגרו, הספינות הוצאו מכלל שימוש, ומוחות הספינות הומתו מתוך רחמים.

כולם פרט לאחת. אחת שישנה נשכחת בחצר גרוטאות החגה סביב כוכב אדום ומכוער הקרוי במספר בלבד.

התנגשות התרבויות הלכה בהדרגה ודעכה ככל שגברו נקודות ההסכמה והתמזגו אלה באלה, ובסופו של דבר הולידו קונצנזוס. אבל ידע רב אבד, ולכן כאשר אחד מפַּחַחי המלך נכנס לחצר הגרוטאות ומצא את גופה של הספינה האדירה, לא היה לו מושג איזה אוצר יחיד במינו נפל לידיו. הוא ראה רק את המתכת היקרה ממנה עשוי גוף הספינה, ועבור המתכת קנה אותה לאדוניו.

כאשר פירקו את הספינה, הפחח שמר כמה מן החתיכות המעניינות ביותר למראה לשימוש מאוחר יותר. אחת מהן היתה בית הקיבול שהכיל את מוחה הישֶן של נריסה זיבנן-פירסיג. היא הרגישה כאב מסמא כאשר ריתוך הפריד אותה בגסות משדרית הספינה, והיא חששה שקיצה הגיע בסופו של דבר, אבל כאשר שכך הכאב היא שבה וישנה.

שנים מספר נריסה נחה בלא שאיש שת אליה את לבו באחד מן המחסנים הרבים של המלך, מוקפת אלף מתקנים מבותרים אחרים. ואז בא יום בו הפחח נכנס למחסן כדי לחפש תיל. הוא הבחין בחתיכת תיל מתאימה למראה מתחת לערימת רכיבים מאובקים, אבל כאשר משך אותה, הוא מצא לפניו עצם עגול משונה שעורר את סקרנותו. הוא אסף אותו חזרה לשולחן העבודה שלו, ושם חקר את המגעים והחיבורים, אמצעי הקלט והפלט, ובסופו של דבר חיבר יחידת כוח עתיקה שנמצאה בגרוטאה אחרת, והמודעות שבה אל נריסה.

ההתעוררות כאבה בהרבה מהניתוק מגוף הספינה. מבול מרקמים וצבעים צורמניים הציף את חושיה, אבל צווחותיה לא נשמעו כיוון שהפחח לא חיבר את קולה. במקום זאת, רצף אותיות ומספרים חסרי פשר צעד בעדינות על לוח תצוגה קטן. המראה ריתק את הפחח, והוא נשאר ער כל הלילה כולו, גישש וחיטט, ניסה להבין מה בדיוק טבעה של המכונה שגילה.

נריסה כמעט איבדה את שפיותה מרוב הכאב והתחושות האקראיות, ורק המזל הטוב שיחק כאשר הפחח חיבר במקרה יחידת קול לנקודות הפלט המתאימות והיא בדיוק התפללה בקול רם להקלה ולא סתם התייפחה ביבבות סתומות – התפללה בנִיהוֹן, שהיתה שפה עתיקה כבר בימי ספינות הציפורים, אבל עדיין נותרה מובנת בימי הפחח כפי שהיא מובנת כיום. הוא הפיל מידיו את המלחם בתדהמה.

במהרה מצא הפחח עין ואוזן לנריסה וניתק את הגשושים שגרמו לה לכאב הרב ביותר. הם דיברו כל אותו יום, והוא הקשיב כאחוז חבלי קסם לתיאור יצירתה וסיפורי מסעותיה; בפעם הראשונה מזה מאות רבות של שנים נריסה הרשתה לעצמה לקוות. אבל למרות שטען שהוא מאמין לה, בינו לבין עצמו הגיע למסקנה שהיא מכונה ותו לא: מכונה הטווה סיפורים, שנבנתה כך שתאמין למְשׁוּגוֹת דמיונה-שלה. שהרי לא היה אדם משכיל, וכיוון שעבד עם מכונות מדי יום, כל ימיו, לא היה מסוגל להשיג במוחו שהיא עשויה להיות דבר אחר.

אך למרות שחשב את נריסה למכונה, הוא ראה בה תבונה וקסם והחליט להעניק אותה למלכו כמתנה מיוחדת. הוא כינס את שוליותיו ואומניו ויחדיו הם בנו לה כלי קיבול הולם, גוף דמוי-אנוש מן החומרים המשובחים והיקרים ביותר. יסודות המבנה היו סיב יהלום מרוכב, חזק יותר מגוף הספינה בו שכנה בעבר; עורה ושיערה היו פלטינה טהורה, נוגהים בצבע מעודן, עמוק יותר וצח יותר מכסף; עיניה ושיניה היו אבני שוהם ולשם; וכולם הצטרפו אלה לאלה בשימת לב ובדקדקנות רבה לאין שעור, עד שהיא נעה בתנועה חלקה ככל יצור חי.

הדבר היחיד שלא עשה היה לספק לגוף שמץ כלשהו של איברי מין. אולי נדמה בעיניך כי השמטה זו קשת-לב ושרירותית, ואכן כך הדבר. אבל אנשי זמנו חשבו כי דבר שכזה לא יהיה נאות.

כשהגוף הושלם, מוחה של נריסה בבית הקיבול שלו הונח ברכות בתוך החזה והחיבורים הרבים נעשו בשימת לב ובעדינות. כוח הופעל אז, וגופה היפהפה של נריסה, גוף המתכות האצילות, התעוות והתפתל, גבה התקמר וצווחת קינה מחרידה נקרעה מבין שפתי הענבר. היא התחננה בפניהם שיכבוה, אבל הפחח ועוזריו חיטטו ודקרו, משכו וכיווננו, ומעט-מעט נסוג לו ים הכאב, והותיר את נריסה רועדת על חופו.

המלך שמח בכל לבו על מתנתו של הפחח, "מכונה מספרת סיפורים, שנבנתה משברי-שברים שנאספו מפה ומשם". הפחח הזהיר אותו שנדמה כי נריסה מאמינה לסיפורים שהיא מגוללת, ולכן הוא עצמו העמיד פנים שהוא מאמין להם, אבל נריסה ידעה מתי מנסים לרצות אותה. ולכן סיפקה לו סיפורים מומצאים, כפי שציפה, אם כי רובם הכילו זרע של אמת שנשאב מחייה שלה.

אותו מלך היה אדם נדיב ונבון, והעריך בלב שלם את נריסה, אבל היו לו בעיות פוליטיות רבות ואויבים רבים, ולכן מצא רק לעתים נדירות זמן לסיפוריה. אחרי חודשים מספר גילה שמראה דמותה, ממתינה בסבלנות בחדריו, מעלה בו דקירת אשמה שגברה על שמחתו למראה יופייה וחינה. ולכן החליט להעניק את נריסה במתנה לדוכס רב-השפעה. בדרך זאת קיווה להפוך את האיש לבעל-חוב לו, להגדיל את המוניטין של הפחח שלו, ואולי להעניק לנריסה קהל שיעריך אותה יותר.

וכך הצטרפה נריסה למשק ביתו של הדוכס וֶיי, בעיר אָרִיקָה. תוכניתו של המלך זכתה להצלחה אדירה; הדוכס, שבע רצון עד מאוד ממתנתו של המלך, הקדיש שעות רבות להצגתה של נריסה לראווה בפני חבריו וקרוביו. כולם התרשמו כראוי מסיפוריה, קסמה, ויופייה הקורן, והפחח של המלך קיבל הזמנות רבות ונאות מרואיה.

אחד מרואיה היה דֶנַאלִי יוּ.

דנאלי, בנו ויורשו של הסוחר המפורסם רַנְסוֹן יוּ, הראה את פניו לעתים נדירות בלבד באָרִיקָה. כאשר ביקר בעיר הוא הופיע בכל הנשפים המשובחים ביותר, הציג לראווה את שנינותו המתוחכמת ואת מלתחתו הזוהרת, והימר בראוותנות. הכל הסכימו שהוא ניחן בכשרון הימורים כשל אביו המנוח, אם כי חסרו לו הפזרנות וההרהבה של האב. אודות מסעותיו, לעומת זאת, הוא פלט רק רמזים מעורפלים שבמעורפלים. הוא אהב לומר שעסקיו הם כמו פרחי לֶרִי, רגישים לאור היום העז.

למעשה, רנסון יוּ איבד בהימורים את כל הונו, והשאיר את אשתו ואת בנו יחידו כבולים לחוב עצום-ממדים. לדנאלי יוּ לא היו ספינה, לא מסעות, לא משרתים. כאשר לא היה באריקה שהה בבית קטן ועלוב לא רחוק מן העיר, רכושה האחרון של המשפחה, שם הוא ואמו לֶאוֹנָה חיו על ציד וגן ירק קטן. בערבים הם תפרו את חליפותיו של דנאלי לקראת מסעו הבא לאריקה, מחלקים שעיצבו מחדש וסידרו מחדש מבגדי עונות קודמות. העובדה שדנאלי נחשב פעמים רבות למוביל אופנתי היתה שבח והלל לכשרונה ולטעמה של לאונה יוּ.

דנאלי התייסר בהעמדת הפנים המתמשכת. אבל לא עמדה בפניו כל ברירה, שהרי כל זמן שנחשב לסוחר משגשג, נושיו של אביו הסתפקו במחוגם רחוק מן האש, בעודם סועדים על שיירים. מעמדו החברתי אף איפשר לו גישה למידע מועיל, שאותו יכול מדי פעם למכור תמורת מזומנים, והעניק לו זכות כניסה לזירות הימורים בהן עבר הון עתק מיד ליד. למעשה, רנסון יוּ היה מהמר מצוין כשהיה פיכח, והוא הוריש לבנו הן פקחות והן טכניקה. דנאלי לעתים קרובות הצטער על כך שלא יכול היה לגמול חסד לאביו ולהוריש לו מן הזהירות והמתינות בהן נחן בעצמו.

מעברו השני של גלגל הימורים מסתובב דנאלי יוּ ראה לראשונה את נריסה זיבנן-פירסיג. אור המנורה ניתז מעל כתף המתכת הכסופה כחתול המתחכך ברגל, ומשאיר את שני הצדדים טעונים חשמל. גופה הערום מכל בגד חשף עד תומם את העלות והאיכות שהושקעו בייצורה. היא עמדה בראש מוטה כלפי מעלה, שפתי הענבר פשוקות קלות בדברה עם הדוכס ויי הגבוה ממנה לצִדה.

"מי זאת?" שאל דנאלי יוּ את האישה לצדו כשאסף את זכיותיו.

"זאת מכונת הסיפורים של הדוכס. לא ראית אותה מעולם?"

"לא… לא ראיתי אותה. היא יפהפיה. היא ודאי שווה מיליונים".

"ערכה לא יסולא בפז. היא היתה מתנה מהמלך".

ברגע ההוא יוּ החליט את הראשונה מבין שלוש החלטות שעיצבו את שאר חייו והתחילו לטוות חוט של אגדה: גמלה החלטה בלבו לזכות בנריסה מן הדוכס במשחק סֶנֶק.

דנאלי או היטיב לרדת לחקרן של הבריות, כזה היה חייב להיות בשל מצבו, ולעתים קרובות מצא עצמו ישוב לשולחן סנק מול הדוכס ויי. לדוכס, כמו לשחקני סנק רבים, היתה שיטה מתמטית לשחק במשחק. השיטה היתה טובה; למעשה, יוּ היה חייב להודות שהיא טובה משלו… רוב הזמן. אבל הוא הבחין בפגם בהגיון של השיטה. הוא כלכל בתבונה את הידע הזה במשך חודשים רבים; היטב ידע כי אחרי שינצל את הפגם פעם אחת הדוכס לא ייפול פעם נוספת לאותה מלכודת.

לפניו ניצבה ההזדמנות לה חיכה. הפלטינה ואבני החן של המכונה עשויות לבדן להניב די כדי לכסות את חובו של אביו, אפילו במחיר (הנמוך בהרבה מערכן האמיתי) שיוכל להשיג עבורן בשוק השחור. יהיה זה עוול להרוס יצירה כה משובחת, אבל הוא לעולם לא יוכל למכרה בשלמותה; מעשה שכזה ימשוך תשומת לב רבה מן הרצוי לעסקיה של משפחת יוּ.

שבועיים חלפו לפני שדנאלי יוּ הצליח לרקום משחק סנק ללא מגבלות עם הדוכס, וכאשר ישב לשולחן, עצביו של דנאלי כבר קוננו מרוב מתח. בדרך-כלל הגביל את ביקוריו לשבוע ימים, ולמרות כל מאמציו הוא חשב שאנשים מסוימים כבר מתחילים לחשוד שכל רכושו מסתכם בשתי חליפות בגדים.

דנאלי ידע שהדוכס לא ייפול בפח בקלות. בעת המשחק הוא הימר הימורים גדולים בהרבה משנקט בדרך-כלל, סיכן הרבה יותר משהיה מסכן במצב רגיל, כדי למשוך את תשומת לבו של הדוכס. חיוכו הפך מעושה, וזרזיפי זיעה ניגרו על כסליו; הוא נאלץ לרסן עצמו בכוח מנקישה עצבנית בקלפיו על כוס מי הלֶרִי המזיעה שלפניו.

גבות הורמו סביב השולחן. אחד השחקנים האחרים מלמל "כנראה בכל זאת יש בו משהו מהזקן" מאחורי קלפיו. שוב ושוב העלה דנאלי את רף ההימורים, דחק את השיטה שלו עד לגבולותיה. פעם אחר פעם השתלט על אסימון המחלק, הדרך הבטוחה ביותר להמשיך להוביל את המשחק, הכרוכה בסיכון הגדול ביותר במקרה של הפסד. והוא הפסיד, לא פעם אחת אלא פעמיים, שהרי, מטבע הדברים, אפילו השיטות הטובות ביותר כושלות לעתים בבוא רצף בלתי סביר של קלפים גרועים. אבל במשחק תוקפני הוא התעשת מהפסדיו, והביא שחקן אחרי שחקן לפשיטת רגל. וכל אותה עת השגיח בשבע עיניים על מסלול החֲווָקִים שהיו דרושים לו כדי לנצל את הפגם בשיטתו של הדוכס.

בסופו של דבר נותרו רק דנאלי יוּ והדוכס ויי, האור המשתקף מן הלבד הערמוני של שולחן הסנק הפך את פני שניהם למסכות שדים. השחקנים האחרים צפו מן העלטה האופפת אותם, רוב כספי ההימורים שלהם עכשיו בידיו של דנאלי. הוא היה יכול לעזוב את השולחן ברגע זה ולראות בביקור הזה רווח רב יותר משראה מאז מות אביו.

"יד אחת אחרונה", אמר, והניח הימור לפתיחה, "לפני שנפרוש? יד נועם דרקונים, אולי?"

"טוב ויפה", השיב הדוכס, והניח הימור שווה.

נועם דרקונים היה נוסח סבוך עד כדי רשעות של סנק, רצף סיבובי הימורים והזדמנויות רבות להפסד. דנאלי רעד מתחת לאדרתו כשהרים והעלה את סכום ההימור, ניסה למשוך כסף רב ככל האפשר מתוך ידו של הדוכס, אבל לא גדול עד כדי כך שיתפתה לפרוש.

שבע חווק יצא, ודנאלי העלה את ההימור. הדוכס השלים את הסכום. ואז נסיך חווק נקש על השולחן. הוא העלה שוב, במידה ניכרת, והדוכס שב והעלה. הוא השלים את הסכום, ואז חילק קלף נוסף.

פילגש חווק.

עיניהם נפגשו מעל השולחן אדום-הנוגה, הערימה הקטנה של קלפים ססגוניים, מצבורי מוני ההימורים. דנאלי ידע שהשיטה של הדוכס צופה שהרצף יסתיים אחרי שלושה חווקים: ניצחון לדוכס. השיטה שלו אמרה שהסיכויים לחווק רביעי בשלב הזה, שיפיל את הניצחון לידיו, היו למעלה משמונים אחוז.

דנאלי אסף את מניפת הקלפים שבידו לצרור קטן והדוק, טפח בו על השולחן כדי ליישרו, הניח אותו בקפידה על הלבד שלפניו. הוא הניח את ידיו, באצבעות פשוקות, משני צידי הערימה לרגע. ואז הושיט יד לשמאלו ודחף מצבור ענק של מונים לאמצע השולחן. הסכום היה גדול בהרבה ממה שעמד לרשותו של הדוכס.

הדוכס פרש את קלפיו על השולחן. "נראה שעלי לפרוש".

"כך נראה. או… שתוכל להמר על רכוש אישי כלשהו".

"אני חושב שאני יודע על מה אתה חושב".

"כן. מכונת הסיפורים".

"צר לי. היא שווה הרבה יותר מ…"

דנאלי דחף את כל שאר המונים שלו קדימה.

הדוכס הביט הישר לתוך עיניו של דנאלי. דנאלי החזיר לו מבט שיש בו מן האתגר: עד כמה אתה בוטח בשיטה שלך?

הדוכס השפיל עיניים לקלפיו. בחן אותם היטב לרגע, ואז החזיר מבט. "טוב ויפה. אני מהמר על מכונת הסיפורים". אדוות קול עברה בין המשקיפים. "אבל חוששני שיש לראות בכך העלאה של ההימור. מה תוכל להציע כדי להשלים אותו?"

לבו של דנאלי התכווץ עד שהיה לחלמיש קר וקשה במרכז חזו. עליו להשלים את העלאת ההימור, או לפרוש. "אני מהמר על ספינתי". מישהו בקהל התנשף בקול.

ספינתו של דנאלי, הכַּרְכּוֹם, שהיתה ספינתו של אביו, היתה אך שלד חסר ערך המחליד מאחורי בית אמו. ההינע ושאר האביזרים עברו לידיו של מלווה כספים מגַסְפָּרָה. אם יפסיד, תרמיתו תיחשף והוא יימכר לעבדות כדי לשלם את חובותיו של אביו.

"אני מקבל את ההימור", אמר הדוכס.

דנאלי נעץ מבט באחורי הקלף העליון בערמה. אם הוא חווק, הרי שניצח. אחרת, הפסיד. הילד הקטן המצויר על גב הקלף נעץ בו מבט בחזרה. הוא לא היה מסוגל להתמודד עם המבט המודפס, והשפיל עיניו.

עינו נתקלה במונה אחד ויחיד שנשאר במקרה על השולחן לפניו, ודחף מטורף אחז בו. הוא הניח את האצבע המורה על המונה הזה, והחליק אותו על הלבד לעבר האחרים.

"אני מעלה את ההימור באחד".

דממה המומה מן המשקיפים.

עיניו של הדוכס התכווצו. ואז התרחבו. ואז נעצמו, כשהניח עליהן את ידו. הוא התחיל לגחך. ואז צחק בקול רם. הוא נשען לאחור בכיסא, שאג בצחוק, והשליך את קלפיו בחבטה על השולחן לפניו. "ממזר בן שטן!" פלט בנשימה כבדה. "אני פורש!"

תוהו ובוהו. דנאלי יוּ והדוכס ויי קמו, לחצו ידיים, ואז התחבקו. הדוכס רעד מצחוק, דנאלי רק רעד. משרתים הופיעו כדי לאסוף את המונים ולארגן את העברת הרכוש.

דנאלי לא יכול היה להתאפק. הוא הפך את הקלף העליון.

חמש תות.


בבוקר המחרת בא דנאלי יוּ לביתו של הדוכס בעיר, תיקו תלוי על כתפו. הוא מצא את נריסה ממתינה באולם הכניסה, לבדה עם שני שומרים. "הדוכס מבקש להביע את צערו", אמר אחד מהם, "אך בעקבות שעשועי ליל אמש אין הוא נוטה לבוא בחברה".

דנאלי והשומרים חתמו על מסמכים המאשרים את העברתה של נריסה לחזקתו, והוא פנה ללכת, מסמן לה לבוא בעקבותיו. אך משנפתחה הדלת עבורם, קרן שמש בוקר נגעה בגופה והפיצה נצנוצי השתקפויות לכל פינות החדר. דנאלי פנה לאחור ונחרד ממראה יופייה הבוהק.

"את ערומה", פלט, ומיד הרגיש מטופש.

"אדון וריבון, אני כפי שנוצרתי", השיבה.

"אני עצמי נולדתי עירום ועריה, אבל אין בכך כדי להכשיר עירום בחברה מנומסת. בבקשה". הוא הסיר את אדרתו והניח אותה על כתפיה. די היה בכך לצרכי ההלימות החברתית. ואז, כיוון שלא היה בטוח בתואר הפנייה היאה למכונה, הוא הציע לה בשתיקה את מרפקו. היא אחזה בו, ושניהם יצאו מפתח הדלת, זה לצד זה.

"מה שם אקרא לך?" אמר כשהילכו לעבר הנמל. כפות רגליה הצטלצלו על המשעול הקשה.

"שמי נריסה זיבנן-פירסיג, אדון וריבון".

"כן, אבל האם יש לך תואר?"

"לא, אדון וריבון".

"שמך הוא מעט… נטול חן. אני אכנך רִיבַה". ריבה היה תואר פנייה רגיל לאישה צעירה, או פחותת-מעמד. אף אחד מבעליה הקודמים מעולם לא כינה אותה בכל תואר דומה.

"כרצונך, אדון וריבון".

"את רשאית לכנותי פשוט אדוני", אמר. השימוש החוזר ונשנה בתוארו המלא והנכון גרם לדנאלי אי-נוחות, כיוון שהיה מודע עד כאב לקרבה המסוכנת שהתקרב בעצמו לעבדות. עוד יותר נבוך למול נריסה ביופייה ובנינוחותה הבלתי אנושיים. כשצעד לצִדה, הרגיש כי הוא אך שק של בשר ושיער. חמור אף יותר, הוא ידע שבמהרה יהיה עליו להרוס את המכונה המופלאה, גם אם מחשבותיו ניסו כל העת להימלט מן העובדה. "למעשה, אינך צריכה לקרוא לי אדוני בכל משפט. ריבה". והוא הרכין את ראשו.

"כן, אדון ור… כן, אדוני… אויה". אמנם פניה ניחנו במבחר תנועות מצומצם, אך הבלבול והמבוכה שחשה היו ברורים למראה זווית גבות הטורמלין ושפתי הענבר. "כוונתי, כן. פשוט כן".

"פשוט", אמר, וצחק.

נריסה לא היה בטוחה מה לחשוב על האיש הזה, שבגדיו ואורחותיו רמזו על עושר מופלג אך בהתנהגותו כלפיה היתה ייראה. קרה שראתה פחד, מאנשים חסרי תחכום או חסרי השכלה, אבל זה היה משהו אחר. נדמה היה כאילו יש לה שליטה כלשהי עליו.

ואז הבינה מה היא רואה בעיניו של דנאלי יוּ. מעולם קודם לכן לא ראתה את הדבר מופנה כלפיה-עצמה.

היה זה כבוד.

הם הגיעו לנמל, ערב-רב של מבנים פשוטים בראש גבעה קרוב מחוץ לעיר. זה היה מקום נחיתתן של ספינות החלל. "הגענו, ריבה", אמר, והחווה בידו כדי להורות לה להיכנס לסככת מעגן דומה לכל האחרות.

היא היתה ריקה.

"אינני מבינה, אדוני".

הוא הביט ברצפה. תוכניתו המקורית היתה לכבות אותה בשלב הזה. אבל כאשר הלכו יחד מן העיר לנמל, הבין עד כמה היא כבדה. הוא לא יוכל בשום פנים ואופן להבריח אותה אל בית אמו בלא עזרה, ולא היה איש פרט לנריסה עצמה בו יכול לבטוח שיעזור לו במשימה.

הוא ניפח את לחייו, מבלי להרים את ראשו. "הסככה הזאת ריקה כיוון שאין לי ספינה. אנחנו נחכה כאן עד שתרד החשיכה, ואז נלך ברגל לביתי, הוא אינו רחוק מכאן".

"אין לך ספינה, אדוני?"

"לא". הוא סב ואחז את ידיה בידיו. הן היו חמימות, והשמיעו קול זמזום קלוש. הציפורניים היו שבבי אבני אודם. הוא עדיין לא פגש את מבטה. "לא, ריבה, אין לי ספינה. למעשה, לצערי הרב, את דבר הערך היחיד שברשותי". סופסוף נשא את מבטו, בעיניים מלאות תחינה. "עלי לבקשך לנצור את סודי".

לִבה של נריסה יצא אליו ברגע ההוא. "לכבוד הוא לי האמון שאתה נותן בי, אדוני".

"תודה, ריבה". הוא הוביל אותה למשרד קטן, שם היו דרגש וכיסא וארון הקפאה קטן. "זה חדר ההמתנה שלי. אני יכול להציע לך משהו לשתות? אה".

ארשת המבוכה על פניו היתה מקסימה. "לא, תודה, " אמרה.

"אבל אנא ממך… שבי לך".

"אינני מתעייפת, אדוני".

"בבקשה, ריבה. אני עומד על כך. לא אוכל לראותך עומדת בעודי יושב, ואני מתעייף, בסופו של דבר יהיה עלי לשבת".

"טוב ויפה, אדוני", אמרה. הכיסא חרק תחת כובד משקלה, אבל לא התפרק.

דנאלי מזג לעצמו כוס מים קרים מן הארון, ואז התיישב על קצה הדרגש. "בדרך-כלל אני מעביר את הזמן עד החשיכה בקריאה, אבל כיוון שעכשיו אני בעליה של מכונת סיפורים משובחת, נראה שלא יהיה מנומס שלא לנצל את שירותיך הטובים. האם תואילי בטובך לספר לי סיפור?"

"בהחלט, אדוני. איזה סיפור תרצה לשמוע?"

"ספרי לי סיפור על… עצמך".

רטט התרגשות חלף בה אז. "האם תרצה סיפור אמיתי, או סיפור בדיה?"

"סיפורים אמיתיים תמיד מעניינים יותר".

ונריסה סיפרה לו סיפור על בת עיט זהוב שחיה שנים רבות כמוחה של ספינת-ציפור, ואז ישנה במשך זמן רב ובסופו של דבר הפכה למכונת סיפורים. היא לא עיטרה את הסיפור – הסיפור היה פנטסטי דיו בפשטותו – והיא לא השמיטה את החלקים העצובים או החלקים המביכים.

כאשר סיימה, החשיכה ירדה כבר במלואה. כוס המים ניצבה, מלאה כשהיתה, על הרצפה המאובקת ליד דרגשו של דנאלי.

בניגוד לפחח, דנאלי יוּ היה אדם משכיל. הוא הכיר את ההיסטוריה של ספינות הציפורים, והוא הבין בדיוק מה נריסה היתה ולמה היא מסוגלת. הוא ירש את רשימותיו של אביו, את אנשי הקשר שלו, ואת מומחיותו כסוחר, נוסף על חובותיו. הוא חש בעצמותיו שעם ספינת-ציפור הוא לא רק יוכל להחזיר את החובות, אלא לבנות מחדש את הונה של משפחתו ואת המוניטין שלה.

ברגע ההוא החליט את השניה מבין שלוש ההחלטות שהתחילו לטוות את חוטי האגדה: הוא ימצא דרך לחדש את ימיה של הכרכום ולעצבה מחדש כספינת-ציפור.

אבל לנריסה אמר רק, "תודה לך על הסיפור, ריבה". הוא ידע שתוכניתו החדשה אכזרית כמעט כמו הקודמת, כיוון שעדיין תביא לקץ קיומה של נריסה כיצור נוצץ כמעט-אנושי. אבל לפחות היא תהיה עדיין בחיים, אמר לעצמו. יש לך זכות לעשות זאת. היא רכושך. אתה חייב זאת לאמך ולזכרו של אביך.

ועדיין הוא הרגיש מזוהם.

דנאלי הלביש את נריסה בחליפה פנויה מבגדי המסע שלו, עם כפפות וכובע גדול ורפוי שיסתירו את עור הפלטינה, והם הלכו לבית אמו באור הירחים. הם דיברו בהולכם, הוא אודות חייו והיא אודות חייה. שניהם שאלו שאלות; שניהם הקשיבו בשימת לב לתשובות. הם למדו זה אודות זה והתקרבו זה לזה. אם נריסה חשה שדנאלי מסתיר ממנה משהו, היא לא דאגה דאגה יתרה; היא כבר זכתה לשמוע ממנו סודות רבים יותר משציפתה אי פעם לשמוע.

ביתה של לאונה יוּ היה שלה עוד בטרם נישואיה לרנסון יוּ. הוא היה קטן ומטולא, אבל חמים ומקורי ועשוי בטוב טעם. נריסה מעודה לא ראתה מקום שכזה; היא אהבה אותו מיד.

דנאלי הציג את נריסה בפני אמו והסביר שזכה בנריסה במשחק הימורים. לאחר מכן, ביחידות, אמר לאמו שבכוונתו למכור את נריסה בביקורו הבא באטיקה, אבל הוא לא רצה שמספרת הסיפורים תדע זאת כיוון שאז תרגיש לא רצויה.

חיי משק הבית חזרו להיות דומים לשגרתם הרגילה, ונריסה עשתה כמיטב יכולתה לתרום להם. היא התגלתה כגננית בלתי נלאית (פרקי אצבעותיה העדינים היו מוגנים מן העפר בתוך כפפות עור), ויכולתה לשבת בלא ניע כלשהו במשך שעות הפכה אותה לציידת מרשימה. נריסה התקבלה במהרה כחלק מן המשפחה. היתה זו הרגשה שלא חוותה מעולם, וגרמה לה לחוש מכובדת ומאושרת. בערבים, הם סיפרו זה לזה סיפורים להנאת כולם.

אחרי שלאונה ונריסה הלכו לישון (גופה של נריסה אמנם לא התעייף לעולם, אך מוחה עדיין היה זקוק לשינה), דנאלי נשאר ער במשך לילות ארוכים. הוא ערך מחקר על ספינות הציפורים ושלף את התוכניות הישנות של הכרכום , ואז סרטט תוכניות חדשות. הספינה המחודשת תהיה בעלת שדרית חזקה יותר ומשקל קל יותר; פחות מפוארת, אבל בעלת מערכת קיום חיים רחבה יותר וקיבולת מטען רבה יותר. הוא שלח את שני מערכי התוכניות לתַּגָּר של אביו. התשובה הגיעה בתוך ימים מספר: התגר יוכל לעשות את העבודה, אם כי לדבריו העיצוב נראה מטורף.

המחיר שדרש היה גבוה. אבל הכסף בו זכה דנאלי מן הדוכס יכסה את המקדמה, וההפרש היה פחות ממה שגופה הריק של נריסה יניב בשוק השחור.

בשבוע שלאחר מכן, בא אליהם התגר בספינת האוויר בה השתמש למשלוחים. הוא חיבר שלשלאות וכבלים לגופה החלוד של הכרכום וגרר אותה משם. דנאלי רוקן את מצבור הכסף האישי הסודי שלו ואמר ללאונה שזה הפדיון ממכירת הגרוטאה.

"חשבתי שמכרנו כל חלק שהיה שווה משהו בתור גרוטאה כבר מזמן", אמרה. "הוצאות טיסת ספינת האוויר ודאי היו יותר משווי גוף הספינה, לא?"

"פגשתי את התגר בביקורי האחרון באטיקה, ושכנעתי אותו שהוא חייב לנו טובה".

לאונה עדיין נראתה לא משוכנעת, אך היא קיבלה את הכסף.

בשבועות הבאים התגברה תחושתה של נריסה שדנאלי מסתיר ממנה דבר מה. הוא כחש ועייף, והיא גילתה שהוא מסרב להישיר מבט לעיניה. היא רצתה לשאול אותו על צרותיו, להשיב לו כגמולו על הדאגה והכבוד שהפגין כלפיה. אבל שנות השעבוד הרבות שעברו עליה החדירו בה צייתנות שבשתיקה והיא לא אמרה דבר.

ואילו דנאלי חש יסורי שתיקה. הוא לא יכול היה לספר את סודו לאמו, שהיתה גוערת בו על ששכר את שירותי התגר בכסף שעדיין לא היה בידיו, ולא בנריסה, שאת יופייה תכנן לקרוע מעליה ולמכור לתועלתו האישית; ואולם, הוא כמהּ לתמיכה. הוא מצא עצמו מאבד כל עניין באוכל, והעביר שעות ארוכות בלילות בבהייה בתקרת חדרו, ללא יכולת להירדם.

באחד מן הלילות חסרי המנוחה, הוא צפה בחלקת אור ירח מבליח, שהשתקף על תקרת חדרו מבריכה קטנה הסמוכה לבית, כאשר חלפה באיטיות מצד אחד של החדר לצדו האחר. לפתע, בדממה, היא התפרצה ורקדה על פני החדר כולו, ואז חזרה למצבה הקודם. בדיוק ברגע שבו עמד לבטל את התופעה כתולדה של עיניו היגעות, היא קרתה שוב. ופעם שלישית.

הוא קם ממיטתו והביט מבעד לחלון. מה שראה שם שבה את לבו. נריסה היתה שם, רוקדת ערומה על גדת הבריכה. הוא ראה את אור הירח שהשתקף מעל גוף המתכת המבהיק.

ריקודה של נריסה היה מרחף, חינני, שירה של סיבובים, זינוקים ומעידות. העוצמה האדירה של רגליה הניפה אותה גבוה באוויר, למרות כובד משקלה המתכתי, והביאה אותה לנחיתה בעדינות כשל פָּן. עור הפלטינה באור הירח זרח בכסוף על כסוף, שחור על שחור; היא היתה יציר אור הירח, שבריר רוקד וחג של הלילה.

היא היתה עוד יותר יפה משחשב.

לבו נקרע לשניים. חלק ממנו רצה לעוף, לזנק ולרקוד אִתה בלילה. חלק ממנו צנח לבור החומצה של קיבתו, כאילו ניסה להסתתר מפני ההכרה בתוכנית שהתחיל לגולל. כיצד יהין להשמיד את היופי הזה, החן הזה, תמורת בצע כסף? אבל איך יוכל לדון את עצמו, את אמו, ואז זכרו של אביו לחיי חוב ותרמית מתמשכים – חיים שדינם לבוא אל קִצם בחשיפה ובחרפה – למען מכונה?

אולי הוא פלט צליל יאוש קט. אולי היה זה מראה כותנתו הלבנה בחלון. לא משנה מה היתה הסיבה, נריסה הבחינה שצופים בה. היא הפסיקה את הריקוד בתנועה מגושמת והישירה בו את מבטה, עיניה שני כוכבים זעירים של אור משתקף.

הוא ירד במדרגות ופגש אותה בפתח הדלת. אור הירח הזורח מלחייה היה בהיר עד כאב, ובדממת הלילה הוא שמע את הקולות הזעירים שעשו עיניה כשנעו בארובותיהן.

"אני מצטערת שהפרעתי את שנתך, אדוני".

"לא, לא… לא ישנתי. את רוקדת מקסים, ריבה".

"תודה, אדוני. אני נהנית לרקוד. זהו הדמיון הרב ביותר שאני יכולה למצוא בגוף הזה לאושר שבטיסה בין הכוכבים".

שני חצאיו השסועים של לבו של דנאלי התמזגו אז זה בזה, כאשר הבין שתוכניתו לנריסה היתה בדיוק מה שרצתה גם היא. הוא יחזיר אותה לחייה הקודמים, להפלגה בין זרמי החלל, אותם תיארה לו בחיוניות כה רבה, ובעת ובעונה אחת יחזיר לעצמו את הונו.

נריסה ראתה את החיוך מתפשט על פניו, ושאלה מה הוא חושב.

"בדיוק חשבתי על הפתעה נפלאה עבורך, ריבה. מתנה עבורך, שתביע את הערכתי לריקודך. אבל ייקח זמן מה להכינה, עלי להפציר בך לחכות בסבלנות". הוא שח ונשק למתכת החמה של אצבעותיה. "לילה טוב, ריבה".

"לילה טוב, אדוני".

הוא חזר למיטתו ושקע כהרף עין בשינה עמוקה וחסרת חלומות.

שלושה ימים לאחר מכן ספינת האוויר של התגר חזרה, כשהכרכום המשופצת תלויה מן הגונדולה שלה. גוף הספינה הבוהק עטה פסים ססגוניים של אדום, צהוב וירוק, צבעי חברת המסחר המנוחה של רנסון יוּ. דנאלי, לאונה ונריסה התאספו יחדיו וצפו כאשר ספינת האוויר הנמיכה אותה בעדינות אל הקרקע. הטייס נופף מן הגונדולה וטס משם.

"זאת ההפתעה שלי לשתיכן", הכריז דנאלי. "שורו, הביטו וראו: הכרכום נולדה מחדש!"

נריסה הביטה בספינה בשכרון חושים דומם, אבל לאונה פנתה אל בנה בדאגה. "חשדתי שאתה מסתיר ממני דבר מה. זאת הפתעה נפלאה, בלא ספק, אבל חשבתי שאין לנו סודות זה מזה".

"רק הסוד הזה, אמי. והיתה לכך סיבה. נריסה, הנה מתנתי לך: הכרכום החדשה נבנתה במיוחד בשבילך. בספינת הציפור החדשה הזאת תעופי שוב בינות הכוכבים".

תגובתה של נריסה בלבלה והטרידה אותו. גופה התקשח, תווי פניה התכווצו ועיניה נפערו. "זאת… ספינת ציפור". אמרה. "אבל היכן מצאת את מוח הספינה?"

"אין מוח ספינה, ריבה. התפקיד הזה נשמר לכבוד מתיקותך".

ידי המתכת של נריסה התאגרפו, והיא הצמידה אותן בכוח אל סנטרה. נדמה היה שהיא מתכווצת אל תוך עצמה. "לא", לחשה. "לא, לא… בבקשה, אדון וריבון… אני שוטחת בפניך תחינה…"

דנאלי יוּ הרגיש איך פושה קור בידיו. "אבל ריבה, כשראיתי אותך רוקדת באור הירח… חשבתי שהטיסה בין כוכבים היתה העונג הגדול בחייך".

"הטיסה היא עונג, אכן… אבל להיקרע מעל הגוף הזה… להיגדע… להיכרת… הכאב, אדון וריבון… את הכאב לא אוכל לשאת שוב לעולם". היא כרעה ברך, רוטטת, על אבני המשעול. עיניה היו ענקיות. "טוב מותי מחיי, אדון וריבון. אני אמצא דרך למות, אדון וריבון. בבקשה, אדון וריבון, בבקשה… אני יודעת שאני רכושך, אני יודעת שעלי לציית לכל משאלותיך בלא שאלה או היסוס, אבל אני שוטחת בפניך תחינה… אל תבקשני לעשות זאת". והיא נפלה לרגליו, ידיה מורמות כאילו כדי להדוף מכה.

כל הצבע נמוג מעולמו של דנאלי יוּ. הוא נפנה מעל נריסה ולאונה ופסע בצעדים מגושמים אל היערות שמאחורי הבית. הן לא באו אחריו.

זמן מה לאחר מכן הוא מצא את עצמו יושב על בול עץ נפול. השמש היתה נמוכה בשמיים ובגדיו ועורו היו קרועים משריטות קוצים ואטדים.

איך יכול היה להיות טיפש כל כך? הוא שיקר לאמו, שיקר לנריסה, הניח הנחות חסרות כל שחר, והבטיח כסף שאין לו. במהרה יגיע החשבון של התגר ואין לו במה לשלמו.

הוא שקל את האפשרויות העומדות בפניו. הוא יכול להמשיך בתוכניתו – ונריסה תמצא דרך כלשהי לאבד עצמה לדעת, או שתשרת אותו מתוך סבל ובלא רצון. אפילו אילו היה אכזר עד כדי כך שהיה מכריח אותה לעשות זאת, הוא לא שמח למחשבה שיפקיד את חייו בידי ספינה שבה בגד.

הוא יכול לפרק את נריסה, למכור את הפלטינה ואבני החן כדי לשלם לתגר – והיא לא תהיה עוד כליל, ולו יהיה רק גוף ספינה, חסר כל ערך בלא הינע.

הוא יכול למכור את נריסה בשלמותה – הרי זה הינו-הך, רק שיוותר בידו יותר כסף. נריסה עדיין תאבד לו, ותהיה נתונה לגחמותיו של אדון אחר, העלול להתייחס אליה באכזריות רבה עוד יותר.

הוא יכול להתכחש לחשבון של התגר, להכריז על פשיטת רגל – ולראות איך ימכרו את נריסה, ואת ביתה של אמו, ואותו עצמו ימכרו לעבדות.

אבל היתה עוד אפשרות אחת. דנאלי יוּ היה איש משכיל, והוא ידע את ההיסטוריה של ספינות הציפורים. הוא גם ידע את סיפורה של נריסה. ובשל הידע הזה, ולמרות הידע הזה, הוא החליט את ההחלטה האחרונה, הגורלית, שטוותה את חוטי האגדה.

הוא ישב זמן רב על בול העץ, ראשו בידיו, אבל לא יכול לחשוב על שום ברירה אחרת. ואז הוא קם על רגליו וחזר אל בית אמו. שם, עם שקיעת החמה, סיפר לנריסה וללאונה על החלטתו. אמו בכתה וצעקה והכתה בידיה על שולחן המטבח; נריסה ישבה על כיסא כשראשה מושפל, אבל לא דיברה. אף אחת מהן לא יכולה היתה לשנות את דעתו.

ביום המחרת נריסה ולאונה לקחו את דנאלי יוּ לטיול ביער. הוא הקשיב לציפורים ולרשרוש העלים, והוא הרגיש את הרוח הקרירה חולפת בעדינות על עורו. הוא הריח את ירוק העלים ואת לחות האדמה, ופרחים רבים ככל שיכלו למצוא. בערב הן הכינו לו ארוחה משובחת, מלאה תבלינים עזי-טעם וירקות טריים, ופירות עסיסיים, טריים ומתוקים. נריסה עיסתה את גבו באצבעותיה החזקות והחמימות, ואמו בכתה וליטפה את לחיו בפיסות משי ופרווה.

בבוקר המחרת הוא הלך העירה והפקיר עצמו בידי הרופאים. הוא אמר להם מה הוא רוצה, והוא נשבע שלוש פעמים כי זהו אכן רצונו.

והם הרגו אותו, והם לקחו את מוחו וריתכו אותו לשדרית הכרכום. שהרי שיטותיו של דוקטור סיס היו חוקיות, כל עוד התרומה נעשית מתוך רצון חופשי ולאחר שלוש שְבועות, ואיבריו של גבר צעיר בריא להפליא יכולים היו להימכר בדי כסף כדי להשביע את רצונו של התגר.

הניתוח היה מכאיב, בדיוק כפי שנריסה אמרה. אבל דנאלי גילה שההפלגה בין הכוכבים היתה מענגת אפילו יותר מריקוד באור הירח: סימפוניה של צבעים ומרקמים מעבר לתפיסת בן-אנוש. והספינה הזאת היתה מצוידת בעיניים ובאוזניים ובידיים, הן בתוכה והן מחוצה לה.

הספינה, שבשמה החדש נקראה העיט הזהוב, היתה לספינת סוחר בעלת הצלחה מסחררת. הידע והכשרון של דנאלי יוּ, ועִמם יופייה וקִסמה של נריסה זיבנן-פירסיג, היו שילוב שאף מוכר או קונה לא היה מסוגל לעמוד בפניו ואף ספינת סוחר אחרת לא היתה יכולה להתעלות עליו. הספינה בעלת המוח האנושי והקברניטה המתכתית זכתה לתהילה בשיר ובסיפור, וכאשר אחרי שנים רבות לאונה יוּ הלכה לעולמה, היה הונה אחד האדירים ביותר בקונצנזוס.

דנאלי יוּ ונריסה הקברניטה הכסופה לא נראו מזה שנים רבות. יש אומרים שהם חיפשו אתגרים חדשים בענני מגלן או אפילו מעבר להם. יש אומרים שהם השתקעו בחיי נחת בכוכב לכת לא ידוע. אבל איש אינו מפקפק, יהיו באשר יהיו, כי עודם יחדיו עדיין.


כל הזכויות שמורות © 2003, דיוויד ד. לוין. פורסם במקור במגזין Fantasy and Science Fiction, גליון יוני 2003.


האתר של דיוויד לוין

על כתיבת סיפורו של העיט הזהוב

נוקלאון – סיפור

צק'צק'צק – סיפור



תגובות

  1. מאת Your truly:

    פשוט נהדר! אגדה בין כוכבית

    ספוילר
    כמה אדיר שבסופו של סיפור גוף המתכת ומוח האדם שולבו לציפור אחת המפליגה בין גלקסיות. .

  2. מאת אלעזר:

    ענק
    סוף לא רגיל

הוספת תגובה