או: איך באמת נוצר היתרון הטכנולוגי של יפן

טוקיו, אפריל 2433

מסדרון מואר וארוך. צעדיי הדהדו במסדרון והתחרו באיוושת המיזוג. הדלת הלבנה שמולי לא

הייתה כה מאיימת כמו לפני חמש שנים, אבל אני חייב להודות שפחדתי. צעדיהם של שני פקודיי, חבריי למסע הדהדו מאחורי.

---

טוקיו, דצמבר 2428

"הידד לקיסר".

נקשתי בעקביי והצדעתי.

"הידד לקיסר", עניתי בקול רם ובטוח.

דרגות הסגן-אלוף שהוצמדו לחזי סחטו חיוך מהורי שעמדו בשורה השנייה. האחריות והכבוד. עליי היתה האחריות. להם היה הכבוד. מבין 1250 הצוערים שסיימו את הקורס, זכיתי אני להתקבל לצי היוקרתי מכולם-הצי הקיסרי השמיני.

בתום מסכת הברכות, הותר לנו לגשת ולהחליף מספר מילים עם המשפחה. אחותי הקטנה הביטה בי בהערצה. כמו תמיד.

"ומה אתה תעשה עכשיו?"

"אהיה מפקד בצי השמיני", אמרתי בגאווה.

היא וודאי לא ידעה זאת, אך לכל המבוגרים באולם היה ברור כי הצי השמיני הוא כינויו של צי הזמן. שבעה ציים אדירים היוו את זרוע המלחמה הארוכה של הקיסרות היפנית, בעזרתן שלטה על חמש יבשות, בכח ובעוצמה. שבעה ציים היו גלויים לעיני כל העולם, שהכיר אותם, ופחד מהם.

את הצי השמיני, היה נדמה כי רק מתי-מעט מכירים. וטוב שכך.

"מה זה הצי השמיני?"

ידעתי כי הגיע הזמן לגלות לה. (אין חשש ממרגלים על האי היפני, ואני חייב להכניס אתכם לסיפור, לא?)

"את ודאי יודעת כי התעצמותה של הקיסרות שהחלה לפני קצת יותר מחמש מאות שנה, נמשכה ללא הרף, עד כי לפני מאה שנה הצליח הקיסר הדגול הירושימון להנהיג את הצי הקיסרי לכיבוש כל העולם".

"בטח שאני יודעת", ענתה לי בטון נעלב. "יש לי 12 בהיסטוריה עתיקה" הוסיפה בגאווה בלתי מוסתרת.

"טוב", המשכתי בטון דידקטי. "אז למרבה הפלא גילינו כי בעוד הקיסרות חיזקה את כוחה הצבאי והיתה למעצמה החזקה בעולם, פנו השבטים האירופאים והבדלנים האמריקאים לפיתוח טכנולוגיות מסחריות, והפכו למעצמות כלכליות השוקדות על פיתוחים והמצאות חדשות לבקרים. ואילו אנו נותרנו אומה צבאית בעלת כח רב, ותו לא".

"אז מה" ענתה לי אחותי, "אנחנו שליטי העולם, לא?"

"אמת, אנחנו שליטי העולם. אולם כל מה שיש לנו הושג בכח הזרוע תוך איומים. בכל עת, עלולים הטכנולוגים לפנות לפיתוחים צבאיים, ולהותיר אותנו מאחור. רק החשש שלהם מעוצמתו של הצי הקיסרי ואהבתם את חיי הנוחות שלהם, הותירה אותם משועבדים לכוחנו. אבל לא לעולם חוסן. אנו חייבים להדביק את הפער הטכנולוגי."

"אז מה הבעיה? אנחנו חכמים, לא?"

"כן, אבל בכל יום שאנו למדים משהו, הם לומדים משהו נוסף, ותמיד הם משיגים אותנו. אנחנו חוששים כי הם גם לא מגלים לנו את כל הטכנולוגיות החדשות".

"אז מה יהיה?" ובפעם הראשונה ראיתי חשש עולה על פניה.

"יהיה בסדר. לפני עשר שנים הוקם הצי השמיני, על בסיס מכונת זמן שהתגלתה באחד ממכוני המחקר של הבדלנים האמריקאים. היה זה המכון היחידי שנתפס בשלמותו, לפני שהיה סיפק בידם להשמיד אותו. ומאז אנו מנסים לשוב לאחור בזמן, ולשנות את ההיסטוריה. לתת לקיסרות היפנית את היתרון הטכנולוגי הראשוני"

"בהצלחה אחי". חיוך של תקווה עלה על פניה.

---

טוקיו, ינואר 2430

הרצאתו של ההיסטוריון הסתיימה. האלוף הקיסרי פתח את המסקנות לדיון. מתוך שלל הנוסחאות המילוליות שבהן הרבה ההיסטוריון להשתמש, הצלחתי להבין כי שורש הבעיה טמון לדעתו בפיתוח הצבאי של הקיסרות.

"אנחנו חייבים לזנוח לחלוטין את הפיתוח הצבאי, ולהתרכז בטכנולוגיה בלבד. "בלי צבא בכלל.

"זו שערוריה", וקריאות כופר ובוגד נשמעו מכל עבר.

ההיסטוריון נסוג מעט בכסאו.

"אבל למה למישהו בקיסרות היפנית העתיקה יסכים לוותר על הפיתוח הצבאי".

"צריך להכריח אותם".

"איך?"

"אם הם יפסידו במלחמה ממושכת".

"הם? הם יפסידו? אתה מדבר על סב סבו של סבי!"

"אני יודע, אין ברירה".

הרמתי את ידי, וביקשתי את רשות הדיבור.

"כפי שידוע לי, לא היה בהיסטוריה של המאה העשרים שום כח שיכול היה לנצח את הקיסרות. רבותיי. שום כח לא ניצח את הקיסרות!"

"נכון". ההיסטוריון התאמץ לשמור על שלוותו. "אני מציע ליצור סכסוך כלל עולמי, שיאחד את כוחות הבדלנים עם חלק מהשבטים, וכולם יפנו נגדנו".

דממה השתררה בחדר.

"נתינים", האלוף התעשת ראשון, "אני מבקש מכולכם לחזור בעוד שבוע. עם מסקנות חדשות ורעיונות אחרים. אם לאו, זו תהיה הדרך".

יומיים עברו. במהלכם הספקתי לחטוף שיחה ארוכה עם ההיסטוריון.

"תראה", הוא אמר, "בהנחה שנצליח ליצור סכסוך כלל יבשתי, שיאחד את רוב הכוחות נגדנו, רבים הסיכויים כי הקיסרות תובס. המנצחים יכפו עלינו להמנע מפיתוח צבאי".

את ההמשך כבר הבנתי לבד.

"מתי לדעתך צריך ליצור סכסוך שכזה?"

"בערך ב1960. אולי חמש שנים קודם. אולי ארבעים שנה אחרי המלחמה העולמית."

"אתה מתכוון ליצור עוד מלחמת עולם ? מלחמת העולם הנוספת ?"

"כן" ענה לי בפנים עגומות.

לפתע אורו עיניו. "זה השם שחיפשתי. מלחמת העולם הנוספת". הוא השתהה לרגע נוסף. "מלחמת העולם השנייה. איך זה נשמע לך?"

"ואנחנו נפסיד?"

"כן. אבל חמש מאות שנה אחר כך נהיה מעצמה טכנולוגית. אין ספק בכך".

עוד יומיים עברו.

פתרונות אחרים לא נראו באופק.

"מה ההשלכות הנוספות של מלחמה עולמית נוספת?" הרעיון למספר את המלחמות לא נראה לי.

"אני מניח שהבדלנים יאלצו לפתח מערכות נשק חדישות".

"מה?!"

"יש הסתברות של 72% שהם יפתחו פצצת ניוטרון נדיפה במהלך המלחמה".

"מה?! והם יצניחו אחת מהן עלינו?"

"יש הסתברות של 91% שכן". הוא שתק. ראיתי שהוא רוצה להוסיף משהו.

"מה?"

"יש הסתברות של 83% שיצניחו עלינו חמש פצצות".

"כמה יהרגו?"

"מיליונים".

פרשתי לחדרי בעצב.

עוד יומיים עברו.

"מה עוד גילית?"

"תשמע, חישוב ההסתברויות מסובך מאוד. אם היינו מצליחים לשים יד גם על מחשב ירוק עמוק שהבדלנים פיתחו לשיפור הדימוי של סקס וירטואלי הייתי מצליח מהר יותר. אנו מנצלים כרגע את כל כח החישוב שלנו, שהוא מועט, אתה יודע".

"ובכל זאת", דחקתי בו.

"יש הסתברות גבוהה שמלחמה עולמית תגרור השמדה של השבט היודי באירופה".

"השבט היהודי", תיקנתי אותו.

לא יכולתי להתחמק מהרושם כי למרות יושרו המקצועי כהיסטוריון, הוא נותן לרגשות האנטי-יהודיים שלו לצוץ.

"כמה?"

"שלושה עד ארבעה מיליון מהם. חלק ילדים".

"אם אין ברירה, אני לא חושב שזו תהיה בעיה".

מחשבה חלפה במוחי.

"אפשר להחליף את מותם של ילדי הקיסר באותם ילדים יהודים?"

"לא. אנחנו חייבים לגרום לתבוסת הצבא הקיסרי, כדי שנאולץ לפנות לצד הטכנולוגי".

עוד יום עבר.

"תגיד לי, למה יש משמעות לאובדן השבט היהודי בכלל?"

"כי אם הם יושמדו, אז חלק מכושר הפיתוח הטכנולוגי יאבד".

"וזה טוב או רע".

"זה רע".

"למה ? הם היו חלק משבטי אירופה. הם יאבדו, ואנחנו נזכה ביתרון טכנולוגי".

"לא בדיוק. יש הסתברות של 84% שהם יפתחו פיתוחים טכנולוגיים לכל המרבה במחיר. משהו בקשר לרישום במקלט והתחמקות מתשלום מס קיסרי".

לא הבנתי כלום.

---

טוקיו, ינואר 2433

הכל היה מוכן. כמפקד, נטלתי על עצמי בשמחה את המשימה כפוית הטובה לחזור בזמן ולהצית את המלחמה העולמית הנוספת. ידעתי כי שינוי המציאות יחסל את הצי השמיני.

ידעתי שלא תהיה דרך חזרה. הניתוחים שעברנו כדי להתאים את פרצופינו לזמן העבר היו נוראיים. הכל למען הקיסר.

שלוש משימות שונות שוגרו באותו יום.

אני שוגרתי לאוסטריה ב 1930 בנסיון ליצור מלחמה עולמית נוספת. ההוראה החד-משמעית שניתנה לי היתה פשוטה. להרוג את הזהה לי, ולתפוס את מקומו. ןלהרוס כמה שיותר.

השם הזמני שניתן לי – אדולף היטלר.

די הצלחתי, אתם יודעים.

לאור הנר שבו אני כותב את סיפורי זה, בבונקר שלי, אני מביט בתמונה של אחותי. עוד נגיסה אחת בשן הזהב שלי, וכמוסת הזמן תתפוצץ. יכול להיות שאחזור לטוקיו. יכול להיות שלא.

הגרוע מכל כבר מאחורי.

רב סרן הוקייאני שוגר ל-1900 לעבר בסיס של משמר החופים הבדלני.

עפ"י כל התרחישים היה משמר החופים ערוך לכל התקפה שתערך עליו על-ידנו, והיה עלינו להבטיח כי הם ישבו ללא מעשה, למרות שכל הסימנים יצביעו על כך שאנו מתקיפים. הניתוח הראה כי רק השפלתם שלהם תגרור לאחר מכן את השפלתנו שלנו. לא ניתן לי להציץ בהוראות שלו, כדי שלא אחבל במשימתי שלי.

היום אני יודע כי הוא הצליח להתמנות למפקד בצי. בחור מוכשר. מפקד נמל הפנינה.

סמל הנשו התנדב למשימה הבזויה מכל. נאמר לי שהיא חשובה, אם כי עד היום אינני יודע מדוע.

היה סיכוי של 3% כי השבט היהודי יצליח להתפתח ולשגשג. היה הכרח לשמור אותו בתנאי מלחמה תמידיים.

סמל הנשו שוגר ל-4.11.95, לעמוד ליד עציץ. ואז להרוג את המושל המקומי. אני מקווה שגם הוא יצליח.

קולות צעקה ברוסית נשמעו מעבר לדלת.

נגסתי בשן. הקירות נעלמו.

---

פרויקט "פרימת זמן"