שבעים ושתיים אותיות


פורסם ביום יום ראשון, 29 ביוני 2003, בשעה 0:07
שייך למדור מומלצי האתר, סיפורים מתורגמים

מאת

טד צ'יאנג החל לכתוב בתחילת שנות התשעים ופרסם מאז רק שמונה סיפורים. ההספק המצומצם שלו לא מונע ממנו להיות אחד הסופרים המוערכים ביותר בתחום. הוא זכה בפרס נבולה על סיפוריו "מגדל בבל" ו"סיפור חייך", סיפורו "הגיהנום הוא היעדר אלוהים" זכה השנה הן בפרס הוגו והן בנבולה, ובכיסו מצויות עוד שלל מועמדויות נוספות. סיפוריו ממצים לרוב עד תומה את השאלה "מה היה אילו", בשלל מציאויות חליפיות מורכבות ועשירות בפרטים. בנובלה שלפנינו, צ'יאנג בורא מציאות שבה עקרונות תורת הקבלה הפכו לטכנולוגיה יישומית – בניית "גלמים" תעשייתית.

72 letters

כשהיה ילד, הצעצוע האהוב על רוברט היה בובת חימר פשוטה שכל שידעה לעשות היה ללכת קדימה. שעה שהוריו אירחו את חבריהם בגינה, דנים בהכתרתה של המלכה ויקטוריה או ברפורמות הצ'ארטיסיות, רוברט נהג לעקוב אחר הבובה בעודה צועדת במסדרונות בית המשפחה, והיה מסובב אותה מעבר לפינות או מחזיר אותה אל המקום ממנו באה. הבובה לא צייתה לפקודות ואף לא הפגינה כל סוג של בינה; כשהופיע קיר לפניה, המשיכה דמות החימר הזערורית לצעוד גם כשזרועותיה ורגליה נמעכו בהדרגה והפכו למעין סנפירים מעוותים. לעתים, כדי לשעשע את עצמו, רוברט הניח לבובה להמשיך במעשיה. כשאיברי הבובה התעקמו לגמרי, הוא היה מרים את הצעצוע ושולף את השֵׁם, עוצר כך את התנועה תוך כדי צעידה. לאחר מכן הוא לש מחדש את הגוף לגוש חלק, שיטח אותו ללוח דק, וגזר דמות חדשה: גוף שרגלו האחת עקומה או ארוכה מהשניה. הוא היה נועץ מחדש את השם, ומיד היתה הבובה מתנודדת ונופלת ודוחפת את עצמה במעגל קטן.

הדבר שהסב לרוברט את מרב ההנאה לא היה הפיסול עצמו, אלא מיפוי גבולות השֵׁם. הוא אהב לבחון כמה שינויים יוכל להקנות לגוף לפני שהשֵׁם לא יוכל להנפיש אותו יותר. כדי לקצר את זמן הפיסול, הוא כמעט ולא הוסיף פרטים קישוטיים. הוא עיצב את הגופים במידה המזערית הנחוצה לו כדי לבחון את השֵׁם.

בובה אחרת שלו התהלכה על ארבע רגליים. היה לה גוף מעוצב היטב, סוס חרסינה עתיר פרטים, אבל רוברט התעניין יותר בנסיונות אותם יוכל לעשות עם השם. השם הזה ציית לפקודות 'התחל' ו'עצור' וידע לעקוף מכשולים, ורוברט ניסה להחדיר אותו לגופים מעשה ידיו. אלא שדרישות הגוף של השם הזה היו מדוקדקות יותר, והוא מעולם לא הצליח ליצור גוף חימר אותו יוכל השם להנפיש. הוא יצר את הרגליים בנפרד ואז חיבר אותן אל הגוף, אולם מעולם הוא לא הצליח לטשטש די הצורך את התפרים שבין החלקים; השֵׁם לא זיהה את הגוף כיחידה שלמה אחת.

הוא חקר את השמות עצמם, מחפש אחר חלופות פשוטות שיבחינו בין גופים בעלי שתי רגליים לגופים בעלי ארבע רגליים, או כאלה שיניעו את הגוף לציית לפקודות פשוטות. אלא שהשמות נראו שונים לגמרי זה מזה; על כל פיסת גוויל נחקקו שבעים ושתיים אותיות עבריות אשר סודרו בשתים-עשרה שורות בנות שש אותיות כל אחת. עד כמה שיכול לראות, סדר האותיות היה אקראי לחלוטין.


רוברט סטראטון וחבריו, תלמידי הכיתה הרביעית, ישבו בשקט שעה שהמורה, רב האומן טְרֶווֶלְיָאן, צעד בין שורות שולחנות הכתיבה.

"לאנגדייל, מהי תורת השמות?"

"כל הדברים הם השתקפויות של אלוהים, ו… הממ, כל – "

"חסוך מאיתנו את מלמוליך. ת'רבורן, האם אתה יכול לספר לנו מהי תורת השמות?"

"כל הדברים הם השתקפויות של אלוהים, כך שכל השמות הם השתקפויות של השם האלוהי".

"ומהו שמו האמיתי של עצם?"

"השם שמשקף את השם האלוהי באופן זהה לזה שבו העצם משקף את אלוהים".

"ומהי פעולתו של שם אמיתי?"

"לטעון את החפץ בבבואה של הכוח האלוהי".

"אמת ויציב. האליוול, מהי תורת החתימות?"

השיעור בפילוסופיית הטבע נמשך עד הצהרים, אולם מכיוון שהיה זה יום שבת, לא היו לימודים נוספים במשך שארית היום. רב-האומן טרווליאן שיחרר את הכיתה, ונערי בית הספר צ'לטנהאם הלכו להם לדרכם.

רוברט עבר בדרכו במעונות והלך לפגוש את חברו ליונל ליד גבולות בית הספר. "נגמרה ההמתנה? הגיע היום המיועד?" שאל רוברט.

"זה מה שאמרתי, לא?"

"אם כך, בוא נלך". צמד הנערים פתח בצעידה בת שני הקילומטרים אל עבר ביתו של ליונל.

בשנתו הראשונה בצ'לטנהאם רוברט כמעט ולא הכיר את ליונל; ליונל היה אחד מנערי החוץ, ורוברט, ככל דרי הפנימיה, התייחס אליהם בחשדנות. ואז, לגמרי במקרה, רוברט נתקל בו באחת החופשות במהלך ביקור במוזיאון הבריטי. רוברט אהב את המוזיאון: המומיות השבריריות וארונות הקבורה העצומים; עופות הענק המפוחלצים ובנות הים המשומרות; הקיר המאיים עם חטי הפילים, קרני האיילים וחדי הקרן. הוא בא באותו יום כדי לצפות בתצוגת הפיות: הוא קרא את הכרטיס המסביר מדוע לא מופיעה שם הסלמנדרה כשלפתע הבחין בליונל העומד ממש לצידו, משקיף על בתולת הים במיכל הזכוכית שלה. במהלך השיחה הם גילו ששניהם מתעניינים במדעים, והשניים התיידדו במהרה.

הם כדררו ביניהם חלוק אבן גדול בעודם צועדים במורד הדרך. ליונל בעט באבן וצחק כשזו חלפה לה בין קרסוליו של רוברט. "כבר לא היתה לי סבלנות לחכות עד שייתנו לנו לצאת", הוא אמר. "נראה לי שאם היו מזכירים אפילו עוד תורה אחת, הייתי פשוט מתפוצץ".

"למה הם בכלל טורחים לקרוא לזה פילוסופיית טבע?" אמר רוברט. "למה לא להודות פשוט שזהו שיעור נוסף בתיאולוגיה ולסגור עניין". שניהם רכשו לאחרונה את אלפון הנומנקלטורה לנוער, אשר ממנו למדו כי אומני הנומנקלטורה לא דיברו יותר במונחי אלוהים ושמות אלוהיים. במקום זאת דגלו כיום בקיומו של יקום לקסיקלי בנוסף ליקום הממשי, וכי האחדה של עֶצֶם עם שם תואם מאפשרת לממש את הפוטנציאל הטמון בשניהם. גם לא דובר יותר על "שם אמיתי" בודד אחד לכל עצם נתון: בכפוף לצורתו המדויקת, לכל גוף יכולים להיות מספר שמות תואמים, הידועים כשמות הולמים; ומנגד, שם פשוט יכול לשאת שינויים משמעותיים בתצורת הגוף, כפי שניתן היה לראות מבובת הצעידה של ילדותו.

כשהגיעו לביתו של ליונל, הבטיחו לטבחית שעוד מעט יכנסו לארוחת הערב ושמו פעמיהם אל הגינה מאחור. ליונל הפך את מחסן הכלים שבגינת המשפחה למעבדת ניסויים. בימים כתיקונם, רוברט היה אורח קבוע בניסויים, אולם לאחרונה ליונל שקד על ניסוי סודי. רק עתה הוא היה מוכן להראות לרוברט את התוצאות. ליונל נתן לרוברט להמתין בחוץ בעוד הוא נכנס פנימה; רק אז הניח לו להיכנס.

לאורך קירות המחסן נמתח מדף ארוך, שעליו הונחו בערבוביה מיכלי זכוכית, בקבוקים פקוקים של זכוכית ירוקה ומגוון אבנים ודוגמאות מינרלים. בלט בחלל הצפוף שולחן מעוטר בכתמים וסימני חריכה, ועליו מנגנון הניסוי האחרון של ליונל: דלועית אשר הודקה במלחציים למעמד, כך שתחתיתה נחה באגן מלא מים המונח על חצובה מעל מנורת שמן. גם מדחום כספית קוּבע אל האגן.

"הבט", אמר ליונל.

רוברט נשען קדימה כדי לבחון את פנים הדלועית. תחילה לא ראה דבר פרט לקצף, גוש מוצק למחצה של בועיות שיכולות היו לזלוג מגביע שֵיכר. אבל כשקרב את מבטו, הוא הבין כי מה שחשב בטעות לבועות היו בעצם מרווחים זערוריים של רשת בוהקת. הקצף הכיל בני אנוש זערוריים: עוברונים זעירים שלא סיימו את התפתחותם. גופיהם היו שקופים, אך כשצורפו יחדיו, הצטרפו ראשיהם המנופחים ואבריהם דמויי הגדילים לכדי מעין קצף דחוס וחיוור.

"אז אוננת לתוך צנצנת מחוממת ושמרת את הזרע?" שאל, וליונל דחף אותו. רוברט צחק והניף את ידיו במחווה פייסנית. "לא, באמת, זה מדהים. איך עשית את זה?"

ליונל ענה, מפויס, "זו מלאכה עדינה ביותר. עליך לשמור על טמפרטורה מדויקת, אבל אם אתה רוצה שהם גם יגדלו, עליך לשמור גם על איזון מדויק של תערובת חומרי ההזנה. תערובת דלה מדי תרעיב אותם. עשירה מדי, והם מפתחים עודף מרץ ומתחילים להילחם זה בזה".

"אתה מדבר ברצינות?"

"בחיי; בדוק בעצמך אם אתה לא מאמין. קרבות בין זרעונים הם הגורם להולדת תפלצות. אם הביצית מקבלת בסופו של דבר עוברון פצוע, התינוק יוולד מעוות".

"חשבתי שזה קורה אם משהו הבהיל את האם". רוברט הבחין רק בקושי בקווי המתאר של על עוברון בודד. הוא הבין כי הבליל הוקצף לאיטו עקב תנועתם המשותפת.

"זה נכון רק לסוג מסוים, כגון אלה שמכוסים בשיער או בכתמים. תינוקות חסרי זרועות או רגליים, או בעלי איברים מעוותים, נוצרים לאחר שהיו מעורבים בקרבות זרעונים. בגלל זה אסור לך לספק להם מרק הזנה עשיר מדי, בייחוד אם אין להם לאן ללכת: הם נכנסים לטירוף. לא יעבור זמן רב ותאבד כך את כולם.

"כמה זמן עוד תניח להם לגדול?"

"קרוב לודאי שלא הרבה", אמר ליונל. "קשה לשמור עליהם בחיים אם הם לא מגיעים לביצית. קראתי על אחד בצרפת שהמשיך לגדול עד שהגיע לגודל של אגרוף, והם השתמשו בציוד הטוב ביותר שיש. כל מה שרציתי היה לראות אם אני בכלל מסוגל לעשות את זה".

רוברט בהה בקצף, בראשו עלה זכר תורת הפרֶפורמציה אותה שינן להם רב-האומן טרווליאן: כל היצורים החיים נוצרו באותה עת, לפני זמן רב מאוד, והלידות של היום היו לא יותר מאשר הגדלות של מה שקודם לכן היה קטן מדי לתפיסה חושית. למרות שנראו כאילו נוצרו זה עתה, בני האנוש הזערוריים הללו היו בני שנים רבות מספור; לכל אורך ההיסטוריה האנושית הם קיננו במנוחה בקרב דורות על גבי דורות של אבותיהם, מחכים לתורם להיוולד.

למעשה, לא רק הם חיכו; הוא עצמו עשה בדיוק כמותם קודם שנולד. לו אביו היה עורך את הניסוי הזה, האצבעות הזערוריות שרוברט ראה היו של אחיו ואחיותיו שלא נולדו. הוא ידע שאין להם כל תודעה בטרם פגשו בביצית, אבל תהה אילו מחשבות היו עוברות בראשם לו המצב היה שונה. הוא דמיין את תחושת גופו שלו, שכל עצם וכל איבר בתוכו רך וצלול כג'לטין, דבוק לאין-ספור אחים ואחיות זהים. איזו תחושה עולה בך כשאתה מביט דרך העפעפיים השקופים, מבין שההר המרוחק הוא בעצם אדם, מזהה אותו כאחיך? מה אם היה יודע שגם הוא יהפוך לנפיל מוצק אם רק יגיע לביצית? אין פלא שהם נלחמו ביניהם.


רוברט סטראטון המשיך בלימודי נומנקלטורה בקולג' טריניטי שבקיימברידג'. הוא חקר שם טקסטים קבליסטיים שנכתבו מאות שנים קודם לכן, בימים בהם אוּמני הנומקלטורה נקראו עדיין בעלי שם [i] ולאוטומטונים קראו גולם, טקסטים שהניחו את יסודות מדע השמות: ספר יצירה, סודי רזיה מאת רבי אלעזר מוורמיזא, וחיי העולם הבא מאת אבולעפיה. לאחר מכן למד את חיבורי האלכימאים שהציבו את טכניקות תיפלול האלף-בית בהקשר פילוסופי ומתימטי רחב יותר: הארס מגנה מאת לוּל, דה אוקולטה פילוסופיה מאת אגריפה, ומונאס הירוגליפיקה מאת די.

הוא למד כי כל שם היה שילוב של מספר מִצְרפים, אשר כל אחד מהם בא לתאר יכולת או מאפיין מסוים. מִצְרפים נוצרו באמצעות קיבוץ כל המילים המתארות את המאפיין המבוקש: מילים מקורבות ומילים נגזרות, משפות קיימות ונכחדות כאחד. באמצעות החלפה והמרה בררנית של אותיות, ניתן היה לזקק מהמילים הללו את תמציתן המשותפת וזו היתה המצרף של אותו מאפיין. במקרים מסוימים, המִצְרפים יכלו לשמש בסיס לטריאנגוּלציה, שיטה שאפשרה להפיק מִצְרפים למאפיינים שלא תוארו באף שפה. התהליך כולו נסמך על תחושה פנימית לא פחות מאשר על נוסחים קבועים; או שהיה לך הכשרון לבחור בהמרת האותיות הטובה ביותר או שלא – לא ניתן היה ללמד זאת.

הוא למד את השיטות המודרניות לפירוק לגורמים ולשילוב; בראשונה ניתן היה להציב מכלול של מִצְרפים – גדושים בתוכן ומעוררי תגובות – על מנת שישתלבו במה שנראה כמחרוזת אקראית של אותיות שמהן נבנה שם. השניה אפשרה לפרק שֵׁם למִצְרפים שהרכיבו אותו. לא לכל שיטת שילוב היתה שיטה תואמת לפירוק לגורמים: ניתן היה לפרק שם בעל עוצמה לאוסף של מִצְרפים שונים מאלה שמהם הוא נוצר במקור; מִצְרפים אלה היו, לרוב, שימושיים מסיבה זו ממש. שמות מסוימים לא ניתן היה לפרק לגורמים ולהרכיב מחדש, ואוּמני הנומנקלטורה שאפו לפתח שיטות חדשות כדי לפצח את סודם.

מקצוע הנומנקלטורה עבר מעין מהפכה-זוטא בשנים האחרונות. מזה זמן רב היו קיימות שתי קבוצות של שמות: אלה שנועדו להנפיש גופים, ואלה שתיפקדו כקמעות. קמעות בְּרִיאות נענדו כהגנה מפני פציעה או מחלה, שעה שאחרים שימשו להגנה על בתים מפני שריפות או על ספינות מפני טביעה בים. לאחרונה התערפלה האבחנה בין שתי הקבוצות הללו, והתוצאות היו מרתקות.

הענף המדעי המתפתח של התרמודינמיקה, אשר יצר את היסודות להמרה בין חום ועבודה, הסביר לאחרונה כיצד שאבו האוטומטונים את הכוח המניע אותם על ידי ספיגת חום מהסביבה. באמצעות הבנה משופרת זו של יסודות החום, מומחה שמות מברלין פיתח קבוצה חדשה של קמעות שגרמו לגופים לספוג חום ממיקום אחד ולשחרר אותו באחר. שיטת קירור שתתבסס על קמעות מסוג זה היתה פשוטה ויעילה בהרבה מזו המבוססת על התאדות של נוזל נדיף ובלתי יציב, והיו לה השלכות מסחריות כבירות. באופן דומה שיפרו הקמעות את תפקוד האוטומטונים: מחקרו של אוּמן נומנקלטורה מאדינבורו לגבי קמעות שמנעו מחפצים ללכת לאיבוד, אפשר לו לרשום פטנט על אוטומטון משק בית שהיה מסוגל להשיב חפצים למקומם.

משסיים את לימודיו, סטראטון עבר להתגורר בלונדון וקיבל משרה כאוּמן נומנקלטורה בבית החרושת קוֹדִי, אחד מייצרני האוטומטונים המובילים באנגליה.


האוטומטון החדיש ביותר של סטראטון, אשר נוצק כולו מגבס, הלך כמה צעדים מאחוריו כשנכנס אל בנין בית-החרושת. היה זה מבנה לבנים כביר שחלונות ענק שימשו לו כגג. מחצית הבנין הוקדשה ליציקות מתכת והמחצית השניה לקרמיקה. בשני החלקים חיבר שביל מפותל בין החדרים השונים, המייצגים שלבים שונים בהפיכת חומרי גלם לאוטומטונים גמורים. סטראטון והאוטומטון שלו נכנסו אל אגף הקרמיקה.

הם חלפו על פני שורה של מיכלים שנועדו לערבול חימר. מיכלים שונים הכילו חימר ברמות שונות: החל מחימר אדום פשוט וכלה בחרסית לבנה ומעודנת, מזכירים ספלים ענקיים המלאים עד שוליהם בשוקולד נוזלי סמיך עד מאוד. רק ריח המינרלים העז ניפץ את האשליה. דוושות בחישת החימר חוברו בגלגלי שיניים למוט הנעה שאורכו כאורך החדר כולו, אשר עבר כמעט בגובה החלונות. בקצה החדר ניצבה מכונה אוטומטונית: ענק ברזל יצוק שדיווש ללא ליאות את גלגלי השיניים. סטראטון יכול היה לחוש בקרירות עמומה כשחלף ליד המנוע הסופג את החום מסביבתו.

בחדר הבא אוחסנו תבניות היציקה. קונכיות גיר לבנות שעוצבו בצורה מנוגדת לזו של אוטומטונים אלה ואחרים נערמו לאורך הקירות. אוּמני פיסול עטויי סינרים עבדו במרכז החדר, לבד או בזוגות, וטיפלו בפקעות שמהן ייבקעו האוטומטונים.

הפַּסָּל הקרוב אליו הרכיב את התבנית לדחפן, הולך על ארבע רחב ראש שיועד לדחיפת עגלות מחצבים במכרות. האיש הצעיר הרים את ראשו מעבודתו. "אתה מחפש מישהו, אדוני?" שאל.

"אני אמור לפגוש כאן את רב-האומן ווילובי", השיב סטראטון.

"סליחה, לא ידעתי. אני בטוח שהוא יגיע בהקדם". האוּמן שב למלאכתו. הרולד ווילובי היה רב-פַּסָּל מהדרגה הראשונה; סטראטון נועץ בו בנוגע לתכנון של תבנית לשימוש חוזר ליציקת האוטומטון שלו. בזמן שהמתין, סטראטון שוטט לו ללא מטרה בין תבניות היציקה. האוטומטון שלו עמד ללא תנועה, ממתין לפקודה.

ווילובי נכנס לחדר דרך דלת עבודות המתכת, פניו סמוקות מחום בית היציקה. "צר לי על האיחור, מר סטראטון", הוא אמר. "כבר כמה שבועות שאנחנו עובדים על גוף ארד גדול, והיום היתה היציקה. בזמן כזה, אתה לא רוצה לעזוב את הבחורים לבדם".

"כמובן", ענה סטראטון.

מבלי לבזבז זמן נוסף צעד ווילובי אל עבר האוטומטון החדש. "האם זה מה שהעסיק את מוּר בשלושת החודשים האחרונים?" מוּר היה האוּמן שסייע לסטראטון בפרויקט.

סטראטון הנהן. "הנער עושה עבודה טובה". לבקשתו של סטראטון, מוּר עיצב אינספור גופים, שנוצרו כולם כווריאציות על נושא אחד ויחיד. הוא כייר אותם על גבי שלד בסיסי, ונעזר בהם ליצירת יציקות גבס שעליהן יוכל סטראטון לבחון את שמותיו.

ווילובי בדק את הגוף. "טיפול יפה בפרטים; נראה פשוט למדי – רק רגע". הוא הצביע על ידי האוטומטון: במקום העיצוב המסורתי דמוי הכפפה או הסנפיר, בו האצבעות רק נרמזות על ידי חריצים במשטח החיצוני, כאן היו אצבעות מעוצבות בשלמות, בכל יד בוהן וארבע אצבעות נפרדות. "אתה רוצה לומר לי שהאצבעות האלה פועלות?"

"אכן כן".

ספקנותו של ווילובי בלטה לעין. "הראה לי".

סטראטון פנה אל האוטומטון. "כופף את אצבעותיך". האוטומטון פשט את שתי ידיו, הגמיש ומתח כל זוג אצבעות בנפרד, ולבסוף השיב את זרועותיו לצידי גופו.

"ברכותי, מר סטראטון", אמר הפסל. הוא גחן כדי לבחון את אצבעות האוטומטון מקרוב. "האצבעות חייבות להתכופף בכל אחד מהמפרקים כדי שהשם יפעל?"

"בדיוק. תוכל לתכנן תבנית יציקה לצורה כזאת?"

ווילובי צקצק כמה פעמים בלשונו. "זה לא יהיה פשוט", אמר. "יתכן שיהיה צורך בתבנית חד פעמית לכל יציקה. אפילו אם ניעזר בתבנית יציקה, זה הולך להיות עסק יקר מדי עבור קרמיקה".

"לדעתי זה יצדיק את ההוצאה. הרשה לי להדגים", סטראטון פנה אל האוטומטון. "תעצב גוף; השתמש בתבנית הזאת, שם".

האוטומטון כיתת רגליו אל עבר קיר קרוב ואסף את חלקי התבנית שעליה הצביע סטראטון: זו היתה תבנית לשליח חרסינה קטן. כמה עובדים הפסיקו את מלאכתם וצפו באוטומטון הנושא את החלקים אל אזור העבודה, בו הוא הרכיב את החלקים השונים והידק אותם יחד בחוט. לא ניתן היה להתעלם מהשתאותם של הפַּסָּלִים כשצפו בפעולת אצבעותיו של האוטומטון, בעשותן לולאות ובקשרן את הקצוות הרופפים. כעת העמיד האוטומטון את התבנית המורכבת וניגש להביא כד של חימר לציפוי.

"זה מספיק", אמר ווילובי. האוטומטון עצר את מלאכתו ושב לעמוד כמקודם. ווילובי בחן את התבנית ושאל, "אימנת אותו בעצמך?"

"בהחלט. אני מקווה שמוּר יכשיר אותו ביציקת מתכות".

"ויש ברשותך שמות המסוגלים ללמוד מלאכות אחרות?"

"עדיין לא. אבל כל הסימנים מראים שישנה קבוצה שלמה של שמות דומים; שם לכל אחד מסוגי הכישורים הדורשים תבונת כפיים.

"האמנם?" ווילובי הבחין כי שאר הפסלים צופים בהם וקרא, "אם אין לכם מה לעשות, אני יכול למצוא בשבילכם כמה משימות שרק תבקשו". הפועלים חזרו לעבודתם ללא דיחוי, וווילובי פנה שוב לסטראטון. "בוא ניגש למשרד שלך ונמשיך לדבר".

"טוב מאוד". סטראטון הורה לאוטומטון ללכת בעקבותיהם אל הבנין הקדמי ביותר במכלול הבניינים של בית החרושת קודי. הם נכנסו תחילה אל הסטודיו של סטראטון, מאחורי משרדו הרשמי. משהיו בפנים סטראטון פנה אל הפסל. "אתה מתנגד לאוטומטון שלי?"

ווילובי נשא את מבטו מעל זוג ידי חימר שניצבו על שולחן עבודה. על הקיר שמאחורי השולחן ננעצה סידרה של רישומים סכימטיים המראים ידיים במבחר תנוחות. "עשית עבודה מרשימה בחיקוי היד האנושית. עם זאת, מדאיג אותי לראות שהמיומנות הראשונה אותה טרחת ללמד את האוטומטון שלך היא דוקא פיסול".

"אם אתה חושש שבכוונתי להחליף את הפַּסָּלִים שלך, אין לך ממה לדאוג. אין זו מטרתי כלל וכלל".

"אני שמח לשמוע את זה", אמר ווילובי. "אם כך, מדוע בחרת בפיסול?"

"זהו הצעד הראשון בדרך מפותלת. מטרתי הסופית היא להוזיל את ייצור המנועים האוטומטוניים, עד שהם יהיו נגישים כמעט לכל אחד".

המבוכה על פניו של ווילובי היתה ברורה. "מה כבר יעשו אנשים פרטיים במנוע כזה, למען השם?"

"יניעו נול אריגה ממונע, למשל".

"על מה אתה מדבר?"

"ראית אי פעם ילדים המועסקים בסדנת טקסטיל? מעבידים אותם עד לאפיסת כוחות. ריאותיהם מלאות באבק כותנה, בריאותם כל כך לקויה עד שקשה להאמין שיגיעו לבגרות. בדים זולים נרכשים במחיר בריאותם של העובדים; מצבם של עובדי טוויה היה טוב בהרבה כשמקצוע הטקסטיל פעל כתעשיה ביתית".

"נולים ממונעים הם מה שהוציא את הטווים מהבית. כיצד זה יחזירו אותם לשם?"

סטראטון לא דיבר על כך עד כה, והוא שמח על ההזדמנות להסביר. "מחירם של מנועים אוטומטונים תמיד היה גבוה, ובשל כך נוצרו עם הזמן סדנאות טקסטיל בהן המוני נולים מדוושים על ידי אוטומטוני ענק המונעים בפחם מוסק. אבל אוטומטון כמו שלי יוכל לייצר מנועים במחירים השווים לכל נפש. אם טווה ומשפחתו יוכלו להרשות לעצמם לרכוש מנוע אוטומטוני קטן, כזה המתאים להנעת מספר קטן של מכונות, הרי הם יוכלו לייצר בדים בבית, כפי שנעשה בעבר. אנשים יוכלו להשתכר היטב מבלי לסבול מהתנאים הרעועים של בתי החרושת.

"אתה שוכח את מחיר הנול עצמו", אמר ווילובי חרש, כאילו על מנת לרצות אותו. "נולים ממונעים יקרים בהרבה מהנולים הידניים של העבר".

"האוטומטונים שלי יוכלו לסייע גם ביציקות ברזל של חלקי מכונות, וכך ירד מחירם של נולים ממונעים ושל מכונות נוספות. אני יודע שזהו איננו פתרון פלא לכל הבעיות, אבל למרות הכל אני משוכנע כי מנועים בלתי יקרים יעניקו הזדמנות לחיים טובים יותר לבעלי המלאכה".

"הרצון שלך לרפורמה ראוי לציון. עם זאת, אני יכול לחשוב על פתרונות פשוטים יותר לתחלואים החברתיים שציינת: הפחתה במספר שעות העבודה, או שיפור בתנאים. אינך צריך לערער את כל מערכת הייצור".

"אני מעדיף לחשוב על ההצעה שלי כשיקום, לא כערעור של דבר קיים".

ווילובי רתח. "אתה יכול לשפוך כמה מלים יפות שרק תרצה על שיבה לכלכלה משפחתית, אבל מה יהא על הפַּסָּלִים? עם כל הכוונות היפות שלך, האוטומטונים האלה שלך יוציאו את הפַּסָּלִים ממעגל העבודה. אלו הם אנשים שעברו שנים של התמחות והכשרה. כיצד יאכילו הם את משפחותיהם?"

סטראטון לא היה מוכן לזעם שבקולו. "אתה מפריז בהערכתך את כישוריי כאומן נומנקלטורה", אמר, בנסיון להרגיע את האווירה. הפַּסָּל שמר על פנים קודרות. הוא המשיך: "יכולת הלימוד של האוטומטונים הללו מוגבלת ביותר. הם יכולים לשלוט בתבניות יציקה, אבל לעולם לא יוכלו לתכנן אותן; אוּמנותו האמיתית של פַּסָּל יכולה להתבצע רק על ידי פַּסָּלִים. ממש לפני הפגישה שלנו סיימת להנחות כמה אוּמנים ביציקת גוף ארד גדול; אוטומטונים לעולם לא יוכלו לעבוד בצוות הדורש תיאום. הם יוכלו לבצע אך ורק עבודות שגרתיות".

"איזה מין פַּסָּלִים יהיו לנו אם במהלך תקופת ההתמחות שלהם כל שיעשו יהיה לצפות באוטומטונים המבצעים את עבודתם במקומם? לא אתן למקצוע מכובד להידרדר לדרגה בו הוא מתבצע על ידי מריונטות".

"זה לא מה שיקרה", אמר סטראטון. כעת הגיע תורו להתרגז. "הקשב רגע למה שאתה עצמך אומר: המעמד שאתה רוצה שיישמר עבור המקצוע שלך הוא בדיוק זה שעליו הטווים אולצו לוותר. אני מאמין שהאוטומטונים הללו יוכלו לשקם כבודם של מקצועות אחרים, והמחיר שהמקצוע שלך ישלם בתמורה לא יהיה משמעותי".

לא נראה שווילובי שמע אותו. "עצם הרעיון שאוטומטונים ייצרו אוטומטונים! לא רק שההצעה הזו מעליבה, נראה שיש פה מתכון לפורענות. איך קוראים לבלדה הזאת, זו שבה מקלות המטאטא נושאים דליי מים וטירוף אוחז בהם?"

"אתה מתכוון ל'שולית הקוסם'? ההשוואה מגוחכת. האוטומטונים כל כך רחוקים מעמדה שתאפשר להם התרבות עצמית ללא מעורבות אדם, עד שאין לי אפילו מושג איפה להתחיל עם הטענות שיש לי כלפי ההשוואה המופרכת הזאת. דוב מרקד יופיע בבלט של לונדון לפני שזה יקרה".

"אם תרצה לפתח אוטומטון שיוכל לרקוד בלט, תקבל את תמיכתי המלאה. לא ארשה לך, לעומת זאת, להמשיך עם האוטומטונים המיומנים האלה".

"סלח לי, אדוני, אבל החלטותיך אינן מחייבות אותי".

"תתקשה לעבוד ללא שיתוף הפעולה של הפַּסָּלִים. אני אחזיר את מוּר ולא אאפשר לשאר בעלי המלאכה לסייע לך בפרויקט".

סטראטון נדהם לרגע. "התגובה שלך אינה במקומה כלל וכלל".

"לדעתי היא סבירה לחלוטין".

"אם כך, איעזר בפַּסָּלִים מבית חרושת אחר".

ווילובי הזעיף את פניו. "אני אדבר עם ראש אחוות הפַּסָּלִים ואמליץ בפניו לאסור על כל החברים באחווה לסייע לך ביציקת האוטומטונים שלך".

סטראטון חש את הדם מציף את פניו. "לא אכנע לאיומים", אמר. "עשה מה שתעשה, אבל לא תוכל לעצור אותי".

"נראה לי ששיחתנו הסתיימה". ווילובי צעד אל הדלת. "שיהיה לך יום טוב, מר סטראטון".

"יום טוב גם לך", השיב סטראטון בחימה.


למחרת היום, סטראטון יצא לטיול הצהרים שלו ברובע למבת', המקום בו נמצא בית החרושת קודי. משעבר מספר רחובות הוא עצר בשוק מקומי. לפעמים, בין סלי הצלופחים המפותלים והשמיכות שעליהן הונחו בתפזורת שעונים זולים, ניתן היה למצוא בובות אוטומטוניות; עוד בילדותו אהב סטראטון לעקוב אחרי העיצובים העדכניים. היום הוא הבחין בזוג חדש של בובות איגרוף, מקושטות כמגלה ארצות וכאיש פרא. שעה שבחן אותן שמע סביבו את רוכלי תרופות האליל מתחרים על תשומת לבו של עובר אורח מצונן.

"אני רואה שקמע הבריאות הכזיב אותך, אדוני", אמר אדם שעל דוכנו הוצגו קופסאות פח קטנות. "רפואתך תבוא מכוח המרפא של המגנטיזם, המרוכז בטבליות המקטבות של דוקטור סֶגְ'וִויק!"

"שטויות!" הגיבה אשה זקנה. "מה שאתה צריך הוא תמצית דודא, תרופה בדוקה לכל!" היא אחזה בבקבוקון עם נוזל צלול. "הכלב אפילו לא הספיק להתקרר כשהתמצית הזו הוכנה. לא תמצא משהו חזק יותר".

משלא מצא בובות חדשות נוספות, סטראטון יצא מהשוק והמשיך בטיולו. מחשבותיו שבו לדבריו של ווילובי מאתמול. ללא עזרת איגוד הפַּסָּלִים, יהיה עליו לשכור את שירותיהם של פַּסָּלִים עצמאיים. הוא מעולם לא עבד לפני כן עם אנשים אלה ויהיה עליו לחקור בענין: רשמית הם הסתפקו ביציקת גופים שנועדו לשימוש עם שמות ששוחררו לציבור הרחב, אולם עבור חלקם פעילויות אלה שימשו כמסווה להפרת חוקי הפטנטים ולפעילויות בלתי חוקיות. כל קשר עמם עלול להכתים את המוניטין שלו לתמיד.

"מר סטראטון".

סטראטון הרים את מבטו. איש קטן וצנום, לבוש בפשטות, עמד לפניו. "כן. אני מכיר אותך, אדוני?"

"לא, אדוני. קוראים לי דיוויס. אני עובד אצל הלורד פילדהרסט". הוא השיט לסטראטון כרטיס ביקור עליו התנוסס סמל משפחת פילדהרסט.

אדוארד מייטלנד, הרוזן השלישי לבית פילדהרסט, היה זואולוג ידוע, אנטומיסט השוואתי, ונשיא החברה המלכותית. סטראטון שמע אותו נואם בישיבות החברה המלכותית, אולם מעולם לא הוצג בפניו. "במה אוכל לעזור לך?"

"לורד פילדהרסט מעוניין לשוחח עמך, מוקדם ככל שתסכים, בקשר לפרויקט החדש שלך".

סטראטון תהה היכן שמע הרוזן על עבודתו. "מדוע לא התקשרת אלי במשרדי?"

"לורד פילדהרסט מעדיף לטפל בעניין באופן פרטי". סטראטון הרים את גבותיו, אך דיוויס לא הוסיף להסביר. "האם תהיה פנוי הערב?"

ההזמנה לא היתה שגרתית, אבל הכבוד היה גדול בהחלט. "כמובן. אנא הודע ללורד פילדהרסט שאשמח מאוד לבוא".

"כרכרה תמתין מחוץ לביתך הערב בשעה שמונה". דיוויס החווה בכובעו והלך לדרכו.

דיוויס הגיע עם הכרכרה בשעה היעודה. היה זה כלי רכב מפואר. תא הנוסעים הורכב ממהגוני מצופה לכה, נחושת ממורקת וקטיפה. הגורר שלו היה יקר גם הוא, סוס ארד שלא נזקק לנהג בנסיעה ליעדים מוכרים.

דיוויס סירב בנימוס לענות על שאלות כלשהן בדרך. ניכר בו שלא שימש כמשרת או כמזכיר, וסטראטון לא הצליח לקבוע מה בדיוק תפקידו. הכרכרה נשאה אותם אל השטחים הכפריים שמחוץ ללונדון, עד שהגיעו לדרינגטון הול, אחד ממשכנותיה של שושלת פילדהרסט.

משנכנסו פנימה, הם חצו את טרקלין הכניסה, ודיוויס ליווה את סטראטון אל חדר עבודה מרוהט בטוב טעם. הוא סגר את הדלתות ונשאר בחוץ.

בתוך החדר, ליד שולחן כתיבה, ישב אדם רחב מידות, עוטה אדרת משי וצעיף. את לחייו חרושות הקמטים עיטר שפם צמרירי ואפור. סטראטון זיהה אותו מיד.

"לורד פילדהרסט, לכבוד הוא לי לפגוש אותך".

"נפלא לראות גם אותך, מר סטראטון. עשית עבודות מצוינות בזמן האחרון".

"רוב תודות. לא ידעתי שעבודתי התפרסמה כל כך".

"אני משתדל מאוד לעקוב אחר דברים כאלה. אנא, אמור לי מה הניע אותך לפתח אוטומטון כזה?"

סטראטון הסביר את תוכניתו לייצור מנועים זולים. פילדהרסט האזין בענין, מוסיף מדי פעם טיעונים משכנעים.

"זוהי מטרה ראויה להערכה", אמר כשהוא מהנהן את הסכמתו. "אני שמח מאוד לשמוע שמניעיך כה פילנטרופיים, משום שאני רוצה לבקש את עזרתך בפרויקט שאני מנהל".

"אשמח לסייע בכל דרך שאוכל".

"תודה רבה". הבעתו של פילדהרסט הפכה לרצינית. "זהו ענין חשוב ביותר. לפני שאמשיך בדברי, עליך להבטיח לי שתשמור את דברי מכל משמר".

סטראטון פגש ישירות את מבטו של הרוזן. "בי נשבעתי בכבודי כג'נטלמן, אדוני, כי לא אגלה דבר מהדברים שתספר לי".

"תודה רבה מר סטראטון. אנא בוא איתי". פילדהרסט פתח דלת בקיר האחורי של חדר העבודה והם צעדו במורד מסדרון קצר. בקצה המסדרון נמצאה מעבדה. שולחן ארוך ונקי להפליא נשא מספר תחנות עבודה, ובכל אחת מהן מיקרוסקופ. לצד כל מיקרוסקופ ניצבה מסגרת נחושת מצוחצחת מסוג לא ברור, ובה שלושה גלגלים משוננים ניצבים זה לזה, לצורך ביצוע כיוונונים עדינים. אדם מבוגר השתמש במיקרוסקופ בתחנה המרוחקת מהם. הוא הרים את ראשו והביט אליהם כשנכנסו.

"מר סטראטון, אתה בוודאי מכיר את דוקטור אשבורן".

סטראטון, הופתע לחלוטין. הוא לא ידע לרגע מה לומר. ניקולס אשבורן היה מרצה בקולג' טריניטי כשסטראטון למד שם, אבל עזב לפני שנים כדי לחקור בנושאים שהוגדרו לא שגרתיים. סטראטון זכר אותו כאחד ממדריכיו הנלהבים ביותר. הגיל הצר את פניו במעט, הגביה את מצחו אף יותר משהיה בעבר, אבל עיניו נראו ערניות כתמיד. הוא צעד אליהם בעזרת מקל הליכה מגולף שנהב.

"סטראטון, טוב לפגוש אותך שוב".

"טוב לראות גם אותך, אדוני. באמת שלא ציפיתי לראות אותך כאן".

"זהו עומד להיות ערב מלא הפתעות, נערי. הכן את עצמך". הוא פנה אל פילדהרסט. "ברצונך להתחיל?"

הם עקבו אחרי פילדהרסט אל הצד המרוחק של המעבדה, שם פתח דלת נוספת והוביל אותם במורד גרם מדרגות. "רק מספר מצומצם מאוד של אנשים – אנשי החברה המלכותית או חברי פרלמנט – מצויים בסוד העניינים. לפני חמש שנים יצרו איתי בחשאי קשר אנשים מהאקדמיה למדעים בפריס. הם ביקשו לקבל אישוש מחוקרים אנגליים למספר ממצאים נסיוניים שגילו".

"האמנם?"

"אתה מתאר לעצמך כמה הם נרתעו מהעניין. מכל מקום, הם חשו שחשיבות הנושא גוברת על יריבויות לאומיות, ומרגע שהבנתי במה מדובר, נאלצתי להסכים".

הם ירדו למרתף. עששיות גז פיזרו אור לאורך הקירות, חושפות את גודלו הניכר של המרתף. בתוך המרתף התנשאו בתפזורת עמודי אבן גבוהים שהתחברו לכדי קמרונות עגלגלים. המרתף הארוך הכיל שורות על גבי שורות של שולחנות עץ, ועל כל אחד מהם הוצב מיכל בגודל של אמבטיה. המיכלים היו עשויים אבץ, ובארבעת צידיהם הורכבו לוחות זכוכית ששימשו כחלונות, חושפים את הנוזל הצלול שבתוכם, שצבעו כצבע עמום של קש.

סטראטון התבונן במיכל הקרוב. משהו צף במרכזו, מעוות את מרקם הנוזל, כאילו חלק ממנו קרש והפך למִקְפָּא. לא היה פשוט להבחין בקווי המתאר של הגוש על רקע כתמי הצל המנומרים שריצדו על קרקעית המיכל, כך שהוא הלך לצידו האחר של המיכל וכרע על ברכיו כדי לבחון את הגוש כנגד אורה הישיר של להבת מנורת הגז. רק אז פתר הקריש את חידת עצמו והפך לדמות רפאים של גבר, צלול כקריש, מכורבל בתנוחה עוברית.

"יוצא מן הכלל", לחש סטראטון.

"אנו מכנים את זה מגה-עוברון", הסביר פילדהרסט.

"גידלו אותו מזירמה? זה נמשך, בודאי, עשורים רבים".

"מפליא מאוד, אבל לא. דוביסון וגִי, שני נטורליסטים מפריס, פיתחו לפני כמה שנים שיטה שמאפשרת גדילה היפרטרופית מואצת של עוברים זרעוניים. ההחדרה המהירה של חומרים תזונתיים מאפשרת לעוברון להגיע לגודל הזה בתוך שבועיים".

הוא הזיז את ראשו הנה והנה והבחין על-ידי כך בשינויים קלים בשבירת קרני אור הגז, אשר העידו על קווי המתאר של איבריו הפנימיים של המגה-עוברון. "היצור הזה… חי?"

"רק בצורה בסיסית ביותר, ללא כל יכולת חישה או מחשבה, כמו בזירמה. אף תהליך מלאכותי אינו יכול לבוא במקום הריון. התהליכים החיוניים שעוברים עליו בביצית מאיצים את העובר, וההשפעה האימהית הופכת אותו בסופו של דבר לאדם. כל מה שעשינו היה להשפיע על מידת ההבשלה לגודל ולמידה". פילדהרסט החווה לעבר המגה-עוברון. "ההשפעה האימהית מספקת לעוברון גם את הפיגמנטציה ואת כל המאפיינים הגשמיים. למגה-עוברונים שלנו אין כל מאפיינים פרט למינם. כל זכר נושא את המראה הגֶּנֶרִי שאתה רואה כאן, וכל הנקבות זהות באותו האופן. אין שום דרך, בתוך כל אחד מהמינים, להבחין בהבדלים חיצוניים בין עוברון אחד לשני, ולא משנה עד כמה היו האבות המקוריים שונים זה מזה. אנחנו חייבים לנהל רשומות קפדניות, אם ברצוננו לזהות כל אחד מהעוברונים".

סטראטון נעמד שוב. "אם אתם לא מנסים לפתח רחם מלאכותי, מה מטרת הניסוי?"

"לבחון את רעיון יציבות המינים". כשהבין שסטראטון אינו זואולוג המשיך הרוזן והסביר, "לו היו בוני העדשות מסוגלים להרכיב מיקרוסקופים בעלי יכולת הגדלה בלתי מוגבלת, הביולוגים היו יכולים לבחון את עתיד המינים ולבדוק אם תצורתם נשארת קבועה, או שמא היא משתנ, ה ומאפשרת את הופעתם של מינים חדשים. במקרה האחרון הם יכלו לקבוע גם אם השינוי נעשה בבת אחת או בשלבים".

"לרוע המזל, יש מגבלות מסוימות לפיזור הכרומטי של קרני האור, ואלו קובעות רף עליון ליכולת ההגדלה של מכשירים אופטיים מכשיר אופטי. מִסְיֶה דוביסון ומִסְיֶה גִי גילו במפתיע כיצד להגדיל את מידות העוברון עצמו. ברגע שעוברון מגיע לגודלו הבוגר, ניתן לחלץ ממנו זירמה ולהגדיל באותו אופן את עוברוני הדור הבא". פילדהרסט ניגש אל השולחן הבא בשורה והצביע על המיכל שהונח עליו. "חזרה על התהליך מאפשרת לנו לבחון את הדורות הבאים של כל מין נתון".

סטראטון נשא מבט אל החדר סביבו. שורות המיכלים קיבלו משמעות חדשה. "אז הם מכווצים את ההפסקות בין ה'לידות' כדי להשקיף על שושלות העתיד שלנו".

"בדיוק".

"מהפכני! ומה הם גילו?"

"הם בחנו מינים רבים, אך לא הבחינו בשום שינויי תצורה. עם זאת, כשעבדו עם עוברים זרעוניים אנושיים, הם השיגו תוצאה מפתיעה. לאחר חמישה דורות לכל היותר, הזכר האנושי לא נשא יותר זירמה, והנקבות לא נשאו יותר ביציות. השושלת הסתיימה בדור עקר.

"אני משער שזה לא היה לגמרי בלתי צפוי", אמר סטראטון וזרק מבט חטוף בגוש המקפא. "כל חזרה חייבת לדלדל עוד יותר חלק כלשהו במהותם של האורגניזמים. נראה רק סביר להניח שבנקודה כלשהי הצאצא יהיה כה חלוש עד שיכשיל את התהליך".

"זה היה מה שהניחו דוביסון וגִי בתחילה", הסכים פילדהרסט, "כך שהם חיפשו אחר דרכים לשפר את השיטה. אלא שהם לא מצאו הבדלים של גודל או חיוניות בין מגה-עוברונים מדורות עוקבים. גם לא היתה ירידה בכמות הזירמה או הביציות. הדור הלפני אחרון היה פורה ממש כראשון. המעבר לעקרות היה פתאומי.

"הם מצאו סטיה נוספת: אף על פי שזירמות מסוימות הניבו רק ארבעה דורות או אף פחות מכך, ההבדלים ניכרו רק בין דגימות משושלות שונות; לעולם לא בתוך אותה השושלת. הם בחנו דגימות שנלקחו מאבות ובנים, ובמקרים כאלה, זירמת האב הניבה דור אחד יותר מזו של הבן. וממה שהבנתי, כמה מהתורמים היו אנשים מבוגרים. אף על פי שהדגימות שלהם אכן הכילו זירמה דלילה יותר, עדיין הם הניבו דור אחד יותר מזה של בניהם, אנשים בשיא חייהם. לא היה קשר בין השושלות הטמונות בזרע לבין בריאותו או מִרצו של התורם. במקום זאת, ההתאמה היתה קשורה לדורו של התורם".

פילדהרסט עצר והתבנונן בסטראטון בכובד ראש. "בשלב הזה, האקדמיה יצרה עמי קשר כדי לבדוק אם נוכל, בחברה המלכותית, לשחזר את ממצאיהם. תוצאות שהשגנו איתם היו זהות, למרות שהשתמשנו בדגימות מאוכלוסיות מגוונות לא פחות משהלאפים שונים מההוטנטוטים. הגענו להסכמה על השלכות הממצאים הללו: פוטנציאל הקיום של המין האנושי מוגבל למספר נתון של דורות, ואנו מצויים במרחק של חמישה דורות בלבד מהדור האחרון.


סטראטון פנה אל אשבורן, כמו מצפה ממנו להודות שכל זה היה מתיחה מתוחכמת, אבל אומן הנומנקלטורה המבוגר נראה רציני לגמרי. סטראטון הביט במגה-עוברון פעם נוספת וקימט את גבותיו בזעף. היה עליו להפנים את הדברים ששמע זה עתה. "אם הפרשנות שלך נכונה, הגבלה דומה חייבת לחול גם על מינים אחרים. ובכל זאת, עד כמה שידוע לי, מעולם לא צפו עד כה בהיכחדות של מינים אחרים".

פילדהרסט הנהן. "אמת ויציב. עם זאת, ממצאים שאספנו ממאובנים מעידים על כך שמינים נשארים תקופה מסוימת ללא כל שינוי, ואז מוחלפים בפתאומיות על ידי מינים אחרים. הקטסטרופיסטים מאמינים שמינים נעלמים בגלל פרצי אלימות. הממצאים שגילינו בנוגע לפרֶפורמציה מעידים שההיכחדויות נובעות, ככל הנראה, מכך שגזע מגיע לסוף קו החיים שלו. במידה מסוימת, ניתן לראות בכך מוות טבעי, בניגוד למוות מקרי". הוא החווה כלפי הדלת ממנה נכנסו. "נחזור למעלה?"

בדרכם למעלה, סטראטון שאל, "ומה באשר להיווצרותם של מינים חדשים? אם הם אינם נולדים ממינים אחרים, האם הם נוצרים באופן ספונטני?"

"זה עדיין לא ברור. בדרך כלל, רק בעלי חיים פשוטים ביותר נוצרים על ידי רבייה ספונטנית: רימות ושאר יצורים תולעיים, לרוב בהשפעת חום. המאורעות שעליהם מדברים הקטסטרופיסטים – שטפונות, התפרצויות וולקניות, פגיעות כוכבי שביט – דורשים שחרור של אנרגיות עצומות. יתכן שאנרגיות כאלה משפיעות על החומר באופן כה עמוק עד שהן מעוררות התפרצות ספונטנית של גזע שלם של אורגניזמים המקננים בכמה אבות קדמונים. אם זהו אכן המצב, שואות כוללות לא גורמות להיכחדויות המוניות, אלא דוקא מעוררות, בעצם התרחשותן, את הופעתם של מינים חדשים".

כשחזרו למעבדה, שני הגברים המבוגרים התיישבו בכסאות שהיו במקום. סטראטון הוסיף לעמוד, נסער מכדי לעשות כמותם. "אם גזע כלשהו של בעלי חיים אחרים נוצר על ידי אותה שואה שהניבה את המין האנושי, גם הוא אמור להתקרב כעת לסוף תקופת החיים שלו. האם מצאתם גזע נוסף המתקרב לדור האחרון לקיומו?"

פילדהרסט נענע בראשו. "עדיין לא. אנו מאמינים שלגזעים אחרים יש תאריכי תפוגה אחרים, שמותאמים למורכבות הביולוגית של בעל החיים. בני אנוש, ככל הנראה, הם האורגניזמים המורכבים ביותר, ונראה שרק מספר דורות קטן יכול לקנן בתוך הזירמה של אורגניזם כה מורכב".

"באותה מידה", העלה סטראטון טענה נגדית, "יתכן שמורכבות האורגניזם האנושי הופכת אותו בלתי מתאים לגידול מלאכותי מואץ. יתכן שגילינו את גבולות התהליך – לא את גבולות הגזע".

"הערה נבונה, מר סטראטון. אנחנו ממשיכים בניסויים עם מינים דומים יחסית לאדם, כגון שימפנזים ואוראנג-אוטאנים. עם זאת, עשויות לעבור שנים עד שנמצא תשובה שאינה משתמעת לשתי פנים לשאלה הזו, ואם הפרשנות הנוכחית לממצאים הללו נכונה, איננו יכולים להרשות לעצמנו לבזבז זמן לאישור התשובה. עלינו להכין לאלתר תוכנית פעולה".

"אבל חמישה דורות יכולים להימשך יותר ממאה – " הוא תפס את עצמו, נבוך מכך שלא ראה את המובן מאליו: לא כל בני האדם הפכו להורים בגיל זהה.

פילדהרסט קרא את הבעת פניו. "אתה מבין מדוע לא כל דגימות הזרע מתורמים בעלי אותו הגיל הניבו מספר זהה של דורות: כמה שושלות מתקרבות לסופן מהר יותר מאחרות. בשושלת בה הגברים הפכו באופן עקבי לאבות בשלב מאוחר בחייהם, חמישה דורות עשויים להוביל למאתיים שנים נוספות של פוריות, אבל אין ספק שישנן שושלות שהגיעו כבר עתה אל קיצן".

סטראטון חשב על ההשלכות. "ככל שהזמן יעבור, יותר ויותר אנשים יבחינו באובדן הפוריות. הבהלה תפרוץ הרבה לפני הסוף".

"בדיוק, ומהומות עלולות להכחיד את הגזע שלנו ביעילות לא פחותה מסוף הדורות. משום כך יש חשיבות כה רבה לזמן".

"אז מה הפתרון שלך לבעיה?"

"דוקטור אשבורן יסביר את השאר", אמר הרוזן.

אשבורן קם ועמד כמתוך הרגל בתנוחתו של מרצה הנואם בפני כיתה. "זכור לך מדוע נזנחו הנסיונות לייצר אוטומטונים עשויים עץ?"

השאלה תפסה את סטראטון בהפתעה. "חשבו שהמרקם הטבעי של העץ גרם לניגוד עם כל מה שניסינו לגלף ממנו. לאחרונה נעשים מאמצים להשתמש בגומי כחומר יציקה, אבל עד כה ללא הצלחה".

"אכן. אבל אם צורתו הגולמית של העץ היתה המחסום היחיד, האם לא יהיה ניתן להשתמש בשם להנפשת גופה של בעל חיים? הרי צורת הגוף אמורה במקרה כזה להיות אידיאלית".

"זה רעיון מקברי. אין לי מושג מהם סיכויי ההצלחה של ניסוי כזה. האם זה נבדק אי פעם?"

למעשה, כן: וללא כל הצלחה. כך ששני ערוצי המחקר הכל כך שונים הללו הוכיחו את עצמם כחסרי תוחלת. האם המשמעות היא שאין כל דרך להנפיש חומר אורגני בעזרת שמות? עזבתי את טריניטי כדי לחקור את השאלה הזאת בדיוק".

"ומה גילית?"

אשבורן הדף את השאלה בתנועת יד. "תחילה, בוא נדבר על תרמודינמיקה. האם עקבת אחרי ההתפתחויות האחרונות בתחום? אם כן, אתה יודע שירידה בחום משקפת עליה ברמת האי-סדר במישור התֶּרְמִי. ובניגוד לכך, כשאוטומטון מקבץ חום מסביבתו כדי לבצע פעולה, הוא מגביר את רמת הסדר. כל זה מאשר אמונה נושנה שלי כי סדר לקסיקלי מביא לסדר תרמודינמי. הסדר הלקסיקלי של קמע מחזק את הסדר שכבר מצוי בגוף, וכך מספק הגנה מפני נזקים. הסדר הלקסיקלי של שם מנפיש מגביר את הסדר שבגוף, ובכך מעניק כח מניע לאוטומטון.

"השאלה הבאה היתה, כיצד ישתקף תגבורו של הסדר בחומר אורגני. מכיוון ששמות אינם מנפישים רקמות מתות, אך מתבקש הוא כי חומר אורגני אינו מגיב ברמה התרמית. אבל אולי ניתן יהיה לשלוט בו ברמה אחרת. חשוב: ניתן להפחית שור צעיר לרמה של מרק ג'לטין נוזלי. המרק יכיל חומר זהה בדיוק לזה של השור, אך מי מגלם רמת סדר גבוהה יותר?"

"השור, כמובן", אמר סטראטון במבוכה.

"בודאי. אורגניזם, ולו רק בגלל המבנה הגשמי שלו, מייצג סדר. ככל שיצור יהיה מורכב יותר, כך יגבר גם הסדר. ההנחה שלי היתה שאם נעלה את רמת הסדר בחומר אורגני, נקנה לו בכך תצורת חומר גבוהה יותר. מכיוון שרוב החומר החי כבר הגיע לתצורתו האידאלית, השאלה היא מה מאפיין את החיים פרט לתצורה?"

אומן הנומנקלטורה המבוגר לא המתין לתגובה. "התשובה היא ביצית בלתי מופרית. הביצית מכילה את המרכיב הבסיסי המנפיש את היצור שיתפתח בסופו של דבר, אבל אין לה תצורה משל עצמה. הביצית מכילה בדרך-כלל את תצורת העוברון כשהיא דחוסה בתוך הזירמה המפרה אותה. הצעד הבא היה מובן מאליו". אשבורן עצר כעת והביט בסטראטון בציפייה.

סטראטון נראה אבוד. אשבורן נראה מאוכזב, והמשיך. "הצעד הבא היה לגרום לגדילה מלאכותית של העוברון מהביצית, באמצעות שם".

"אבל אם הביצית אינה מופרית", מחה סטראטון, "אין כל מבנה קיים שניתן להגדילו".

"בדיוק".

"אתה מתכוון שמבנה יופיע מתוך חומר מתווך אחיד? זה בלתי אפשרי".

"ואף על פי כן, במשך מספר שנים שמתי לעצמי למטרה למצוא אישור להנחה. הניסויים הראשונים שלי עסקו בהחלת שם לביצית של קרפדה".

"כיצד החדרת את השם אל תוך ביצית הצפרדע?"

"השֵׁם לא ממש מוחדר, אלא מוטבע על ידי מחט שיצרתי במיוחד לצורך זה". אשבורן פתח ארונית שעמדה על שולחן עבודה בין שתי עמדות המיקרוסקופ. בתוכה היתה כוננית עץ עמוסה במכשירים קטנים שסודרו בזוגות. בכל אחד מהם הותקנה מחט זכוכית ארוכה. בכמה זוגות הן היו עבות כמעט כמו אלה המשמשות לסריגה, באחרים הן היו צנומות, כאלה המשמשות למזרקים תת-עוריים. הוא נטל אחת מהזוג הגדול ביותר והציג אותה בפני סטראטון. מחט הזכוכית לא היתה צלולה, ונראה שהיא הכילה ליבה של חומר מנומר.

אשבורן הסביר. "זה אולי נראה כמו סוג כלשהו של ציוד רפואי, אבל לאמיתו של דבר זהו המכשיר הנושא את השֵׁם, ממש כמו פיסת הגוויל הפשוטה יותר. לרוע המזל, המאמץ הנדרש גדול בהרבה מזה הנחוץ לכתיבה בעט על גבי גוויל. כדי ליצור מחט מסוג זה יש להכין תחילה רצועות של זכוכית שחורה הארוזות בתוך צרורות של זכוכית צלולה כך שהשם יהיה בולט כשיתבוננו בו. הרצועות מוכנסות אז אל תוך מקל מוצק, והמקל נשלף החוצה אל תוך רצועה דקה אף יותר. יצרן זכוכית מיומן יכול לשמר כל פרט מהשֵׁם אפילו על הרצועה הדקה ביותר. בסופו של דבר מתקבלת מחט המכילה את השֵׁם בחלקה המרכזי".

"כיצד חוללת את השם בו השתמשת?"

"נוכל להרחיב על כך מאוחר יותר. לענייננו כרגע, מה שאתה צריך לדעת הוא ששילבתי את המִצְרף הזוויגי. אתה יודע במה מדובר?"

"שמעתי עליו, כן". זה היה אחד מהמִצְרפים הבודדים שהיו דו-צורניים, בעלי מאפיינים זכריים ונקביים שונים.

"נזקקתי, כמובן, לשתי גרסאות של השֵׁם, כדי לחולל גם זכרים וגם נקבות". הוא הצביע על הסידור הזוגי של המחטים בארונית.

סטראטון ראה שניתן היה להדק את המחט אל מסגרת הנחושת כך שהחוד הגיע אל המשטח שמתחת למיקרוסקופ. הגלגלים המשוננים שימשו כנראה, לקרב את המחט למרחק של נגיעה עם הביצית. הוא השיב את המכשיר. "אמרת שהשֵׁם אינו מוחדר, אלא מוטבע. האם בכוונתך לומר לי שנגיעה בביצית הקרפדה בעזרת המחט הזו הוא כל מה שנדרש? הרחקת השֵׁם אינה מסיימת את השפעתו?"

"בדיוק. השם פותח תהליך בלתי הפיך בביצית. לא היתה כל השפעה להארכת המגע עם השֵׁם".

"ומהביצה בקע ראשן?"

"לא עם השמות הראשונים שניסיתי. התוצאה היחידה היתה שהופיעו מורכבויות סימטריות על פני שטח הביצה. אבל כששילבתי מִצְרפים שונים, יכולתי לגרום לביצה לאמץ תצורות שונות, כמה מהן נראו כביצה עוברית לכל דבר. בסופו של דבר מצאתי שֵׁם שגרם לביצה לא רק ללבוש תצורה של ראשן, אלא גם להתבגר ולבקוע. הראשן שבקע גדל והיה לקרפדה שלא נבדלה במאום משאר בני גזעה".

"מצאת שם-הולם למין הקרפדות הזה", אמר סטראטון.

אשבורן חייך. "מכיוון ששיטת ההתרבות הזו אינה כוללת מפגש מיני, כיניתי אותה 'רביית בתולין'".

סטראטון הביט בו ובפילדהרסט. "ברור מה הפתרון שאתם מציעים. המסקנה ההגיונית של המחקר הזה היא לגלות שם הולם עבור המין האנושי. אתם חפצים כי המין האנושי יבטיח את קיומו באמצעות נומנקלטורה".

"והרעיון הזה מטריד אותך", אמר פילדהרסט. "זה לא מפתיע. הרעיון הטריד אותי ואת דוקטור אשבורן לא פחות, וכך גם כל אדם אחר ששקל את הענין. הרעיון שבני-אדם יתרבו באופן מלאכותי לא מלהיב אף אחד. אבל יש לך חלופה אחרת?" סטראטון השתתק, ופילדהרסט המשיך. "כל מי שמודע לעבודתם של דוקטור אשבורן ושל דוביסון וגִי מסכים כי אין פתרון אחר".

סטראטון הזכיר לעצמו לשמור על ריחוק מדעי. "ואיך בדיוק אתה מתאר לעצמך את השימוש בשֵׁם?" שאל.

אשבורן ענה. "כאשר בעל לא יהיה מסוגל לעבר את אשתו, הם יפנו לשירותיו של רופא. הרופא יאסוף את וסת האשה, יפריד את הביציות, יטביע בהן את השֵׁם, ואז יחדיר אותן חזרה אל הרחם".

"לילד שיוולד בשיטה הזו לא יהיה אב ביולוגי".

"אמת. אך אין כמעט שום חשיבות במקרה הזה לתרומתו הביולוגית של האב. האֵם תחשוב על בעלה כעל אבי הילד, והדמיון שלה יטמיע בעוברון את האופי והמראה החיצוני המשותפים לה ולבעלה. זה לא ישתנה. ואין ממש טעם שאציין שלא יאפשרו הטמעת שמות לנשים לא נשואות".

"האם אתה בטוח שיוולדו מזה ילדים שלמים ומפותחים?" שאל סטראטון. "אני בטוח שאתה יודע למה אני מתכוון". הם כולם היו מודעים לניסוי הרה האסון מהמאה הקודמת ליצור ילדים מושבחים באמצעות היפנוזה של נשים הרות.

אשבורן הנהן. "למזלנו, הביצית בררנית מאוד במה שהיא מוכנה לקבל. כל גזע של אורגניזמים יכול לקבל טווח מצומצם מאוד של שמות הולמים. אם הסדר הלקסיקלי של השם המוטבע אינו תואם את הסדר המבני של אותו גזע, לא יוחשו החיים בעוברון. זה גם אינו מסיר את הצורך שהאם תקפיד על שלווה נפשית במהלך ההריון. הטבעת שם אינה מגינה מפני אם מתוחה. אבל בררנות הביצית מספקת לנו ביטחון שכל עוברון שנזרז יתפתח היטב בכל המובנים, פרט לזה שלו אנו מקווים".

סטראטון היה מודאג. "איזה מובן?"

"אינך מנחש לבד? המגבלה היחידה של הקרפדות שנוצרו על ידי הטבעת שֵׁם היתה אצל הזכרים. הם היו עקרים מכיוון שהזירמה שלהם לא הכילה עוברונים. הקרפדות הנקבות, לעומת זאת, היו פוריות. ניתן היה להפרות את הביציות שלהן בדרך הרגילה או על ידי הטבעת שם נוספת".

רווחתו של סטראטון ניכרה לעין. "אז המשתנה הזכרי של השֵׁם אינו מושלם. אני מניח שצריכים להיות הבדלים נוספים בין המשתנים הזכריים והנקביים פרט למִצְרף הזוויגי".

"רק אם מניחים שהמשתנה הזכרי בעייתי", אמר אשבורן, "ואני לא סבור כך. חשוב: זכר ונקבה פורים נראים, אולי, שווי ערך, אולם הם שונים זה מזה משמעותית ברמת המורכבות שלהם. נקבה בעלת ביציות פעילות היא אורגניזם יחיד, בשעה שזכר בעל זירמה פעילה הוא בעצם אורגניזמים רבים: אב וכל ילדיו האפשריים. כשמביטים על זה כך, שתי הגרסאות של השֵׁם מתואמות היטב בפעולותיהן: כל אחת מחוללת אורגניזם יחיד, אך רק במין הנקבי יכול אורגניזם בודד להיות פורה".

"הבנתי למה אתה מתכוון". סטראטון הבין כי יהיה עליו להתרגל ולחשוב על המשמעויות האורגניות של הנומנקלטורה. "האם פיתחת שמות הולמים למינים אחרים?"

"קצת יותר מעשרים, מסוגים שונים. התקדמנו מהר עד כה. רק עתה התחלנו לעבוד על שֵׁם עבור המין האנושי והמשימה התגלתה קשה בהרבה לעומת השמות הקודמים".

"כמה אומני נומנקלטורה משתתפים במאמץ?"

"לא רבים", ענה פילדהרסט. "פנינו לכמה מחברי החברה המלכותית, וכמה מהמעצבים הבכירים ביותר של האקדמיה הצרפתית עובדים על זה. בוודאי תבין אותי אם אמנע מלהזכיר שמות בשלב זה, אבל היה סמוך ובטוח שכמה מאומני הנומנקלטורה המכובדים ביותר באנגליה מסייעים בידינו".

"סלח לי על השאלה, אבל מדוע פנית אלי? אני לא נמצא ממש באותו דרג".

"עדיין לא פיתחת קריירה ארוכה", אמר אשבורן, "אבל סוג השמות שפיתחת הוא יחודי. אוטומטונים התאפיינו תמיד בתפקוד ובתצורה, כמו בעלי חיים: חלקם טובים בטיפוס, חלקם בחפירות, אבל אף אחד מהם לא מצטיין בשתי הפעולות גם יחד. האוטומטונים שלך, לעומת זאת, מסוגלים לשלוט בפעילות היד האנושית, מכשיר רב-תכליתי יחיד במינו: איזה מכשיר אחר יכול לשלוט הן במפתחות ברגים והן בנגינת פסנתר? מיומנות היד האנושית היא הדגמה גשמית לכושר ההמצאה של מוח האדם, והמאפיינים הללו חיוניים לשֵׁם שאנחנו מחפשים".

התחלנו לעבור בהיחבא על מחקרי נומנקלטורה עדכניים ולחפש בהם שמות שמפגינים מיומנות משמעותית", אמר פילדהרסט. "כששמענו על ההישגים שלך, פנינו אליך מיד".

"למעשה", המשיך אשבורן, "אותו דבר שבגללו הפַּסָּלִים חוששים מפני השמות שלך הוא זה שגורם לנו להתעניין בהם: הם גורמים לאוטומטונים להתנהג באופן אנושי יותר מכל שם שנוצר לפניהם. ולכן אנו שואלים, האם תצטרף אלינו?"

סטראטון שקל את הענין. קרוב לודאי שזו היתה המשימה החשובה ביותר שאומן נומנקלטורה יכול לקחת על עצמו, ובנסיבות רגילות הוא לא היה מהסס לרגע. אבל לפני שיוכל להצטרף ליוזמה במצפון שקט, היה עליו לפתור עניין אחד נוסף.

"לכבוד יהיה לי להיענות להזמנה, אבל מה בנוגע לעבודתי עם אוטומטונים מיומנים? אני עדיין מחזיק באמונתי כי מנועים לא יקרים ישפרו רבות את איכות חיי מעמד הפועלים".

"זוהי מטרה ראויה ביותר", אמר פילדהרסט, "ואין לי כל כוונה לבקש ממך לזנוח אותה. למעשה, המשימה הראשונה שהיינו רוצים להטיל עליך היא לשכלל את המִצְרפים המיועדים למיומנויות. אולם לא יהיה כל ערך לרפורמה החברתית שאתה מנסה להניע אם לא נבטיח תחילה את הישרדות הגזע".

"כמובן. אני רק לא רוצה לזנוח את הפוטנציאל לרפורמה הטמון בשמות מיומנים. יתכן שלעולם לא תהיה הזדמנות טובה יותר כדי לשקם את כבודם של הפועלים הפשוטים. איזה מין ניצחון נשיג אם נזנח את האפשרות הזאת תמורת המשך החיים?"

"יפה אמרת", הודה הרוזן. "הנה מה שאני מציע. על מנת שתנצל את זמנך בצורה הטובה ביותר, החברה המלכותית תסייע ככל שיידרש לפיתוח האוטומטונים המיומנים שלך: מציאת משקיעים וכדומה. אני בטוח שתחלק את זמנך כראוי בין שני הפרויקטים. יהיה עליך לשמור בסוד את עבודתך בנושא נומנקלטורה ביולוגית, כמובן. האם זה מקובל עליך?"

"בהחלט. טוב ויפה, רבותיי. אני מסכים". הם לחצו ידיים.


חלפו מספר שבועות מאז שסטראטון שוחח לאחרונה עם ווילובי, פרט לברכות שלום קרירות כשחלפו זה על פני זה. למעשה, הוא כמעט לא היה במגע עם פַּסָּלֵי האיגוד. במקום זאת, הוא העביר את זמנו בעבודה על שילובי אותיות במשרדו, מנסה לשפר את המִצְרפים המתארים מיומנויות.

הוא נכנס אל בית החרושת דרך חדר התצוגה הראשי, מקום בו לקוחות נהגו לעיין בקטלוג. היום המקום היה עמוס באוטומטונים ביתיים, כולם מאותו סוג של מנוע נקיון. סטראטון הבחין כי הלבלר הקפיד לבדוק את התוויות שלהם.

"בוקר טוב, פירס", אמר. "מה כל אלה עושים כאן?"

"בדיוק יצא שֵׁם משודרג למודל ה'ריג'נט'", אמר הפקיד. "אנשים משתוקקים להשיג את המודל האחרון".

"תהיה לך הרבה עבודה היום אחר-הצהרים". המפתחות לחרירי שמות האוטומטונים נשמרו בכספת שלפתיחתה נדרשו שניים ממנהלי בית החרושת. המנהלים הקפידו לפתוח את הכספת לזמן קצר בלבד כל ערב.

"אני בטוח שאצליח לגמור אותם בזמן".

"קשה לך לומר לעקרת בית יפהפיה שמנוע הנקיון שלה לא יהיה מוכן עד מחר".

הפקיד חייך. "נו, ואתה מאשים אותי, אדוני?"

"לא, בהחלט לא", אמר סטראטון וצחקק. הוא פנה אל משרד ההזמנות שמאחורי חדר התצוגה, כשמצא עצמו עומד מול ווילובי.

"אולי צריך שאתה תהיה זה שיפתח את הכספת", אמר הפַּסָּל, "כדי למנוע טרחה מעקרות הבית. נראה שהמוסדות שלנו רק מזיקים לכוונותיך".

"בוקר טוב, רב-האומן ווילובי", אמר סטראטון בנוקשות. הוא ניסה לעקוף אותו, אך האיש שמולו חסם את הדרך.

"נודע לי שקודי מתכוונים להתיר בשבילך כניסת פַּסָּלִים לא מאוגדים".

"אכן, אבל אני מבטיח לך שרק הפַּסָּלִים העצמאיים המכובדים ביותר יהיו מעורבים בעניין".

"כאילו יש אנשים כאלה", אמר ווילובי בזעף. "עלי לדווח לך שהמלצתי בתגובה לאיגוד שלנו לפתוח בשביתת מחאה נגד קודי".

"לא ייתכן שאתה רציני". חלפו עשורים רבים מאז שביתת הפַּסָּלִים האחרונה, וזו הסתיימה במהומות.

"אני רציני. לו היה הענין מובא להצבעת חברים, אין לי ספק כי היה זוכה לתמיכה: פַּסָּלִים אחרים שעימם שוחחתי על עבודתך מסכימים איתי בנוגע לסכנות הטמונות בה. מכל מקום, מנהיגות האיגוד אינה מוכנה להעלות את הנושא להצבעה".

"אה, אז הם חולקים עליך".

ווילובי הזעיף את פניו. "מסתבר שהחברה המלכותית התערבה לטובתך ושכנעה את האחווה להימנע לעת עתה מפעולה. מצאת לעצמך תומכים בעלי עוצמה, מר סטראטון".

סטראטון ענה בחוסר נוחות, "החברה המלכותית מוצאת במחקר שלי ערך".

"יתכן, אבל אינני מאמין שהענין מאחורינו".

"אין כל מקום לעוינות שלך, תקשיב לי", התעקש סטראטון. "ברגע שתראה איזה שימוש יכולים הפַּסָּלִים לעשות באוטומטונים הללו, תיווכח שאין בהם כל איום כלפי המקצוע שלך".

ווילובי שלח בתגובה מבט זועף והלך.

בפגישה הבאה שלו עם הלורד פילדהרסט, סטראטון שאל אותו בנוגע להתערבותה של החברה המלכותית. הם ישבו בחדר העבודה של פילדהרסט, והרוזן מזג לעצמו וויסקי.

"אה, כן", הוא אמר. "אחוות הפַּסָּלִים היא גוף רב עוצמה, אבל מפעילים אותה אנשים יחידים, ואותם קל בהרבה לשכנע".

"איזה סוג של שכנוע?"

"החברה המלכותית ערה לכך שחברים בהנהגת האיגוד המקצועי היו מעורבים במקרה, שעדיין לא נפתר, של גניבת שמות ביבשת. כדי למנוע מעצמם שערוריה, הם הסכימו לדחות את החלטתם בנוגע לשביתה עד שתדגים את מערכת היצור שלך".

סטראטון נדהם, "אני אסיר תודה על עזרתך, לורד פילדהרסט", אמר. "אני חייב להודות שלא היה לי מושג שהחברה המלכותית משתמשת בשיטות כאלה".

"אתה בודאי מבין שאלה אינם נושאי שיחה ראויים לישיבות הכלליות". לורד פילדהרסט חייך חיוך אבהי. "קידום המדע לא מתנהל תמיד בדרך המלך, מר סטראטון, והחברה המלכותית נדרשת לעתים לשלב בין ערוצים רשמיים ולא-רשמיים".

"אני מתחיל להבין את זה".

"באותה מידה, למרות שאחוות הפַּסָּלִים לא תפתח בשביתה רשמית, הם עלולים לנקוט נגדך בתכסיסים עקיפים. למשל, הפצה פלונית של כרוזים המיועדים לעורר התנגדות ציבורית לאוטומטונים שלך". הוא לגם מהוויסקי שלו. "הממ… אולי כדאי שאמנה מישהו שיפקח עין על רב-האומן ווילובי".


סטראטון שוכּן באגף האירוח של דרינגטון הול, יחד עם שאר אומני הנומנקלטורה שעבדו תחת הנחייתו של הלורד פילדהרסט. הם אכן היו מבכירי בעלי המקצוע בתחום, ובכלל זה הולקומב, מילבורן, ופארקר. סטראטון התרגש מהזכות לעבוד איתם, גם אם היה ביכולתו לתרום אך מעט למחקר כל עוד למד את שיטת אשבורן לנומנקלטורה ביולוגית.

השמות בתחום האורגני הכילו רבים מהמִצְרפים המשמשים להפעלת אוטומטונים, אבל אשבורן פיתח שיטה שונה לחלוטין להטמעה ולפירוק לגורמים, וזו דרשה דרכי פעולה חדשות ומקוריות ליצירת שילובים. סטראטון הרגיש כמעט כאילו הוא חוזר לספסלי האוניברסיטה ועליו ללמוד נומנקלטורה מהיסודות. עם זאת, היה לו ברור כיצד השיטות האלה מאפשרות פיתוח מהיר של שמות המינים. ניתן היה לעבור בקלות ממין אחד למשנהו על ידי ניצול מאפיינים דומים שנבעו משיטת המיון הליניאית.

סטראטון המשיך ולמד עוד על המִצְרף הזוויגי, ששימש עד כה להענקת תכונות גבריות או נשיות לאוטומטונים. הוא הכיר רק מִצְרף אחד מסוג זה והופתע לגלות שקיימות גרסאות מורכבות ממנו בהרבה. הנושא לא עלה לדיון בקרב קהילות אומני הנומנקלטורה, אבל המחקר על המִצְרף הזה היה בין המתקדמים ביותר. למעשה, טענו כי השימוש המוקדם ביותר במִצְרף הזה נעשה כבר בתקופת המקרא, כאשר אחיו של יוסף יצרו גולם ממין נקבה כדי שיוכלו לחלוק אותה מינית מבלי להפר את האיסור על יחסים מסוג זה בין גבר לאשה. המִצְרף המשיך להתפתח לאורך השנים בחדרי-חדרים, בעיקר בקונסטנטינופול, וכעת היו בתי בושת, אפילו כאן בלונדון, שהתמחו בהצעת גרסאות עדכניות של זונות צמרת אוטומטוניות. האוטומטונים האלה, אשר פוסלו מאבן סבון, לוטשו עד כדי בוהק וחוממו לטמפרטורת הדם כששמנים ריחניים מותזים עליהם, היו יקרים להחריד. רק מחירם של שדוני וליליות מין עלה עליהם.

זוהי הקרקע השְפֵלה שעליה צמח מחקרם. השמות שהנפישו את זונות הצמרת כללו מִצְרפים רבי עוצמה לתיאור המיניות האנושית, הן בצורתה הזכרית והן בצורתה הנקבית. על ידי פירוק לגורמים של מאפייני החושניות המשותפים לשני המינים, אומני הנומנקלטורה בודדו מִצְרפים גנריים לזכריותם ולנשיותם של בני האדם. כינויים אלה היו מעודנים בהרבה מאלה ששימשו כדי לחולל בעלי חיים. המִצְרפים הללו היו הגרעין שסביבו גידלו את השמות שביקשו.

סטראטון ספג בהדרגה מספיק מידע כדי שיוכל להשתתף בניסויים למציאת שמות אנושיים שימושיים. הוא שיתף פעולה עם שאר אומני הנומקלטורה בקבוצה, ובינם לבין עצמם הם חלקו עץ רחב של אפשרויות, מטילים זה על זה ענפים המיועדים לחקירה, גוזמים את אלו שהניבו פירות סרק, מטפחים את המבטיחים שבהם.

אומני הנומנקלטורה שילמו לנשים – לרוב עקרות בית צעירות שבריאותן טובה – והשתמשו בדם הווסת שלהן כמקור לביציות אנושיות; על ביציות אלו הם הטביעו את שמותיהם הניסיוניים ובחנו אותם תחת עדשת המיקרוסקופ, בעודם תרים אחר תצורות הדומות לעוברונים אנושיים. סטראטון התעניין באפשרות לקצור ביציות ממגה-עוברונים נקביים, אבל אשבורן הזכיר לו שהביציות היו פעילות רק כאשר נלקחו מאשה חיה. היה זה כלל יסוד בביולוגיה: הנקבות היו מקור חיוני למרכיבים שהעניקו לצאצא את חיים, בשעה שהזכרים סיפקו את התצורה הבסיסית. בגלל החלוקה הזו, אף אחד מהמינים לא יכול להתרבות בעצמו.

מובן שההגבלה הזו ירדה מעל הפרק בעקבות תגליתו של אשבורן: לא היה עוד צורך בשיתוף הזכר, מכיוון שניתן היה לחולל תצורה באופן לקסיקלי. ברגע שימצא שֵׁם שיוכל לחולל עוברונים אנושיים, נשים יוכלו להתרבות לגמרי בעצמן. סטראטון הבין שתגלית כזו תתקבל בברכה על ידי נשים המפגינות נטיה מינית שונה, החשות אהבה לנשים אחרות ולא לגברים. אם יתאפשר לנשים כאלה לקבל שֵׁם, יתכן שהן יכוננו קהילה בה הן יתרבו ברביית בתולין. האם חברה שכזו תשגשג על ידי הדגשת התכונות המעודנות יותר של המין העדין, או שמא תתמוטט תחת סטייתן של החברות בה? לא ניתן מענה לשאלה זו.

טרם צירופו של סטראטון, השמות אותם פיתחו אומני הנומנקלטורה הצליחו אך בקושי לחולל תצורות של בני-אנוש זערוריים בביצית. הם השתמשו בשיטותיהם של דוביסון וגִי, והגדילו כך את התצורות לגודל המאפשר בדיקה מדוקדקת. התצורות, אשר איבריהן הסתיימו בסנפירים או באצבעות ממוזגות, הזכירו אוטומטונים יותר מאשר בני אנוש. הכללת המִצְרפים המיומנים של סטראטון אפשרה לו להפריד את האצבעות ולעדן את המראה הכללי של התצורות. כל אותו זמן, אשבורן חזר והדגיש את הצורך בגישה לא שגרתית.

"חשוב על התרמודינמיקה הקשורה לפעילותם של רוב האוטומטונים", אמר אשבורן במהלך אחת משיחותיהם התכופות. "מנועי החפירה כורים מחצבים, מנועי הקציר קוצרים חיטה, מנועי חיתוך העץ מפילים גזעים. אולם אף לא אחת מהפעולות הללו, אפילו השימושיות שבהן, לא מולידה סדר. על אף ששמותיהם מולידים סדר במישור התרמי, באמצעות המרת חום לתנועה, ברוב המקרים תוצאת העבודה מיושמת במישור המוחשי ליצירת אי-סדר".

"נקודת המבט שלך מעניינת", סטראטון נשמע מהורהר. "רבים מהחסרונות המתמשכים ביכולותיהם של האוטומטונים נגלים היטב לעין כאשר אתה מציג אותם באור כזה: העובדה שאוטומטונים לא מסוגלים לסדר תיבות מעבר לסדר הראשוני בו קיבלו אותן; חוסר יכולתם לברור פיסות מחצבים על פי הרכבם. הקבוצות הידועות של שמות תעשיתיים אינן חזקות מספיק לדעתך במונחים תרמודינמיים".

"בדיוק!" על פניו של אשבורן ניצתה אותה הבעה השמורה לריגוש של מורה שמצא לפתע תלמיד מבריק במיוחד. "זהו מאפיין נוסף המבדל את קבוצת השמות המיומנים שלך. כשאתה נותן לאוטומטון לבצע עבודה הדורשת מיומנות, השמות שלך לא רק מייצרים סדר ברמה התרמית, הסדר שהם יוצרים ניכר גם במישור המוחשי".

"משהו כאן מסתדר לי היטב עם תגליותיו של מילבורן", אמר סטראטון. מילבורן פיתח אוטומטון משק בית המסוגל להשיב חפצים למקומם המיועד. "גם עבודתו כוללת יצירת סדר במישור המוחשי".

"בדיוק כך, ומתוך השיתוף הזה צצה ועולה היפותזה". אשבורן התכופף קדימה. "נניח שאפשר יהיה לחלץ מִצְרף משותף לשמות שאתה ומילבורן פיתחתם: מִצְרף המבטא את יצירתם של שני מישורי סדר. בוא נלך צעד אחד הלאה ונניח שנגלה שם הולם עבור המין האנושי, ויהיה ביכולתנו לשלב את המִצְרף הזה אל תוך השֵׁם. מה יתחולל לדעתך כשנטביע את השֵׁם? ואם תאמר 'תאומים' אני אחבוט בראשך".

סטראטון צחק. "אני מעז לומר שאני מבין אותך קצת יותר טוב מזה. מה שאתה אומר הוא שאם מִצְרף מסוגל לחולל שני מישורים של סדר תרמודינמי בסביבה שאינה אורגנית, יתכן שיחולל שני דורות בסביבה אורגנית. שֵׁם כזה עשוי ליצור זכרים שהזירמה שלהם תכיל עוברונים פעילים. הזכרים הללו יהיו פוריים, אולם כל אחד מהבנים שהם יפיקו יהיה, שוב, עקר".

המנחה שלו מחא כף. "בדיוק: סדר שגורם לסדר! השערה מעניינת, האין זאת? זה גם יפחית במחצית את מספר הטיפולים הרפואיים שידרשו כדי לקיים את הגזע שלנו".

"ומה באשר ליצירת יותר משני דורות של עוברונים? איזה סוג של יכולות יצטרך אוטומטון כדי ששמו יכיל מִצְרף שכזה?"

"חוששני שמדע התרמודינמיקה לא התקדם מספיק כדי לענות על השאלה הזו. מה יגרום לכינון מישור גבוה אף יותר של סדר בסביבה לא אורגנית? אולי אוטומטונים העובדים בשיתוף פעולה? עדיין איננו יודעים, אבל יתכן שנגלה עם הזמן".

סטראטון שאל עתה שאלה שהעסיקה אותו מזה זמן מה. "דוקטור אשבורן, כאשר הצטרפתי אל הקבוצה שלנו, לורד פילדהרסט הזכיר את האפשרות שגזעים נולדים כתוצאה ממאורעות אלימים. האם ייתכן שמינים שלמים נוצרו כתוצאה משימוש בנומנקלטורה?"

"אה, כאן אנו נכנסים כבר לתחומה של התיאולוגיה. מין חדש דורש אבות קדמונים המכילים מספרים גדולים של צאצאים המקננים באברי הרבייה שלהם. תצורות כאלה מגלמות את רמת הסדר הגבוהה ביותר האפשרית. האם יתכן שתהליך חומרי לגמרי יוליד מידות כה נרחבות של סדר? אף נטורליסט לא מצא מנגנון שיאפשר תופעה כזאת. מאידך, למרות שאנחנו יודעים כי התהליך הלקסיקלי מסוגל לייצר סדר, יצירתו של מין חדש לגמרי תצריך שֵׁם בעל עוצמה בלתי נתפסת. יכול מאוד להיות כי שליטה שכזו בנומנקלטורה תצריך יכולות אלוהיות. יתכן שזהו אפילו חלק מההגדרה.

זוהי שאלה, סטראטון, שאולי לא נקבל עליה תשובה לעולם, אבל איננו יכולים לתת לה להשפיע על מעשינו הנוכחיים. בין אם גזענו נוצר בהשפעת שֵׁם ובין אם לאו, אני מאמין כי מציאת שֵׁם תספק את הסיכוי הטוב ביותר להמשך קיומו".

"מקובל עלי", אמר סטראטון. לאחר הפסקה קלה הוא הוסיף, "אני חייב להודות כי במשך רוב זמן העבודה אני שוקע לגמרי בפרטי השילובים והצירופים ומאבד בכך את זוית הראייה הרחבה יותר, את החשיבות העצומה של המבצע שלנו. המחשבה על מה שנשיג אם נצליח מציגה את המציאות בצורה מפכחת".

"אני כמעט ולא חושב על שום דבר אחר", השיב אשבורן.


סטראטון ישב מאחורי שולחן הכתיבה שלו בבית החרושת ופזל לעבר המנשר שחולק לו ברחוב. הטקסט הודפס באופן גס, האותיות מטושטשות.

"היהיה האדם אדון השמות, או שמא השֵׁמוֹת יהיו אדוני האדם? במשך זמן רב מדי אגרו הקפיטליסטים שֵׁמוֹת בכספותיהם. הם הגנו על עצמם מאחורי פטנטים ומנעולים ומפתחות, צברו הון על ידי השתלטות פשוטה על אותיות, בעוד האדם הפשוט חייב לעמול עבור כל שילינג. הם יסחטו את האלפבית עד הפני האחרון, ורק אז ישליכו אותו אלינו לשימוש. כמה זמן נרשה לזה להימשך?"

סטראטון סרק את המנשר כולו אך לא מצא בו שום דבר חדש. הוא קרא אותם במשך החודשיים האחרונים אך לא מצא בהם דבר פרט למליצות האנרכיסטיות הרגילות. טרם נמצאה בהם ראיה כלשהי להשערתו של לורד פילדהרסט כי הפַּסָּלִים ישתמשו בהם כדי לתקוף את עבודתו של סטראטון. הדגמתו הפומבית לאוטומטונים מיומנים נקבעה לשבוע הבא, וווילובי החמיץ עד כה חלק ניכר מסיכוייו לעורר התנגדות ציבורית. למעשה, סטראטון חשב שאולי כדאי לו להפיץ מנשרים משל עצמו כדי לעורר תמיכה ציבורית. יהיה ביכולתו להסביר את המטרה ששם לעצמו – הבאת יתרונות האוטומטונים לכולם, ואת כוונתו לפקח מקרוב על הפטנטים של שמותיו, כשהוא מעניק רשיונות רק לאותם יצרנים שיעשו בהם שימוש מוסרי. הוא יכול אפילו להמציא לעצמו סיסמה: אולי, "אוטונומיה על ידי אוטומטונים"?

נשמעה דפיקה בדלת המשרד. סטראטון השליך את המנשר אל סל הניירות. "כן?"

אדם נכנס. לבושו קודר, זקנו ארוך. "מר סטראטון?" שאל. "אנא, הרשה לי להציג את עצמי: קוראים לי בנימין רוט. אני קבליסט".

סטראטון לא ידע מה לומר. רוב המיסטיקנים מסוגו התנגדו בתוקף להשקפה המודרנית הרואה את הנומנקלטורה כמדע, ותפסו אותה כחילון של פולחן דתי. הוא מעולם לא ציפה לראות מישהו מהם בבית החרושת. "אני שמח להכיר אותך. כיצד אוכל לסייע לך?"

"שמעתי כי השגת התקדמות רבה בשילובי אותיות".

"תודה רבה. לא עלה בדעתי כי אדם מסוגך יגלה בכך עניין".

חיוך מוזר עלה על שפתיו של רוט. "אינני מתעניין בהשלכות המעשיות. מטרת הקבליסטים היא להכיר את אלוהים טוב יותר. הדרך הטובה ביותר לעשות כן היא ללמוד את הדרך באמצעותה הוא יוצר. אנו הוגים בשמות שונים על מנת להיכנס למצב מודעות אקסטטי. ככל שעוצמתו של השם גבוהה יותר, כך מתקרבים אנו יותר אל האלוהות".

"אני מבין". סטראטון תהה מה היה הקבליסט אומר לו ידע על הניסיונות היצירה שנעשים בפרויקט הנומנקלטורה הביולוגי. "אנא המשך".

"המִצְרפים המיומנים שלך מאפשרים לגולם. אחד לְפַסֵּל גולם אחר, וכך לשכפל את עצמו. שֵׁם המסוגל ליצור בריה אשר תהא מסוגלת ליצור בעצמה, יקרב אותנו אל אלוהים יותר מאי פעם".

"אני חושש שאתה לא מבין נכון את עבודתי, אם כי בהחלט אינך הראשון הלוקה באי-ההבנה הזו. היכולת לשלוט בתבניות יציקה אינה מאפשרת לאוטומטון להתרבות בעצמו. לשם כך דרושים כישורים נוספים רבים".

הקבליסט הנהן. "אני בהחלט מודע לכך. במהלך לימודי, פיתחתי בעצמי מִצְרף הכולל מספר כישורים נדרשים נוספים".

סטראטון התכופף קדימה מתוך ענין פתאומי. לאחר יציקתו של גוף, הצעד הבא יהיה הנפשת הגוף בעזרת שֵׁם. "האם המִצְרף שלך מעניק לאוטומטון את היכולת לכתוב?" האוטומטון שלו היה מסוגל לאחוז עיפרון בקלות רבה, אבל לא ידע לרשום אפילו את הסימן הפשוט ביותר. "כיצד זה שבאוטומטון שלך קיימת המיומנות הדרושה לרישום, אך לא זו הנדרשת לשליטה בתבניות יציקה?"

רוט הניד קלות בראשו. "המִצְרף שלי אינו מעניק יכולת כתיבה, ואף לא מיומנות טכנית כללית. הוא פשוט מאפשר לגולם לכתוב את השֵׁם המנפיש אותו, לא יותר".

"אה, אני מבין". אם כך הוא אינו מספק את היכולת ללמוד קבוצת כישורים. הוא מעניק יכולת אחת טבועה. סטראטון ניסה לדמות לעצמו את הדרכים הפתלתלות בהן ינקטו אומני הנומנקלטורה כדי לגרום לאוטומטון לכתוב באופן טבעי רצף של אותיות. "מעניין מאוד, אבל אני מתאר לעצמי שאין לכך יישומים רחבים יותר, נכון?"

רוט חייך חיוך כאוב. ס, טראטון נוכח שהוא שגה בדבריו וכי האיש ניסה לחפות על כך בהומור. "זוהי דרך אחת להביט על הדברים", הודה רוט, "אבל לנו יש זוית שונה. עבורנו הערך של המִצְרף הזה, כמו כל מִצְרף אחר, אינו טמון בשימושיות שהוא מעניק לגולם, אלא במצב האקסטטי אותו הוא מאפשר לנו להשיג".

"כמובן, כמובן. ומכאן גם נובע העניין שלכם במִצְרפים המיומנים שלי?"

"כן. אני מקווה שתסכים לחלוק עמנו את המִצְרפים שלך".

סטראטון לא שמע מעולם לפני כן על קבליסט המבקש בקשה דומה, והיה ברור כי רוט לא נהנה להיות הראשון. הוא עצר כדי לשקול את הבקשה. "האם חייב קבליסט להגיע לדרגה מסוימת כדי להגות בשמות החזקים ביותר?"

כן, בוודאי".

"אם כך, אתם מגבילים את זמינות השמות".

"או, לא. צר לי שלא הבנתי אותך נכון. המצב האקסטטי מושג על ידי שֵׁם רק לאחר שאתה שולט בטכניקות ההגות הנדרשות, והטכניקות הללו הן אלה שנשמרות היטב. ללא ההכשרה המתאימה, מי שינסה להשתמש בטכניקות הללו עלול לאבד את שפיותו. אבל השמות עצמם, אפילו החזקים ביותר, אינם נושאים ערך אקסטטי למתחילים. הם יכולים להנפיש חימר, לא יותר".

"לא יותר", הסכים סטראטון. הוא הרהר בניגודים החדים כל כך בנקודות המבט שלהם. "במקרה זה, חוששני שאינני יכול להתיר לך להשתמש בשמותיי".

רוט הנהן בפנים עגומות, כאילו ציפה לתשובה הזו. "אתה מבקש שנשלם לך תגמולים".

כעת היה תורו של סטראטון להעלים עין משגיאתו של האיש. "כסף אינו המטרה שלי. עם זאת, יש שאיפות מסוימות שאני מנסה להשיג באמצעות האוטומטונים המיומנים שלי, ואלה דורשות כי תהיה לי שליטה מלאה על הפטנט שלי. אינני יכול לסכן את התוכניות הללו על ידי הפצה חופשית של השמות". נכון, הוא שיתף אותם עם אומני הנומנקלטורה שעבדו תחת חסותו של לורד פילדהרסט, אולם כולם היו ג'נטלמנים שנשבעו לשמור על סוד גדול בהרבה. הוא לא בטח עד כדי כך במיסטיקנים.

"אני יכול להבטיח לך כי לא נשתמש בשֵׁם אלא לשם הגות".

"צר לי. אני מאמין שאתה מתכוון לדבריך, אבל הסיכון גבוה מדי. אני רק יכול להזכיר לך כי לפטנט יש תוקף מוגבל. ברגע שיפקע, תהיה חופשי להשתמש בשֵׁם בכל אופן שתחפוץ".

"אבל זה ימשך שנים!"

"בוודאי תסכים כי אי אפשר להתעלם מבעלי עניין אחרים".

"מה שאני רואה הוא ששיקולים מסחריים עומדים בדרכה של התעוררות רוחנית. שגיתי כשציפיתי למשהו שונה".

"אינך מתנהג כלפי בהגינות", מחה סטראטון.

"הגינות?" רוט ניסה להסתיר את זעמו ללא הצלחה. "אתם, 'אומני הנומנקלטורה', גונבים שיטות שנועדו לכבד את אלוהים ומשתמשים בהן כדי להאדיר את עצמכם. כל התעשיה שלכם מבוססת על הזניית שיטות היצירה. אין לך שום זכות לדבר על הגינות".

"עכשיו, תשמע – "

"תודה לך ששוחחת איתי". ובזאת, רוט עזב.

סטראטון נאנח.


סטראטון התבונן מבעד לעדשת המיקרוסקופ, בעודו מסובב את גלגל הכיוונון עד שהמחטים נלחצו כנגד דופן הביצית. העיטוף היה פתאומי, כנסיגה של כף רגל רכרוכית לאחר שנדחפה, הופכת את הבועה לעוברון זעיר. סטראטון משך את המחט מהמשטח, הפריד אותה ממסגרת הנחושת, והכניס אחת חדשה. לאחר מכן הוא העביר את המשטח אל תוך האינקובטור החמים והניח מתחת למיקרוסקופ משטח אחר הנושא ביצית אנושית שטרם טופלה. פעם נוספת הוא התכופף כלפי המיקרוסקופ וחזר על תהליך ההטבעה.

אומני הנומנקלטורה פיתחו לאחרונה שֵׁם שמסוגל לחולל תצורה שלא ניתן להבחין בינה לבין עוברון אנושי. עם זאת, התצורות לא הנצו: הן נותרו ללא תנועה ולא הגיבו לגירויים. הדעה המקובלת גרסה כי השֵׁם לא תיאר במדויק את המאפיינים הבלתי גשמיים של בני אנוש. בהתאם לכך, סטראטון ועמיתיו ערכו בשקדנות רשימות תיאורים של תכונות היחודיות לבני אנוש, וניסו לזקק מתוכן מכלול של מִצְרפים שבו בזמן יציינו את התכונות הללו, וגם יהיו מתומצתים מספיק כדי להשתלב עם המִצְרפים הגשמיים כחלק משֵׁם בעל שבעים ושתיים אותיות.

סטראטון העביר את המשטח האחרון אל האינקובטור והוסיף את הרישומים המתאימים ביומן. נכון לעכשיו, לא קודדו שמות נוספים בתצורת מחט, ויחלוף יום בטרם יהיו העוברונים החדשים בוגרים מספיק כדי שניתן יהיה לבחון את תהליך ההנצה שלהם. הוא החליט להעביר את יתר הערב למעלה, בחדר ההסבה.

"אני חושב שאצטרף", אמר סטראטון, ופנה לעבר ארון המשקאות. הוא מזג לעצמו מעט ברנדי מבקבוק הגשה מבדולח והתיישב עם חבריו.

"הגעת הרגע מהמעבדה, סטראטון?" חקר פילדהרסט.

סטראטון הנהן. "ביצעתי לפני מספר דקות הטבעות של מכלול השמות העדכני ביותר שלי. אני מאמין שהשילובים האחרונים שלי מובילים בכיוון הנכון".

"אינך היחיד שחש אופטימיות. דוקטור אשבורן ואני בדיוק שוחחנו על השיפור שחל בתחזיות מאז תחילת המאמץ הנוכחי. עתה נראה כי נמצא שם הולם הרבה לפני שיגיע הדור האחרון". פילדהרסט נשף בסיגר שלו ונשען חזרה בכסאו עד שראשו נח על כיסוי משענת הראש. "בסופו של דבר יתכן שיסתבר כי האסון הזה הביא עִמו ברכה".

"ברכה? באיזה מובן?"

"ובכן, ברגע שנשלוט ברבייה האנושית, יהיו בידינו האמצעים למנוע מהעניים להקים משפחות כל-כך גדולות, כמו אלה שיש כיום לרבים מהם".

סטראטון נחרד, אבל ניסה שלא להראות זאת. "לא חשבתי על כך", אמר בזהירות.

גם אשבורן נראה מופתע מעט. "לא ידעתי שזו המדיניות שאתה מתכנן".

"חשבתי קודם שזה יהיה מוקדם מדי להזכיר את זה", אמר פילדהרסט. "לרתום את העגלה לפני הסוסים, כפי שאומרים".

"כמובן".

"אתה חייב להודות כי האפשרויות הנובעות מזה הן עצומות. על ידי הפעלת שיקול דעת מינימלי כשבוחרים מי יוכל להביא ילדים ומי לא, הממשלה שלנו תוכל לשמר את הצביון הגזעי של האומה".

"האם קיים איום על הצביון הגזעי שלנו?" שאל סטראטון.

"אולי לא שמת לב, אבל המעמדות הנמוכים מתרבים בקצב מהיר מזה של האצולה והאריסטוקרטיה. אמנם יש לא מעט מעלות לפשוטי העם, אולם הם לוקים בעידון ובחשיבה. צורה זו של עוני מחשבתי מביאה לאותה תוצאה: אישה שנולדה בעוני תישא בהכרח ילד שייוולד לאותם תנאים. הפוריות הרבה של המעמדות הנמוכים תדרדר בסופו של דבר את האומה שלנו לאווילות וחוסר תרבות".

"אז הטבעת שמות תישלל מהמעמדות הנמוכים?"

"לא לחלוטין, ובוודאי שלא בהתחלה: כאשר האמת על הירידה בפוריות תצא לאור, יהיו בהכרח מהומות אם הנגישות להטבעת שמות תימנע מהמעמדות הנמוכים. וכמובן, המעמדות הנמוכים ממלאים תפקיד בחברה שלנו, וימשיכו לעשות זאת כל עוד נוכל לפקח על המספרים שלהם. אני צופה שהמדיניות תיכנס לתוקף רק בחלוף כמה שנים, לאחר שאנשים יתרגלו להטבעת שמות כשיטת הפרייה. בה בעת, אולי במקביל לעריכת מפקד אוכלוסין, נוכל להגביל את מספר הילדים שכל זוג יורשה להביא לעולם. מכאן והלאה, הממשלה תווסת את הרכב האוכלוסייה ואת קצב הגדילה שלה".

"האם זהו השימוש הראוי ביותר לשֵׁם כזה?" שאל אשבורן. "המטרה שלנו היא הישרדות הגזע, לא ביצוע של מהלכים פוליטיים נמהרים".

"נהפוך הוא, זה מדעי לגמרי. ממש כשם שזוהי חובתנו להבטיח את הישרדות המין האנושי, זוהי גם חובתנו להבטיח את בריאותו על ידי איזון האוכלוסייה. לפוליטיקה אין כל קשר לעניין. לו היה המצב הפוך והיו רק מתי מעט מהפועלים, היתה נדרשת מדיניות הפוכה".

סטראטון העז להעיר: "ואולי שיפור בתנאי המחיה של העניים יגרום להם, בסופו של דבר, להביא ילדים מעודנים יותר?"

"אתה חושב על השינויים שיביא המנוע הזול שלך, נכון?" שאל פילדהרסט בחיוך, וסטראטון הנהן. "הרפורמות שלך ושלי עשויות לחזק זו את זו. וויסות מספרם של בני המעמדות הנמוכים יקל עליהם לשפר את תנאי חייהם. עם זאת, אל תצפה כי עליית רמת החיים תשפר גם את המנטליות של המעמדות הנמוכים".

"למה לא, בעצם?"

"אתה מתעלם משאיפתה של תרבות לשמר את עצמה", אמר פילדהרסט. "ראינו שהמגה-עוברונים זהים, ובכל זאת אף אחד לא יכול להכחיש את ההבדלים בין תושבי האומות, הן בהופעה חיצונית והן באופי. זו יכול לנבוע אך ורק מההשפעה האימהית: רחם האם משמש ככלי בו מתגלמים תנאי החברה. למשל, אישה שחיה את רוב חייה במחיצת פְּרוּסִים תישא, כמובן, ילד בעל מאפיינים פרוסיים. באופן זה השתמר האופי הלאומי של התושבים במשך שנים על גבי שנים, על אף שינויים רבים אחרים. זה לא מציאותי להניח שאצל העניים המצב יהיה שונה".

"כזואולוג, אתה בוודאי מבין בעניינים הללו טוב יותר מאיתנו", אמר אשבורן, משתיק במבטו את סטראטון. "אנו נקבל את דעתך בנושא".

השיחה נסבה בהמשך הערב לנושאים אחרים, וסטראטון עשה כמיטב יכולתו כדי להסתיר את תחושת אי הנוחות שעלתה בו ולשמור על ארשת לבבית. בסופו של דבר, אחרי שפילדהרסט פרש לעיסוקיו, סטראטון ואשבורן ירדו אל המעבדה להתייעצות.

"לאיזה מין אדם הסכמנו לעזור?" קרא סטראטון ברגע שנסגרה הדלת. "כזה שישביח בני אדם כאילו היו מִקְנֶה?"

"אולי זה לא צריך לזעזע אותנו כל כך", אמר אשבורן באנחה. הוא התיישב על אחד משרפרפי המעבדה. "מטרת הקבוצה שלנו היתה לשעתק תהליך שנועד לבעלי חיים כך שיתאים לבני-אדם".

"אבל לא במחיר חירות אישית! אני לא יכול להיות שותף לזה".

"אל תהיה פזיז. מה תשיג על ידי עזיבת הקבוצה? בהתחשב בעובדה שמאמציך תורמים למאמץ הקבוצתי, עזיבתך רק תסכן את עתיד המין האנושי. לעומת זאת, אם תשיג הקבוצה את מטרותיה ללא עזרתך, המדיניות של לורד פילדהרסט תתבצע בכל מקרה".

סטראטון ניסה להחזיר לעצמו את שליטתו העצמית. אשבורן צדק. זה היה לו ברור. כעבור רגע קל הוא אמר: "אז כיצד עלינו לפעול? האם ישנם אנשים אחרים אליהם נוכל לחבור, חברי פרלמנט שיתנגדו למדיניותו של הלורד פילדהרסט?"

"אני משער שרוב חברי האצולה והאריסטוקרטיה יסכימו לדעתו של לורד פילדהרסט". אשבורן השעין את ראשו על קצה אצבעות יד אחת, ונראה לפתע זקן מאוד. "הייתי צריך לצפות לזה. השגיאה שלי היתה בכך שראיתי את האנושות לחלוטין כמין אחד. כשראיתי איך אנגליה וצרפת משנסות יחד מותניים לקראת מטרה משותפת, שכחתי שאומות הן לא הפלגים היחידים שביניהם מתנהל מאבק".

"ואם נפיץ את השֵׁם אל מעמדות הפועלים באופן חשאי? הם יוכלו ליצור לעצמם מחטים ולהטביע את השֵׁם בעצמם, בחשאי".

"הם יוכלו, אבל הטבעת שֵׁם היא תהליך עדין שעדיף שיתבצע במעבדה. קשה לי להאמין שניתן לבצע זאת בהיקף הנדרש מבלי למשוך את תשומת לבה של המדינה. מאותו רגע לא יהיה מפלט מהפיקוח ממשלתי".

"יש פתרון אחר?"

במשך רגעים ארוכים שררה שתיקה בזמן שהם שקלו את מצבם. לבסוף אמר אשבורן: "אתה זוכר את ההשערה שלנו בנוגע לשֵׁם שיחולל שני דורות של עוברונים?"

"בודאי".

"נניח שנפתח שם שכזה, אך לא נחשוף אותו בפני הלורד פילדהרסט".

"זו הצעה ערמומית", אמר סטראטון, מופתע. "הילדים שיוולדו עם שֵׁם כזה יהיו פוריים, כך שהם יוכלו להתרבות למרות המגבלות הממשלתיות".

אשבורן הנהן. "בתקופה שלפני שאמצעי הפיקוח על ריבוי האוכלוסייה יכנסו לתוקף, השֵׁם הזה יופץ באופן נרחב".

"אבל מה עם הדור הבא? שוב תופיע עקרות, ומעמדות הפועלים שוב יהיו תלויים ברצונה הטוב של הממשלה כדי להתרבות".

"אמת הדבר", אמר אשבורן, "זה יהיה ניצחון לטווח קצר. יתכן שהפתרון הקבוע היחיד הוא פרלמנט ליברלי יותר, אבל הביצוע של זה נמצא כבר מעבר לכישוריי".

סטראטון חשב שוב על השינויים שיביאו לעולם מנועים זולים. לו ישתפר מצבם של מעמדות הפועלים באופן לו הוא קיווה, האצולה היתה נוכחת שהעוני אינו תופעה מולדת. אבל אפילו בתרחיש המבטיח ביותר, יידרשו שנים כדי לשנות את מאזן הכוחות בפרלמנט. "מה אם נצליח לחולל רצפים ארוכים של דורות במהלך הטבעת השֵׁם הראשונית? ככל שההפוגה עד שוב העקרות תהיה ארוכה יותר, כך יגבר הסיכוי לקימומה של מדיניות חברתית ליברלית".

"אל תשלה את עצמך", ענה אשבורן. "הקשיים הטכניים הכרוכים ביצירת רצפים ארוכים של דורות הם כה רבים שאהיה מוכן להתערב כי נצליח להצמיח כנפיים ולעוף לפני שזה יקרה. יצירת שני דורות הוא פרויקט שאפתני כשלעצמו".

שני הגברים דנו בקווי פעולה הרחק אל תוך הלילה. אם עליהם להסוות את השֵׁם האמיתי של כל שֵׁם שיציגו לפני לורד פילדהרסט, יהיה עליהם לזייף שורה ארוכה של ממצאים. גם בלעדי משא החשאיות הנוסף, יהיה עליהם להיכנס למרוץ בכוחות לא שווים, כשהם מבקשים אחר שֵׁם מתוחכם במיוחד בעוד ששאר אומני הנומנקלטורה חיפשו אחר שם הולם שיהיה, כמה שיותר פשוט וישיר. כדי להטות את הסיכויים לטובתם יהיה עליהם לגייס למטרתם אנשים נוספים. עם עזרה הולמת, יתכן שיצליחו לשנות קלות את מסלול מחקריהם של שאר חברי הפרויקט.

"מי בקבוצה, לדעתך, מסכים עם השקפותינו הפוליטיות?" שאל אשבורן.

"אני די בטוח לגבי מילבורן. אין לי מושג לגבי כל השאר".

"אל תסתכן. אנו חייבים לנקוט בזהירות המֵרבית כשאנחנו פונים לאנשים נוספים, אף יותר מזו שהנהיג פילדהרסט כאשר ייסד את הקבוצה הזו".

"מקובל עלי", אמר סטראטון. הוא הניד את ראשו באי-אמון. "הנה אנחנו יוצרים ארגון חשאי תחת קורתו של ארגון חשאי. לו רק ניתן היה לחולל עוברונים בקלות כזו".


בערב יום המחרת, סמוך לשקיעה, צעד סטראטון לאורך גשר ווסטמינסטר בזמן שאחרוני הרוכלים גלגלו משם את דוכני הפירות. זה עתה הוא סיים לאכול ארוחת ערב במועדון החביב עליו, וצעד בחזרה אל בית החרושת קודי. אירועי ליל אמש בדרינגטון הול לא נתנו לו מנוח, והוא חזר היום ללונדון מוקדם מהרגיל כדי להפחית את מגעיו עם לורד פילדהרסט עד שיהיה בטוח שפניו לא מסגירות את רגשותיו האמיתיים.

הוא חשב שוב על השיחה בה הוא ואשבורן העלו לראשונה את הרעיון ליצור מִצְרף להשגת שני מישורים של סדר. בזמנו עשה כמה נסיונות לקראת מציאת מִצְרף מתאים, אך המטרה לא נראתה חשובה דיה. והנסיונות, בהתאם, היו פזורים ולא מאורגנים דיים, והם לא נשאו פרי. כעת השתנה קנה המידה שלהם להצלחה: מטרתם הקודמת לא היתה מספקת, שני דורות נראו כמינימום הכרחי, וכל דור נוסף יהיה יקר מפז.

הוא הגה שוב במאפיינים התרמודינמיים אותם חוללו השמות המיומנים שלו: סדר במישור התרמודינמי הנפיש את האוטומטונים, ואפשר להם ליצור סדר במישור המוחשי. סדר שיוצר סדר. אשבורן הציע שבמישור הסדר הבא אולי יהיו אוטומטונים העובדים יחד בשיתוף פעולה. האם היה זה אפשרי? יהיה עליהם לתקשר זה עם זה כדי שיוכלו לעבוד יחד ביעילות, אולם אוטומטונים היו אילמים מטבעם. אילו דרכים נוספות יכולות להיות לאוטומטונים בכדי שיוכלו לעשות פעולות מורכבות?

לפתע נוכח כי הגיע לבית החרושת קודי. החשכה כבר ירדה, אבל הוא הכיר את הדרך למשרד מספיק טוב. סטראטון פתח את דלת הכניסה הראשית לבניין וחצה את אולם התצוגה, עובר בדרכו את משרד ההזמנות.

כשהגיע אל המסדרון המשקיף על משרדי אומני הנומנקלטורה, ראה אור יוצא מבעד לזכוכית המזוגגת שעל דלת משרדו. האם יתכן שהוא שכח לכבות את מנורת הגז? הוא פתח את הדלת, ונדהם ממה שראה.

גבר שכב על הרצפה מול שולחנו כשפניו מופנות מטה וידיו קשורות מאחורי גבו. סטראטון ניגש מיד לבדוק את מצבו. היה זה בנימין רוט, הקבליסט, והוא שכב ללא רוח חיים. סטראטון נוכח כי חלק מאצבעות האיש היו שבורות. הוא עונה לפני מותו.

חיוור ורועד התרומם סטראטון על רגליו, וראה כי במשרדו שוררת מהומה. מדפי הספרים שלו היו עירומים מספרים, ספריו התפזרו על פני רצפת עץ האלון, שולחן הכתיבה שלו רוקן לחלוטין, ולידו נערמו המגירות בעלות ידיות הנחושת כשהן ריקות והפוכות. נתיב של ניירות פזורים הוביל אל דלת הסטודיו הפתוחה. בעודו מטושטש לחלוטין, סטראטון פסע קדימה כדי לבדוק את הנעשה שם.

האוטומטון המיומן שלו נהרס. חלקו התחתון נפל על הארץ, השאר פוזר ברחבי החדר בשברי גבס ואבק. ידי החימר שעל שולחן העבודה שוטחו לגמרי, ושרטוטי התוכניות של הדגמים נתלשו בכוח מהקירות. הניירות ממשרדו הציפו את כיורי ערבול הגבס. מבט קפדני יותר הראה כי הם הושרו בשמן מנורות.

הוא שמע צליל מאחוריו ופנה אל עבר המשרד. דלת הכניסה למשרד נסגרה ואדם רחב כתפיים הגיח מאחוריה. הוא עמד שם מרגע שסטראטון נכנס. "נחמד מצידך שבאת", אמר האיש. הוא בחן את סטראטון במבט טורפני של עוף דורס, מבט של מתנקש.

סטראטון ברח דרך הדלת האחורית של הסטודיו ורץ לאורך המסדרון. הוא שמע את האיש פותח מאחוריו במרדף.

הוא רץ בבנין המואפל, חוצה חדרי עבודה מלאים במוטות ברזל ופחם, כורי היתוך ותבניות יציקה, אשר הוארו כולם באור הירח החודר דרך זגוגיות התקרה. הוא הגיע לאגף עבודות המתכת של בית החרושת. בחדר הבא הוא עצר לשאוף אוויר והבין איזה רעש עשו צעדיו בחלל הריק של המפעל. אם יתגנב בחשאי, סיכויי ההתחמקות שלו יהיו טובים יותר מאשר בריצה. מרחוק הוא שמע את צעדי רודפו נעצרים. המתנקש בחר, גם הוא, לנוע בגניבה.

סטראטון הביט סביב וחיפש אחר מקום מסתור מבטיח. סביבו ניצבו עשרות אוטומטונים יצוקי ברזל בדרגות גימור שונות. הוא היה בחדר הליטוש, מקום בו נוסרו בדלי השאריות שנותרו מהיציקה וסולקו המשטחים. הוא לא מצא מקום מסתור והתכוון כבר להמשיך הלאה, כשהבחין במה שנראה כצרור של רובים המוצבים על גבי רגליים. הוא התקרב למקום ונוכח כי מדובר במנוע צבאי.

האוטומטונים הללו נבנו עבור משרד המלחמה: עגלות כלי יריה שכיוונו את כליהם בעצמן, ורובים מהירי ירי, בדומה לזה שלפניו, שהשתמשו בחביות אבק שריפה צמודות. לא חפצים חביבים, אבל הם הוכיחו את עצמם במלחמת קְרִים: לממציא שלהם הוענק תואר אצולה. סטראטון לא הכיר שמות להנפשת הנשק – הם היו סודות צבאיים – אבל רק הגוף שעליו הורכב הרובה היה אוטומטוני. מנגנון הירי של הרובה היה מכני לחלוטין. אם רק יצליח לכוון את הגוף בכיוון הנכון, אולי יצליח לירות בו באופן ידני.

הוא קילל את עצמו על סכלותו. לא היתה כאן תחמושת. הוא חמק אל החדר הבא.

הוא הגיע אל חדר האריזה, שהיה גדוש בתיבות עשויות עץ אורן ובאניצי קש פזורים. הוא התכופף בין התיבות, והתקדם לעבר הקיר המרוחק. מבעד לחלונות ראה את החצר שמאחורי בית החרושת, מקום בו האוטומטונים המוכנים הובלו בעגלות. לא היתה לו כל דרך לצאת משם – שערי החצר ננעלו בשעות הלילה. היציאה היחידה היתה דרך הדלת הראשית של בית החרושת, אולם כדי להגיע אליה היה עליו להסתכן במפגש עם המתנקש. לשם כך יהיה עליו להגיע אל אגף הקרמיקה ולחתוך מהצד השני של בית החרושת.

צליל של צעדים נשמע בחזית חדר האריזה. סטראטון התכופף מאחורי שורת תיבות, ומצא לפתע דלת צדדית במרחק של מטרים ספורים ממנו. הוא פתח את הדלת בשקט מרבי, נכנס, וסגר אותה מאחוריו. האם שמע אותו רודפו? הוא הציץ מבעד לסורג שנקבע באשנב הדלת. הוא לא ראה את האיש, אבל האמין שהצליח להתחמק. המתנקש סרק, ככל הנראה, את חדר האריזה.

סטראטון הסתובב, ונוכח מיד כי טעה. הדלת לאגף הקרמיקה היתה בקיר הנגדי. הוא נכנס לחדר איחסון שהיה גדוש בשורות על גבי שורות של אוטומטונים גמורים, אבל לא היתה בו אף יציאה נוספת. לא היתה כל דרך לנעול את הדלת. הוא נלחץ אל הקיר.

האם יש בחדר משהו שיכול לשמש לו כנשק? בֵּיבָר האוטומטונים כלל בתוכו כמה מנועי כריה שפופים, שארבעת גפיהם הסתיימו בסוגים שונים של מכושים, אך ראשי המכושים הוברחו אל הגפיים. לא היתה כל דרך להסיר אף אחד מהם.

סטראטון שמע את המתנקש פותח דלתות וסורק חדרי אחסון אחרים. ואז הוא הבחין באוטומטון הניצב בצד: סבל שנועד להזיז את המלאי. הוא היה אוטומטון דמוי אדם, היחיד בחדר שלו צורה כזו. עלה לו רעיון.

סטראטון הסתכל באחורי ראשו של הסבל. שמות הסבלים הפכו זה מכבר לנחלת הכלל, כך שלא היה צורך במנעולים להגנת חריר השֵׁם. פיסת גוויל הזדקרה מהחריר האופקי שבברזל. הוא הושיט את ידו אל כיס מעילו, הוציא את הפנקס ואת העיפרון שנשא עמו דרך קבע וקרע חתיכה קטנה של דף ריק. הוא שרבט בחשכה צירוף מוכר של שבעים ושתיים אותיות, ואז קיפל את הנייר אל הריבוע הדחוס.

הוא לחש אל הסבל, "לך ותעמוד כמה שיותר קרוב אל הדלת". דמות המתכת פסעה קדימה אל הדלת. הילוכה היה חלק, אך לא מהיר, והמתנקש יגיע אל חדר האחסון הזה בכל רגע. "מהר יותר", לחש סטראטון, והסבל ציית.

בדיוק כשהגיע אל הדלת, סטראטון ראה מבעד לסבכה שרודפו הגיע לצידה השני. "זוז", נבח האיש.

צייתן כתמיד, האוטומטון התכונן לפנות אחורה כשסטראטון שלף ממנו את השֵׁם. המתנקש החל להידחף כנגד הדלת, אך סטראטון הספיק להחדיר שֵׁם חדש, דוחס את פיסת הנייר כמה שיותר עמוק אל תוך החריר.

הסבל חידש את הליכתו קדימה, כשהפעם הילוכו מהיר ונוקשה: בובת ילדותו, אך הפעם בגודל אנושי. הוא נתקל מיד בדלת ומנע ממנה להיפתח על ידי כוח צעידתו הבלתי ניתנת להסחה. ידי הברזל שלו השאירו שקעים טריים במשטח עץ האלון של הדלת בכל טלטול של זרועותיו, ורגלי הגומי המפורזלות שלו התחככו בחוזקה ברצפת הלבנים. סטראטון נסוג אל ירכתי חדר האחסון.

"עצור!" ציווה המתנקש. "אתה שם! תפסיק ללכת! עצור!"

האוטומטון המשיך לצעוד, אטום לכל פקודה. האיש דחף את הדלת, אך ללא הועיל. אחרי כן, הוא ניסה להטיח את כתפו בדלת; כל מהלומה הסיגה את האוטומטון כפסע לאחור, אך צעדיו המהירים השיבו אותו למקומו הקודם בטרם יכול האיש לדחוף את עצמו פנימה. היתה הפוגה קלה, ואז נתחב משהו דרך הסורג שבדלת. האיש ניסה לשבור אותו עם מוט ברזל מחודד. הסורג השתחרר במהירות, והותיר חלון פתוח. האיש הושיט את זרועו דרך החלון ושלח אותה אל אחורי ראשו של האוטומטון; אצבעותיו תרו אחר השֵׁם בכל פעם שהראש היטלטל קדימה, אך לא יכלו לתפוס דבר. השֵׁם היה תקוע עמוק מדי בתוך החריר.

הזרוע נסוגה. פניו של המתנקש הופיעו בחלון. "נדמה לך שאתה חכם גדול, הא?" צעק. ואז נעלם.

סטראטון נרגע קלות. האם האיש וויתר? דקה חלפה וסטראטון החל לחשוב על הצעד הבא. הוא יכול לחכות פה עד שבית החרושת ייפתח. המתנקש לא יישאר כשכל כך הרבה אנשים נמצאים בסביבה.

לפתע הופיעה זרועו של המתנקש בחלון פעם נוספת, והפעם היא נשאה צנצנת מלאה נוזל. הוא שפך את הנוזל על ראשו של האוטומטון, וזה ניגר וניתז במורד גבו. זרועו של האיש נסוגה, ואז שמע סטראטון צליל גפרור מתחכך ולאחר מכן להבה ניצתת. זרועו של האיש הופיעה שוב כשהיא נושאת גפרור. היא נגעה באוטומטון.

החדר הואר כולו כשהלהבות הציפו את ראשו ואת גבו. האיש התיז עליו שמן מנורות. סטראטון פזל לעבר המחזה: אורות וצללים ריקדו לאורך הרצפה והקירות והפכו את חדר האחסון למעין אתר של טקסים דרואידיים. החום החיש את התקפותיו של האוטומטון על הדלת, כאילו היה כהן דת סלמנדרי אחוז אמוק, עד שקפא בפתאומיות: שמו עלה באש; אותיותיו נאכלו.

הלהבות דעכו בהדרגה, ועיניו של סטראטון שהסתגלו לאור לא ראו כמעט דבר. מהצלילים ששמע הוא הבין כי האיש החל לדחוף את הדלת שוב, והפעם הצליח לדחוק את האוטומטון מספיק כדי שיוכל להיכנס.

"זהו, נגמר".

סטראטון ניסה לעקוף את האיש, אך המתנקש תפס אותו בקלות והפיל אותו לרצפה במהלומה מדויקת אחת לראשו.

חושיו שבו אליו כמעט מיד, אבל בינתים המתנקש הספיק להשכיב אותו כשראשו מופנה מטה, ואחת מברכיו נלחצה את גבו. האיש קרע את קמע הבריאות מפרק כף ידו של סטראטון וקשר את ידיו מאחורי גבו; החבל הודק היטב, כך שהסיבים ישפשפו את עור פרקיו.

"איזה מין אדם אתה? איך אתה מסוגל לעשות דברים כאלה?" השתנק סטראטון. לחיו שוטחה כנגד רצפת הלבנים.

המתנקש גיחך. "אין הבדל גדול בין בני אדם לבין האוטומטונים שלך. תן לברנש חתיכת נייר עם המספרים הנכונים, והוא יעשה כל מה שרק תרצה". אור עלה בחדר כשהאיש הדליק מנורת שמן.

"מה אם אשלם לך יותר כדי שתעזוב אותי?"

"לא יכול לעשות את זה. צריך לחשוב על המוניטין שלי, לא? עכשיו בוא ניגש לעסקים". הוא תפס בידו השמאלית את אצבעו הקטנה ביותר של סטראטון ושבר אותה בפתאומיות.

הכאב היה מחריד, כה עז עד שלרגע סטראטון איבד קשר עם כל דבר אחר סביבו. הוא היה מודע עמומות לכך שהוא צועק. ואז הוא שמע את האיש מדבר שוב. "ענה עכשיו לשאלותיי בלי חוכמות. אתה מחזיק עותקים של עבודתך בביתך?"

"כן". רק מילים בודדות יצאו מפיו בכל פעם. "בשולחן, בחדר העבודה שלי".

"אין עותקים נוספים חבויים במקום כלשהו? מתחת לרצפה, אולי?"

"לא".

"לחבר שלך למעלה לא היו עותקים. מה עם מישהו אחר?"

הוא לא יכול להפנות את האיש לדרינגטון הול. "אף אחד".

האיש משך את הפנקס מכיס מעילו של סטראטון. סטראטון שמע אותו עובר עליו באופן מסודר, דף אחרי דף. "לא שלחת מכתבים? התכתבויות עם עמיתים, דברים כאלה?"

"לא משהו שיאפשר למישהו לשחזר את עבודתי".

"אתה משקר לי". האיש תפס באצבע הטבעת של סטראטון.

"לא! אני נשבע!" ההיסטריה בצבצה מקולו חרף רצונו.

ואז סטראטון שמע צליל חד של חבטה, והלחץ בגבו הוקל. הוא הרים בזהירות את ראשו והביט סביב. יריבו שכב לידו על הרצפה, מחוסר הכרה. דיוויס עמד לידו, ובידו אלת עור.

דיוויס הכניס את הנשק לכיסו והתכופף כדי להתיר את החבל. "האם נפגעת באופן רציני, אדוני?"

"הוא שבר לי אצבע. דיוויס, איך – ?"

"לורד פילדהרסט שלח אותי ברגע שנודע לו עם מי נפגש ווילובי".

"תודה לאל שהגעת בזמן". סטראטון ראה את האירוניה שבמצב – הוא ניצל בידי אותו אדם שנגדו הוא חרש מזימות – אבל לא היה לו אכפת; כרגע הוא היה פשוט אסיר תודה.

דיוויס סייע לסטראטון לעמוד על רגליו והושיט לו את הפנקס שלו. לאחר מכן השתמש בחבל כדי לקשור את המתנקש. "ניגשתי קודם למשרדך, מי הבחור ששם?"

"קוראים לו – קראו לו בנימין רוט". סטראטון סיפר לו על פגישתו הקודמת עם הקבליסט. "אינני יודע מה הוא עשה שם".

"לא חסרים אנשים דתיים עם ניצוץ של פנטיות", אמר דיוויס בעודו מחזק את קשריו של המתנקש. "כשלא הסכמת למסור לו את עבודתך, הוא מן הסתם חש שמותר לו לקחת אותה בעצמו. הוא הגיע למשרדך כדי לחפש אותה, ולמזלו הרע היה שם כשהטיפוס הזה הגיע".

סטראטון חש בשטף של חרטה. "הייתי צריך לתת לרוט את מה שהוא רצה".

"לא יכולת לדעת".

"זהו כל כך לא הוגן. לא הוא זה שהיה צריך למות. לא היה לו כל קשר לפרשה הזו".

"זה מה שקורה תמיד, אדוני. בוא, היד שלך זקוקה לטיפול".


דיוויס קיבע את אצבעו של סטראטון בסד, והבטיח לו שהחברה המלכותית תטפל בדרכה הדיסקרטית בהשלכות של אירועי הלילה. הם אספו את הניירות ספוגי השמן ממשרדו של סטראטון אל תוך ארגז, כך שסטראטון יוכל לעבור עליהם בזמנו החופשי, הרחק מבית החרושת. עד שסיימו הגיעה כרכרה כדי להחזיר את סטראטון לדרינגטון הול. היא יצאה לדרכה במקביל לדיוויס, אשר רכב ללונדון על גבי מנוע מירוץ. סטראטון לקח עמו בכרכרה את ארגז הניירות, בעוד שדיוויס נשאר מאחור כדי לטפל במתנקש ולטפל בסידורים הנוגעים לגופת הקבליסט.

סטראטון בילה את זמן הנסיעה בלגימת בקבוקון של ברנדי, בנסיון להרגיע את עצביו. הוא חש הקלה כשחזר לבסוף לחיקו החם של דרינגטון הול. על אף שגם הטירה איימה עליו בדרכה שלה, סטראטון ידע שכאן יהיה בטוח ממתנקשים. הפחד שקע לו בהדרגה, ועד שהגיע לחדרו, הוא התחלף בתשישות. שנתו היתה עמוקה.

הוא חש רגוע בהרבה בבוקר שלמחרת, והתכונן למיין את ארגז הניירות הגדוש שלו. בזמן שסידר אותם בערימות, מנסה לשמור פחות או יותר על הקיטלוג המקורי שלהם, סטראטון מצא פנקס לא מוכר. דפיו היו מלאים באותיות עבריות שאורגנו בדפוסים המוכרים של פירוק לגורמים ושל שילוב, אך כל הרשימות הנלוות היו גם הן בעברית. נקיפת מצפון עזה אחזה בו מחדש כשהבין כי מדובר, ללא ספק, בפנקס של רוט. המתנקש מצא אותו בוודאי על האיש והתכוון לשרוף אותו יחד עם שאר ניירותיו של סטראטון.

הוא עמד להניח אותו בצד, אך סקרנותו גברה עליו. עד כה הוא לא ראה מעולם פנקס רשימות של קבליסט. חלק גדול מהמינוחים היה ארכאי, אבל הוא הבין את הרשימות במידה סבירה. בינות ללחשי הכשף ושרטוטי הספֵירות השמימיות, מצא את המִצְרף המאפשר לאוטומטון לרשום את שמו שלו. ככל שהמשיך לקרוא, הוא נוכח כי הישגו של רוט היה אלגנטי בהרבה משחשב קודם.

המִצְרף לא תיאר מכלול מסוים של פעולות גשמיות, אלא את המושג הכללי של חזרה. כאשר שולב המִצְרף בתוך שֵׁם, הוא הפך לאוטונים: שֵׁם המתאר את עצמו. הרשימות ציינו כי שֵׁם כזה יוכל לבטא את טבעו הלקסיקלי בכל אמצעי שהגוף יאפשר. הגוף המונפש אף לא יזדקק לידיים כדי לכתוב את שמו שלו. אם המִצְרף ישולב כהלכה, גם סוס חרסינה יוכל לבצע את המטלה על ידי גרירת פרסותיו בעפר.

אם ישולב עם המִצְרפים המיומנים של סטראטון, המִצְרף של רוט אכן יאפשר לאוטומטון לבצע את רוב הפעולות הנדרשות לצורך רבייה. אוטומטון יוכל לצקת גוף זהה לזה שלו, לכתוב בעצמו את שמו, ולהכניס אותו כדי להנפיש את הגוף. עם זאת, הוא לא יוכל להדריך את האוטומטון החדש בפיסול, מכיוון שאוטומטונים אינם יודעים לדבר. עדיין לא ניתן ליצור אוטומטון שבאמת יוכל להרבות את עצמו ללא עזרת אדם, אולם הקבליסטים הגיעו כה קרוב לכך, שהדבר מילא אותם בוודאי אושר רב.

זה לא נראה הוגן שיהיה קל הרבה יותר להרבות אוטומטונים מאשר בני אנוש. נראה היה כאילו את הבעיה של שכפול אוטומטונים ניתן לפתור פעם אחת ולתמיד, בשעה שזו של ריבוי בני אנוש היא משימה סיזיפית, אשר כל דור נוסף מגביר את המורכבות של השֵׁם הנדרש להשגתה.

ולפתע קלט סטראטון שהוא לא היה זקוק לשֵׁם שיכפיל שוב ושוב את המורכבות הגשמית. יספיק לו כזה שיאפשר שיכפול לקסיקלי.

הפתרון הוא להטביע בביצית אוטונים, וכך לחולל עוברון שישא את שמו שלו.

השם יופיע בשתי גרסאות, בדומה למה שהוצע מלכתחילה: האחת תשמש כדי לחולל עוברונים זכריים, האחרת לעוברונים נקביים. אשה שתיווצר בדרך זו תהיה פוריה כתמיד. גברים שיווצרו בדרך זו יהיו פוריים גם כן, אך לא באופן המקובל: הזירמה שלהם לא תכיל עוברונים מושלמים, במקום זאת היא תישא אחד משני השמות, השמות המתארים את עצמם אשר נולדו במקור על גבי מחטי הזכוכית. וכאשר תא זרע כזה יגיע אל הביצית, השֵׁם יצור עוברון חדש. הגזע יוכל להתרבות בעצמו ללא התערבות רפואית, כיוון שישא את השֵׁם בתוכו.

הוא ודוקטור אשבורן הניחו כי בכדי ליצור בעלי חיים המסוגלים להתרבות, יש לספק להם עוברונים מושלמים; אחרי הכל, זו היתה השיטה בה השתמש הטבע. כתוצאה מכך, הם החמיצו אפשרות אחרת: שאם ניתן לבטא יצור על ידי שֵׁם, שעתוקו של היצור יהיה שווה ערך לכתיבת שמו. במקום שאורגניזם יכיל עותקים זעירים של גופו, הוא יכיל ייצוג לקסיקלי.

האנושות תהפוך בה בעת לכלי הנושא את השֵׁם ולתוצר שלו. כל דור יהיה כלי ותכולה כאחד, הד שמהדהד את עצמו.

בראשו של סטראטון עלה חזון; יום שבו המין האנושי ישרוד ככל שירשו לו מעשיו, שבו הצלחתו או כשלונו של האדם ינבעו אך ורק מפעולותיו שלו, שלא ייעלם פשוט מפני שפקע מעגל חיים שנקבע מראש. גזעים אחרים יפרחו אולי או ינבלו כפרחים בעונות המשתרעות על פני עידנים גיאולוגיים, אבל בני אנוש ימשיכו כל עוד ירצו בכך.

ואף קבוצה של אנשים לא תוכל לשלוט על פריונה של קבוצה אחרת. חירותו של הפרט תושב לו, לפחות בתחום הרבייה. לא זה היה מה שרוט התכוון להשיג במִצְרף שלו, אבל סטראטון קיווה ששימוש זה היה משביע את רצונו של הקבליסט. עד שיתברר כוחו האמיתי של האוטונים, השֵׁם יוליד דור שלם של מיליוני אנשים בכל רחבי העולם, ולא תהיה כל דרך בה הממשלה תוכל לפקח על הרבייה. לורד פילדהרסט – או יורשיו – יזעמו, ובסופו של דבר מישהו ישלם את המחיר, אבל סטראטון היה מוכן להסתכן בכך.

הוא נחפז אל שולחן הכתיבה שלו, ופתח את פנקס הרשימות שלו לצד זה של רוט. על דף ריק הוא החל לרשום רעיונות באשר לדרך בה ניתן יהיה לשלב את המִצְרף של רוט אל תוך השֵׁם-ההולם האנושי. בראשו החל סטראטון לשנות את מיקומי האותיות, תר אחר שינוי שיציין הן את הגוף האנושי והן את עצמו, קידוד לשגשוגו של המין האנושי.


[i] השמות המודגשים הופיעו בנוסח זהה במקור


כל הזכויות שמורות © טד צ'יאנג. פורסם במקור באוסף Vanishing Acts, בעריכת אלן דאטלו.


טד צ'יאנג – ראיון

סיפורי חייך ואחרים – ביקורת ספר

הגיהנום הוא היעדר אלוהים (בתשלום)



תגובות

  1. מאת הוב:

    אהבתי, אבל חבל שאין פיסקאות. (הפעם הראשונה שקראתי את הסיפור הייתה בספר, והפסקאות משנות את החוויה.

  2. מאת רמי שלהבת:

    כזה באג עוד לא היה לנו. מי גנב מעברי הפסקה?

    תודה שהסבת את תשומת לבנו. הנה תוקן. אם מישהו נתקל בבאג דומה בדפים אחרים באתר, נודה לכם אם תודיעו לנו בהקדם..

  3. מאת הוב:

    או, יש לי חוויה מתקנת. כעת באמת קריא יותר.

  4. מאת רוט:

    יופי של תרגום לסיפור משובח. נקודה קטנטנה:
    המשפט:
    "בינות ללחשי הכשף ושרטוטי הספֵירות השמימיות"
    צריך להיות
    "בינות ללחשי הכשף ושרטוטי הסְפִירות השמימיות".

    תודה!

  5. מאת מיקי:

    נהדר.
    הסיפור מורכב ומרתק.

  6. מאת ערפל:

    לא אהבתי, למרות עיסוקי בקבלה ואהבתי למד"ב ופנטזיה, לא אהבתי את הכתיבה ודרך הכתיבה או התרגום, הסיפור נראה מעניין אבל אחרי בערך רבע ממנו הוא התחיל לשעמם לא בעלילה אלא בצורת הכתיבה

  7. מאת גלית:

    שמתם לב שבכל הסיפור הארוך הזה, כל הדוברים וכל המשתתפים הם גברים?
    נשים מופיעות רק ככלי קיבול להריון/יצור שנועד לסיפוק מיני (זונות, והגולם ממין נקבה שהאחים של יוסף יוכלו "לחלוק אותה", וואלה מקסים) ועקרות בית שאפשר להשתמש בהן כמקור לביציות.

    האם כה צר עולמו או דמיונו של האיש שכתב את זה?
    הכותב כל כך עתידני ובעל דמיון שאינו מסוגל לדמיין עולם שבו יש אשה אומנית/פסלת/חוקרת/קבליסטית/אומנית נומנקלטורה/תלמידה/מרצה ולא רק אומן/פסל/חוקר/קבליסט וכו'.

    דאם, זה מדכא.

  8. מאת א:

    תגובה לתגובה מ 8/10/15: הסיפור מתקיים בעולם ויקטוריאני. חשוב/י על אנגליה של המאה ה 19. זה היה עולם גברי. שימוש בדמויות גבריות בלבד תואם לרקע של הסיפור.

  9. מאת דני:

    פרלמנט ליברלי יותר, זו היתה משימה גדולה יותר משרפות בני אדם

הוספת תגובה