בין הזמנים – התפוררות


פורסם ביום יום רביעי, 19 באפריל 2006, בשעה 23:46
שייך למדור בין הזמנים, סיפורי מקור

מאת

בְּהִכָּבְדוֹ בִּבְנֵי חֲלוֹף
חֶרֶב מָוֶת יִשְלֹף
הַכֹּל יַעֲבֹר וְיַחֲלֹף
וְנִשְגַב אֲדֹנָי

מתוך פתיחה להספד – ר' יהודה הלוי


לרוץ, לרוץ, לרוץ.

לעמוד.

למצוא קרן זווית בה אוכל להיחבא עד יעברו המגפיים השחורים.

לרוץ.

היכן הבית המקולל הזה? מארה על יושביו.

לרוץ.

לנשום בחופזה, במהירות. שאיפות חטופות של אוויר שחור ודם. דלת קשתית נפתחת מולי. החשכה בכיוונה דחוסה פחות.

"היכנסי", לוחשת כובסת עטויה בשביס.

נכנסתי לאולם כניסה מפואר, עטוי מלמלה וזהב, וילאות קטיפה אדומה.

"אנא כבי את הזיוף הזה. אינני מוכנה לעבוד בסביבה מושחתת המפארת את ימי הרפובליקה".

הכובסת נופפה בידה מול עין אדומה קורצת, והתפאורה הזוועתית נמחתה מפני, יחד עם המשרתת. אילו רק יכולתי לרפא אנשים בקלות שבה מכבים הדמיות.

ארבעה קירות פלסטיק אפורים, שני כסאות, שלושה ילדים מתפללים בפינת החדר, וחמישה ילדים מדממים על הרצפה. בגדול מכולם כבר החלו להופיע כתמי הלובן המבשרים על המוות הקרב. פתחתי את הנרתיק הקטן הצמוד לירכי והתחלתי להכין את עצמי לטקס הבאת הנשמות המסייעות.

אחד הילדים הבריאים התקרב אלי בסקרנות. "אני עומי. זה שאקו", הוא הצביע על אחיו שעמד בסמוך. שאקו היה גבוה ממנו במעט, אך בעיניו לא היה אותו ניצוץ. "אלו מחטי הדוקר, נכון?"

"כן, ילדי".

"מה הדבר שאת מחברת כאן?" הוא שאל והצביע על גליל הזכוכית המחובר לבוכנה.

"אני קוראת לזה 'עגול וחלק', אבל אם תרצה אתה מוזמן להמציא שם משלך…" קרצתי אליו והמשכתי. היטב הייתי מורגלת בשאלות הצעירים. הם, שלא ראו מעולם מדקרת עובדת עם רפואות שונות, התגודדו סביבי תמיד בשעה שרקחתי את שיקויי.

ההורים כבר מתו, כך שלא הייתי צריכה להדוף גם אותם ואת מבטיהם המבחילים. 'כופרת' קראו לי, 'שונאת אדם', 'מביאת חורבן'. דבקים באמונות הישנות, צועקים ששימוש בחומרים מתים מנוגד לרצון האלים, מתעלמים מהקורבן שלי שמאפשר את ריפוי ילדיהם.

"אני אלנה", הציגה את עצמה הילדה שהתקשרה עמי. על גבה נראו שלושת סימני הקעקוע המראים כי היא החלה את הכשרתה כהומאופטית. "באיזה מיהול את מכינה את החומר?"

"אינני מוהלת את התמצית".

ראיתי כי איננה מאמינה לי. ניסיתי להסביר – "זוהי תמצית שונה, היא מאבדת את חוזקה במהילה, אך מתחזקת אם ריכוזה עולה".

"אבל זה נוגד כל עקרון ידוע. כיצד זה יתכן?"

"אינני יודעת. כעת זוזי, הביאי מאור חדש – מאור זה כמעט וכלה".

הילדה נכנעה לסמכותי. היטב מתנים אותם במוסדות החדשים. היא רצה להביא צלוחית אור חדשה, שוכחת את רצף השאלות עליו לא היתה לי תשובה. אילו רק יכולתי להיוועץ במדקר אחר. אפילו מטפל בשיאצו היה יכול לענות על חלק מהשאלות שסבבו במוחי. על איזה מרידיאן משפיע השיקוי? איזו חסימה הוא משחרר? ואולי הוא משפיע על כוחות עמוקים יותר? מאזן מרה שחורה? מחזק את אחד האלמנטים שנחלשו בזמן המחלה? כיצד הגבישים שמופקים מהעובש מבריאים את האדם?

אינני יודעת.

הילדה הפעילה את הצלוחית, וכעת עלה הכדור הזהוב והאיר את החדר.

התחלתי בטקס.

"אני קוראת לאמא הגדולה, למניקה, למזינה, לרוח האוהבת הנושבת מדרום.

"אני קוראת לאב החזק, לצייד, ללוחם, לרוח האמיצה הנושבת מצפון.

"אני קוראת לאח הבכור, ההוגה, החוקר, לרוח החמה הנושבת ממזרח.

"אני קוראת לתינוק הקטן, המאחד את כל רוחות השמיים בהגנה עליו, לרוח הנושבת ממערב".

בזווית עיני ראיתי כי כתמי המוות התפשטו, וכי הילד הגדול הצטרף אל רוח המזרח.

ערבבתי את המים המזוקקים עם הגבישים מנרתיקי. תוך המהום תפילה מיוחדת לגאיה המכילה את כולנו, הרכבתי את מחט המדקר על החור המיוחד בתחתית הגליל, והכנסתי את הבוכנה למקומה.

שאבתי את התמיסה ל'עגול וחלק' שלי.

הילדים שתקו סביבי. הם הבינו כי דבר אסור מתחולל בחדר, אולם לאור הצללים המרקדים לא יכלו להתנגד. עדיין זכרתי דבר או שניים משעורי ההיפנוזה ויכולתי לכפות את רצוני על המאמינים.

ניגשתי אל ארבעת הילדים ששכבו על הרצפה, תוך שאני פוסעת מעל הגופה הנוקשה. ראשונה הזרקתי לתינוקת האדמונית. כל כך רזה.

השני היה ילד תכול עיניים. הוא התבונן בי שותק, ובכיתי כי ידעתי שבגללי לעולם לא יאסף אל אבותיו בדרך הנכונה, אלא יהיה נידון לנידוי לשארית חייו.

השלישי והרביעי היו תאומים שחומי עור, ככל הנראה חזרו משנת הלימודים בקו המשווה ימים ספורים לפני הטלת הסגר על העיר – כתמי האודם נבלעו לתוך השיזוף שטרם דהה.

סיימתי את עבודתי. אספתי את כלי, את תערובות התבלינים. לחצתי בחוזקה על הצלוחית, והצללים נעלמו. שלושת הילדים המהופנטים יצאו מקפאונם.

נטלתי את התשלום בשתיקה.

הפחד מפני חלף, והילדה המקועקעת הבינה לפתע מה עשיתי. "למה? כאשר קראנו לך חשבנו שתרפאי את אחינו! לא ידענו שתשללי מהם את אהבת האלים!"

"אני מצטערת", לחשתי.

"אבל! את… את חיללת את גופם! הכנסת לתוכם… זוועה!"

ברחתי בזמן שזעקות האבל החלו בוקעות מגרונה. עצב על האח שנפטר ועל הארבעה שלא יפסעו לעולם בשדות הציד הנצחיים עם אבותיהם.

רצה שוב בין שלוליות דם וחשכה שאין לה סוף.

חסרת מחילה לנצח – מצילה חיים ומאבדת תוך כדי כך את נשמתי.


ספלאש-בום-בום-ספלאש-ספלאש-בום…

אני מנסה לגוון קצת – קודם לדרוך בתוך שלולית ואז על אבנים חשופות.

ספלאש-בום-ספלאש-ספלאש…

אני זוכר איך המגפיים השחורים נראו הבוקר – יפים ונוצצים. 'אני רוצה לראות את הרוק שלי נוזל מעליהם בשלוש השתקפויות'. מפקד מטומטם. למי אכפת איך הרוק שלו נראה? ממילא בסוף כל משמרת המגפיים מתמלאים באבק ודם קרוש.

ועכשיו גם יורד גשם.

ספלאש-בום-בום-בום-ספלאש…

אנחנו מסיימים להקיף את הבנין הלבן בגוש שלוש, ועכשיו פונים לכיוון הבית האפור. סרחון המוות נודף מכל דלת. גוש שלוש פחות מסריח מגוש ארבע, לפחות. והבן דוד שלי שמסייר בגוש חמש סיפר שהם קיבלו תוספת טבק בשביל לכסות על הריחות שם. עניים מתים מסריחים כנראה יותר מעשירים מתים.

בום-בום-בום…

נגמר הגשם. יופי. עכשיו בטח יריצו אותנו. הם אוהבים לעשות תרגילי סדר כאשר המרצפות יבשות. ככה רואים את ענן האבק רחוק, והמפקד מרגיש שהחיילים שלו עובדים.

'במקום דרוך!' 'צור שמיניות!' 'רוץ!'

בום-בום-בום-בום-בום…

אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה ראיתי בוץ טהור וחום. הכל מעורבב היום. כל החולים המדממים, המקיאים, הנופחים את נשמתם במשמרת שלי. כולם מלאי דם.

זעקות נשמעות משמאל. אנחנו מתעוררים. באלות שלופות, הכיתה כולה רצה דרך הרחובות המטונפים אל הבית בפתחו עומדת ילדה חיוורת.

המפקד נכנס לפוזת 'האבא המבין'. "מה קרה?"

"היא… היא… הכניסה לתוכם משהו… היא הבטיחה לרפא… ועכשיו…" היא ממשיכה לבכות.

ילדה מטומטמת, היסטרית לגמרי. היא משוכנעת שמישהו החדיר חומר מת לילדים האחרים. למה שמישהו יאבד נשמה בשביל מכוערים כאלה?

המפקד מחלק אותנו – ארבעה לחפש את האישה (שנמצאת כבר בודאי באיזו מחילת ביוב, בטוחה מרע), ארבעה למספר את החיים, ארבעה לסרוק את הבית וארבעה לשרוף את המתים.

תמיד יש מתים.

אנחנו מדליקים את מקטרות הבריאות והשלום, מפטמים אותם היטב בטבק נוגד מחלות.

"קדימה, בוא כבר. אתה חושב שאם תחכה, המתים יעלמו ולא תצטרך לשרוף אותם?" מצחיק, הגבוה המחוצ'קן. הוא התגייס חודש לפני ובטוח שהוא כבר יודע הכל.

אנחנו מתחילים עם הגופה במטבח. מגלגלים אותה עם המקלות הארוכים אל המדרכה ממול. אסור לגעת בגופות – את זה גילו בשבוע הראשון למגפה.

בקומה השניה אנחנו מוצאים עוד שתי גופות – מבוגרים. אולי ההורים. מגלגלים אותם במדרגות. אני והגבוה מובילים את התחרות – אנחנו מצליחים להוריד את הגופה שלנו למטה במספר חבטות מזערי.

ארבעת הסורקים לא מצאו עדויות לפולחן אסור, ולכן הילדים לא יצטרפו הפעם אל הוריהם במדורה.

אש, אש אדומה ונפלאה אוחזת בגופות. המפקד ממלמל כמה מילים לעילוי נשמת ההורים, משהו בחרוזים על "בני חלוף". מה זה בכלל?

פוץ נפוח.

בום-בום-ספלאש…

אנחנו ממשיכים לסרוק את העיר. מאחורינו מדורה אחת, גדולה ואדומה. אבל הלילה רק התחיל – יש עוד הרבה מתים לשרוף. אולי נצליח לתפוס מפר סגר, מישהו שעוד מנסה לברוח מהעיר המקוללת הזו. אז יהיה כיף – הוא גם יצרח, לא רק ישכב בשקט ויפצפץ בזמן שהאש מכלה את גופו.

בום-ספלאש-בום…


עוד זמן, אני צריכה עוד קצת זמן.

רק עוד כמה שעות.

רק כדי להיפרד ממנו.

זה לא הוגן. זה לא צודק.

הוא בא אלי, מושלם ונפלא. הבטחתי לו….. שנינו הבטחנו שנשמור עליו, שנגן עליו.

בתחילה לא רצינו להבין. קיווינו שזוהי מחלת ילדות פשוטה, חום ופריחה, כרגיל.

אך הרטיות הקרות ותערובות התבלינים לא הורידו את החום, וכאשר מזבח האבות השתתק נותרנו לבד.

אב, אם ותינוק קודח שמשתעל דם.

מועצת השאמאנים אמרה שגאיה לומדת, שהיא בוחנת את תחושת האובדן ולכן כה רבים עברו לשדות הציד הנצחיים והשאירו את משפחתם מאחור. הרוב קיבלו את ההסבר, אך לא אני. השמש שקעה ארבע פעמים מאז שתינוקי חלה, ובכל לילה התפללתי לרוח המערב להגנה על בני הפעוט. ביום העיגול הקדוש שרפתי שמונה חרציות לכפר על חטאי העתיד, ופניתי אל 'נושאי הגבישים', תנועה המרפאה בעזרת חומר מת. חטא הכובל את נשמת החולה לגופו ומכלה את נשמת המרפא.

האשה הכפופה החלה בפולחן האלים הקדמונים, ואז התפללה לגאיה. שיר מוזר, שלא הכרתיו, 'אחד לאחד אני נותנת, חלקה של נשמתי בתמורה לרפואת החי בחומר מת'.

האשה הסבירה לי שאם ארצה אי פעם לשחרר את נשמת בני, יהיה עלי להקריב קורבן דומה. הייתי מוכנה לכך – להחליף נצח כנשמה חופשיה בתמורה לחיים מלאים על פני האדמה עם ילדי. הרי אי אפשר להשכיב נשמה לישון בלילה, אי אפשר להיניק נשמות, אי אפשר לחבק אותן, וצחוקן אינן מבעבע כצחוק תינוקי.

גאיה דחתה את מנחת נשמת המרפאה.

הריפוי כשל.

בני גסס.

ומת.

וכעת עלינו, הוריו, לשלם את מחיר שחרור נשמתו.

זוגי חוזר מהמקלחת הקולית.

הסכין הטקסית בידו.

'אחד לאחד אני נותנת. נשמתי שחטאה בתמורה לנשמת בני הכבולה. ברצון חופשי אני מוותרת על המשך חיי. כבלי את נשמתי ושחררי את בני, גאיה אהובה שממנה אנו באים ואליה אנו חוזרים ככלות הימים".

הוא מחבק אותנו, הסכין ננעצת בצלעותי התחתונות, ואני מרגישה איך גופי נרפה וגופתו הקשיחה של בני נשמטת מזרועותי.


התעוררתי בחדר השינה הגדול. הייתי מאד רעב.

אלנה ישבה על קצה המיטה, מביטה החוצה.

"איפה אמא?"

היא שתקה.

"איפה אמא?" שאלתי בקול רם – אולי היא לא שמעה.

אלנה הסתובבה אלי. העיניים שלה היו גדולות ושחורות. "אמא יצאה".

"ואיפה אבא?"

"אבא גם יצא", היא ענתה לי בשקט.

חשבתי על זה קצת. "איזה יום היום?"

"אני לא זוכרת…"

התחלתי לספור בקול רם על האצבעות, שלא אתבלבל. "קו ראשון, שני קווים, משולש, ריבוע, מחומש, משושה, חצי עיגול, עיגול מלא. כאשר הלכתי לישון היה יום המשולש, אז היום ריבוע!"

מצחיקה אלנה. הרי היום יום ההולדת שלה! כל המחזור האחרון היא דיברה רק על זה. איך היא שכחה? החלטתי לשמח אותה.

"יום הולדת שלך, יום שמח רק לך…"

"לא עכשיו, קאליש. בבקשה". אלנה הסתובבה להמשיך להסתכל מהחלון.

זחלתי אליה על המיטה הרכה. התאומים ישנו כרגיל ראש לרגל, מעורבבים. הם היו קרים קצת כשזחלתי מעליהם. כנראה שוב שכחו להתכסות בלילה.

אלנה חיבקה אותי חזק. מוזר, היא היתה רזה מאד.

"איפה סולה?"

אלנה התחילה לבכות, ואז הפסיקה בבת אחת. "בוא, נחפש משהו לאכול, בסדר?"

התלבשנו יפה, לכבוד יום ההולדת של אלנה, כמובן. היא לבשה את השמלה הכחולה שאבא הביא לה מהטיול האחרון שלהם, לפני שסולה נולדה. אני לבשתי את המכנסיים הירוקים ואת החולצה עם החור מקדימה, כי אני אוהב אותה ואלנה אמרה שאני יכול ללבוש מה שארצה.

יצאנו יד ביד. אלנה אמרה שמותר ללכת על הכביש כי מזמן כבר לא נסעו שם. היה מאד שקט – אפילו החתולים שבדרך כלל מסתובבים מתחת לבית כנראה התחבאו. כאילו כולם ידעו שזה יום חגיגי – יום ההולדת של אלנה.

היו עננים יפים בשמיים, ורודים ולבנים. לא ראיתי את השמש. הציורים היפים על הגב של אלנה נצצו באור.

הלכנו רחוק רחוק. יותר רחוק מכל טיול אי פעם. בסוף מצאנו חנות ממתקים פתוחה. ידעתי שזו חנות ממתקים לפי הציורים על חלון הראווה – עיגולים בכל מיני צבעים, וגם ציור של נחש.

אלנה נכנסה ראשונה. היא מצאה כמה תבלינים ועשבים והתחילה לכתוש אותם למרקחת אחת.

"קאלישי, אתה יודע שאמא ואבא יצאו, נכון?"

"כן".

"אתה זוכר שהיית חולה?"

"קצת. כאב לי הראש ואת אמרת שנכנסה בי רוח חמה, ורק צריך לדקור בכמה נקודות וזה יעבור". הייתי מאד גאה שזכרתי את ההסבר של אלנה. היא חכמה מאד, ולפעמים מספרת לי דברים מהלימודים שלה.

"קאלישי, אתה מקשיב לי? זה חשוב".

התרכזתי חזק חזק, כמו שאבא לימד אותי.

"אתה זוכר שקראתי למדקרת כדי לרפא אתכם?"

"לא. אולי. אני לא בטוח". חלקי חלומות הופיעו פתאום. אמא ואבא חולים, אשה מוזרה דוקרת את היד שלי, סולה הקטנה בוכה בשקט בעריסה…

"קראתי לה. היא הכניסה לתאומים, לסולה וגם לך… משהו. היא עשתה משהו". אלנה נשמה נשימה עמוקה ולבסוף המשיכה. אני עדיין התרכזתי חזק, כי היא לא ביקשה ממני להפסיק.

"כאשר היא היתה כאן, אובם יצא להצטרף אל אבא ואמא. אחרי שהיא הלכה נשארנו לבד בבית. אני ועומי ושאקו. נשארנו רק שלושתנו לטפל בארבעתכם. עברו כמה ימים בהם ישנתם כולכם. סולה התעוררה ראשונה מתרדמת הקדחת. אבל, לא נשאר לנו מספיק חלב בשביל סולה, והיא… והיא… היא גם יצאה, להצטרף אל אבא ואמא ואובם".

לא הבנתי איך סולה, שהיתה בת כמה מחזורים בלבד, הצליחה לצאת, אבל אלנה דיברה מהר מדי, ולא הספקתי לשאול.

"אחר כך נגמר לנו האוכל בכלל, ועומי ושאקו יצאו לחפש עוד, אבל עדיין לא חזרו. והבוקר…" אלנה הפסיקה לדבר בבת אחת.

"אולי הם מצאו את כולם?" חשבתי שאלנה תשמח אם האחים הגדולים שלי מצאו את שאר המשפחה. "אולי הם יחזרו עוד מעט וכולנו נאכל עוגה לכבוד יום ההולדת שלך?"

"לא, קאלישי. הם לא יחזרו. אנחנו נצטרף אליהם. בהתחלה חשבתי שאצטרך להשאיר אותך כאן, אבל עכשיו הבנתי מה לעשות". אלנה ניגבה את הדמעות מעיניה השחורות.

הייתי כבר קצת עייף, אבל אם אלנה רוצה לצאת לעוד טיול זה בסדר. זהו יום ההולדת שלה.

"בוא, הכנתי לשנינו ממתק מיוחד". אלנה חייכה אלי והגישה לי את התערובת שהיא כתשה כל הזמן. "זה קצת מר בהתחלה, אבל אתה תאהב את זה, באמת".

זה באמת היה קצת מר. חיכיתי שזה יהיה טעים, אבל התחלתי להרגיש ישנוני. כאילו… הרגליים שלי… לא זזות…

אלנה חייכה, ושתתה בעצמה.

"גאיה יקרה, לא ידעתי שהיא תכבול את נשמת אחי. טעיתי. בבקשה שחררי אותו, שחררי אותי".

היא שכבה לידי.

החזיקה את היד שלי.

"אל תפחד, קאלישי, תיקנתי את הכל, אנחנו עוד מעט נפג…"


שלוש דמויות מתנועעות בכניסה לעיר. לא יתכן, כמובן – הכניסה היתה חסומה, חסומה מאז ומעולם, אני חושב. הם מכוסים בחליפת פלסטיק, כך שכשאני חובט בקנה הנשימה שלהם האלה מחליקה מהר מהרגיל. זה בסדר – אני יודע שהמכה הספיקה. זה כמו שהגבוה ואני חבטנו במפקד כאשר הוא סירב להבעיר את המשפחה המתה שלו.

עכשיו אני עורם אותם לערמה יפה וגבוהה, יחד עם שאר הדמויות בפלסטיק שמצאתי בעיר בימים האחרונים. אני מסדר בפעם האחרונה את החומרים בתחתית הערמה. קושר אותם היטב – שלא יפלו, כמו שקרה כאשר שרפתי את הגבוה המחוצ'קן אחרי שהוא התחיל להקיא דם. דמות פלסטיק אחת מתחילה להתנועע. זה לא משנה.

אני אוסף גם את כל מכשירי הקשר. אחד מהם מתחיל לצפצף וקול מתכתי שואל האם הכל בסדר ואם אפשר לפתוח את העיר לשאר הצוותים. אני דורך עליו, כמובן.

אני משתעל – יש טיפות דם על כף היד שלי.

הכל שקט עכשיו. המפקד היה גאה בי – המגפיים שלי מצוחצחים, משקפים את חומרי הבעירה בתחתית.

אני מטפס לראש הערמה ואז מצית אותה, בצפיה להצטרף לשאר היחידה שלי בשדות הציד הנצחיים.

סיימתי לטהר את העיר.

לראשונה מזה שנה – אני מאושר.


סיפור זה פורסם בפרויקט בין הזמנים – בחזרה לאספמיה

פתיחה להספד / רבי יהודה הלוי



תגובות

  1. מאת יעל:

    סיפור מצוין, אך מחריד, מצמרר ומדכא. אולי כי אפשר לדמיין אותו מתרחש ממש בימים אלה באיזו פינה אפילה של העולם.

  2. מאת האחות הקטנה:

    כל הכבוד אחותי!!!
    יופי של סיפור!

  3. מאת רונ_צ'ה:

    ואו, ואו, ואו
    לא ידעתי אם אפשר להגיב לך איפה ששמת את הקישור, אז אני מגיבה פה.
    השאיר אותי עם התכווצויות בבטן, ומחשבות על ז'וז'ה סאראמגו והספר שלו "על העיוורון". מצמרר, חזק, קשה לקריאה, ומצד שני, אי אפשר להפסיק. אולי דווקא היום, ביום השואה, הסיפור הזה מנגן עוד יותר על המיתרים של הלב ובעיקר בקישקעס…
    את כותבת נפלא.

  4. מאת שחר:

    סיפור שבהחלט מצליח ליצור מועקה כבדה אצל הקורא
    על בזבוז חיי האדם המשווע

  5. מאת זה עם המחטים...:

    מעניין , מוזר , מחריד , מצמרר…יכולתי להמשיך לקרוא עוד….
    אחלה
    תמשיכי לכתוב ..נראה שיש לך את זה :-))

הוספת תגובה