מות ארתור


פורסם ביום יום שבת, 28 באוקטובר 2000, בשעה 19:30
שייך למדור מיוחד

מאת
תרגום: יובל ווליס


arthur

חלק ראשון – בואו של המלך ארתור

סעיף 1: מרלין

תקציר המקור הצרפתי

האירועים מתרחשים באנגליה של תחילת המאה השישית לספירה (לפי הפסאודו-כרוניקה המקובלת, המבוססת על חיבורו של ג'פרי ממונמאות').

השליט הרומאי האחרון בבריטניה, קונסטאנטינוס, נשא את בתו של קואל, נצר לשושלתו של ברוטוס, מייסד שושלת המלכים הברטונים; בנם, קונסטאנטין הראשון, מלך בתחילת המאה הרביעית. בסופה של אותה מאה יצאו את בריטניה הלגיונות הרומאיים, והברטונים משלו בארצם בכוחות עצמם. באמצע המאה החמישית הגיעו לחופי אנגליה הסאקסונים, והתיישבו באיזורי החוף הדרומיים והמערביים, אליהם הוגבלו לאחר שהובסו בידי המלכים הברטונים.

בימיו של קונסטאנס, המלך החמישי אחרי קונסטאנטין הראשון, נולד מרלין. הוא נולד לאישה שעוברה על ידי שד, שנשלח מעם השטן כדי להקים מנהיג מטעמו בקרב בני אדם. אך מכיוון שהאישה שמרה היטב על מצוות הדת, והתוודתה בפני כומר, ניטל העוקץ מכוונת השטן, ומרלין נולד עם כוחו של אביו אך ללא רשעותו. הוא גדל במהירות, החל לדבר וללמוד מגיל שנתיים, והחל לפתח את יכולת הנבואה שלו שירש מאביו, והתנבא על העבר והעתיד בפני איש-דת אחד אותו ציווה לרשום את דבריו. לאחר מות המלך מינו הברונים את וורטיגרן, ראש-החצר של המלך קונסטאנס לעוצר לממלכה, אחר שיורש העצר – בנו הבכור של המלך – הומת על ידם, ושני בניו האחרים של קונסטאנס, אותר ופנדראגון, היו צעירים מכדי למלוך.

וורטיגרן ערך מסעות מלחמה מוצלחים כנגד הסאקסונים והדנים, ובעצת אביריו החליט להמליך עצמו בגלוי. הוא ערך אז הכנות להקמת מגדל מבוצר שישמש לו כמעוז, אך כל נסיונות הבניה שלו נכשלו. חכמיו אז יעצו לו לשלוח שנים עשר שליחים על פני הארץ, למצוא ילד בן שבע שנים שהינו יתום מאב; רק אם יוקז מדמו של הילד הזה על יסודות המגדל, כך טענו לפניו החכמים, ניתן יהיה לבנותו.

מרלין התגלה על ידי ארבעה מהשליחים, אף שלמעשה מיוזמתו, וביקש ראיון עם המלך.

הוא הסביר למלך כי הדבר שמונע את בניית המגדל הוא קיומם של שני דרקונים הכלואים תחת לפני היסודות, שכל עוד יהיו שם, לא ניתן יהיה להציב את היסודות. הוא גם טען כי רעיון הקזת הדם כוון כדי להרגו, כי החכמים קינאו בו וחששו מפניו. המלך ציווה אז לחפור מתחת ליסודות המגדל, ואכן התגלו שם שני דרקונים, אדום ולבן, שמיד נלחמו זה בזה עד מוות. לשאלת המלך מרלין טען שהדבר מסמן את מותו של וורטיגרן. זמן מה לאחר מכן יוצאים שני בניו של המלך קונסטאנס להילחם בוורטיגרן, שמתבצר במיגדלו. פנדראגון מצית את המגדל וורטיגרן נספה בו, בדיוק כפי שמרלין ניבא. פנדראגון נעשה אז למלך.

מרלין אחר מופיע בפני אותר ובפני פנדראגון בצורות שונות: כזקן, כנער ובצורת חיה, ומרשים אותם ביכולת הנבואה שלו. פנדראגון ממנה אותו ליועצו הראשי, והוא מתנבא שאחד מהאחים יהרג בקרב הצפוי להיערך בקרוב. הסקסונים מתחזקים בימיהם, ופושטים שוב על הארץ. שני האחים מגייסים את אנשיהם ועורכים קרב גדול במישור סאליסברי נגד הסאקסונים ומביסים אותם, אך פנדראגון נהרג בקרב. אותר מוכתר במקומו, ומרלין מספר לו אודות הגביע הקדוש ושני השולחנות העגולים (שמתוארים בחלק הראשון של הגירסה הוולגאטית של הרומאנסות הארתוריות, הוא ה'היסטוריה של הגביע הקדוש'. החלק הזה, הקרוי 'ההיסטוריה של מרלין' מהווה את המשכו), ומצווה עליו לבנות שולחן עגול לאביריו, ולהותיר מושב אחד ריק, שישמר לאביר הגביע שיבוא בעתיד.

המלך מקים את חצרו בקארדואל (היא קאמלוט) ומציב בה את השולחן. הוא מזמן אז את כל בני-בריתו ובני האצולה של הארץ למשתה חנוכת-החצר בחג המולד, ובהם גם דוכס קורנוול, גורלואה (במקור הצרפתי לא מסופר שהיתה מלחמה כלשהי בינהם). במהלך המשתה מבחין המלך באשתו של הדוכס, איגראיין, ושולח את אולפיוס, יועצו, לנסות לשכנעה שתיתמסר אליו.

מהנקודה הזו מתחיל מאלורי את העיבוד שלו.


הדברים קרו בימיו של אות'ר פנדראגון, כאשר היה שליט אנגליה ומלכה העליון. אותם ימים היה דוכס חזק בקורנוול אשר ערך מלחמה כנגדו משך ימים רבים, ושמו הדוכס מטינטאגל. המלך אותר ציווה אז כי יישלחו שליחים אל הדוכס, וידרשו ממנו כי יביא עימו את רעייתו, אשר נודעה כגבירה יפה מאוד ונבונה, ושמה איגראיין.

כאשר הדוכס ורעייתו הגיעו לחצר המלך, מלווים בשרים רמים, הם נתקבלו בברכה ובכיבודים: כי המלך חיבב ואהב מאוד את הגבירה הזו, והוא ערך לכבודם משתה גדול ומפואר, מן המרשימים שנראו. והוא חשק לתנות אהבים עם הגבירה. אבל היא היתה נאמנה מאוד ולא ניאותה לרצון המלך.

והיא סיפרה על כך לדוכס בעלה ואמרה, "אני חושבת כי הוזמנו לכאן כדי להכתים את כבודי בדרך זו. על כן, בעלי, אני מייעצת לך שנעזוב את המקום הזה מיד מבלי להודיע לאיש, ונרכב מכאן עוד הלילה אל הטירה שלנו."

ובאופן שהיא ייעצה, כך הם יצאו את החצר, מבלי שהמלך ואיש מחברי מועצתו ידעו על עזיבתם. אלא שעד מהרה נודע למלך אותר על יציאתם הפתאומית, והוא התרגז מאוד. הוא קרא אליו אז את חברי מועצתו הקרובים וסיפר להם על עזיבתם הפתאומית של הדוכס ואשתו. הם יעצו לו אז לשלוח להביא את הדוכס והדוכסית בפקודה מפורשת:

"ואם יסרב לזימון שלך, תוכל לנהוג בו ככל שתרצה. כי אז תהיה לך סיבה לערוך מלחמה מלאה כנגדו."

כך אכן נעשה. השליחים קיבלו את תשובותיהם עד מהרה, אשר היו, בקצרה, כי לא הדוכס לא כל שכן רעייתו יסכימו להיענות לזימונו של המלך. כאשר המלך שמע על כך הוא התכעס מאוד, ושלח אליו על כן איגרת בלשון כנה, וייעץ לו להצטייד באספקה ולהכין את אנשיו ומעוזיו לקראת התקפה ומצור, כי בתוך ארבעים יום הוא יוציאו מתוך הטירה המבוצרת ביותר אשר לו. כאשר קיבל הדוכס את האיגרת הוא פתח מיד בחיזוק ובמילוי מאגריהן של שתי טירות חזקות שהיו לו, שהאחת נקראה טינטאגל והשניה טראביל.

את רעייתו, הגבירה איגראיין הוא שלח אל טירת טינטאגל, בעוד הוא עצמו נותר בטירת טראביל, בה היו שערים רבים ויציאות צדדיות. אותר אז בא, מהר ככל שיכל, בראש חיל גדול, והטיל מצור על סביבות טירת טראביל, שם הוא הקים אוהלים רבים לשכן את צבאו; קרבות רבים נערכו בין היריבים משך המצור, ורבים נפלו מכל צד.

והנה, מתוך כעס רב ואהבה לאיגראיין היפה חלה אותר ושכב באוהלו. סיר אולפיוס, שהיה אבירו הנאמן בא אל אוהלו של המלך, ושאלו מדוע הוא כה חולה. "אני אומר לך את הסיבה," אמר אותר, "אני חולה מרוב הכעס והאהבה שיש בי לאיגראיין היפה, עד כי אני חושש שלא אחלים עוד."

"ובכן, מלכי," אמר סיר אולפיוס, "אלך ואחפש את מרלין, והוא ימצא למענך את הרפואה שתבריא אותך ותקל על לבך."

אולפיוס יצא לדרכו ופתח בחיפושיו, וביד המקרה פגש במרלין, שהיה מלובש בבגדי קבצן. לכן לא זיהה מיהו. כאשר פגש בו שאל אותו מרלין את מי הוא מחפש. אולפיוס השיב כי אין זה מעניינו לאמר לו זאת.

"ובכן," אמר מרלין, "אני יודע מיהו שאתה מחפש, כי אתה מחפש את מרלין; ולכן אל לך לחפש יותר, כי אנוכי הוא. ואם המלך אותר יאות לגמול לי כפי שאני רוצה וישבע לפני למלא את רצוני, הוא יקבל כבוד הערכה ורווח גדולים פי כמה מאשר אלו שאני דורש ממנו, כי אני אבטיח שרצונו ימולא."

"את כל זאת אני אקח על עצמי להבטיח שיעשה," אמר אולפיוס, "ואראה כי שום דבר בגדר הניתן לא ימנע ממך, וכי רצונך ימולא."

"ובכן," אמר מרלין, "הוא יקבל הדבר לו הוא משתוקק. ועל כן," הוסיף, "רכב לך לדרכך ואני לא אשתהה מאחור יותר מדי."

לכך שמח סיר אולפיוס, והוא רכב משם בדהרה מהירה, עד שהגיע לפני המלך אותר פנדראגון וסיפר לו כי נפגש עם מרלין.

"היכן הוא עכשיו?" אמר המלך.

"אדוני המלך," אמר אולפיוס, "הוא לא יתעקב יותר מדי."

והנה הבחין אולפיוס במרלין הניצב על מפתן פתחו של האוהל. אז הצטווה מרלין להיכנס ולבוא לפני המלך. כאשר ראהו המלך אותר הוא קידמו בברכה.

"אדוני המלך," אמר מרלין, "אני יודע היטב את אשר על לבך ואת כל רצונותך. אני רוצה כי תשבע לי, כמלך חוקי ומוכתר, כי תמלא את דרישותיי, ואילו אני מצידי אספק את רצונותיך."

המלך אז נשבע בשם ארבעת השליחים כי ימלא את דרישותיו.

"אדוני," אמר מרלין, "זהו רצוני: כי בלילה הראשון בו תהיה עם איגראיין, תעבר אותה בילד. וכאשר יוולד הלה, רצוני כי הוא ימסר אלי להשגחתי שלי, ואני אגדלו כאשר אבחר. והדבר יהיה לטובתך ולכבודך, כי עתידו של הילד יהיה רם לא פחות ממוצאו."

"אני מסכים לכך," אמר המלך, "כפי שדרשת כך יהיה."

"עכשיו קום והתכונן," אמר מרלין, "כי עוד בלילה הזה תהיה בחיקה של איגראיין בטירת טינטאגל; ואתה תבוא בדמות הדוכס בעלה; אולפיוס יהיה בדמות סיר בראסטיאס, אחד מאביריו הבכירים של הדוכס, ואילו אני אלבש את דמותו של סיר ג'ורדאנוס, אחד מאביריו של הדוכס. אך שים לב כי לא תשאל ולא תדבר יותר מדי עימה או עם אנשיו של הדוכס, כי אם אמור שאתה עייף מאוד ולך מיד למיטתך, ואל תקום ממנה בבוקר עד אשר אני אבוא אליך. ואני לא אתעכב כי טירת טינטאגל מרוחקת מכאן כעשרה מילין בלבד."

כפי שתיכננו כך נעשה. אך הדוכס מטינטאגל הבחין כיצד המלך רוכב ומסתלק מן המצור של טיראבל, ועל כן בעצם אותו הלילה הוא הגיח עם אנשיו מהטירה דרך אחד מפתחיה לפשוט על חילו של המלך. אך הוא נהרג בשעה שהגיח מן הטירה, אף עוד לפני שהמלך הגיע לטירת טינטאגל. יותר משלוש שעות לאחר מותו, איפוא, היה אותר יחד עם איגראיין, והוא עיבר אותה בעצם הלילה ההוא בארתור העתיד להיוולד. לפני עלות היום הגיע מרלין אל המלך וביקשו כי יכין עצמו; והוא נישק לשלום את הגבירה איגראיין ועזב במהירות. והנה, הגבירה שמעה מפי אנשיה כי הדוכס נהרג, וכי לפי כל העדויות הדבר היה לפני שהמלך אותר שלבש את דמותו בא אליה; והיא תמהה מי עשוי להיות האיש שהיה עימה, ואשר נראה כמו אדונה. היא התאבלה בסתר, ולא גילתה את לבה.

לאחר זאת כל הבארונים של המלך בעצה אחת פנו אליו וביקשוהו כי יפגין רצון טוב בפני הגבירה איגראיין, ויניח להם לתווך בינו לבינה. המלך נתן להם את רשותו, כי הוא רצה מאוד לפייסה ולמצוא חן בעיניה; והוא הפקיד בידי אולפיוס את מלאכת התיווך בינהם. ומתוך מאמץ זה של תיווך, ניפגשו לבסוף המלך והיא יחדיו.

"עכשיו ננהג כפי שראוי," אמר אולפיוס אל הבארונים. "מלכנו הוא אביר נאה ומצודד וחסר אישה, ואילו גבירתי איגראיין היא אצילה נאה מאוד. יהיה זה רצוי מאוד לנו (וגם משמח) אם יהיה ברצון המלך לעשות אותה למלכה."

לכך הסכימו הכל ויעצו כן למלך. עד מהרה, כיאה לאביר ראוי, הוא נאות להצעתם ברצון טוב. לא חלפה העת והם הושאו בבוקר בחגיגה גדולה ועולצת שנערכה לכבודם.

המלך לוט אשר מלותיאן ומאורקני נשא אז את מורגאוז (שהיתה אמו של גאווין לעתיד), והמלך ננטרז שמארץ גארלוט נשא את איליין – הנישואים האלו נערכו לבקשתו של המלך אותר, שרצה להשיא את בנותיה הבוגרות של איגראיין. ואילו האחות השלישית, מורגאן לה-פיי, נשלחה למינזר של נזירות למען תלמד; שם כה הרבתה ללמוד עד שנעשתה למוכשרת מאוד בכל תחומי הכישוף ואחיזת העיניים. לאחר מכן היא נישאה למלך אוריינס אשר מארץ גוור (שיהיה לאביו של סיר אוואין לה-בלאנש-מאין).

והמלכה איגראיין הלכה ותפחה מדי יום בהריונה, והנה, כשישה חודשים לאחר נישואיהם, שכב המלך לצד מלכתו וביקשה כי תאמר לו במלוא האמונה אשר יש בה, של מי הוא התינוק אשר בביטנה.

לשמע שאלתו היא נבוכה כל כך עד כי לא יכלה לענות.

"אל תתעצבי על כך," אמר המלך, "כי אם אמרי לי את האמת ואני אוהבך אף יותר, בשם אמונתי!"

"אדוני," אמרה היא, "אומר לך את האמת; באותו הלילה בו אדוני נהרג, בעצם שעת מותו, כפי שאביריו אמרו, הגיע אל הטירה שלי בטינטאגל אדם שקולו ומראהו היו בדיוק כמו של אדוני, ועימו שני אבירים שנראו כשניים מאביריו – סיר בראסטיאס וסיר ג'ורדאנוס. וכך הלכתי עמו למיטתנו, כפי שמוטל עלי לנהוג עם אדוני, ובעצם אותו הלילה – ואני מוכנה להשיב על כך בפני האל – היילוד הזה עובר בי."

"זו אכן האמת," אמר המלך, "ממש כפי שאמרת. כי אני עצמי הייתי זה אשר בא אלייך במראהו של אדונך. על כן אל נא תחששי, כי אנוכי הוא אביו של הילד העתיד להיוולד."

הוא סיפר לה אז כיצד נעשה הדבר, לפי עצתו של מרלין, מתחילתו ועד סופו. והמלכה אז שמחה מאוד כאשר נודע לה כי המלך הוא אבי ילדה.

זמן מה לאחר זאת בא מרלין לפני המלך ואמר,

"אדוני, עליך להסדיר את עניין גידול ילדך כפי שנדברנו."

"כפי שאתה רוצה," אמר המלך, "כן יהיה."

"ובכן," אמר מרלין, "אני מכיר בן-אצולה אחד מבין אנשיך, בן הארץ הזו, שהינו אדם נאמן מאוד וישר-דרך, והוא שיהיה האחראי לגידול וטיפול בילדך. שמו הוא סיר אקטור, ויש ברשותו אחוזות נאות בחלקים רבים של אנגליה וויילס. לכן שלח והזמן את בן האצולה הזה כדי שיבוא לשוחח עמך, ודרוש ממנו בעצמך, בשם נאמנותו אליך, שיתן את בנו שלו לטיפול בידי אישה אחרת, וכי אשתו תטפל בבנך. וכאשר יוולד הילד צווה כי יובא אלי דרך יציאת-הסתרים אף עוד לפני שיוטבל."

ולפי דברו של מרלין, כך נעשה. כאשר סיר אקטור הגיע לפני המלך, הוא הבטיח לפניו כי יטפל בילד לפי דרישתו המפורשת של המלך, והמלך העניק אז לסיר אקטור מתנות רבות כגמול על הסכמתו. אחר זאת כאשר הגיעה שעתה של הגבירה המלכה ללדת, ציווה המלך על שני אבירים ושתי גבירות לקחת את הילד ולעטפו בבגד של זהב: "ושימו לב כי תמסרו את הרך לידי האיש בבגדים הבלויים שתמצאו בשער היציאה הניסתרת של הטירה." באופן זה נמסר היילוד לידי מרלין, והוא נשאו מיד אל סיר אקטור, וזימן איש קדוש להטבילו לדת ולקרוא את שמו ארתור; ואשת סיר אקטור הניקה אותו בעצמה.

שנתיים לאחר מכן נפל המלך אותר למשכב ממחלה קשה; ובעוד הוא נתון במיטת חוליו, התחברו אויביו כדי להדיחו מכסאו וערכו קרב גדול כנגד אנשיו והרגו מהם רבים.

"אדוני המלך," אמר אליו אז מרלין, "אל לך לשכב כך במיטתך, כי אם להיות בשדה עם אנשיך, ואפילו באלונקה קשורה לסוס; כי לעולם לא תוכל לגבור על אויביך אלא אם תהיה נוכח שם בעצמך. רק אז תוכל לנחול ניצחון."

כך אכן נעשה, לפי עצת מרלין; הם נשאו את המלך על אלונקה שנקשרה לסוס, יחד עם חיל גדול אל מול אויביו. בסנט אלבאנס התנגש צבא המלך עם החיל הגדול מן הצפון, ובקרב העז שנערך באותו היום עשו סיר אולפיוס וסיר בראסטיאס מעשי גבורה רבים, ואנשיו של המלך הכריעו את אנשי חיל הצפון, קטלו רבים מהם ואת הנותרים הטילו למנוסה; המלך אז שב ללונדון וערך חגיגה גדולה ושמחה לכבוד נצחונו.

והנה לאחר זמן מה הוא חלה מאוד בשנית, עד כי שלושה ימים ושלושה לילות ניטל ממנו כוח הדיבור. כששמעו על כך הבארונים הם חששו לו והצטערו מאוד, והם פנו למרלין ושאלו אותו אם יוכל לעוץ להם.

"אין רפואה לכך," הוא אמר, "כי הכל נתון ברצון האל. אבל זאת אעשה: שימו לב שכולכם תתייצבו לפני המלך אותר עם בוקר המחרת, ואני, בסיוע האל, אגרום לו שידבר אליכם."

עם בוקר, איפוא, כל הבארונים נתייצבו יחד עם מרלין לפני המלך. אז אמר מרלין בקול רם אל המלך אותר,

"אדוני המלך, האם על בנך ארתור, לאחר שיעברו ימיך, להיות למלך על הממלכה הזאת, עם כל הסמכויות הראויות לו?"

המלך אותר התהפך על צידו ופנה אליו, ואמר כך שהכל שמעו,

"אני נותן לו את ברכתי ואת ברכת האל ומפציר בו שיתפלל עבור נשמתי, ומאשר בזכות וכראוי את טענתו לכתר, וזאת כי נמנע ממני לתת לו את ברכתי שלי בעצמי." ועם אמרו זאת יצאה נשמתו.

הוא הובא אחר לקבורה כראוי למלך, והמלכה איגראיין היפה התאבלה עליו מאוד, כמו גם כל הבארונים.

הממלכה עמדה אז בסכנה רבה לזמן ארוך, כי כל שליט אשר היו ברשותו מספר חיילים רב חיזק עצמו, ורבים חפצו להיות למלכים. מרלין אז פנה לארכיבישוף של קאנטרברי וייעץ לו שישלח ויזמן אליו את כל השליטים ושרי החיל אשר בממלכה, שיגיעו אל לונדון עם חג המולד, ושיכריז כי קללה תהיה על ראשו של האיש שיסרב. וזאת מהסיבה שישו, אשר נולד באותו לילה של חג המולד, יראה בפניהם בחסדו הרב נס, בהיותו מלך עליון על כל בני אדם, ויוכיח לפניהם באות ובמופת מיהו המלך הראוי למלוכה. הארכיבישוף על כן, לפי עצת מרלין, שלח והזמין את כל המושלים ושרי הצבא, וציוום לבוא לימי חג המולד אל לונדון עצמה. רבים מהם טרחו וטיהרו עצמם בתפילות ווידויים, כדי שתפילותיהם ייטיבו להתקבל בפני האל.

בכנסיה הגדולה אשר בלונדון (באם היתה זו כנסית סנט פול אם לאו, הספר הצרפתי איננו מציין) נאספו כל בני הדרגות הרמים לתפילה, זמן רב לפני עלות היום. ולאחר שנסתיימה תפילת השחרית והמיסה הראשונה קרבה לקיצה, הנה נראתה לפתע בחצר הכנסיה למול המזבח הגבוה אבן גדולה ומרובעת, לטושה כאבן-שיש, שבמרכזה תקוע היה דבר שנראה כסדן של פלדה, כרגל גובהו, ובו תקועה חרב חשופה וממורקת, ועל פניה כתובות באותיות של זהב המלים האלו:

הוא אשר ישלוף את החרב הזו מתוך האבן והסדן הינו בזכות דמו מלך חוקי על כל אנגליה.

האנשים שראו זאת השתאו וסיפרו מיד לארכיבישוף.

"אני מצווה," אמר הארכיבישוף, "כי כולכם תישארו בתחומי הכנסיה ותמשיכו בתפילתכם, וכי איש לא יגע בחרב עד אשר תישלם המיסה עד סופה."

כאשר הושלמו המיסות יצאו כל בני-האצולה לחזות בחרב אשר באבן. וכשראו את הכתוב עליה כמה מהם תפסוה בידיהם וניסו לשלפה – אלו אשר האמינו כי הם ראויים להיות מלכים. אך איש מהם לא הצליח לעקרה, אף לא להזיזה.

"הוא אינו מצוי כאן," אמר הארכיבישוף, "זה אשר יזכה בחרב. אך אל יהיה ספק בליבכם, כי האל יגלהו ויראה אותו לכם. וזאת אייעץ לכם," הוסיף הארכיבישוף, "כי נאסוף ונמנה עשרה אבירים, אנשים ידועים ומכובדים בינינו כדי שיעמידו משמר על החרב והאבן."

הדבר אורגן כפי שהוצע, ואחר הוכרז ברבים כי כל מי אשר ירצה לנסות את החרב ינתן לו, [מבלי להתחשב במעמדו]. ועת שהגיע יום השנה החדשה הכריזו הבארונים על עריכת תחרויות ודו-קרבות, שיהיו פתוחים לכל האבירים המעוניינים; והדבר נעשה כדי לכנס את המושלים והעם יחדיו, כי הארכיבישוף האמין בכל מאודו כי האל יגלה בפניו את האחד אשר יזכה בחרב.

ביום ראש השנה החדשה, מיד לאחר שתמו התפילות, רכבו הבארונים אל שדה התחרויות. חלקם לתחרות וחלקם לדו-קרבות. והנה קרה שסיר אקטור, אשר החזיק באחוזה גדולה בסביבות לונדון, עשה דרכו באותו היום לתחרויות, ועימו רכבו סיר קאי בנו, וכן גם ארתור הצעיר, שהיה בנו המאומץ. סיר קאי נעשה לאביר אך לפני זמן קצר, בעת מיסת כל הקדושים. בעודם רוכבים אל שדה התחרויות גילה סיר קאי כי חרבו אינה עימו, וכי שכח אותה בביתו של אביו. הוא ביקש אז מארתור הצעיר שירכב חזרה ויקח אותה אליו.

"אעשה זאת ברצון," אמר ארתור, ורכב במהירות אל ביתם.

אבל כשהגיע אל הבית גילה כי הגבירה וכל בני-הבית יצאו כולם לחזות בתחרויות. ארתור אז התמרמר ואמר לעצמו, "אם כך ארכב אל חצר הכנסיה ואקח איתי את החרב שתקועה שם באבן, כי (הנה נשבעתי) אחי סיר קאי לא יהיה חסר חרב היום." כאשר הגיע אל חצר הכנסיה, ירד ארתור מעל סוסו וקשרו אל קשת-הכניסה. הוא פנה אל האוהל שהוצב בסמוך למען השומרים אך לא מצא שם איש, כי הכל הלכו אל התחרויות. הוא פנה אל הסלע, אחז בקת החרב, ובקלות ובעוז שלף אותה מתוך האבן. אחר עלה על סוסו ורכב לדרכו עד שהגיע אל אחיו, סיר קאי, ומסר לידיו את החרב. מרגע שראה אותה סיר קאי הוא הבחין מיד כי זו החרב אשר היתה באבן; הוא רכב מיד אל אביו, סיר אקטור, ואמר,

"אדוני, הבט וראה – הנה החרב של האבן! לכן אני הוא הראוי להיות מלך על הארץ הזו." סיר אקטור בחן את החרב היטב, ואז הפנה סוסו וחזר יחד עם בניו אל חצר הכנסיה. שם ירדו שלושתם מעל סוסיהם ופנו לכנסיה. מיד כאשר היו בתוכה השביע סיר אקטור את סיר קאי על ספר קדוש כי יתאר בפניו מבלי לחסר דבר כיצד הגיעה לידיו החרב.

"אדוני," אמר סיר קאי, "דרך אחי ארתור היא הגיעה לידי, כי הוא זה שהביאה אלי."

"איך הישגת אתה את החרב?" אמר סיר אקטור לארתור.

"אה, אדוני, אני אומר לך. כאשר חזרתי הביתה לחפש את חרבו של אחי לא מצאתי איש בבית שיוכל למסור לי אותה. החלטתי שאחי סיר קאי לא יהיה חסר-חרב היום, ולכן באתי לכאן במהירות ושלפתי אותה מתוך הסלע בלי שום קושי."

"כשבאת לכאן ראית אבירים כלשהם סביב החרב?" אמר סיר אקטור.

"לא," אמר ארתור.

"אם כך," אמר סיר אקטור, "כפי שאני מבין זאת, אתה הוא אשר צריך להיות למלך על הארץ הזאת."

"מדוע אני?" אמר ארתור, "ומאיזו סיבה?"

"אדוני," אמר סיר אקטור, "כי זהו רצון האל; משום שאין אדם אשר יוכל לשלוף את החרב הזו מבלי שיהיה המלך הזכאי לארץ הזו. ועכשיו תן לי לראות אם אתה יכול להחזיר את החרב למקומה ולשלוף אותה שוב."

"אין בכך כל דבר מיסתורי," אמר ארתור, והשיב את החרב למקומה בסלע. מיד ניסה סיר אקטור כוחו והתאמץ לעקור את החרב, ונכשל.

"עכשיו נסה אתה," אמר סיר אקטור לסיר קאי, והוא אחז בקת ומשך בכל חוזק כוחו – אך הדבר לא עלה בידו.

"ועכשיו נסה אתה," אמר סיר אקטור לארתור.

"ברצון," אמר ארתור ושלפה על נקלה.

מיד כשראה זאת ירד סיר אקטור על ברכיו ועימו סיר קאי, לפני ארתור.

"אויה!" אמר ארתור, "אבי ואחי היקרים, מדוע אתם כורעים לפני?"

"לא, אדוני ארתור, אין זה כך כלל; מעולם לא הייתי אביך, וגם לא בן-משפחתך; אבל אני סמוך ובטוח כי אתה בן למעמד גבוה יותר מכפי ששיערתי שהינך." אז סיפר לו סיר אקטור את כל הידוע לו: כיצד הוא לקחו לגדלו, ובמיצוות מי, וכי מרלין הביאו לידיו.

ארתור אז התעצב מאוד כאשר הבין כי סיר אקטור מעולם לא היה אביו. "אדוני," אמר אליו סיר אקטור, "האם תהיה לי למושל מיטיב ורב-חסד כאשר תהיה למלך?"

"ואם לא, הרי אהיה לאשם בעיני," אמר ארתור, "כי אתה הוא האדם היחיד בכל העולם אשר לו חב אני כה הרבה. והרי גברתי הטובה ואמי, היא אשתך, גידלה אותי וטיפלה בי כבאחד מבניה שלה. אם יהיה זה אי פעם רצון האל שאהיה למלך, כפי שאתה אומר, הרי כל שהייתי רוצה מעצמי הוא לרצות אותך ולעולם לא להכזיבך. ישמרני האל שאאכזב אותך אי פעם."

"אדוני," אמר סיר אקטור, "לא אשאל ממך יותר אלא שתעשה את בני, אחיך החורג סיר קאי, לסנשאל של חצרך ושל כל ארצותיך."

"כך יעשה," אמר ארתור "ויותר מכך, חי אמונתי, נשבע אני כי איש לא יקבל את המישרה הזו כל עוד הוא ואני חיים."

בזאת הלכו אל הארכיבישוף וספרו לו כיצד הושגה החרב ועל ידי מי, (והחרב הוחזרה לסלע). ביום השנים עשר לתחרויות באו כל הבארונים אל הכנסיה לנסות כוחם בשליפת החרב, אך איש מהם, למרות כל מאמציהם ונסיונותיהם, לא הצליח לעקור את החרב, להוציא את ארתור. ועל כן רבים מהם התכעסו, ואמרו כי זוהי כלימה עבורם להכיר בכך שנער שאינו ממוצא רם ישלוט על הממלכה. והם יצאו את המקום, ודחו את המשך המפגש עד למועד מיסת-הנרות, בו נועדו להיפגש שם בשנית. משמר קבוע של עשרה אבירים הוצב להשגיח על האבן יומם ולילה, וכן הקימו אוהל מעל האבן ובו חמישה אבירים שהשגיחו עליה מקרוב.

לעת מיסת-הנרות נאספו ובאו בני-אצולה רבים אף יותר, על מנת לנסות ולזכות בחרב, אך איש מהם לא יכול היה לשלפה. וארתור, כשם שעשה בחג המולד, כך עשה במיסת-הנרות, ושלף את החרב על נקלה. הבארונים התכעסו מאוד למראה זאת והחליטו לדחות את מועד ההכרזה עד למועד חג הפסחא. וארתור כפי שעשה לפני כן, עשה גם בעת הפסחא; עם זאת, עדיין כמה מהבארונים הביעו התנגדות לכך שארתור יהיה למלך, והם דחו זאת למשתה חג השבועות. הארכיבישוף מקאנטרברי הורה אז, לפי כוונתו של מרלין, לבחור את האבירים הטובים ביותר שניתן לקבץ, הם האבירים שאותר פנדראגון בימיו העריך ונתן בהם אמון יותר מכל האחרים, אשר אמורים להוות את משמרו של ארתור; והם היו סיר באודווין, סיר קאי, סיר אולפיוס וסיר בראסטיאס. הללו, יחד עם רבים נוספים היו תמיד במחיצת ארתור יומם וליל עד למועד חג השבועות.

במהלך החג ניסו את החרב בני העם מכל המעמדות, אך איש מהם לא יכל לה להוציא את ארתור, והוא שלפה לנגד עיני כל המושלים ופשוטי העם אשר היו שם. לכך קראו כל העם,

"אנחנו מקבלים את ארתור למלך עלינו! לא נעכב בעדו יותר, כי לכולנו הוכח כי זהו רצון האל שהוא יהיה למלכנו; ומי שיעז ויתנגד לכך יהרג מידינו שלנו." הכל אז ירדו על ברכיהם כאיש אחד, עני כעשיר, וביקשו את רחמי ארתור על שנועזו לעכב בעדו זמן כה רב. וארתור סלח להם ותפס את החרב בשתי ידיו והציעה אל המזבח, מקום בו ניצב הארכיבישוף, ואחר קודש לאביר על ידי האיש הנכבד ביותר שהיה שם. בתוך זמן קצר נערכה ההכתרה, בה הוא נשבע לפני המושלים והעם להיות מלך נאמן, ולהתייצב במשפט-אמת מכאן ואילך לכל ימי חייו.

הוא אז ציווה על כל המושלים אשר דחו את ההכתרה לגשת קדימה ולהביע לפניו את נאמנותם הפיאודאלית כפי שמוטל עליהם, ורבים מהם ביקשו את סליחתו על הרעות שעשו למן פטירתו של המלך אותר, על השטחים והנחלות שגזלו מידי מושלים, אבירים, גבירות ובני-אצולה אחרים; והמלך ארתור אז ציווה להשיב את הנחלות לידי בעליהן החוקיים.

משנשלמה הכתרה, והמלך פרש שלטונו וסמכותו על כל המחוזות שעל סביבות לונדון, הוא ציווה למנות את סיר קאי לסנשאל של אנגליה; סיר באודווין אשר מבריטניה היה לממונה על משכנו של המלך, וסיר אולפיוס נעשה לסוכן-חצרו ויועצו הראשי. סיר בראסטיאס מונה למושל-המגן על מחוזות הצפון, מהטרנט והלאה, כי באותו הזמן רובם של אויבי המלך מצויים היו שם. אך שנים מועטות בלבד לאחר זאת כבש ארתור את כל צפון אנגליה, סקוטלנד והמחוזות שתחת שליטתה, וכן את וויילס; חלק ממנה עוד התנגד לו, אך הוא התגבר עליו, כשם שהתגבר על השאר, מכוח תעוזת הלב שלו ושל אביריו, אנשי השולחן העגול.

המלך אחר עבר עם חצרו אל וויילס, והכריז והודיע על משתה גדול שיערך בשבועות, לאחר הכתרתו בעיר קרליאון. אל המשתה הזה הגיעו המלך לוט מלות'יאן ואורקני ועימו חמש מאות אבירים, המלך אוריינס מגור וארבע מאות אבירים עימו, וכן באו המלך נינטרס מגארלוט עם שבע מאות אבירים. מלך סקוטלנד שהיה עדיין צעיר הגיע עם שש מאות אבירים, וכן הגיע מלך אחד שנתקרא 'המלך עם מאה האבירים', והוא ואנשיו היו מצוידים וחמושים היטב, והמלך של קארדוס הגיע יחד עם חמש מאות מאביריו.

המלך ארתור שמח לבואם, כי הוא דימה כי כל המלכים והאבירים באו מתוך אהבתם והערכתם אליו, וכדי לכבד בנוכחותם את המשתה, ולכן היה מאושר מאוד, ושלח תשורות ומתנות אל המלכים והאבירים. אבל המלכים סרבו לקבלן, ואף עלבו בשליחים שמסרו להם אותן, ואמרו כי אין להם עניין לקבל מתנות כלשהן מנער שעדיין לא צימח זקן ושמוצאו ממעמד נחות; אין בכוונתם לקבל מי ממתנותיו, כך אמרו, כי אם להעניק לו כמה משלהם בחרבותיהם הכבדות בין צווארו לכתפיו; לשם כך באו, אמרו הם לשליחים בפשטות, כי בושה רבה היא בעינהם לראות כיצד ניתן השלטון לנער שכזה, על ממלכה נעלה כממלכה זו. עם תשובה זו יצאו השליחים מעל פניהם, וסיפרו למלך ארתור. המלך אז בעצת הבארונים שלו, פנה והתבצר במגדל חזק יחד עם חמש מאות ממיטב אנשיו. המלכים האמורים כינסו אז את אנשיהם והטילו מצור על המגדל, אך למלך ארתור היתה צידה מספקת לעמוד בפניהם לאורך זמן.

חמישה עשר ימים לאחר מכן הופיע מרלין במחנם שבעיר קרלאון, והמלכים שמחו מאוד לבואו ושאלוהו,

"מאיזו סיבה הנער ההוא, ארתור, נעשה למלך מטעמך?"

"רבותי, "אמר מרלין, "הנני ואומר לכם את הסיבה: הוא בנו החוקי של המלך אות'ר פנדראגון, שהולד מאיגראין, אשת הדוכס מטינטאגל."

"אם כן הוא ממזר," אמרו הכל.

"לא ולא," אמר מרלין. "כי לאחר מותו של הדוכס, למעלה משלוש שעות חלפו עד שארתור נהרה, ושלושה עשר ימים לאחר מכן נשא המלך אותר את איגריין; ועל כן אני מכריזו כאחד שאינו ממזר, וכי למרות כל הטוענים נגדו יהיה הוא למלך, ויגבר על כל אויביו, ולפני בוא יום מותו עוד יהיה מלכה של כל אנגליה שנים רבות, ויחזיק תחת שלטונו את ווילס, אירלנד וסקוטלנד ועוד ממלכות רבות משאוכל למנות כעת."

כמה מן המלכים התפלאו לשמע דבריו של מרלין, והחלו להרהר שמא דברים אכן קרו כפי שאמר; אך כמה מהם צחקו לעומתו בבוז, כמו למשל המלך לוט, ועוד אחרים קראוהו מכשף. אחר זאת הסכימו הרוב עם מרלין כי יש להניח למלך ארתור לצאת החוצה ולדבר עימם, ולהרשות כי יצא בביטחה וישוב בביטחה (וכך הם הבטיחו לפניו). מרלין הלך אל המלך ארתור וסיפר לו כיצד דיבר עם המלכים וביקשו שלא יחשוש, כי אם יצא החוצה באומץ וידבר עימם, ולא יחסוך מהם מלשונו, אלא שידבר אליהם כמלכם ומנהיגם. "כי אתה תיגבר על כולם, גם אם ירצו וגם אם לא."

אז יצא המלך ארתור מתוך מיגדלו, כשהוא לובש תחת גלימתו את כותונת השריון כפולת-הטבעות אשר לו, ועימו הלכו גם הארכיבישוף של קאנטרברי, וסיר באודוין אשר מבריטניה, סיר קאי וסיר בראסטיאס; הם היו אנשיו המובחרים והמכובדים ביותר. כאשר נפגשו לא הוחלפו מחוות של כבוד, כי אם מלים קשות משני הצדדים. אך תמיד השיב להם המלך ארתור באמרו כי יאלצם לכפוף עצמם לשלטונו אם יהיה למלך, ולכך יצאו הם מעל פניו בזעם, אך המלך ארתור איחל להם בהצלחה והם איחלו לו בדומה. וכך המלך שב אל המגדל וחגר את שריונו, וכן גם אביריו.

"מה בדעתכם לעשות?" אמר מרלין למלכים. "כי ייטב היה לכם אילו חדלתם, כי לא תצליחו כאן, אפילו אם היו כאן עוד עשרה כמותכם."

"האם עלינו לחשוש מעצותיו של קורא-החלומות הזה?" אמר המלך לוט. בכך עזבם מרלין ובא אל המלך ארתור וייעץ לו כי יסתער על המלכים בכל כוחו. ובינתיים כשלוש מאות איש, שהיו מטובי הלוחמים שעם המלכים, עברו לצידו של המלך ארתור; והדבר עודדו מאוד.

"אדוני המלך," אמר מרלין לארתור, "אל תילחם בחרב שהישגת בזכות הנס, אלא עד שתהיה מצוי בין המיצרים. אז שלוף אותה ועשה ככל יכולתך."

עד מהרה פשט עליהם המלך ארתור, והסתער על אוהליהם; סיר באודווין, סיר קאי וסיר בראסטיאס הפילו וקטלו על ימינם ועל שמאלם, והפליאו במהלומותיהם; והמלך ארתור מעל גב סוסו הנחית חרבו והפליא לעשות בנשקו, ורבים מן האבירים שמחו למראה יכולתו וכושרו. אז פרץ המלך לוט ותקפו מאחור, ועמו המלך עם מאה האבירים והמלך קאראדוס, ויחד הסתערו בעוז על עורף חילו.

אז הפנה סיר ארתור את אביריו והיכה קדימה ומאחור, ותמיד היה למול פני המחץ, עד שסוסו נהרג תחתיו. ברגע ההוא היכהו ארצה המלך לוט; אך מיד באו לעזרתו ארבעת אביריו הראשיים והעלוהו על סוס. אז שלף את אקסקאליבר, והנה זו כה הבריקה לעיני אויביו – כאורם של שלושים לפידים. מונפת בידו הוא הדף אותם והרג מבינהם רבים. או אז נעורו תושבי קרליאון ובידיהם אלות וחישוקים והרגו הרבה מן האבירים אשר למלכים. אך כל המלכים נתאספו יחדיו עם אביריהם שנותרו חיים ונסו ונטשו את שדה המערכה. ומרלין אז ניגש לארתור ויעץ לו כי לא ירדוף בעקבותם יותר.

לאחר המשתה והמסע פנה המלך ארתור אל לונדון, ובעצת מרלין ציווה לקרוא את הברונים שלו למועצה. כי מרלין סיפר למלך כי שישה מן המלכים שערכו מלחמה כנגדו ישתדלו ויתנקמו בו ויקחו מאדמותיו; ולכן ביקש המלך את עצתם של הבארונים. הם אמרו אז כי אין בידם עיצה, אך טענו כי כוחם מספיק.

"יפה אמרתם," אמר ארתור, "ואני מודה לכם על האומץ שהפגנתם. אך הלא תיאותו, בשם אהבתכם לי, לדבר עם מרלין? כי יודעים אתם היטב עד כמה עשה הוא למעני, ועד כמה יודע הוא אודות דברים רבים. לכן, כאשר יבוא הוא לפניכם מבקש אני ממכם כי תבקשוהו בכל ליבכם לעצתו הטובה ביותר."

כל הבארונים אמרו אז כי כך יעשו וכך יבקשו.

וכך מרלין נשלח לבוא, וניתבקש בכל לשון של בקשה מן הבארונים לתת להם מעצתו הטובה ביותר.

"הנני ואומר אותה לכם," אמר מרלין. "אזהרה לי לכולכם: אויביכם חזקים ממכם מונים רבים, והם מן אנשי המלחמה הטובים ביותר אשר קיימים. עד עתה כבר צירפו אליהם ארבעה מלכים נוספים ודוכס חזק; ואם לא יהיו למלכינו אבירים רבים יותר מכפי שיש לרשותו בין גבולות הממלכה הזו, והוא ינסה לבוא עימם בקרב הוא יובס ויהרג."

"מהו הדבר שצריך לעשות במקרה כזה?" אמרו אז כל הבארונים.

"אני אגיד לכם," אמר מרלין, "את עצתי. ישנם שני אחים מעבר לים, והם שניהם מלכים ואנשי-חיל מוכשרים; שמו של האחד הוא המלך באן אשר מבנוויק, והאחר המלך בורס אשר מגאליה, היא צרפת. ועל שני המלכים האלו עורך מלחמה שליט רב-כוח, הוא המלך קלאודאס, שנאבק עימם על השליטה בטירה אחת. מלחמה גדולה ניטשת בינהם; אך קלאודאס הזה, הינו כה עשיר ומשופע בנכסים, שבעזרתם הוא שוכר אבירים אותם הוא מטיל כנגד שני המלכים הללו, עד כי מצבם הולך ומורע. לפיכך זוהי עצתי: כי מלכינו ושליטנו העליון ישלח אל המלכים באן ובורס, ויתן בידי שני אבירים נאמנים איגרות הכתובות היטב, כי יבואו ויבקרו את המלך ארתור ואת חצרו ויסייעו לו במלחמותיו, ואילו הוא ישבע אליהם כי יסייע להם במלחמתם עם המלך קלאודאס. ועתה מה תאמרו על העצה הזו?"

"זו עצה מצויינת," אמר המלך.

מיד צוו שניים מהבארונים להביא את המסר הזה אל שני המלכים, ואיגרות ניכתבו בנוסח המעודן ביותר, לפי דרישת המלך ארתור. סיר אולפיוס וסיר בראסטיאס נבחרו לשליחים, וכך יצאו לדרכם רכובים היטב וחמושים היטב, כפי שהיה מקובל בזמן ההוא. והם חצו את הים, ורכבו אל טירת בנוויק. אך בקרבם אליה כשמונה אבירים שהיו בסמוך הבחינו בהם, ובמעבר צר הם פגשו בשני השליחים ורצו לקחתם כשבויים. השניים ביקשום כי יניחו להם לעבור, כי הם שליחים אל המלכים באן ובורס מטעם המלך ארתור.

"אם כך," אמרו שמונת האבירים, "אתם תומתו או שתהיו לשבויים, כי אנו אביריו של המלך קלאודאס."

מיד שניים מהם הרכינו רומחיהם ופנו למול אולפיוס ובראסטיאס, אשר הפנו גם הם את רומחיהם, ורכבו זה לקראת זה בעוצמה רבה. אביריו של קלאודאס ניתצו את רומחיהם, ואולפיוס ובראסטיאס הטיחו אותם מאוכפיהם לארץ, השאירו אותם שם שוכבים, ורכבו לדרכם. ששת האבירים הנותרים רכבו אז קדימה למולם אל המעבר לפגוש בהם שוב. אולפיוס וברסטיאס אז היכו ארצה שני אבירים נוספים, וחלפו לדרכם. במעבר הרביעי שוב פגשו שניים, ושוב הפילום לארץ. כך לא נותר איש מבין השמונה שלא נפצע או נפגע.

כאשר הגיעו לבנוויק, נתמזל מזלם ושני המלכים היו שם, באן ובורס יחדיו. אז סופר למלכים על בואם של שני השליחים, ומיד נשלחו לפגשם שני אבירים רמים, אשר האחד נקרא ליונסז, מושל ארץ פאיארן, והשני סיר פאריאונס, אביר מהולל. הם שאלום מניין באו. הם השיבו כי הם באים מחצרו של המלך ארתור, מלך אנגליה. והם לקחום בזרועותיהם, וקיבלום בשימחה רבה. מיד כשנודע להם כי ממלכתו של ארתור הם שלוחים, לא עיכבו בעדם, ועד מהרה ניתן להם לדבר עם המלכים. הללו קיבלו אותם בברכה, ובמלוא האמון, ואמרו כי בואם טוב בעינהם מאשר כל מלך חי אחר שהוא. השליחים אז נישקו את האיגרות, ומסרו אותן לידיהם. לאחר שהמלכים עמדו על תוכן המכתבים והבינו את רצון השליחים, היו הם אף מבורכים עוד יותר.

במלאם אחר רוח החיפזון של האיגרות הם נתנו בידי השליחים —



תגובות

הוספת תגובה