אז האוטופיה שלך זקוקה לשפה…
"גבולות שפתי מייצגים את גבולות עולמי"
כשלודוויג ויטגנשטיין כתב את המשפט המובא לעיל, הוא אמנם הציג בו את תפיסתו בצורה מוגזמת, אך עובדה זו לא מנעה מכותבי מדע בדיוני לקחת את הרעיון ולהתקדם אתו הלאה. מאז ימיו של ג'ורג' אורוול, סופרי המדע הבדיוני ממציאים שפות על מנת להסביר או להביא לחיים את הפסיכולוגיה הזרה של דמויותיהם. לתפיסתם, אם האסקימואים משתמשים בחמישים או במאה מילים שונות לתיאור שלג, כמה מילים המייצגות את המושג "חללית" יהיו לאנשי העתיד? אם קלינגונים אוהבים רק מלחמה, האם תהיה להם ולו מילה בודדת ל"אהבה"? שאלות אלה נשמעות לנו הגיוניות מכיוון שהטמענו את הרעיון הקיצוני שהשפה שלנו מגבילה את חשיבתנו ואף מכתיבה אותה. לגישה הזו קוראים דטרמיניזם לשוני. היא קיימת בצורה חזקה – האבסולוטיזם של ויטגנשטיין – שהמדע דוחה בדרך כלל, ובצורה חלשה, שהיא די מקובלת. אך הצורה החזקה היא זו שקבעה לה בהדרגה את משכנה במדע הבדיוני, עד כדי כך שכיום שום חברה בדיונית אינה מושלמת כל עוד אין לה שפה תואמת.
מאמר זה עוסק בשפות אנושיות מלאכותיות או בנויות – כגון אלה שניתן למצוא בחיים האמיתיים ובבדיון גם יחד. ראשית אדון בכמה מהדוגמאות המפורסמות לשפות בנויות אמיתיות ומדומיינות. אמשיך ואבחן במה שונות השפות הטבעיות זו מזו וכיצד ניתן ליטול חלק מההבחנות, שיראו אולי מוזרות בתחילה לאוזני דוברי האנגלית, ולהטמיע אותן בשפה משלכם על מנת להוסיף צבע ועומק לבדיון הספקולטיבי. לסיום, אדון בהשערת ספיר-וורף, התיאוריה מתחום הדטרמיניזם הלשוני שהשפיעה ככל הנראה על המדע הבדיוני יותר מגישות אחרות.
שפות בנויות במדע הבדיוני
השפה הבנויה הראשונה שעולה למחשבה בתחום הבדיון היא השיחדש, שפתה הרשמית של אוקיאניה ב-1984 מאת ג'ורג' אורוול. שיחדש היא דוגמה מובהקת לדטרמיניזם לשוני. כפי שציין אורוול עצמו בנספח לספרו, שיחדש היא השפה היחידה שמתכווצת עם הזמן: מדי שנה המילון הרשמי שלה הולך ומצטמצם. הפילוסופיה מאחורי שיחדש טוענת שאם לא ניתן להמשיג רעיון, לא ניתן כלל לחשוב אותו. איך יכולה מדיניות, למשל, להיות שגויה, אם אין בנמצא מילה שפירושה "שגיאה"? השיחדש נשענת על הסברה שהמחשבה מורכבת ממונחים. אם אין מונח שיתאר רעיון מסוים, לא נהיה מסוגלים לחשוב אותו. השיחדש מתכווצת כדי לא להשאיר מקום לדעות שונות.
בספר השמש החדשה מאת ג'ין וולף ניתן למצוא את צורתו ההֹפכית של השיחדש. הרודנות בספר זה היא הממשלה של הארץ הצפונית אסיה (Ascia). כמו האח הגדול של אורוול, שליטי אסיה מפקחים על נתיניהם באמצעות שפה מגבילה, המיועדת להגבלת המחשבה ויכולת ההתבטאות גם יחד. במקרה הזה, ההגבלה אינה על מספר המילים שבהן ניתן להשתמש, אלא על מספר המבעים הנחשבים ראויים. תושב אסיה ממוצע לא דיבר בשפה טבעית (שפה המורכבת ממילים ומחוקים המאפשרים יצירת מספר אינסופי של משפטים) מאז ילדותו המוקדמת. במקום זאת האסיאנים מחונכים להשתמש בשיחותיהם ברשימה של פתגמים ואמרות מקובלות – בדומה לציטוטים מהספרון האדום של יושב הראש מאו. נאסר שם על שימוש במבעים מקוריים, ואמצעי הביטוי היחידים הם ציטוטים מהטקסט המאושר רשמית. אבל וולף אופטימי יותר מאורוול. השפה, בסופו של דבר, לא קובעת את המחשבה: האסיאנים מורדים בדקדוק הרשמי. הם מצליחים לבטא רעיונות שאינם מאושרים על ידי השלטון תוך גיוס משמעויות מצדדיהם הציוריים והמטפוריים של הציטוטים.
בצד החיובי יותר ניתן למצוא את הפראווית של אורסולה ק' לה-גווין. פראווית היא השפה המשמשת את המתיישבים האנרכיסטיים בהמנושל. רקע קצר: כדי לברוח מעוולות הקפיטליזם הבלתי מרוסן של כוכב הלכת יוראס, קבוצת אנרכיסטים מיישבת את ירחו הגדול אנארס. בניגוד לשיחדש, הלשון שהם ממציאים לעצמם מכוונת לשוויון, חופש מחשבה והרמוניה. השפה מכילה עקרונות אנרכיסטיים ומקיאה מתוכה ביטויים שעלולים לכלול רמיזה לניצול. קניין, למשל, לא מובע ישירות בפראווית תקינה. אומרים, "העט בו אני משתמש", במקום "העט שלי". כמו כן, השפה הפראווית לא מבחינה בין תפקידים מיניים אקטיביים ופסיביים; המשפט "פ.ע.ל.תי את סינדי" יבוטא בפראווית כ"סינדי ואני פ.ע.ל.נו ביחד". אלימות מינית, כך רומזת לה-גווין, לא מתרחשת באנארס, ככל הנראה מפני שהשפה לא מעוררת באיש את הרעיון.
בבבל-17, ספרו של סמואל ר' דלייני, השפה שהעניקה לספר את שמו מבוססת על הגיון ועל כוח ההבעה שלה. היא, כפי שאחת הדמויות מנסחת זאת, "השפה המדויקת ביותר מבחינה אנליטית שאפשר להעלות על הדעת". בבל-17 בנויה כך שהמסמן של כל עצם מכיל מידע על צורתו, תפקידו או הרכבו. באחת הסצנות, הגיבורה מתעוררת ומוצאת את עצמה כפותה לקיר. היא בוחנת את הרשת שאוחזת אותה במקומה ונותנת לה שם בבבל-17. המילה המייצגת את הרשת מכילה מידע על מבנה הרשת, והדבר מאפשר לגיבורה לגלות את נקודת התורפה שלה ולהשתחרר.
כמו 1984, גם בבל-17 מאמץ את הדטרמיניזם הלשוני בצורתו החזקה. ביקום בו מתרחש הרומאן, המחשבה עצמה היא שפה. תעוזתו של הרומאן נובעת מהרעיון שהשפה יכולה לשמש כנשק. מבנה השפה הקרויה בבל-17 צופן בתוכו אישיות פסיכופטית שמשתלטת במהירות על מוחו של הדובר. נראה שבבל-17 מסוגלת לכך בזכות יעילותה הרבה ככלי להעברת רעיונות – יעילות רבה עד כדי כך שדי בלמידת השפה כדי להגביר את יעילות מחשבתה של הגיבורה. כאשר היא חושבת בבבל-17, הזמן עצמו מאט, קישורים שהיו בעבר חלשים נהיים מובנים מאליהם, אפילו הרפלקסים שלה מהירים יותר. יעילות, כך נדמה, היא הכל.
שפה מושלמת
בקרב הבלשנים המודרניים שוררת הסכמה שהתפיסה שלפיה שפה אחת יכולה להיות יותר יעילה או בעלת יכולת הבעה עשירה יותר משפות אחרות היא רעיון מגוחך למדי. ניתן להמחיש זאת בכמה דוגמאות:
| שפה | מלה | משמעות מילולית |
| סלובקית | počitač | "משהו שסופר" |
| אינואיטית | qarasaujaq | "משהו שעובד כמו מוח" |
| איסלנדית | tölva | "נביאת המספרים" |
כל שלוש המילים מתארות בשפתן את החפץ היומיומי המכונה בעברית 'מחשב'. המילה הסלובקית מביעה את משמעות המושג באופן מילולי מאוד, על-ידי תיאור תפקידו של החפץ. המילה באינואיטית לוכדת את המשמעות על-ידי השוואת המחשב למשהו מוכר יותר, המוח האנושי. האיסלנדית בוחרת בשיטה אחרת – מטפורה.
שפה "מושלמת" לא תסתפק בהעברת המידע השימושי בבהירות של הסלובקית, אלא תהיה גם אינטואיטיבית כמו האינואיטית, וגם עשירה ופיוטית כמו האיסלנדית. מובן מאליו ששפה לא יכולה לעשות את שלושת הדברים גם יחד, ואין גם צורך שתעשה את זה על מנת לאפשר לדובר בה לשרוד ולשגשג בחברה האנושית. זו, אחרי הכל, המטרה שלשמה נוצרו שפות מלכתחילה.
אף על פי שהשפה הטבעית מספיקה בהחלט, הרעיון של שפה מלאכותית מושלמת ממשיך להתקיים. ההיסטוריה של הפילוסופיה בת ימינו זרועה בהריסותיהן של לשונות פשוטות והגיוניות להפליא. רק מעטות מהן מצאו מי שידבר בהן. שפות בנויות שמיועדות ללימוד קל הצליחו מעט יותר. האספרנטו, שהומצאה בשלהי המאה התשע-עשרה, היא הדוגמה המפורסמת ביותר.
חזונו של א"ל זמנהוף, יוצר האספרנטו, היה לגשר על פערי תרבויות באמצעות שפה שדקדוקה פשוט ואין בה שיוך אתני. אולי זה אירוני שהאספרנטו מבוססת במפורש על מודלים אירופאיים. האספרנטו הצליחה להיות שפה קלה ללימוד, והפכה לשפה הבנויה המוצלחת ביותר. ההערכות למספר הדוברים בה משתנות באופן ניכר – מ-100,000 ועד קרוב לשני מיליון.
אם האספרנטו היא שובר קופות יחסי, את האנגלית הבסיסית הוציאו ישר לווידאו.
פרויקט האנגלית הבסיסית היה אצילי למדי: יצירת גרסה פשוטה וחסכונית של השפה האנגלית שכל זר יוכל ללמוד ולהשתמש בה בקלות. האנגלית הבסיסית צייתה לכללי דקדוק תקניים אבל הכילה אוצר מילים בן 850 מילים בלבד, מתוכן 18 פעלים. דוגמה קצרה:
| אנגלית בסיסית | אנגלית |
| I’d like the hot liquid with a sweet cover, made with the plant from the earth that makes eyewash. | I’ll have the French onion soup. |
| הייתי רוצה את הנוזל החם עם כיסוי מתוק, העשוי עם הצמח מהאדמה שעושה שטיפת עיניים. | אני אזמין את מרק הבצל הצרפתי. |
בדומה למתג החשמל המופעל במחיאת כף, או בדומה לאבני המחמד, האנגלית הבסיסית התקבלה בהתחלה בהתלהבות. ווינסטון צ'רצ'יל תמך בניב זה[1], וה"ג וולס חזה שהוא יהפוך לשפה העולמית הרשמית. אך כפי שמובן היטב לאור הציטוט המובא לעיל, השפה נכשלה כשלון חרוץ.
השפה הבנויה האחרונה שאליה אתייחס היא אולי המפורסמת ביותר בקהילת חובבי הז'אנר: קלינגונית. את השפה הקלינגונית המציא בלשן באוניברסיטת ברקלי בהזמנת אולפני פרמאונט, כדי שתוסיף צבע לעולם של סדרת 'מסע בין כוכבים'. מהבחינה הבלשנית היא עושה דברים שאינם קיימים בשפות האינדו-אירופאיות המוכרות. נושא המשפט, למשל, מופיע בקלינגונית אחרי המושא – סדר מילים נדיר ביותר בשפות כדור הארץ. כמו כן הקלינגונית משתמשת במערכת של מינים דקדוקיים שתיראה אולי מוזרה לדוברי אנגלית: במקום לסווג שמות עצם כזכר או נקבה, חי או דומם – כנהוג ברוב השפות האירופאיות – הקלינגונית מסווגת שמות עצם כחלקי גוף, ישויות בעלות יכולת חישה, או אף אחד מאלה. אלו הם שלושת המינים בקלינגונית. התכונות הללו הוכנסו אל הקלינגונית לא כדי 'להסביר' את תפיסת העולם הקלינגונית, אלא פשוט כדי להוסיף נופך אקזוטי.
המצאת שפה
זהו, אם כך, הדבר הראשון שיכולה שפה בנויה להוסיף ליצירת הבדיון הספקולטיבית שלכם: אווירה. במקרים מסוג זה אינכם צריכים לתכנן את השפה לעומק. כל שדרוש הוא רעיון כללי לגבי איך השפה תישמע – אילו פונמות (צלילים בסיסיים) יהיו בה ואיך היא נוטה לשלב אותן. מה מייחד את השפה שלכם באותו מובן שבו המשפט "La bave du crapaud n’atteint pas la blanche colombe" יזוהה כצרפתית כבר בשמיעה ראשונה? אל תתאמצו יותר מדי להיות מקוריים. זכרו שהפה האנושי פועל באופן מיטבי עם תנועות תחומות בין עיצורים. מילים כמו "J’k’Fll" אולי נשמעות לכם אקזוטיות, אבל העורך יראה בהן הוכחה לכך שמדובר בכתבן מתחיל שלא השתלט עדיין על המקלדת.
כשאתם מדמיינים את צליליה של השפה שלכם, משתלם לזכור כמה עובדות בלשניות כלליות. פונמות מסוימות פשוט נפוצות יותר מאחרות. לדוגמה, כמעט כל שפה אנושית משתמשת בעיצורים /p/, /t/, /k/, /m/ ו-/n/. חמש התנועות הנפוצות ביותר הן אלה המשמשות דוברי ספרדית [ועברית. המתר']: /a/, /e/, /i/, /o/, ו-/u/. כדוגמה לפונמות נפוצות פחות ניתן להביא את הצלילים /th/ (כמו במילה האנגלית either), והצליל /q/ (כמו /k/, אבל תוך נגיעה בענבל) הקיים בערבית ובשפות אינדיאניות רבות.[2]
עד כאן לגבי צלילים – מה באשר לדקדוק? להלן כמה מהדברים החשובים ביותר שיהיה עליכם לשקול. הדבר הראשון הוא טיפולוגיה מורפולוגית. זה פחות מפחיד מכפי שזה נשמע. משמעות המושג היא שלשפות שונות יש דרכים שונות לחבר מילים מחלקים קטנים יותר. כל מילה או חלק ממילה שניתן לומר שיש לו משמעות, נקרא מורפמה.
לדוגמה, המילה האנגלית reopening (פתיחה-מחדש) מורכבת משלוש מורפמות. התחילית re- (שמשמעותה "שוב"), שם הפועל open (פתיחה), והסופית –ing (שמשמעותה "הפעולה לא הסתיימה"). האנגלית היא שפה מאחה: היא יוצרת מילים על ידי הוספת תחיליות ו/או סופיות למורפמה בסיסית.
כעת הביטו במילה הטורקית: Gidebileceksin, "אתה תהיה מסוגל ללכת".
| Gid- | "ללכת" |
| -ebil- | "יכול/מסוגל" |
| -ecek- | [זמן עתיד] |
| -sin | [גוף שני יחיד (אתה)] |
טורקית היא שפה צירופית. היא מבוססת על הדבקת מורפמות זו לזו. מילים, ובעיקר פעלים, נוטים להכיל מורפמות רבות. מילים בשפות מאחות כמו אנגלית מורכבות ממורפמה אחת או מספר מורפמות קטן, ולעתים קרובות הן משולבות בצורות חריגות, כמו get א got. הכללים שבהן נוצרות מילים בשפות צירופיות הם כללים הרבה יותר עקביים.
ישנן שפות שהסתגלו ביעילות כה רבה לשילובי מורפמות עד שניתן לבטא בהם שאלה או הגד שלם במילה בודדה. שפות אלה הן שפטת פוליסינתטיות. למשל המילה הבאה:
Pariliarumaniralauqsimanngittunga
השפה היא אינואיטית. משמעות המילה היא "מעולם לא אמרתי שאני רוצה לנסוע לפריס". בשונה מהדוגמאות באנגלית ובטורקית, שבהן כל המורפמות במילה מתייחסות אל מורפמת השורש או אל נושא המשפט, המילה הזו באינואיטית כוללת שם עצם, שני פעלים ונושא מרומז. די הרבה לדחוס לתוך מילה אחת! ואם המורפולוגיה העשירה הזו לא היתה מדברת על פריס, אלא למשל על שלג? כך נולדות אגדות[3]. בדומה לשפות הצירופיות, שפות פוליסינתטיות מצייתות לכללים עקביים.
בקצה השני של הסקאלה ניצבות שפות מסוגם של הניבים הסינים השונים: שפות מבוֹדדות. כפי שמרמז שמן, הן מגדירות לכל מורפמה מילה משל עצמה. המשפט הבא הוא בטייוואנית:
| He | jia | sanyoong | nye | hia | nie | Dua | jia | |
| –> | הזה/ו | (חיה) | כבשת-הרים | מדוע | כל כך | ? | גדול/ה | (חיה) |
משמעות המשפט היא "מדוע העז הזו כל כך גדולה?" היחידה jia היא מאפיין נפוץ של שפות מזרח-אסיאתיות; כאשר סופרים משהו, מסווג כמו jia משייך את העצם הנספר לקטגוריות. היות שההבחנה נעשית רק בהקשרים מסוימים, אין להתייחס אליה כאל מערכת של הבחנה בין-מינית.
כל מורפמה היא מילה בפני עצמה, חוץ מהצירוף הכבול sanyoong, המילה המסמלת "עז", שמיתרגמת מילולית ל"כבשת-הרים". אין לייחס משמעות לכך שאפילו בדוגמה קלאסית כזו לשפה מבודדת קיימת מילה המורכבת משתי מורפמות[4]. טיפולוגיה מורפולוגית היא רצף מעורפל, ולא אוסף נוקשה של קטגוריות. אנגלית היא שפה מאחה, אבל פחות מספרדית ויוונית; יפנית מצרפת פעלים אך מבודדת שמות עצם, וכן הלאה. קיימות מחלוקות בלתי פוסקות בין בלשנים על השאלה אם שפה נתונה זכאית להיקרא צירופית או פוליסינתטית, ואם ראוי בכלל להשתמש במונח "פוליסינתטי".
העיקר בכל המידע הזה הוא שהשפה הבנויה שלכם יכולה להשתמש בדקדוק שונה מאוד מזה של שפת האם שלכם. שום תבנית מורפולוגית אינה הגיונית או "נורמלית" יותר מכל תבנית אחרת. אך יד המקרה היא שהתרבויות הדמויננטיות כיום בכדור הארץ מדברות בשפות מאחות. התרבות השלטת או המיושבת שתצרו לא חייבת לנהוג באותו אופן.
וכעת נעבור להבט אחר של הדקדוק: סדר המילים. דיברתי לפני כן על נטייתה של השפה הקלינגונית להקדים את המושא לנושא המשפט. אילו בוב מארלי היה קלינגוני, הוא היה שר "בשריף יריתי אני". אילו היה תושב פיג'י, אותו משפט עצמו היה הופך ל"יריתי בשריף אני". ואכן, אין סדר אפשרי של שלושת האלמנטים – נושא, מושא ונשוא – שאינו נמצא בשימוש בשפה כלשהי. אנגלית היא שפה של נושא-נשוא-מושא, ושפת איי פיג'י בנויה מנשוא-מושא-נושא.
סדר המילים ברמת המשפט מתקשר להבטים אחרים בדקדוק השפה. לדוגמה, שפות הבנויות מנושא-מושא-נשוא (טורקית, למשל) נוטות להקדים את שמות התואר ותארי הפועל למילים שאליהם הם מתייחסים, ולשים את מילות היחס אחריהן. בשפות נשוא-נושא-מושא כגון גאלית, ההפך הוא הנכון. סביר להניח שהעובדה הזו מעניינת רק בלשנים וחובבי שפות בנויות, אבל גם אם תשתמשו רק בשורות דיאלוג בודדות של שפה בנויה, עדיין משתלם לא ליפול בטעויות שמהן ניתן להימנע בקלות.
השפה כעדשה אל העולם
בלשנים, אנתרופולוגים ומטיילים חדי עין הבחינו עוד לפני זמן רב ששפות שונות רואות את העולם בדרכים שונות. כמה דוגמאות:
- דוברי השפה ההוואית לא משתמשים בדרך כלל בארבעת כיווני המצפן. את המונחים הנפוצים לכיוונים ניתן לתרגם כ"בכיוון הים" ו"בכיוון פנים הארץ / ההר".
- כאשר פונים למישהו ביפנית, על הדובר להשתמש בסיומת המציינת את מעמדו היחסי של הנמען. זה הסאן ב"דניאל-סאן" מסרטי קראטה קיד. בנוסף, לקיסר יפן יש כינוי גוף משלו, שונה מיתר האנשים.
- בשפה הטמילית בדרום הודו יש סיומות דומות לאלה של היפנית, אך במקום מעמד הן מציינות את יכולת המחשבה ההגיונית. בני אדם ואלים מופרדים דקדוקית מבעלי חיים, מצבים מופשטים וחפצים.
- בשפות פפואיות רבות אין מילים לצבעים פרט לשחור וללבן.
דטרמיניסטים לשוניים נקלעים שוב ושוב לוויכוחי ביצה ותרנגולת. האם היפנים רגישים באופן מסורתי למעמד בגלל אוצר המילים העשיר שלהם בנושא זה, או שמא הם פיתחו את אוצר המילים בגלל חשיבותו של המעמד במסורת היפנית? חשבו על האנגלית. כמה מונחי סלנג אמריקאים מתייחסים למילה כסף? לתפקידים מיניים פעילים? האם המונחים הללו משפיעים על אופן המחשבה של האמריקנים? עד כמה? האם יחסיות לשונית, המודעות לכך ששפות מתארות את המציאות בדרכים שונות, מובילה אוטומטית לדטרמיניזם לשוני?
לפי השערת ספיר וורף, התשובה חיובית: השפה בה מדבר אדם משפיעה השפעה חזקה על תפיסתו את העולם. אני, כדובר אנגלית אמריקאית, אהיה מודע למעמדות החברתיים פחות מאשר דובר יפנית. ההבדל המכריע הוא שהשפה שלי לא מכריחה אותי לחשוב על זה כל הזמן.
ניסוי מחשבתי מעניין עוסק באופן בו מתייחסת השפה לשני המינים. דמיינו לעצמכם מדינה שבה השפה מתעלמת כמעט לחלוטין מההבדלים בין זכר ונקבה. במדינה א', יש מילים נפרדות לגבר ואישה, אולי אח ואחות – רק המינימום ההכרחי – אבל מילה יחידה משמעותה גם הוא וגם היא, וכך גם מלצר/מלצרית, שחקן/שחקנית, וכל שאר הצמדים המופיעים בצורה שונה בזכר ובנקבה. שפה זו תתעלם לחלוטין מהבחנות מגדריות, פרט למונחים הבסיסיים כמו גבר/אישה. כעת דמיינו את המדינה השכנה ב', שבה השפה יוצרת הבדל מגדרי מפורש ומובנה. לא רק הוא/היא, אלא גם זוגות מונחים לכל מילה שיכולה לשמש לתיאור אדם: "טייס/טייסת", "פציפיסט/פציפיסטית" [באנגלית אין הבחנה מגדרית למונחים אלה. המת']. גם שמות התואר מוטים לפי מין האדם שאותו הם מתארים.
באיזו מדינה תצפו ליחס שוויוני יותר בין המינים, מדינה א' עם השפה נטולת המגדר, או מדינה ב' עם מבנה המגדר העשיר שלה? ספיר-וורף, המקשרים בין מבנה השפה ובין השקפת העולם, חוזים שבמדינה א'. התשובה האמיתית היא ששתי האפשרויות יתכנו, בלי קשר לשפה. צמד המדינות שלנו יכול להיות פינלנד ושבדיה, שניים מהמקומות שבהם הכי טוב להיות אישה. הפינית חסרת המגדר והצירופית היא ניגודה הגמור של השבדית מוטת המגדר והמאחה. ובכל זאת שתי המדינות ניצבות יחד בחזית מדינות העולם בכל הנוגע לבריאות, לחינוך ולהשתתפות של נשים בפוליטיקה.
נוכל גם לבחור צמד מדינות שונה מאוד. מקומו של המגדר בשפה הפרסית שולי למדי, ובכל זאת גרוע יותר להיוולד אישה באיראן מאשר בערב הסעודית, שבה השפה מכילה אבחנות מגדריות אחידות. בכל ארבעת המקרים, השפעתה של השפה פחותה בהרבה מהשפעת הכלכלה וההיסטוריה המקומית בקביעת יחס החברה למגדר.
תחזיות כושלות כגון אלה הן הסיבה לכך שרק צורתו המוחלשת של הדטרמיניזם הלשוני עומדת עדיין לדיון. דוברי שפות איי פפואה המוגבלות לשני צבעים מתקשים יותר מדוברי אנגלית לזכור עצמים צבעוניים. אבל הם תופסים צבע (תפיסה היא מילת מפתח בהשערת ספיר-וורף ובסוגים אחרים של דטרמיניזם לשוני חזק) בלי קשר למוגבלותם-לכאורה: מושגים כמו "אדום" ו"כחול" הגיוניים בעיני בני פפואה לא פחות מאשר דוברי שפות אחרות. ובאותו אופן, דוברי אנגלית הוכיחו שהם מסוגלים לתפקד ככל האחרים במערכות היררכיות כמשטרים מלוכניים, תאגידים וחצרות בית ספר. יתכן שספיר-וורף תלך בדרכו של קארל יונג – תהפוך יותר למטפורה מאשר לתיאוריה תקפה ואמנים ימצאו בה יותר תועלת משמצאו החוקרים.
אז איזו תועלת תוכלו להפיק מזה? סמואל דילייני, שיש לו דברים רבים לומר על שפה, מספק דוגמאות מצוינות. ספרו "כוכבים בכיסי כגרגירי חול" מסופר לכל אורכו בשפה שמבחינה בין שני מינים: "הוא", אדם שכלפיו חש הדובר משיכה מינית, ו"היא", כל אחד אחר.
צד שמאל של החושך מאת אורסולה ק' לה-גווין מתאר שפה שבה קיימים שלושה מינים דקדוקיים: אנדרוגינוס, נקבה באופן זמני, וזכר באופן זמני.
סופרים אלה צודקים בקביעתם שהחלוקה לזכר/נקבה היא רק ההתחלה של המגדר – אין ספק שזה נכון כשמדובר בשפות. משמעותו היחידה של "מגדר" בבלשנות הוא מערכת לסיווג שמות עצם. בשפות מסויימות, טורקית למשל, אין בכלל מינים; באחרות יש ארבעים. חישבו על מערכת המגדר הקלינגונית, או חישבו על השפה הווארית. ווארי, המדוברת ביערות הגשם באמזונס, מסווגת כל שם עצם לאחד משני מינים, אכיל או בלתי אכיל. בני השבטים האויבים נכללים בקטגוריה 'אכיל'.
"בבל-17" של דילייני לוקח את השערת ספיר-וורף לקיצוניות: מהשפה בבבל-17 נעדרים מונחים ל"אני" ול"את/ה". אחת הדמויות הראשיות, שיודעת לדבר בבל-17, אינה מסוגלת כלל לתפוס את מושג העצמיות, היות שבשפה אין מונח ל"אני".
עמדתו של דילייני היתה אולי פופולרית בשנות הששים, אבל מחקרים בתחום הקוגניציה מצביעים על עובדות אחרות[5]. העובדה שלאדם יכולות להיות מחשבות שהוא אינו מסוגל לבטא מהווה הוכחה בפני עצמה לכך שהמחשבה עומדת מעבר לשפה. "מוזרויות" בלשניות כמו המינים הווארים וקשת שני הצבעים הפפואית עשויות להיות מעניינות להפליא, אך סביר להניח שהן לא מגבילות את יכולת הבנתו של הדובר באופן בלתי הפיך. בני האדם הם יצורים גמישים ומסוגלים לחשוב מעבר לגבולות השפה, שהיא רק אחד מתוך מכלול כלי ההישרדות שלנו.
במילים שלכם
כשאתם משתמשים ביצירותיכם בשפות בנויות, שקלו בתור התחלה את השאלות הבאות. איזה הבחנות משמעויות אחרות ניתן להעלות על הדעת? איך מתייחסות דמויותיכם אל העולם, ואיך (ועד כמה) זה מוצא את ביטויו בשפה? האם שפתן היא טבעית, או שמא מישהו תכנן ויצר אותה? גם את ענייני האסתטיקה חשוב לשקול. מהם מקצבי השפה והפונמות שלה? האם היא משתמשת בנימות קול כמו סינית, הדגשות באמצעות גובה צליל, תנועות מאנפפות?
במקרים רבים, קל יותר לשאול משפות אחרות ולא להמציא מאפס. ג'ר"ר טולקין, שהיה בעצמו מומחה לשפות איסלנדיות עתיקות ושפות צפון אירופאיות אחרות, חיפש עבור ספריו תרבות אנושית שתהיה דומה לתרבות הבדיונית. חקרו את השפה, הכירו את מערכת האיות/הכתיבה, הדקדוק, את אוסף הפונמות של השפה, ועצבו על יסוד אלה את שפתכם הבדיונית. העלפים של טולקין נקשרו בדמיונו אל הקלטים בני האיים הבריטיים. שפתו הבנויה סינדרין דומה לוולשית. השפה שלכם יכולה להישמע כמו שפת בני ההופי, המלאים, הויקינגים, הזולו. בכל תערובת של המצאה ושאילה בה תבחרו להשתמש, אם תחשבו על סיפורכם במונחי שפה, תגלו אופקים חדשים של משמעות ושל מטפורות.
הערות:
[1] אומרים שווינסטון צ'רצ'יל שקל בשנית את עמדתו בנוגע לאנגלית הבסיסית כאשר גילה שהמשפט "דם, יגיעה, יזע ודמעות" יהפוך באנגלית בסיסית ל"דם, עבודה קשה, שטיפת עיניים ומי גוף".
[2] הפונטיקאי פיטר לדפוגד (Peter Ladefoged) הכין מאגר מידע אינטרנטי מצוין למעריצי קולות דיבור אקזוטיים: תנועות ועיצורים.
[3] לפי הספירה העדכנית, באינואיטית יש רק שלוש מורפמות שמסמנות סוגים שונים של שלג. כאשר דאגלס אדאמס כתב שלאינואיטית יש מילה ל"שלגים שאתה זוכר מילדותך, שהיו הרבה יותר מוצלחים מהשלג המודרני", יתכן שהוא לא צחק. ניתן בהחלט לתרגם את המשפט למילה אינואיטית יחידה.
[4] המורפמה sanyoong אמנם נכתבת בשני תווים, שכל אחד מהם הוא לכאורה מילה בפני עצמו, אך דוברי השפה מבטאים אותה כצירוף כבול אחד.
[5] סטיבן פינקר (Steven Pinker) מתייחס לנושא הזה ולמגוון אחרים בספריו How the Mind Works ו-The Blank Slate.
השפה האסיאנית – ספר השמש החדשה
מאמר ממש מעניין! נהניתי מאוד לקרוא
מאמר מרתק, תודה רבה.
התייחסות המחברת לשפות שמיות לוקה בחסר.
ראשית, היא מדברת על צרוף מילים מורפמות בשיטה צירופית/מאחה/פוליסינטטית או על שפה מבודדת, אך אינה מתייחסת כלל לשיטה השמית של יציקת שורשים בתבניות.
עוד נפילה יש בטענה האבסורדית כאילו מצב הנשים בסעודיה עדיף על מצב הנשים באיראן. היה עדיף לו היו בוחרים את אחת ממדינות המפרץ החילוניות יותר, או שפה הודו-אירופית שיש בה זכר ונקבה כמו צרפתית או גרמנית.
כשרואים טעויות גדולות "קרוב לבית" מותר לחשוד שגם יתר המאמר לוקה באי דיוקים.
מאמר מרתק. תודה על התרגום.
("פרוטו שמית", יש לקרוא קצת יותר בעיון לפני שמגיבים – המאמר מתורגם ולכן המיקוד אינו בשפות שמיות אלא פונה לדוברי אנגלית.)
פרוטו שמית, הבעיה איננה חוסר התמקדות בשפות שמיות, אלא חוסר אמינות של התחקיר.