הביקורת נכתבה טרם תרגום הספר לעברית

ברדבורי הוא סופר שבמה שקראתי ממנו כותב אולי על אנשים, אבל מדבר קודם כל האנושות כולה ועל יצר ההרס העצמי שלה. תיאור זה בולט במיוחד ברשימות מן המאדים וקיים כמעט באותה מידה גם בפרנהייט 451.

במציאות של פרנהייט 451, התודעה הכוזבת שולטת בכל. לא מדובר באותה טוטאליות של שליטה כמו ב- 1984 (ששם, כזכור, אפילו השפה משתנה כחלק ממניפולציה מגבוה על תודעת הנתינים), אלא פשוט בשליטה על התרבות ובאמצעותה על שעות הפנאי של האנשים ועל תפיסת המציאות שלהם. הרעיון שמנסה ברדבורי להעביר ניתן לתימצות פשוט: ספרים מספקים לאנשים רעיונות וחומר למחשבה. בעידן שבו אנשים לא רוצים לחשוב על המציאות, הם יעדיפו להציף עצמם בבידור קליל ולהילחם עד חורמה במדיה שמאפשרים מחשבה חופשית וביקורת. אחרי הכל, ביקורת זה דבר מעצבן; אם יש מלחמה בחוץ והמציאות לא ממש נחמדה, נעדיף להתעלם ממנה.

פשטני? בהחלט יכול להיות. מוקצן? ללא ספק. מעניין? בודאי ובודאי.

גאי מונטאג, גיבור הספר, עובד בתחנת האש 451 כ-fireman. לעברית היינו מתרגמים את זה כ'כבאי', אבל המקצוע שלו בדיוק הפוך – כשמוצאים אדם שהחביא ספרים בביתו, אנשי האש מוזעקים מיד ודואגים לשרוף את כל הספרים שנמצאו אצל עוכר שלוות הציבור הנ"ל לפני שאלה יזיקו לציבור. מאז שהומצאו חומרי בניה חסיני אש פס הצורך באנשים שתפקידם יהיה לכבות שריפות והכבאים החליפו יעוד. מפקדי הכבאים עוברים חינוך פוליטי שמכשיר אותם להבין את חשיבות תפקידם ולמדים שתפקידם של אנשי האש חיוני לחברה – הם מונעים מהספרים לזהם אותה ברעיונות גבוהים, ביקורת והגות. הג'וב מבוסס על אמון – לא ייעלה על הדעת ש'כבאי' יעז לגנוב ספר ולקרוא אותו.

אבל בעצם כן יעלה על הדעת. מונטאג, גיבור חלש ובודד, אוגר עם הזמן ספרים. פגישה שלו עם קלאריס – נערה צעירה שמעיזה להתעניין בעולם שסביבה ולשאול שאלות (רחמנא לצלן), מטלטלת את עולמו וגורמת לו להתבונן סביבו מחדש ולבדוק מה בעצם הוא עושה? למה הוא עושה את זה? כשקלאריס נעלמת מחייו הוא כבר 'הדרדר' לעולם אחר והתחיל לחשוב באופן עצמאי. מכאן והלאה הוא כבר אבוד. אין לו ברירה אלא לחפש את הדרך הבלתי אפשרית אל המהפכה.

שלא כמו בדיסטופיות רבות אחרות, המשטר העריץ לא כופה עצמו על נתיניו. לאנשים נוח לא להתעניין בכלום, לשקוע בחדרי טלוויזיה שבהם הם עצמם מהווים חלק מאופרות סבון חסרות תוכן ועלילה, ולסלוד מיצירת הרשע הנוראה שנקראת 'ספרים'. אז מדי פעם אנשים מתאבדים כשלא מצאו טעם לחייהם, אבל רוב הזמן הם פשוט מסיחים את דעתם מול (או בתוך) קירות הטלוויזיה ובכלל לא מחפשים מקורות אחרים לסיפוק עצמי. הפתרונות נוחים וזמינים. אם משהו מטריד אותך, תתעלמ/י ממנו. המלחמה בפתח? תשאיר/י את זה למי שמבינים.

את אופן התהוותו של העולם הזה מסביר היטב מפקדו של מונטאג, בבואו לשכנע את הבחור לחזור לדרך הישר. תקשורת ההמונים היא הטריגר להתנוונות התרבות האנושית. באופן די דומה למה שתיארו האינטלקטואלים של אסכולת פרנקפורט, ברדבורי מתאר עולם שבו המסרים המשועתקים, ההמוניים והפשוטים, החליפו את המורכבות שהיתה לפני כן בספרים. הכל הפך "לעוס" וממוחזר, המסרים הצטמצמו והפכו רזים יותר ויותר עד שנותר מלל חסר תוכן. הכל הפך מיידי ומהיר וכך גם הסיפוקים והידע האנושי. אנשים הורגלו לחפש לחם ושעשועים וענייני הרוח הפכו לטרדה מיותרת. כאשר לכל אלה מצטרפת מוסרנות של תקינות פוליטית מופרזת שבה אסור חלילה להגיד דברים שיפגעו במישהו, לא נותרה ברירה אלא לאסור לחלוטין על ספרים. אחרי הכל, זה מה שהציבור רוצה – האינטלקטואלים רק מעליבים את כל האחרים בפוזה היודעת-כל שלהם. מתוך הלחץ הציבורי, הממשלה "נאלצה" להתחיל להשמיד יצירות פוגעות ברגשות הכלל; בתחילה רק מה שבאמת כלל ביקורת או חסר "תקינות פוליטית", ובהמשך כל ספר באשר הוא.

הראיה הזאת של ברדבורי הולמת גם את התפיסה שלו ב"רשימות מן המאדים". האנושות, אליבא דברדבורי, נושאת בתוכה את זרעי חורבנה. יש בתוכה, אמנם, ניצוצות של תקווה ואנשים בודדים בעלי ערך וערכים, אבל אלה נבלעים בטמטום ובאטימות השולטים בחברה האנושית. ב"פרנהייט 451", אין שום צורך באח גדול או ברודן אכזרי אחר שידכא את האנשים. יצר ההרס העצמי שלהם יעשה את העבודה ביעילות רבה פי כמה וכמה וללא שום צורך בכפייה. הפילוסופיה שתצדיק את זה תצמח רק בדיעבד.

שני הספרים של ברדבורי שיצא לי לקרוא – "רשימות" ו-"פרנהייט", נכתבו על רקע המלחמה הקרה ורוחה שורה עליהם. בשניהם גם ברור שלפחות עבור הדמויות, המלחמה היא בעיקר שמועה רחוקה. כך, לפחות, עד הרגע שבו הם נאלצים להתעורר ולגלות שהיא הגיע אליהם ושינתה את עולמם. בשני הספרים המלחמה נושאת בחובה רסיסי תקווה להתחלה חדשה וטובה יותר. נראה שאפילו ברדבורי נבהל מהפסימיזם המופגן שלו.

העולם של ברדבורי מוקצן וקיצוני, והתיאוריה הפוליטית שלו פשטנית. אנשים, אחרי הכל, הם יצורים קצת (ובאמת קצת) יותר נבונים ממה שהוא מייחס להם. למרות טענותיו של ברדבורי, חלק גדול מהאנשים בעולם מחפשים סוג כלשהו של עניין אמיתי בחייהם, ומאידך, אמצעי תקשורת ההמונים הם לא מקור כל הרשע שבעולם. במציאות שאנו מכירים יש תופעות רבות שמקבילות לאלה שמתוארות בספר, אבל המינונים שונים תכלית השינוי, וישנן תופעות אחרות שסותרות לחלוטין את תפיסותיו וטענותיו. קשה לפקפק בכך שהבידור משתלט על חלקים נכבדים מהטקסטים השונים שמציפים אותנו: החל מבידור לשמו וכלה בחדירת אלמנטים בידוריים למהדורות החדשות והאקטואליה. לא ניתן גם להתעלם מה"פוליטיקלי קורקט" והזרמים האחרים שצמחו במחאה על עלבונות שונים כלפי קבוצות ויחידים שמופיעים ביצירות תרבות ותיקות. אבל (וזה אבל גדול), כל אלה אולי מצמצמים את המחשבה לעתים, אבל בודאי לא ברמה ובאופן שלהם כיוון ברדבורי. בפועל ניתן למצוא טקסטים ביקורתיים ויצירתיות בכל צורות התרבות הפופולרית. למרות כל נבואות השחור, ספרים ממשיכים לצאת ולהימכר בקצב גבוה מאי פעם, בגיוון אדיר ובתוכם ספרים מעניינים ומעוררי מחשבה רבים. אותו דבר נכון גם לסרטי ולסוגי אמנות נוספים. האסקפיזם, עם כל הפסימיות שבה בראדבורי מטיף לנו, טרם הפך לצורך היחיד שלמענו בני אדם צורכים תרבות.

"פרנהייט 451" הוא ספר שמתאר מציאות מוקצנת ולעתים אפילו פשטנית ומופרכת. אבל הוא גם ספר מעניין ומעורר מחשבה. אין ספק שלברדבורי יש מה להגיד והוא אומר זאת באופן חד וברור, ויבורך מי שהחליט לתקן את המחדל רב-השנים ולהוציא אותו לאור בעברית.